.. או יותר נכון, הפוסט הזה הוא שיתוף "ניסוי" של *חשיפת* מרידה בנורמות חברתיות שעשיתי במשך שנים ארוכות, ואמשיך לעשות.
היי. אני רוצה לשתף אותכם בסדרה של מעשים אמיצים ביותר שעשיתי לאחרונה, שאולי יעוררו מחשבה גם אצל הסולידית..
כמו שחלקכם וודאי זוכרים היטב.. במגוון פוסטים של הסולידית, היא מציעה למרוד במגוון החלטות, ודפוסים התנהגותיים ומחשבתיים, שהיא תופסת כ "נורמות" - בסודיות מוחלטת, וכל הזמן מדגישה את זה עם הסברים כמו:
- "לבני אדם יש נטייה לדחות את מי שסוטה מהנורמה, אפילו אם לדחייה הזו יש בסיס רציונלי מוצק"
- "אם כבר התחלתם לרקוח תכנית בריחה מפורטת ממרוץ העכברים — אני מציעה שלא תחלקו אותה עם אף אחד."
- "רק למעטים יש את האומץ והנחישות כדי לממש את הבחירה הזו ולצעוד נגד כיוון העדר, למרות יחסו העוין."
מאז שהתחלתי ליישם טיפים מהבלוג של הסולידית (לפני שנתיים), אכן עשיתי כעצתה גם בעניין זה, הסתרתי ושיקרתי בלי סוף לכולם רק כדי לשמור על כל הסודות שלי... עד שלפני חודש, החלטתי לשים לזה סוף.
שמתי לב שכשאתה כמוני - רק בן 20, יודע שאתה כנראה תסתפק בגרושים בקלות בעתיד (ממילא כל התחביבים שלי חינמיים), ועדיין לא צריך לפרנס את עצמך, הרבה יותר קל ליטול סיכונים עצומים, כי אין לך בגיל הזה פרנסה שאתה עלול להפסיד (ולי אישית גם אין חיי חברה להפסיד).
אז בעקבות זה (בין היתר) החלטתי "לשבור את הקרח" ולנסות להיחשף "במלוא העוצמה" לאנשים בסביבה שיתכן ויהיו מוכנים לשאת את זה, ולנסות לעשות זאת בצורה כך שלא יגיבו לי כמו כל אותם מגיבים שמכנים את הסולידית אגואיסטית, קמצנית, חסרת חמלה וכולי.
אני מנוסה היטב בשמירת סודות, ובכל זאת העדפתי לבינתיים לא לחשוף את הסודות היותר רגישים שלי (כגון: כל המחשבות על תכנון פנסיה מוקדמת), אבל כן התחלתי לשתף את כל הסביבה שלי (ובעיקר עם 2 הפסיכולוגיות שאני נפגש איתם מזה שנים) בדברים אחרים, שמשקפים במידה רבה את השקפת העולם ה "קיצונית" שלי:
- זה שלא אכפת לי: לא מרשיון נהיגה, לא ממציאת "חברים" ובניית חיי חברה, לא ממציאת זוגיות וחתונה, לא מהקמת משפחה, לא מבערך 100% מתחומי העניין של כל האנשים שמכירים אותי מחוץ לרשת, לא מכל מוצרי הצריכה המיותרים האלה שכולם סביבי מכנים "בילויים", לא מתחביבים חסרי תועלת (גם כשהם חינמיים), ולא מבניית קריירה "מצליחה" והכנסה גבוהה.
למרות שההורים שלי (שהם ההפך מסולידיים - ההוצאות שלהם מהוות להערכתי 95-98% מהכנסתם), לדעתי רוצים מאוד שעיקר ההחלטות שלי בחיים יהיו סביב הדברים האלה, הקשר בין כל הדברים האלה לבין מה שמעניין אותי בחיים כמעט ולא קיים, ובכמה שנים האחרונות השקעתי מאמצים רבים כדי להסתיר את זה.
