אתחיל עם קצת סדר. אכן, על פי קובלנות עבר בבית משפט עליון עולה שהפרקליטות מגישה בממוצע 3 תביעות פליליות בשנה (בערך) כנגד נשים על תלונות שווא. יש לציין שהפרקליטות לא ציינה מה העונש הנדרש ומה העונש שהתקבל(ואם זה בהסדרי טיעון) על אותם מקרים.
לגבי:
מדובר על תביעה אזרחית, אני מנחש שהדיון הוא על תביעות פליליות של הפרקליטות.
הנחיה 2.5 היא אכן כללית אבל יש בה תתי סעיפים מיוחדים לעברות מין ואלימות.
ולדעתי בנושא, לא ניתן להאשים אותי בשובניזם (אני מקווה) אבל אני חושב שנושא תלונות השווא הוא אחת השגיאות של התנועה הפמיניסטית(והפרקליטות). ואני יסביר:
במדינת ישראל, סף ההוכחה הנדרש בתביעות על תלונות שווא הוא גם כך גבוהה, רק כדי לסבר את האוזן, כמות התביעות על תלונות שווא בישראל (בלי קשר לנשים) עומד על עשרות בודדות בשנה, כאשר גם לפרקליטות ולמשטרה ברור שכמות תלונות השווא הוא כמה אלפים ואולי אף יותר.
סך כל התוספת המשמעותית להנחיה 2.5 היא זו:
"9. בעת קבלת החלטה בדבר נקיטת הליכים נגד עד שהיה קורבן לעבירות מין או אלימות ראוי לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בעת המשפט (במיוחד שמדובר בקורבן שהוא קטין, האמור להעיד נגד קרוב משפחה) ולבחון האם העדות המקורית היא עדות אמת והסתירה נובעת מחשש מהנאשם, מרצון להשכין שלום בית, מקיומן של רגשות אשם כלפי הנאשם, מהעדר כוח נפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה, וכדומה. במקרים אלה, יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע, ככלל, מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת."
וסעיף 10 שהוזכר שעל סמך סעיף 9 תפתח חקירה לצורך הזמה בלבד.
יש לציין שהסעיפים הנ"ל הם, בעיני לפחות, הגיוניים לחלוטין. הבעיה, שהפרקליטות והתנועה הפמיניסטית לקחו את ההנחיה הזאת רחוק מידי. כדרך אגב, אני חושב שממניעים שונים לחלוטין, התנועה הפמיניסטית כעיקרון, ואילו הפרקליטות כדרך של הורדת עבודה ולחץ במערכת הגם כך לחוצה שלהם.
הבעיה עם הפרקליטות ידועה, היא פשוט נמנעת להגיש תביעות בנושא, ואני מנחש שגם הפמיניסטיות פה יכולות להבין ש 3 תביעות בשנה זה לעג לרש לגבי כמות תלונות השווא כנגד גברים, בייחוד בזמן תהליכי גירושים.
לגבי התנועות הפמיניסטיות(חלקן יש לציין), שרואות את תת סעיף 9 כמגן אוטומטי לנשים כדי לעודד תלונות אמיתיות, אני חייב לציין שזו ירייה ברגל. מצד אחד ברור להן הרי שהפרקליטות לא תתחיל לחלק תביעות על ימין ושמאל עם או בלי הלחץ שלהן. אך הלחץ שלהן בנושא, יוצר מצב שבו תלונות נשים מצטיירות אוטומטית בספק ע"י המערכת מתוך ידיעה שהן לא נושאות בנטל האשמה במקרה של בדיה.
כך שאישית הייתי מעדיף שהפרקליטות תפסיק להשתמש בסעיף הנ"ל כמגן ותודה שהיא לא תובעת נשים כי אין לה כח אדם מספק כדי לחקור את המקרים והם נמצאים בסוף העניין הציבורי שלהם, והתנועות הפמיניסטיות צריכות להבין שלצורך הגשת תלונה יש מחסומים רבים ולמען האמת אחד הגדולים שבהם הוא חוסר האמון שבמערכת שנגרם לא מעט בגלל הרצון שלהם להגנה אוטומטית על פי הסעיף הנ"ל( על אף שאינו כזה).
אנקדוטה קטנה, חבר שלי התגרש לא מזמן מאחר והוא מחובר לברנדג'ה המשפטית כבר בתחילת התהליך הוא החל להקליט כל מפגש/שיחה בינו וגרושתו לעתיד(היא לא ידעה על כך) ובמפגשים משמעותיים היה אפילו מביא איתו צד שלישי, והנה במהלך המשפט שהאישה הבינה שהכף לא נוטה לכיוונה פתאום עלתה הטענה לאלימות כלפיה, יש לציין שהשופטת דחתה את הטענה על הסף, בלי שהוא היה אפילו צריך להגיש הוכחות, והיו לו, מתוך הבנה של ההקשר ומצב ההליך המשפטי והמשיכה בהליכי המשפט כרגיל. מצד אחד, כל הכבוד לשופטת, מצד שני, המצב נוראי, נגיד והיה המקרה נכון ואכן רק במהלך המשפט הייתה אשה אמיצה מספיק להתלונן כנגד בעלה, הרי המקרה היה מחריד. אבל המצב הוא שהיום, שופטים, מתייחסים לתלונות הללו כחלק מתהליך משפטי תקין, וזה גרועה יותר מכל הגנה שחושבים שההליך, כפי שמבוצע היום, נותן.