הצעד הראשון, לפני שאת מנסה להבין בכלל באיזה כיוון כדאי ללכת, זה להפסיק "לשים לעצמך רגליים" עוד לפני שהתחלת ללכת. ממצב כזה אי אפשר לזוז לשום מקום.
אפשר להרגיש כמו כישלון מכל מצב, גם כשאת בטופ העולמי.
קחי לדוגמה את הסיפור של דייב מאסטיין. הוא היה הגיטריסט המוביל בלהקה שלו, אבל נזרק ממנה בגלל חילוקי דעות ובעיות התנהגות. ממש הורידו אוטו מהאוטובוס ואמרו לו 'ביי' בדרך להקלטה של האלבום הראשון שלהם. הוא כל כך כעס עליהם שהוא החליט להקים להקה עוד יותר מוצלחת משל עצמו, שתשאיר אבק ללהקה הקודמת. והוא אכן הצליח - הוא הקים במו ידיו את Megadeth שמכרה מיליוני עותקי אלבומים. רק שלצערו הלהקה שממנה הוא נזרק הפכה להיות לאחת הלהקות הכי מצליחות מסחרית בכל הזמנים - מטאליקה. אני לא יודע מה איתו היום במובן של איך הוא מרגיש עם זה, אבל נראה לפי ראיונות מסויימים איתו שהיו לו תקופות שבהן למרות ההצלחה המסחררת שהוא זכה לה - הוא עדיין הרגיש כישלון. כי הוא לא התעלה מסחרית על מטאליקה. אבל למי איכפת מהם? הוא יצר משהו יפהפה בפני עצמו (ולדעתי מגהדת' להקה הרבה יותר מעניינת עם יותר עומק מוזיקלי, אבל זה נושא סובייקטיבי ונתון לוויכוח).
אז יש פה מקרה של שיפוט עצמי לפי קריטריונים שלא ממש עוזרים.
אני אמנם סיימתי תואר יחסית מוקדם, אבל באיזשהו שלב בקריירה החלטתי לחשב מסלול מחדש. זה היה תהליך מאוד ארוך, שנמשך הרבה מעבר למה שציפיתי. בין השאר כי "מכרתי את עצמי בחסר" במובנים מסויימים. כשהסתיים התהליך הבנתי שאני מתחיל מנקודת פתיחה פחות אופטימלית - שיש הרבה צעירים ממני שהתקדמו הרבה יותר, ואני כבר לא 'מהנדס' צעיר ומבטיח כמו שהייתי יכול להיות. וזה כאב, והרגיש כמו איזשהו כישלון באמת. אבל באיזשהו שלב למדתי לשחרר ולהמשיך הלאה.
מאוד מפתה לכעוס על עצמנו ולהגיד "הזמן לא יחזור" ו"מה חשבתי לעצמי אז שלא עשיתי X, Y או Z". אבל אלה מחשבות שלא מקדמות לשום מקום. אם את באמת רוצה להתקדם, הצעד הראשון הוא קצת יותר אמפתיה כלפי עצמך מהעבר - החלטות שעשית פעם ודברים שקרו כמו שהם קרו - קרו. מסיבה מסויימת. ואין להשיב אותם. כל מה שאפשר לעשות זה ללמוד מהם בזמן שממשיכים האלה. נכון זה לפעמים שיעור יקר, אבל לא בלתי מועיל.
וכן, יהיו חסרונות פה ושם. תמיד אפשר למצוא מישהו שעשה דברים קודם, שמשתכר יותר, ומצליח יותר. יש בוגרי יחידות טכנולוגיות, יש אנשים שסיימו דוקטורט לפני גיל 30 וגם עשו צבא, ויש יזמים ממש צעירים שעשו אקזיט מטורף. אם הייתי רק משווה את עצמי רק לחריגים בטופ לא הייתי מצליח לתפקד. אולי לא תגיעי לטופ של טופ של השכר, אבל אפשר בהחלט לקבל שכר מכובד ואף גבוה. ובינינו, אני לא חושב שג'וניורית בת 31 זה חריג או מבוגר במיוחד. אני נאלצתי להיות "ג'וניור בתחומי" בגיל 34. ועוד דבר - כשאת כבר מצליחה להשתחרר מהשיפוט העצמי הזה - ואת מתחילה לבחור לעצמך תחום ומסלול - תחשבי פחות על 'מה נחשב ויוקרתי' ו'איך רואים אותי' ויותר ב'מה עושה לי טוב ומעניין להגיע לעבודה'. ויש המון דרכים שונות ומשונות להגיע למקום שבו גם מתפרנסים בכבוד וגם סך הכל מרגישים סבבה תוך כדי.