- זה שאני מתכנן אורח חיים היפר-מינימליסטי (לגור בפריפריה ביורט/בית מבוץ, ללא שום רכב גורס-מזומנים, ועם תקציב אפסי לתחביבים).
- זה שאני סולד מעצם הרעיון של לבזבז את רוב שעות הערות שלי בעבודה, לא משנה איזו בכלל. המחיר של זה כבד מידי לעומת הכסף שזה כנראה ייתן לי.
- זה שאני שונא את צה"ל בכללי ואיך שהמערכת הזאת בנויה ופועלת, מהמון סיבות, בין היתר בגלל שצה"ל הוא בזבוז כלכלי מטורף בגלל שיש בו כל כך הרבה תפקידים מיותרים, בנוסף לעובדה שהוא אמור להיות תמיד מוכן למלחמה..
- זה שנראה לי שיותר מ 90% מהמוצרים בשוק שאני מכיר, הם מוצרים מיותרים לחלוטין, שכל מטרתן היא למכר את הצרכן, כך שבאופן מצחיק לא לקנות אותם דווקא משפר איכות חיים לעומת כן לקנות.
ואיך עשיתי את זה?
מבלי להיכנס לפרטים לא חשובים, אציין קודם כל, שלא ניסיתי להיות נחמד ולהסביר להם את כל זה "לאט אבל בטוח" ובנימוס, אלא "התפוצצתי" עליהם במלוא האכזריות ובלי רחמים (טעות חמורה - אני ממש לא גאה בזה) - לפחות כשנחשפתי בפני ההורים שלי, דווקא כששיתפתי את הפסיכולוגיות שלי דיברתי הרבה יותר לעניין ודאגתי לספק איזה הסבר בסיסי לכל אחד מהסעיפים.
אז בכל אופן, קודם סיפרתי על כל זה להורים שלי מבלי לטרוח להסביר ולנמק כל אחד מהסעיפים, ואז צעקתי על ההורים שלי משהו בסגנון: "אתם אגואיסטים שרוצים שאהיה זומבי צייתן שחי את חייו לפי הגחמות שלכם ומשתמשים בי כסמל סטטוס" (לאחר שסיפרתי להם גם כמה אני סובל בצבא - פשוט אמרתי להם בדיוק מה אני באמת חושב עליהם), ואח"כ הסברתי להם, דווקא בנעימות, על כל חלק מההעדפות האישיות שלי שציינתי קודם, ושיא השיאים היה כשאמרתי להם את האמירה (החצופה למדי) שנוסחה בערך כך:
"אם אחרי הצבא, רק תעזו להכריח אותי ללא פשרה לעשות משהו מכל השטויות שאתם רוצים שאני אעשה: חיפוש בת זוג/להשיג רישיון נהיגה/תואר אקדמי/קניית "בילויים" וג'אגדטים מיותרים, וכולי - אני אתאבד. אני מעדיף להיות מת מאשר להיות זומבי צייתן שהולך תוך כדי שינה אחרי חיים שאינם שלו, אלא שלכם".
אגב, תתפלאו, אבל למרות האמירות הגסות למידי שהטחתי כלפיהם - הם לא לקחו את זה קשה כל כך. את התגובות של אימא שלי לכל זה ניתן לסכם בערך כך: "אוקי, אני מבינה שמעמיסים עליך בצבא יותר משאתה יכול לשאת.. וכן, חשבתי שאתה לפחות בעניין של זוגיות וקשרים חברתיים, עכשיו אני יודעת שאתה לא. אני רק מאוכזבת שלא הצלחת להסתדר טוב במקצוע שרכשת בצבא..". אבא שלי אמא לי שהוא ינסה לראות איך אפשר לעזור לי לשפר את המצב.
זה ממש הפתיע אותי לטובה, כי ההורים שלי תמיד היו אנשים שמרניים למדי שמתעבים כל פיפס של סטייה מהנורמות. נראה שהם משום מה מוכנים בכל זאת לעזור לאחד הילדים שלהם לסטות מהנורמות. אימא שלי אפילו אמרה ש "נכון שיהיה לך קשה לעשות תואר, אם תרצה תעשה קורס מקצועי..".
בכל אופן, כשדיברתי עם כל אחת משתי הפסיכולוגיות שאני נפגש איתם כבר שנים (שאגב, מטפלות בעיקר בשיטת ה CBT), הצגתי להם פחות או יותר את אותם דברים (כולל האמרה על ההעדפה שלי להיות מת מאשר להיות עבד של נורמות חברתיות - זומבי, דהיינו).
לאחת מהם, שציפיתי שתתעצבן ממש מכל מה שהיה לי לחשוף לה, דווקא הגיבה בסבלנות ואמרה, לתדהמתי, שאין לה שום דבר נגד סטייה מהנורמות, שהיא מבינה שיש כאלה שיכולים להתפרנס בסדר מחצי משרה קלילה בשכר מינימום, ושאין לה שום אינטרס להפוך אותי ליותר "נורמלי" על חשבון רצונותיי, ושהיא תעזור לי לצמוח במה שכן מעניין אותי, גם אם זה לא רווחי וגם לא בזבזני..
השנייה הגיבה בפחות סבלנות, ואמרה, בין היתר: "שמע, אתה לא צריך להתעלם מהציפיות של ההורים שלך, זה לא או שאתה ממלא את הציפיות או שלא, אתה יכול בכל זאת למלא חלק מהם: לגור ביורט אבל לשלם על הרצאות מעניינות, לדוגמה..". כמובן שהתגובה הזאת הייתה מאכזבת. נו באמת, כל הציפיות של ההורים שלי לא קשורות למה שמעניין אותי בחיים, ולכן אני לא מעוניין למלאות אף אחד מהם, אבל זה לא בא מגישה של "הכל או כלום". אם כן הייתה מעניינת אותי אחת מהציפיות שלהם, הייתי בשמחה ממלא אותה ורק אותה..
למרות זאת, כל מה שקרה מאוד מעורר מחשבה אצלי.. הסולידית דיברה על תגובות שליליות בעיקר מצד אנשים "זרים" שאין להם שום בשלות "לקבל את השונה" - קולגות בעבודה, וטוקבקיסטים באינטרנט. כרגע ההשערה (הפרועה) שלי היא שזה כנראה ההבדל העיקרי בין המקרה שלי למקרה שלה - אני ידעתי מיהם האנשים "הנורמליים" שיש סיכוי שיקבלו אותי כמו שאני, והיא נרתעת מכל אותם אנשים שמעולם לא רמזו קודם לכן על מוכנות כלשהי לחשוב באופן ביקורתי על נורמות חברתיות - לא שאני ממש מתנגד, הרי גם אני לא אמרתי מילה לקולגות במקום העבודה שלי. אבל אם משתפים אנשים שיותר מכירים אותך ו (אולי) אכפת להם ממך, הם מסוגלים "לסלוח" לך על ההיבדלות בלי בעיה.
בנוסף, יש משהו אבסורדי בפחד עצום לחשוף דברים שבתכל'ס הם לא באמת כל כך קיצוניים, כפי שניתן לראות גם בתגובות הסביבה, שרובם התייחסו לדבריי כהבעת העדפות אישיות לגיטימיות.
הסולידית אולי לא הכי "נורמטיבית", אבל יש אנשים קיצוניים ממנה פי אלפים ומיליונים, גם בתחום הפיננסי וגם בתחומים אחרים. יש אנשים שחיים במדינות מפותחות מ 0 ש"ח לחודש באופן וולנטרי (!!!!!), יש אנשים שבתחומים אחרים שוללים את הבסיס של נושאים שנכתבו עליהם אלפי ספרים ומאמרים אקדמיים וכו'.. דברים כמו הוצאות נמוכות והשקעות בבורסה בהשוואה לכל זה הם נורמטיביים כמעט לחלוטין.
בגדול רציתי בעיקר לשתף אבל אתם מוזמנים להביע דעות בעניין, למרות ההתנהגות הנ"ל שלי, אני לא נושך ברשת..
היי. אני רוצה לשתף אותכם בסדרה של מעשים אמיצים ביותר שעשיתי לאחרונה, שאולי יעוררו מחשבה גם אצל הסולידית..
כמו שחלקכם וודאי זוכרים היטב.. במגוון פוסטים של הסולידית, היא מציעה למרוד במגוון החלטות, ודפוסים התנהגותיים ומחשבתיים, שהיא תופסת כ "נורמות" - בסודיות מוחלטת, וכל הזמן מדגישה את זה עם הסברים כמו:
- "לבני אדם יש נטייה לדחות את מי שסוטה מהנורמה, אפילו אם לדחייה הזו יש בסיס רציונלי מוצק"
- "אם כבר התחלתם לרקוח תכנית בריחה מפורטת ממרוץ העכברים — אני מציעה שלא תחלקו אותה עם אף אחד."
- "רק למעטים יש את האומץ והנחישות כדי לממש את הבחירה הזו ולצעוד נגד כיוון העדר, למרות יחסו העוין."
מאז שהתחלתי ליישם טיפים מהבלוג של הסולידית (לפני שנתיים), אכן עשיתי כעצתה גם בעניין זה, הסתרתי ושיקרתי בלי סוף לכולם רק כדי לשמור על כל הסודות שלי... עד שלפני חודש, החלטתי לשים לזה סוף.
שמתי לב שכשאתה כמוני - רק בן 20, יודע שאתה כנראה תסתפק בגרושים בקלות בעתיד (ממילא כל התחביבים שלי חינמיים), ועדיין לא צריך לפרנס את עצמך, הרבה יותר קל ליטול סיכונים עצומים, כי אין לך בגיל הזה פרנסה שאתה עלול להפסיד (ולי אישית גם אין חיי חברה להפסיד).
אז בעקבות זה (בין היתר) החלטתי "לשבור את הקרח" ולנסות להיחשף "במלוא העוצמה" לאנשים בסביבה שיתכן ויהיו מוכנים לשאת את זה, ולנסות לעשות זאת בצורה כך שלא יגיבו לי כמו כל אותם מגיבים שמכנים את הסולידית אגואיסטית, קמצנית, חסרת חמלה וכולי.
אני מנוסה היטב בשמירת סודות, ובכל זאת העדפתי לבינתיים לא לחשוף את הסודות היותר רגישים שלי (כגון: כל המחשבות על תכנון פנסיה מוקדמת), אבל כן התחלתי לשתף את כל הסביבה שלי (ובעיקר עם 2 הפסיכולוגיות שאני נפגש איתם מזה שנים) בדברים אחרים, שמשקפים במידה רבה את השקפת העולם ה "קיצונית" שלי:
- זה שלא אכפת לי: לא מרשיון נהיגה, לא ממציאת "חברים" ובניית חיי חברה, לא ממציאת זוגיות וחתונה, לא מהקמת משפחה, לא מבערך 100% מתחומי העניין של כל האנשים שמכירים אותי מחוץ לרשת, לא מכל מוצרי הצריכה המיותרים האלה שכולם סביבי מכנים "בילויים", לא מתחביבים חסרי תועלת (גם כשהם חינמיים), ולא מבניית קריירה "מצליחה" והכנסה גבוהה.
למרות שההורים שלי (שהם ההפך מסולידיים - ההוצאות שלהם מהוות להערכתי 95-98% מהכנסתם), לדעתי רוצים מאוד שעיקר ההחלטות שלי בחיים יהיו סביב הדברים האלה, הקשר בין כל הדברים האלה לבין מה שמעניין אותי בחיים כמעט ולא קיים, ובכמה שנים האחרונות השקעתי מאמצים רבים כדי להסתיר את זה.
- זה שאני מתכנן אורח חיים היפר-מינימליסטי (לגור בפריפריה ביורט/בית מבוץ, ללא שום רכב גורס-מזומנים, ועם תקציב אפסי לתחביבים).
- זה שאני סולד מעצם הרעיון של לבזבז את רוב שעות הערות שלי בעבודה, לא משנה איזו בכלל. המחיר של זה כבד מידי לעומת הכסף שזה כנראה ייתן לי.
- זה שאני שונא את צה"ל בכללי ואיך שהמערכת הזאת בנויה ופועלת, מהמון סיבות, בין היתר בגלל שצה"ל הוא בזבוז כלכלי מטורף בגלל שיש בו כל כך הרבה תפקידים מיותרים, בנוסף לעובדה שהוא אמור להיות תמיד מוכן למלחמה..
- זה שנראה לי שיותר מ 90% מהמוצרים בשוק שאני מכיר, הם מוצרים מיותרים לחלוטין, שכל מטרתן היא למכר את הצרכן, כך שבאופן מצחיק לא לקנות אותם דווקא משפר איכות חיים לעומת כן לקנות.
ואיך עשיתי את זה?
מבלי להיכנס לפרטים לא חשובים, אציין קודם כל, שלא ניסיתי להיות נחמד ולהסביר להם את כל זה "לאט אבל בטוח" ובנימוס, אלא "התפוצצתי" עליהם במלוא האכזריות ובלי רחמים (טעות חמורה - אני ממש לא גאה בזה) - לפחות כשנחשפתי בפני ההורים שלי, דווקא כששיתפתי את הפסיכולוגיות שלי דיברתי הרבה יותר לעניין ודאגתי לספק איזה הסבר בסיסי לכל אחד מהסעיפים.
אז בכל אופן, קודם סיפרתי על כל זה להורים שלי מבלי לטרוח להסביר ולנמק כל אחד מהסעיפים, ואז צעקתי על ההורים שלי משהו בסגנון: "אתם אגואיסטים שרוצים שאהיה זומבי צייתן שחי את חייו לפי הגחמות שלכם ומשתמשים בי כסמל סטטוס" (לאחר שסיפרתי להם גם כמה אני סובל בצבא - פשוט אמרתי להם בדיוק מה אני באמת חושב עליהם), ואח"כ הסברתי להם, דווקא בנעימות, על כל חלק מההעדפות האישיות שלי שציינתי קודם, ושיא השיאים היה כשאמרתי להם את האמירה (החצופה למדי) שנוסחה בערך כך:
"אם אחרי הצבא, רק תעזו להכריח אותי ללא פשרה לעשות משהו מכל השטויות שאתם רוצים שאני אעשה: חיפוש בת זוג/להשיג רישיון נהיגה/תואר אקדמי/קניית "בילויים" וג'אגדטים מיותרים, וכולי - אני אתאבד. אני מעדיף להיות מת מאשר להיות זומבי צייתן שהולך תוך כדי שינה אחרי חיים שאינם שלו, אלא שלכם".
אגב, תתפלאו, אבל למרות האמירות הגסות למידי שהטחתי כלפיהם - הם לא לקחו את זה קשה כל כך. את התגובות של אימא שלי לכל זה ניתן לסכם בערך כך: "אוקי, אני מבינה שמעמיסים עליך בצבא יותר משאתה יכול לשאת.. וכן, חשבתי שאתה לפחות בעניין של זוגיות וקשרים חברתיים, עכשיו אני יודעת שאתה לא. אני רק מאוכזבת שלא הצלחת להסתדר טוב במקצוע שרכשת בצבא..". אבא שלי אמא לי שהוא ינסה לראות איך אפשר לעזור לי לשפר את המצב.
זה ממש הפתיע אותי לטובה, כי ההורים שלי תמיד היו אנשים שמרניים למדי שמתעבים כל פיפס של סטייה מהנורמות. נראה שהם משום מה מוכנים בכל זאת לעזור לאחד הילדים שלהם לסטות מהנורמות. אימא שלי אפילו אמרה ש "נכון שיהיה לך קשה לעשות תואר, אם תרצה תעשה קורס מקצועי..".
בכל אופן, כשדיברתי עם כל אחת משתי הפסיכולוגיות שאני נפגש איתם כבר שנים (שאגב, מטפלות בעיקר בשיטת ה CBT), הצגתי להם פחות או יותר את אותם דברים (כולל האמרה על ההעדפה שלי להיות מת מאשר להיות עבד של נורמות חברתיות - זומבי, דהיינו).
לאחת מהם, שציפיתי שתתעצבן ממש מכל מה שהיה לי לחשוף לה, דווקא הגיבה בסבלנות ואמרה, לתדהמתי, שאין לה שום דבר נגד סטייה מהנורמות, שהיא מבינה שיש כאלה שיכולים להתפרנס בסדר מחצי משרה קלילה בשכר מינימום, ושאין לה שום אינטרס להפוך אותי ליותר "נורמלי" על חשבון רצונותיי, ושהיא תעזור לי לצמוח במה שכן מעניין אותי, גם אם זה לא רווחי וגם לא בזבזני..
השנייה הגיבה בפחות סבלנות, ואמרה, בין היתר: "שמע, אתה לא צריך להתעלם מהציפיות של ההורים שלך, זה לא או שאתה ממלא את הציפיות או שלא, אתה יכול בכל זאת למלא חלק מהם: לגור ביורט אבל לשלם על הרצאות מעניינות, לדוגמה..". כמובן שהתגובה הזאת הייתה מאכזבת. נו באמת, כל הציפיות של ההורים שלי לא קשורות למה שמעניין אותי בחיים, ולכן אני לא מעוניין למלאות אף אחד מהם, אבל זה לא בא מגישה של "הכל או כלום". אם כן הייתה מעניינת אותי אחת מהציפיות שלהם, הייתי בשמחה ממלא אותה ורק אותה..
למרות זאת, כל מה שקרה מאוד מעורר מחשבה אצלי.. הסולידית דיברה על תגובות שליליות בעיקר מצד אנשים "זרים" שאין להם שום בשלות "לקבל את השונה" - קולגות בעבודה, וטוקבקיסטים באינטרנט. כרגע ההשערה (הפרועה) שלי היא שזה כנראה ההבדל העיקרי בין המקרה שלי למקרה שלה - אני ידעתי מיהם האנשים "הנורמליים" שיש סיכוי שיקבלו אותי כמו שאני, והיא נרתעת מכל אותם אנשים שמעולם לא רמזו קודם לכן על מוכנות כלשהי לחשוב באופן ביקורתי על נורמות חברתיות - לא שאני ממש מתנגד, הרי גם אני לא אמרתי מילה לקולגות במקום העבודה שלי. אבל אם משתפים אנשים שיותר מכירים אותך ו (אולי) אכפת להם ממך, הם מסוגלים "לסלוח" לך על ההיבדלות בלי בעיה.
בנוסף, יש משהו אבסורדי בפחד עצום לחשוף דברים שבתכל'ס הם לא באמת כל כך קיצוניים, כפי שניתן לראות גם בתגובות הסביבה, שרובם התייחסו לדבריי כהבעת העדפות אישיות לגיטימיות.
הסולידית אולי לא הכי "נורמטיבית", אבל יש אנשים קיצוניים ממנה פי אלפים ומיליונים, גם בתחום הפיננסי וגם בתחומים אחרים. יש אנשים שחיים במדינות מפותחות מ 0 ש"ח לחודש באופן וולנטרי (!!!!!), יש אנשים שבתחומים אחרים שוללים את הבסיס של נושאים שנכתבו עליהם אלפי ספרים ומאמרים אקדמיים וכו'.. דברים כמו הוצאות נמוכות והשקעות בבורסה בהשוואה לכל זה הם נורמטיביים כמעט לחלוטין.
בגדול רציתי בעיקר לשתף אבל אתם מוזמנים להביע דעות בעניין, למרות ההתנהגות הנ"ל שלי, אני לא נושך ברשת..
נערך לאחרונה ב:
