בן 26, יומן שיתוף

[SilentReader]

היי לכולם!

הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן יומן כלשהו, גם כדי לשתף, גם כדי לעקוב ולהיות מחוייב לדבר, גם אולי להתייעץ.

למי שיהיה כוח לקרוא, זה יהיה מגניב. אם יש לכם משהו חכם לומר, אשמח. אם בא לכם להגיב שאני בכיין, אפשר גם.

אתן קצת קונטקסט, אני בן 26, עתודאי למדמ״ח מבן גוריון, בשנה האחרונה לשירות קבע שלי.
גדלתי בעיירת פיתוח, בן יחיד לשני הורים מבוגרים (שניהם בפנסיה כבר).

אמא שלי באה ממשפחה קשת יום, אבא שלה נפטר כשהייתה ילדה, היחידה במשפחה שעשתה צבא או רישיון נהיגה. עבדה תמיד בשתיים/שלוש עבודות כדי לא להיכנס למינוסים. עבדה שבתות וחגים, אני זוכר אותה בתור ילד עובדת 15 שעות ביום. עזרה כלכלית לסבתא שלי כשיכלה.
אבא שלי עלה מחו״ל לבד בגיל 17, ומאז נאבק בחיים הישראליים. למד באוניברסיטה ופרש אחרי שנתיים, לא מצא את עצמו כ״כ, אחרי כמה שנים התגייס בגיל מאוחר, 25, לצבא (שריונר).
לא היה לו מקצוע פורמלי בחיים. לא עשה רישיון נהיגה. כל הילדות קפץ מעבודה לעבודה. העבודה היציבה ביותר בחייו הייתה 8 שנים, מתוכן 4 היו רבע משרה ו-4 היו חצי משרה (2500-5000 ש״ח, בהתאמה). כשיצא לפנסיה, יש איזה רישום כלשהו של מספר מקומות העבודה שעבד בהן - אזור ה-140 מקומות עבודה (איך זה אפשרי? לא יודע. אני זוכר שבתור ילד עבד במע״צ, ניקיון, ארכיאולוגיה, השגחת בחינות, אריזת מנות בנתב״ג, שומר בלילות... מה שהיה).

כל הילדות שלי ראיתי כמה מפחדים מכסף, זה היה ריבים יומיומיים, חרדה כלכלית ששואבת את החיים. אני גדלתי לתוך זה והייתי מעורב בהכל, מגיל קטן. בגיל 12 לדעתי כבר הפסקתי לבקש דברים. לא רציתי לקנות בגדים כי ידעתי שאין להם, לא רציתי לאכול בחוץ (גם כשרצו לפנק אותי מדי פעם) כי ידעתי שאין.
פשוט גדלתי עם תודעת חוסר. תמיד אין.

כל השאיפות והמאמץ של אמא שלי היה דבר אחד - שארכוש השכלה ולא אהיה כמוהם. אני בחור חכם, תמיד ידעתי את זה ותמיד היו לי ציונים מעולים.
התנאי שהציבה לי על מנת להתחיל לעבוד בכיתה י״א- תעשה פסיכומטרי קודם. עשיתי וקיבלתי ציונים טובים, היו לי הצעות לתפקידים מעולים בצבא, שדחיתי אותם כי רציתי לעשות תואר. התקבלתי למדעי המחשב. תוך כדי התואר עשיתי 3 מלגות ועבודה מהשנה השנייה במשרה חלקית (איפה שהיה צריך, בכל חור שהיה צריך, שעתיים נסיעה בתחבצ לכיוון). ההתעסקות הבלתי פוסקת בכסף פגעה לי בציונים, את זה אני יכול להגיד בדיעבד (אבל מצד שני, הייתי כ״כ שמח שסוף סוף אני מסוגל להרוויח כסף ויש לי זמן לזה, סוף סוף אני שווה משהו).
גרתי בבית של ההורים והייתי נוסע כל יום. עברתי לתקופה ליד האוניבריסיטה כשההורים הציעו לעזור כלכלית, אחרי 3 חודשים אבא שלי פוטר והחזרתי לו את כל הכסף שנתן לי.

אחרי התואר הגעתי למקומות מעולים בצבא. המקומות האלה שהשמות שלהם פותחים לי כל דלת אפשרית. גם שם המשיכה ההישרדות שלי. מקומות שאתה צריך להוכיח את עצמך ולהיות מאה ועשר אחוז כל הזמן, אבל היה לי קשה להסביר שלי קצת יותר קשה. הייתי עושה שיעורים פרטיים ועובד אחרי שעות העבודה בצבא בעוד עבודה, כי הבסיס רחוק מהבית של ההורים (אלא מה) ודירות באזור יקרות נורא (לא היה סיוע מהצבא בשלב הזה).

נראה לי שהדבר העיקרי שאני סוחב איתי מהילדות הוא ההבנה שכל רגע עלול להשתבש משהו, אני חרד על העתיד. על אף שבעיקרון אמור להיות לי עבודה מתגמלת, יש לי מחשבות לא פוסקות על ״מה אם״. אני גם נורא פחדן בלעשות החלטות, וזה בתכל׳ס אחת המטרות של היומן.

כרגע אני בעיקר מרגיש מאחור בחיים לעומת חברים שלי.

בא לי לפרט את התהיות והתסכולים שלי:

1. חו״ל - הפעם הראשונה שהייתי בחו״ל היה כספי הבר מצווה שלי. אחר כך משלחות (פולין ותלמידים מצטיינים - על שניהם קיבלתי מלגות מלאות, ודודים שלי שילמו את החלק שלא כוסה). תמיד הרגיש לי שיש לי חסך בעולם הזה. בא לי לטייל. ההורים שלי לא טיילו בכלל. חברים שלי נסעו לטיולים גדולים, או לגיחות, ואני כמעט כלום. כשנכנסתי לקבע פשוט נסעתי לחול בכל הזדמנות שהייתה לי. בפועל טיילתי טיולים יקרים במקומות לא הכי יפים (רק באירופה). אני תוהה על זה הרבה לאחרונה. אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל? אשתחרר בעוד שנה, ואני מניח שארצה לעבוד מהשנייה שאשתחרר כדי לפצות כלכלית על כל הזמן שלי בצה״ל.


2. מקצועיות- זו תהייה שיש לי עליה הרבה שאלות ואולי יהיו פה לאנשים. אני מתכנת, יש כאן הרבה הייטקיסטים.
הייתי ביחידות הכי נחשבות בצה״ל, ועדיין הרגיש לי שהמון זמן הולך על חרטא ושטויות. יש מלא אנשים ממש לא מקצועיים. חצי מהזמן הולך על מלחמות מערכתיות.
אף פעם לא הייתי האדם הכי מקצועי, אבל תמיד טוב ביחסי אנוש, ראייה של המערכת לטובת הלקוחות, חיבור בין הצוות, ותמיד על כל הסטאק הטכנולוגי שהתעסקו בו באותו זמן.
חברים שלי שהשתחררו מרוויחים באזורי ה-35-45 אלף, בלי בונוסים ודברים נוספים. מרגיש לי שכר אבסורדי שלא משקף את היכולות שלהם, את התרומה שלהם, או את המשמעות שלהם (לעולם אולי?). יכול להיות שזה מרמור שלי.
אני משתחרר עוד שנה. אני תוהה הרבה מה אעשה. האם אעבוד כמה שנים קשה בטירוף כדי לתת לעצמי פור בחיים כמו שעבדתי עליו ב-8 שנים האחרונות? האם לעבוד בעבודה מאוזנת וסוף סוף להינות מזה שאני מרוויח?
לאחרונה עוברת לי המחשבה שאולי אשקיע המון, אתכונן לזה ואנסה להשיג עבודה במיקרוסופט/גוגל/פייסבוק. מרוויחים טוב, ובגילאי ה-30 שלי אולי סוף סוף אוכל להיות יותר רגוע?
מבין שזה קצת מצוץ מהאצבע ויש הרבה חברות שמשלמות טוב ככה, אולי עם wlb טוב יותר אפילו, וזה גם תלוי סייט, קבוצה, תפקיד, אנשים בצוות וכולי וכולי. אבל ככלל אצבע לכוון לשם. גם אני תוהה איך לעשות את זה - איך להכין את עצמי להתקבל לשם? לעשות leetcodes? לעבור על interview.io? באמת זה מספיק כדי לשכנע חברה שאתה שווה 50k? נשמע לי מוזר.
אני כן חכם וטוב מאוד בדברים האלה, אבל אין לי טכנולוגיה שאני יכול להיות שאני מאסטר בה. בצבא תמיד עשיתי מה שהיה צריך, איפה שפחות יש אנשים או פחות רוצים - שם נכנסתי. היה צריך לפקד? פיקדתי. היה צריך לדחוף מוצר? דחפתי. היה צריך לפתח פרונט כי כולם בצבא בורחים כמו מאש? פרונט איט איז. היה צריך להעלות סביבה כי אין מי שידע - אני אעשה. בפועל אחרי 5 שנים אין טכנולוגיה אחת שאני מרגיש אלוף בה, שאפשר לשאול שאלות ולא אפקפק בעצמי בכלל. תמיד הסתדרתי והמטרות הושגו... תוהה אם זה מספיק.

יש בי פחד עצום שלא אמצא עבודה, אבל עוד יותר גדול שאגיע לעבודה ואגלה שאני fraud, שמכרתי להם את היכולות שלי ב-50k ולא אתקרב לזה. מצד אחד אני מבין, אימפוסטר, מצד שני, אני רואה חברים שמרוויחים סכומים כאלה וחושב לעצמי בלב שהם לא שווים את זה.


3. השקעות - קראתי את הסולידית פעם ראשונה בגיל 19, כלומר לפני 7 שנים. ידעתי, הבנתי, הפנמתי. לא עשיתי עם זה כלום. חוץ מלהזיז את הפנסיה. זה לא שחסר לי הכסף, לא שחסר הידע. זה פשוט מפחיד מדי עבורי. לחיות בידיעה שיש מצב שעוד שנה מהיום אאבד 10 אחוז מהכסף שחסכתי בדם יזע ודמעות.
בתקווה שאעדכן מתישהו שהצלחתי להתגבר על זה.ֿ

4. החלטות -
לעבור לדירה - משהו שאני מפחד ממנו אבל מרגיש שזה צריך לקרות כבר.
לקנות אוטו - תמיד הרגשתי משותק. אני חי במקום עם תחבצ גרוע, אף אחד מהחברים לא גר קרוב. בלי אוטו אתה בעצם משותק. תמיד הרגיש לי שזה הבזבוז כסף הגדול ביותר, לדמם כסף. אני נורא פוחד לעשות את המהלך הזה. בתקווה שאהיה אמיץ לרכוש רכב וזה ישפר לי את החיים.

5. תואר שני -
תקופה ארוכה שאני מרגיש במקום מקצועית ואולי קצת גם בחיים. את התואר הראשון סיימתי מזמן, לא באמת חוויתי כסטודנט. חושב לאחרונה לחזור לתואר שני/ראשון נוסף. בצבא יתנו יום אחד. יש 3 אופציות - משהו שמעניין/משהו שיתרום מקצועית/משהו שיהיה קל.
קל- תואר שני במנהל עסקים, גם יהיה לי קל, מתקבל ישר, אצליח לסיים גם עם עבודה מלאה באזרחות
מעניין - חשבתי על תואר בפסיכולוגיה, שזה דורש הרבה יותר ממה שיש לי לתת גם בהווה (וגם בעתיד - אם אני רוצה למקסם רווחים כלכליים). אם לא, משהו במחלקות למזרח רחוק/פילוסופיה
יתרום מקצועית - תואר שני במדעי המחשב או דומיו. זה גם קשה, גם אני תוהה כמה יעניין אותי - כלומר האם אני באמת רוצה את האתגר הזה, ובנוסף ידרוש השלמות (ממוצע לא מספיק טוב מהתואר הראשון).


מבחינה כלכלית איפה אני עומד:

משכורת חודשית - 9,300 נטו. אולי יעלה, אולי ירד. אני מנסה להבין איך אני יכול לחסוך יותר. יש הטבות נוספות, חבר, נקודות, נופש קבע, בעיקר דברים שגורמים לך להוציא יותר.
יש דמי הבראה פעם בשנה, מענקי קבע של כמה אלפים, והמשכורת אמורה לעלות לי ב-1000 נטו בעוד חצי שנה.

יש לי בעו״ש בערך 110 א״ש (אף פעם לא הזזתי אותם מהעו״ש, מפחיד אותי נורא לאבד את הכסף הזה שכל החיים חסכתי אגורה לאגורה)
בפנסיה, תנאי קבע, 60 א״ש (בגלל שזה כסף שגם ככה לא אכפת לי ממנו, 100 אחוז על snp500, האמת שהלחיצה על הכפתור לשינוי מסלול הרוויחה לי די הרבה כסף, גם בטווח הקצר).


הפאן הכלכלי משפיע לי עמוקות על החיים, כך שזה שזור בזה.
לאחרונה אני מתסכל לצדדים ורואה שכל החברים שלי נמצאים בנקודה טובה משלי. גם מרוויחים טוב, גם זוגית במקום טוב יותר, מתקדמים בכל הוקטורים ואני מרגיש מאחור. אולי כל ההקדמה זה כדי להראות כמה אני מרגיש שזה משקעים מהילדות ומהנערות שלי שעדיין הולכים איתי. אולי התחושה שכולם קיבלו תמיכה ודחיפה כל הזמן, כשאני עד ממש לאחרונה הייתי צריך להאבק לבד. עכשיו לראשונה לא מרגיש שאני נאבק, אבל תוהה לעצמי איך עוברים ממוד הישרדותי, למוד של צמיחה

 

[מרקר]

קודם כל, תודה על השיתוף ובהצלחה בהמשך הדרך!

כמה דברים:
1. הפעם הראשונה שהייתי בחול באמת (טכנית כשהייתי ממש קטן אז גם הייתי פעם אחת אבל אני לא זוכר כלום) היתה בגיל 19 אז זה לא שכולם נמצאים בחול כל היום. אם תדבר עם אנשים בגילאים יותר מבוגרים יש כאלו שלא היו בחול או היו פעם אחת בחיים (אז טיסה עלתה כמו דירה). זה תמיד מרגיש לי שמאז שהאינסטגרם וכל שאר הרשתות נכנסו לחיינו לכולם יש FOMO על כל מיני דברים, שחלק מהם זה לטייל בחול. אתה כותב גם שהיית הרבה בחול אבל "מקומות לא יפים" שזה נשמע לי גם סוג של FOMO כי תמיד יהיו מקומות יפים יותר (או איך שאנחנו תופסים דברים שמציגים לנו היא שונה מאיך שהם באמת). לדעתי, אני באמת לא חושב שאתה צריך לחסוך על טיולים, פשוט תשים לך תקציב שנתי לזה ותתכנן את הטיול טוב ככה שתרגיש באמת שקבלת ערך לכסף.

"אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל?" - יש המון אנשים שכל ה-30 שלהם זה נוודות דיגיטלית. זה מאוד תלוי מה אתה רוצה לעשות בחיים. מה שכן, ברגע שיש ילדים יהיה לך כנראה הרבה יותר קשה לטייל, אבל חברי הפורום יוכלו לספק יותר מידע (יש פה כנראה הרבה עם ילדים שמטיילים כל שנה. אפילו זה שיש ילדים יכול לגרום לך לטייל יותר כדי שלא יהיה להם "חסך" או כל מיני אפקטים פסיכולוגיים דומים).

2. אני חושב שיש לך "תסמונת המתחזה" אולי. אתה צריך להפגין הרבה יותר בטחון ולהבין שמספר האנשים ששולטים בסטאק וכו' עם נסיון כזה הוא מאוד מאוד נמוך בעולם. לחברות כמו גוגל/מייקרוסופט יש רווחים מטורפים שלהעסיק מישהו ב50K זה לא ממש מזיז להון המטורף שיש להם. לגוגל יש בערך 110 מליארד דולר במזומן והיא מרוויחה בFCF (אם לא היתה מוציאה על צמיחה) כ-70 מליארד דולר בשנה. אני אפילו אגיד שאין להם גם בעיה לשלם למישהו 500K בחודש, הם פשוט משלמות מספיק בשביל לקבל את הטאלנטים ולדאוג שתהיה להם צמיחה. גם גוגל לא מחפשת מונטיזציה ככה שאפשר שנים לעבוד על פרויקטים שנראים חסרי תוחלת כלכלית (ראה למשל DeepMind שפתחו AI שמנצח בGO את אלוף העולם. אין לזה ערך כלכלי מיידי, אבל גוגל רואה ערך בטאלנטים שמתפתחים אצלה כך שעכשיו שיש את מהפכת הAI יש לה מספיק טאלנט להגיב מהר). אז אני חושב שאתה צריך להבין שהמשכורות האלו גבוהות אולי ביחס למה שאתה אגיל לשמוע, אבל החברות האלו שוחות בכסף ככה שמבחינתם זה נטו איזה מטריקה שHR קבעו לכמה כסף אפשר לחלק ועדיין לגייס אנשים מעולים. מה גם שהם אפילו לא מוציאים כסף מהכיס אלא נותנים מנייות חסומות ומה לא.

עוד נקודה היא שאני אישית לא תמיד מצאתי שיש קשר בין wlb בחברות לבין משכורות. יש חברות עם wlb מעולה ומשכורות מעולות וחברות שמחייבות שעות "ברזל" עם 0 גמישות שעושות טובה כשהן נותנות העלאה של 2% בשנה. ההבדל ביניהם זה בדרך כלל שלחברה אחת יש כסף ולשנייה אין כסף. לטעמי, ככל שהולכים לחברות יותר אמריקאיות, עשירות שרוצות צמיחה טכנולוגית לדעתי ככה גם התפקיד יהיה יותר מוצלח וגם שאר התנאים. אני מציע לך לעבוד על כישורי משא ומתן במשכורת בשביל שתוכל באמת לאפטם את המשכורת שתקבל ולא תתמחר את עצמך בטעות בהרבה פחות ממה שאתה שווה.


בעניין ההתמקדות בחיסכון:
אני חושב שאתה במצב שאתה צריך להתכונן למקפצה כלכלית במשכורת בעתיד במקום לחשוב איך תחסוך עוד 1000 שח מכל מיני אופטימיזציות מיקרו בתקציב. מספיק שתאפטם את המשכורת הראשונה שלך טוב אחרי הצבא ובאמת שזה יביא לך כל כך הרבה יותר ערך. זה טוב להתרגל לחסוך ולא לבזבז בלי חשבון, אבל נשמע שאתה מאוד מחושב כלכלית. אני אישית גם מאוד מסכים איתך שרכב זה "דימום כלכלי" ושכירות זה גם הוצאה לא מבוטלת. הנקודה היא שחוסר איפטום של המשכורת ליכולות שלך זה גם בזבוז, והרבה הרבה יותר גדול כנראה מרכב ושכירות גם יחד. אתה לטעמי צריך להתמקד באיך אתה מקבל משרה ראשונה בהייטק שתרוויח בה הרבה הרבה יותר כשתשתחרר כי החיסכון הגדול באמת יתחיל שם ואני חושב שככה תתחיל לעבור למוד של צמיחה.

 

[עידו ג]

תודה על השיתוף. אציע לו להשוות לאחרים, אלא לעצמך. מה אני יכול לעשות טוב יותר. איך אני מקדם את עצמי. מה מקדם אותי.
איך תורמת התמרמרות שx בזוגיות והיה y פעמים בחו"ל? ואם אתה משווה, נסה להבין למה אדם שלא שווה לטענתך 40 אלף שקל - מקבל את זה. בטוח שיש דברים שאתה לא רואה. בין אם ייצוגיות, מעשית (הצגה עצמית בראיון) וויזואלית.

מאחל לך בהצלחה.

3. השקעות - קראתי את הסולידית פעם ראשונה בגיל 19, כלומר לפני 7 שנים. ידעתי, הבנתי, הפנמתי. לא עשיתי עם זה כלום. חוץ מלהזיז את הפנסיה. זה לא שחסר לי הכסף, לא שחסר הידע. זה פשוט מפחיד מדי עבורי. לחיות בידיעה שיש מצב שעוד שנה מהיום אאבד 10 אחוז מהכסף שחסכתי בדם יזע ודמעות.
בתקווה שאעדכן מתישהו שהצלחתי להתגבר על זה.ֿ

יש לי בעו״ש בערך 110 א״ש (אף פעם לא הזזתי אותם מהעו״ש

לא חושב שהפנמת. כשאתה לא משקיע אתה משקיע גם כן.

 

[פטל ואוכמניות]

כתבת יפה ודי התרגשתי, חייבת לומר. יש לי הרבה מה לכתוב אבל אתן גם קצת אוויר לאחרים. הנה כמה דברים:

- נשמע שאתה ילד יחיד. אני חושבת שאם זה כך ובשילוב הורים מבוגרים שלא פשוט להם בכלל, אתה לא תוכל ללמוד/לעבוד מחוץ לישראל. אחרת, נשמע לי תפור עליך לנסות להמשיך ללימודים מתקדמים מחוץ לישראל ולצבור חוויות.
- אתה חייב לנשום, להוריד לחץ, ועדיף מאוד להפסיק להשוות לאחרים. זה באמת לא יוביל אותך למקום טוב.

בתמצית, נשמע שלכסף ובעיקר לביטחון כלכלי יש כרגע משקל גדול בחיים שלך. אתה כנראה לא תהיה פנוי לנושאים אחרים בחיים עד שלא תצבור סכום שתרגיש איתו בנוח.

אגב, לא רשמת דבר על זוגיות, שאיפות למשפחה. אולי אתה עוד לא שם אבל אם יש מישהו/מישהי זה מידע חשוב.

 

[קפיטליסט מרושע]

מאוד מרגש, ומשמח מאוד לקרוא לאן הגעת בהתחשב בנקודת הפתיחה שלך. הלוואי שיקרה לכולם. אבל ה"שיקרה" הזה שכתבתי - זה נשמע פסיבי. זה ממש לא. הרווחת את המקום שלך ב- 10 אצבעות, עם הרבה זיעה. באמת - סחטיין!

יש בי פחד עצום שלא אמצא עבודה, אבל עוד יותר גדול שאגיע לעבודה ואגלה שאני fraud, שמכרתי להם את היכולות שלי ב-50k ולא אתקרב לזה. מצד אחד אני מבין, אימפוסטר, מצד שני, אני רואה חברים שמרוויחים סכומים כאלה וחושב לעצמי בלב שהם לא שווים את זה.

בתור מי שתמיד היה מוערך, ותמיד קידמו אותו, אני יכול להגיד לך שאימפוסטר סינדרום זה רק פונקציה של תכונות (מבנה אישיות?) ובכלל לא פונקציה של האם אתה חזק מקצועית ביחס לסביבה שלך.
אני אפילו חושב ש, אחרי 20 שנה בתעשייה, 10 מתוכן בחברות גאמפא, לא רק שזה לא עבר לי, זה אפילו הוחמר. הגעתי למקומות יותר ויותר חזקים, ושם נמצאים אנשים יותר חזקים.
אבל - חלק מהאנשים החזקים האלה - גם הם חושבים ש"לא מגיע להם" להיות במקום שבו הם נמצאים, ואלה שהם לא חזקים - לא בהכרח יש להם אימפוסטר סינדרום.
כל זה בשביל לומר - זה טבעי, זה קורה להרבה, אבל זה לא מעיד על כלום. אחד המנהלים שלי תמיד אמר - אם אתה הכי חכם בחדר, אתה בחדר הלא נכון. כדאי לך להגיע למקומות חזקים - הם יקפיצו אותך, תלמד ותתפתח בעזרתם.

לעבור לדירה - משהו שאני מפחד ממנו אבל מרגיש שזה צריך לקרות כבר.
לקנות אוטו - תמיד הרגשתי משותק. אני חי במקום עם תחבצ גרוע, אף אחד מהחברים לא גר קרוב. בלי אוטו אתה בעצם משותק

תשמע, אתה הולך להרוויח המון כסף. אם תקנה אוטו משומש ואמין - זה לא יהיה סוף העולם מבחינתך. מה שכן, חשבתי להדגיש שאם ברצונך בכל מקרה לעבור דירה, אולי במיקום החדש אוטו לא יהיה חובה כמו שהוא בבית הוריך. אבל שוב, יש משמעות גם להנות מהדרך, ונשמע שזה משהו ש.. אתה יכול להשתפר בו

המון בהצלחה!

 

[המהרהר]

אני קורא כאן בין השורות ושומע את תסמונת המתחזה צועקת לשמיים. ממליץ לך להכיר את החלק הזה בך.

 

[tryingtobesolid]

אם מאוד בוער לך לטייל, ואתה חושב שאם לא תעשה את זה תרגיש פספוס בעתיד, אז הייתי ממליץ לך לשקול להתאמץ וכן לטייל.
רעיונות שעולים לי לראש:
1. להשתחרר ולטייל לחצי שנה
2. להשתחרר ולטייל ל-3 חודשים
3. לחתום במקום עבודה לקראת השחרור או אחריו, למועד התחלה עתידי שיוסכם עם מקום העבודה ולטייל עד אז

יש מצב שבטיול הזה תרוויח כלים לחיים שבעתיד יתורגמו לכל כך הרבה אושר או כסף.
ועם זאת, לא הייתי מטייל על חשבון קריירה/ביטחון תעסוקתי, פשוט ברוב המקרים זה לא בא על חשבון, ואם זה כן אפשר להתאמץ ולגרום לזה שזה לא יבוא על חשבון.

 

[SilentReader]

אם מאוד בוער לך לטייל, ואתה חושב שאם לא תעשה את זה תרגיש פספוס בעתיד, אז הייתי ממליץ לך לשקול להתאמץ וכן לטייל.
רעיונות שעולים לי לראש:
1. להשתחרר ולטייל לחצי שנה
2. להשתחרר ולטייל ל-3 חודשים
3. לחתום במקום עבודה לקראת השחרור או אחריו, למועד התחלה עתידי שיוסכם עם מקום העבודה ולטייל עד אז

יש מצב שבטיול הזה תרוויח כלים לחיים שבעתיד יתורגמו לכל כך הרבה אושר או כסף.
ועם זאת, לא הייתי מטייל על חשבון קריירה/ביטחון תעסוקתי, פשוט ברוב המקרים זה לא בא על חשבון, ואם זה כן אפשר להתאמץ ולגרום לזה שזה לא יבוא על חשבון.

אז אתה צודק, אלה הרעיונות שעלו לי גם לראש.
נוטה לכיוון 2-3. אופציה נוספת היא להתחיל מקום עבודה, להתאקלם, להתחיל לתרום קוד, ואחרי חצי שנה לעבור למודל היברידי/נוודי כלשהו, שאני אהיה כמה חודשים בחול, אעבוד, ואחזור בתום תקופה.

מהיכרות עם עצמי, כנראה ש-3 יהיה מה שאעשה. אבל זה תלוי בכ״כ הרבה משתנים ומוקדם לומר.

מאוד מרגש, ומשמח מאוד לקרוא לאן הגעת בהתחשב בנקודת הפתיחה שלך. הלוואי שיקרה לכולם. אבל ה"שיקרה" הזה שכתבתי - זה נשמע פסיבי. זה ממש לא. הרווחת את המקום שלך ב- 10 אצבעות, עם הרבה זיעה. באמת - סחטיין!

בתור מי שתמיד היה מוערך, ותמיד קידמו אותו, אני יכול להגיד לך שאימפוסטר סינדרום זה רק פונקציה של תכונות (מבנה אישיות?) ובכלל לא פונקציה של האם אתה חזק מקצועית ביחס לסביבה שלך.
אני אפילו חושב ש, אחרי 20 שנה בתעשייה, 10 מתוכן בחברות גאמפא, לא רק שזה לא עבר לי, זה אפילו הוחמר. הגעתי למקומות יותר ויותר חזקים, ושם נמצאים אנשים יותר חזקים.
אבל - חלק מהאנשים החזקים האלה - גם הם חושבים ש"לא מגיע להם" להיות במקום שבו הם נמצאים, ואלה שהם לא חזקים - לא בהכרח יש להם אימפוסטר סינדרום.
כל זה בשביל לומר - זה טבעי, זה קורה להרבה, אבל זה לא מעיד על כלום. אחד המנהלים שלי תמיד אמר - אם אתה הכי חכם בחדר, אתה בחדר הלא נכון. כדאי לך להגיע למקומות חזקים - הם יקפיצו אותך, תלמד ותתפתח בעזרתם.

תשמע, אתה הולך להרוויח המון כסף. אם תקנה אוטו משומש ואמין - זה לא יהיה סוף העולם מבחינתך. מה שכן, חשבתי להדגיש שאם ברצונך בכל מקרה לעבור דירה, אולי במיקום החדש אוטו לא יהיה חובה כמו שהוא בבית הוריך. אבל שוב, יש משמעות גם להנות מהדרך, ונשמע שזה משהו ש.. אתה יכול להשתפר בו

המון בהצלחה!

תודה רבה
שהתראיינתי ליחידות הטכנולוגיות, לפני 8 שנים, שאלו אותי לאן אני רוצה להגיע, מה חשוב לי לעשות. אמרתי להם שלא משנה לי הטכנולוגיה, חשוב לי רק שיהיו אנשים חכמים מסביבי. לא יודע אם אהבו את התשובה או לא, לא התקבלתי ליחידה הזאת, אבל אחרי 7 שנים הייתי המראיין של מועמדים עבור היחידה
אני תוהה כמה אימפוסטר סינדרום זה הדבר שנמצא, לעומת כמה עוד אני צריך לעבוד על עצמי, וכמה זה ביקורת בונה. יכול להיות שהכל אימפוסטר, אני מניח שזה 50/50, מהיכרות עם עצמי.

אני חושב שרציונלית אני מבין שארוויח המון כסף. עד שלא אראה את תלוש המשכורת הראשון, לעשות החלטות כלכליות בהתבסס על עתיד אופציונלי זה עדיין קשה נורא.
השאיפה שלי שעד העדכון הבא אצליח להיות אמיץ מספיק כדי לרכוש רכב ולעבור דירה, או לפחות אחד מהשניים.
תודה על התגובה!

כתבת יפה ודי התרגשתי, חייבת לומר. יש לי הרבה מה לכתוב אבל אתן גם קצת אוויר לאחרים. הנה כמה דברים:

- נשמע שאתה ילד יחיד. אני חושבת שאם זה כך ובשילוב הורים מבוגרים שלא פשוט להם בכלל, אתה לא תוכל ללמוד/לעבוד מחוץ לישראל. אחרת, נשמע לי תפור עליך לנסות להמשיך ללימודים מתקדמים מחוץ לישראל ולצבור חוויות.
- אתה חייב לנשום, להוריד לחץ, ועדיף מאוד להפסיק להשוות לאחרים. זה באמת לא יוביל אותך למקום טוב.

בתמצית, נשמע שלכסף ובעיקר לביטחון כלכלי יש כרגע משקל גדול בחיים שלך. אתה כנראה לא תהיה פנוי לנושאים אחרים בחיים עד שלא תצבור סכום שתרגיש איתו בנוח.

אגב, לא רשמת דבר על זוגיות, שאיפות למשפחה. אולי אתה עוד לא שם אבל אם יש מישהו/מישהי זה מידע חשוב.

שמח לשמוע שהתרגשת
אז מה שלא שיתפתי כאן זה שאני בשנה האחרונה הורדתי הילוך. לא נשאר שעות מאוחרות, מקדיש חלק ניכר מהזמן שלי לאימונים, לאכול בריא, הרבה חברים, מתנדב (יחסית הרבה). משתדל לטייל בארץ, לעשות קורסים מגניבים.
הכל זה איזונים, ואני מחפש אותם תמיד, בין כסף/משפחה/אימונים/הנאה/עבודה. לעיתים משהו אחד מרגיש לך כ״כ לא מאוזן, לפעמים משהו אחר.
אז כרגע אני הכי פחות לחוץ שהייתי בחיים שלי, כנראה. פשוט הכתיבה למעלה הייתה עם הרבה מחשבות שזרקתי קדימה.
הייתי שמח לעשות חילופי סטודנטים, אני גם מדבר כמה שפות ותמיד רציתי לנסוע למדינה זרה ולגור תקופה.

זוגיות - היו לי, ועד יחסית לאחרונה אחת גדולה, של כמה שנים. בסוף הבנו שכל אחד צריך לעבור תהליכים עם עצמו. אני חזרתי לטיפול הפסיכולוגי שלי, אני מעבה את מעגלי החברים שלי והתחביבים שלי, משקיע המון בגוף שלי.
אני בטוח שתהיה זוגיות, אבל כשארצה. החלטתי שאשקיע את הזמן והקשב שלי לעצמי לתקופה הקרובה.

תודה על השיתוף. אציע לו להשוות לאחרים, אלא לעצמך. מה אני יכול לעשות טוב יותר. איך אני מקדם את עצמי. מה מקדם אותי.
איך תורמת התמרמרות שx בזוגיות והיה y פעמים בחו"ל? ואם אתה משווה, נסה להבין למה אדם שלא שווה לטענתך 40 אלף שקל - מקבל את זה. בטוח שיש דברים שאתה לא רואה. בין אם ייצוגיות, מעשית (הצגה עצמית בראיון) וויזואלית.

מאחל לך בהצלחה.


לא חושב שהפנמת. כשאתה לא משקיע אתה משקיע גם כן.

הצעה טובה, easier said than done
המחשבה על איך אני מקדם ועושה עבורי תמיד נמצאת בראש, אבל בו בזמן אני יודע שאני משווה המון.
זה דבר שאני מביא לטיפול הפסיכולוגי שלי ואני מתעסק בו.

תודה.

והמשפט האחרון הוא משפט שנכון אולי כמחשבה, אבל לא לאדם שיש לו פחד קיומי מכסף.
אקטיבית לשים את הכסף בסיכון (כלשהו), כואב (לי) הרבה יותר מהמחשבה שהוא נשחק/נמצא בסיכון גם ככה.

קודם כל, תודה על השיתוף ובהצלחה בהמשך הדרך!

כמה דברים:
1. הפעם הראשונה שהייתי בחול באמת (טכנית כשהייתי ממש קטן אז גם הייתי פעם אחת אבל אני לא זוכר כלום) היתה בגיל 19 אז זה לא שכולם נמצאים בחול כל היום. אם תדבר עם אנשים בגילאים יותר מבוגרים יש כאלו שלא היו בחול או היו פעם אחת בחיים (אז טיסה עלתה כמו דירה). זה תמיד מרגיש לי שמאז שהאינסטגרם וכל שאר הרשתות נכנסו לחיינו לכולם יש FOMO על כל מיני דברים, שחלק מהם זה לטייל בחול. אתה כותב גם שהיית הרבה בחול אבל "מקומות לא יפים" שזה נשמע לי גם סוג של FOMO כי תמיד יהיו מקומות יפים יותר (או איך שאנחנו תופסים דברים שמציגים לנו היא שונה מאיך שהם באמת). לדעתי, אני באמת לא חושב שאתה צריך לחסוך על טיולים, פשוט תשים לך תקציב שנתי לזה ותתכנן את הטיול טוב ככה שתרגיש באמת שקבלת ערך לכסף.

"אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל?" - יש המון אנשים שכל ה-30 שלהם זה נוודות דיגיטלית. זה מאוד תלוי מה אתה רוצה לעשות בחיים. מה שכן, ברגע שיש ילדים יהיה לך כנראה הרבה יותר קשה לטייל, אבל חברי הפורום יוכלו לספק יותר מידע (יש פה כנראה הרבה עם ילדים שמטיילים כל שנה. אפילו זה שיש ילדים יכול לגרום לך לטייל יותר כדי שלא יהיה להם "חסך" או כל מיני אפקטים פסיכולוגיים דומים).

2. אני חושב שיש לך "תסמונת המתחזה" אולי. אתה צריך להפגין הרבה יותר בטחון ולהבין שמספר האנשים ששולטים בסטאק וכו' עם נסיון כזה הוא מאוד מאוד נמוך בעולם. לחברות כמו גוגל/מייקרוסופט יש רווחים מטורפים שלהעסיק מישהו ב50K זה לא ממש מזיז להון המטורף שיש להם. לגוגל יש בערך 110 מליארד דולר במזומן והיא מרוויחה בFCF (אם לא היתה מוציאה על צמיחה) כ-70 מליארד דולר בשנה. אני אפילו אגיד שאין להם גם בעיה לשלם למישהו 500K בחודש, הם פשוט משלמות מספיק בשביל לקבל את הטאלנטים ולדאוג שתהיה להם צמיחה. גם גוגל לא מחפשת מונטיזציה ככה שאפשר שנים לעבוד על פרויקטים שנראים חסרי תוחלת כלכלית (ראה למשל DeepMind שפתחו AI שמנצח בGO את אלוף העולם. אין לזה ערך כלכלי מיידי, אבל גוגל רואה ערך בטאלנטים שמתפתחים אצלה כך שעכשיו שיש את מהפכת הAI יש לה מספיק טאלנט להגיב מהר). אז אני חושב שאתה צריך להבין שהמשכורות האלו גבוהות אולי ביחס למה שאתה אגיל לשמוע, אבל החברות האלו שוחות בכסף ככה שמבחינתם זה נטו איזה מטריקה שHR קבעו לכמה כסף אפשר לחלק ועדיין לגייס אנשים מעולים. מה גם שהם אפילו לא מוציאים כסף מהכיס אלא נותנים מנייות חסומות ומה לא.

עוד נקודה היא שאני אישית לא תמיד מצאתי שיש קשר בין wlb בחברות לבין משכורות. יש חברות עם wlb מעולה ומשכורות מעולות וחברות שמחייבות שעות "ברזל" עם 0 גמישות שעושות טובה כשהן נותנות העלאה של 2% בשנה. ההבדל ביניהם זה בדרך כלל שלחברה אחת יש כסף ולשנייה אין כסף. לטעמי, ככל שהולכים לחברות יותר אמריקאיות, עשירות שרוצות צמיחה טכנולוגית לדעתי ככה גם התפקיד יהיה יותר מוצלח וגם שאר התנאים. אני מציע לך לעבוד על כישורי משא ומתן במשכורת בשביל שתוכל באמת לאפטם את המשכורת שתקבל ולא תתמחר את עצמך בטעות בהרבה פחות ממה שאתה שווה.


בעניין ההתמקדות בחיסכון:
אני חושב שאתה במצב שאתה צריך להתכונן למקפצה כלכלית במשכורת בעתיד במקום לחשוב איך תחסוך עוד 1000 שח מכל מיני אופטימיזציות מיקרו בתקציב. מספיק שתאפטם את המשכורת הראשונה שלך טוב אחרי הצבא ובאמת שזה יביא לך כל כך הרבה יותר ערך. זה טוב להתרגל לחסוך ולא לבזבז בלי חשבון, אבל נשמע שאתה מאוד מחושב כלכלית. אני אישית גם מאוד מסכים איתך שרכב זה "דימום כלכלי" ושכירות זה גם הוצאה לא מבוטלת. הנקודה היא שחוסר איפטום של המשכורת ליכולות שלך זה גם בזבוז, והרבה הרבה יותר גדול כנראה מרכב ושכירות גם יחד. אתה לטעמי צריך להתמקד באיך אתה מקבל משרה ראשונה בהייטק שתרוויח בה הרבה הרבה יותר כשתשתחרר כי החיסכון הגדול באמת יתחיל שם ואני חושב שככה תתחיל לעבור למוד של צמיחה.

1. האמת שאני לא חווה את עצמי כאדם שמרגיש fomo, אם זה מה שמצטייר פה אז כנראה שלא השקעתי מספיק בלתאר את התחושות. אני רוצה לטייל, ויש לי מקומות בראש, אבל אילוצים כלכליים-צבאיים לא איפשרו לי לממש, והתפרשתי על מקומות שלא באמת רציתי לטייל בהם. זו הייתה האמרה
נוודות דיגיטלית זו שאלה - אולי אופציה. נראה מה החיים והזמן יזמן לי לאחר השחרור. אם אמצא עבודה שתאפשר, זה יכול להיות מדהים.

2. אז אני לא חושב שזו תהיה בעיה, איפטום המשכורת הראשונה. אני חושב שאני טוב בלמכור את עצמי, ודי מרשים, על הנייר ומחוצה לו, בשיחה ראשונית.
זרקתי כל מיני מחשבות כאן, שעוד חצי שנה-שנה יהיו רלוונטיות יותר ואתעסק בהן יותר.

לנקודה האחרונה - אני מסכים. אני יודע את זה רציונלית. רגשית עדיין קשה לי לשחרר את הרצועה ולהרגיש בנוח להוציא עוד 1000 שקל.

תודה על התגובה וההתייחסות!

 

[עידו ג]

הצעה טובה, easier said than done

חלילה לא בא ממקום של שיפוטיות, דרך אגב. אני מאוד מזדהה עם מצבך. במשך הרבה שנים, עד גיל 27 מאז שנשרתי מהצבא, לא יצאתי בכלל מהבית. בגלל מחשבות דומות מאוד. כמעט שנה של טיפול במסגרת תמיכה נפשיתאינטנסיבית עזרה לי מאוד והיום אני משתקם.
זה אפשרי, up to you

והמשפט האחרון הוא משפט שנכון אולי כמחשבה, אבל לא לאדם שיש לו פחד קיומי מכסף.
אקטיבית לשים את הכסף בסיכון (כלשהו), כואב (לי) הרבה יותר מהמחשבה שהוא נשחק/נמצא בסיכון גם ככה.

גם פה, מדובר במשהו פסיכולוגי. אולי גם אי הבנה או הפנמה. אני אתעקש ברשותך - גם כסף שבעו"ש "בסיכון".
אסןר להליץ בפורום, אבל אמליץ לפחות לקרוא על קרן כספית למשל.
כרגע הכסף שלך בסיכון. שחיקת הכסף ואי לקיחת החלטה - זו החלטה. אתה משקיע במזומן.

 

[אחד שמנסה]

היי,
אני לא מבין יותר מידי במחשבים לכן לא אוכל לעזור לך מקצועית.
אבל מקריאה על עברך אני חושב שיש לך הרבה במה להתגאות בו. התקדמת המון בזכות עצמך, עזרת להוריך הרבה ואני בטוח שעוד תצליח בגדול בחיים. אני לא חושב שאתה צריך להרגיש פספוס כלשהו. לדעתי אתה נמצא בנקודה הרבה יותר טובה משאר בני גילך. שים לב שלא מנצלים את טוב הלב שלך מבחינת שכר ומבחינת עבודה שיעמיסו עליך יותר מאחרים כי לא תתלונן כמו כולם.

בקשר להשקעה, נראה שהבנת רציונלית שזה הדבר הנכון לעשות אך קשה לך להוציא את זה לפועל. תתחיל בסכומים קטנים, תתרגל לרעיון שהכסף מושקע לתקופה של מספר שבועות\חודשים עד שתצבור בטחון ותוכל להשקיע באופן שיטתי איך שנח לך. הצעה - סכום קבוע ביום קבוע בחודש על מנת לא להכניס הרבה כסף במכה אחת, זה יכול להוביל לפחד כשתראה אותו יורד בכמה אחוזים בתקופת זמן קצר(מה שלגמרי לא מופרך).
בהצלחה

 

[טובית]

קודם כל תודה על השיתוף.
נשמע שהתבגרת "יפה" והפכת לאדם אמיץ, שאפתן ועם הלב במקום הנכון.
החוויות הקשות שלך הפכו אותך למי שאתה ואתה נשמע אדם מרשים ובוגר מאוד.
מה שכן בולט במה שאתה משתף, זה שהרבה ממה שמניע אותך זה תחושת ההישרדות.

לאור מה שעברת זה הכי טבעי בעולם... אבל כדי שתצליח להתקדם באמת, תצטרך לעשות דרך כדי להשתחרר מתחושת ההישרדות, כי אתה באמת כבר לא צריך להיות במקום הזה.
שמה שיניע אותך קדימה זה משהו חיובי ולא הפחד.

אני חושבת שגם התחושה שאתה "לא מספיק" קשורה בזה, למרות שנשמע שלא משנה מה ייתנו לך, אתה תעשה את הכי טוב שלך ותצליח - שזה דווקא מעיד עליך המון בקטע טוב.

אתה מדבר על טיפול פסיכולוגי, שזה מעולה, אבל אולי כדאי משהו קצת יותר מעשי וממוקד, כמו nlp או אימון (יש גם פסיכולוגים שמשתמשים בטכניקות מהעולמות האלה).

 

[arn]

1. חו״ל - הפעם הראשונה שהייתי בחו״ל היה כספי הבר מצווה שלי. אחר כך משלחות (פולין ותלמידים מצטיינים - על שניהם קיבלתי מלגות מלאות, ודודים שלי שילמו את החלק שלא כוסה). תמיד הרגיש לי שיש לי חסך בעולם הזה. בא לי לטייל. ההורים שלי לא טיילו בכלל. חברים שלי נסעו לטיולים גדולים, או לגיחות, ואני כמעט כלום. כשנכנסתי לקבע פשוט נסעתי לחול בכל הזדמנות שהייתה לי. בפועל טיילתי טיולים יקרים במקומות לא הכי יפים (רק באירופה). אני תוהה על זה הרבה לאחרונה. אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל? אשתחרר בעוד שנה, ואני מניח שארצה לעבוד מהשנייה שאשתחרר כדי לפצות כלכלית על כל הזמן שלי בצה״ל.

אני חושב שעם הכנסה וחסכונות שיש לך אתה יכול לעשות טיול לא יקר בחו"ל.
אבל נניח שלא תעשה טיול כזה - אז מה? אני מבוגר הרבה יותר ממך והפעם הראשונה שטילתי לחו"ל הייתה בגיל 31. פעם שניה בגיל 45. אח"כ טילתי קצת יותר. אני מכיר אנשים שלא טילו בכלל וממש לא סבלו מזה.

2. מקצועיות- זו תהייה שיש לי עליה הרבה שאלות ואולי יהיו פה לאנשים. אני מתכנת, יש כאן הרבה הייטקיסטים.
הייתי ביחידות הכי נחשבות בצה״ל, ועדיין הרגיש לי שהמון זמן הולך על חרטא ושטויות. יש מלא אנשים ממש לא מקצועיים. חצי מהזמן הולך על מלחמות מערכתיות.
אף פעם לא הייתי האדם הכי מקצועי, אבל תמיד טוב ביחסי אנוש, ראייה של המערכת לטובת הלקוחות, חיבור בין הצוות, ותמיד על כל הסטאק הטכנולוגי שהתעסקו בו באותו זמן.
חברים שלי שהשתחררו מרוויחים באזורי ה-35-45 אלף, בלי בונוסים ודברים נוספים. מרגיש לי שכר אבסורדי שלא משקף את היכולות שלהם, את התרומה שלהם, או את המשמעות שלהם (לעולם אולי?). יכול להיות שזה מרמור שלי.
אני משתחרר עוד שנה. אני תוהה הרבה מה אעשה. האם אעבוד כמה שנים קשה בטירוף כדי לתת לעצמי פור בחיים כמו שעבדתי עליו ב-8 שנים האחרונות? האם לעבוד בעבודה מאוזנת וסוף סוף להינות מזה שאני מרוויח?
לאחרונה עוברת לי המחשבה שאולי אשקיע המון, אתכונן לזה ואנסה להשיג עבודה במיקרוסופט/גוגל/פייסבוק. מרוויחים טוב, ובגילאי ה-30 שלי אולי סוף סוף אוכל להיות יותר רגוע?
מבין שזה קצת מצוץ מהאצבע ויש הרבה חברות שמשלמות טוב ככה, אולי עם wlb טוב יותר אפילו, וזה גם תלוי סייט, קבוצה, תפקיד, אנשים בצוות וכולי וכולי. אבל ככלל אצבע לכוון לשם. גם אני תוהה איך לעשות את זה - איך להכין את עצמי להתקבל לשם? לעשות leetcodes? לעבור על interview.io? באמת זה מספיק כדי לשכנע חברה שאתה שווה 50k? נשמע לי מוזר.
אני כן חכם וטוב מאוד בדברים האלה, אבל אין לי טכנולוגיה שאני יכול להיות שאני מאסטר בה. בצבא תמיד עשיתי מה שהיה צריך, איפה שפחות יש אנשים או פחות רוצים - שם נכנסתי. היה צריך לפקד? פיקדתי. היה צריך לדחוף מוצר? דחפתי. היה צריך לפתח פרונט כי כולם בצבא בורחים כמו מאש? פרונט איט איז. היה צריך להעלות סביבה כי אין מי שידע - אני אעשה. בפועל אחרי 5 שנים אין טכנולוגיה אחת שאני מרגיש אלוף בה, שאפשר לשאול שאלות ולא אפקפק בעצמי בכלל. תמיד הסתדרתי והמטרות הושגו... תוהה אם זה מספיק.

בגיל 26 יש לך מספיק זמן ללמוד כל טכנולוגיה ולדעתי בכל מקום עבודה שתעבוד לא ידרשו ממך להיות מומחה גדול בגיל 26 אני מניח שגם ישמחו לקבל מישהו עם ניסיון כלשהו. לדעתי בגיל כזה מרבית הצעירים הם עדיין סטודנטים לתואר ראשון והם חסרי ניסיון. בדור שלי רק התחילו לעבוד בגיל הזה. אני התחלתי צבא בגיל 18.5 סיימתי אותו בגיל 21.5 וסיימתי את התואר ויצאתי לשוק העבודה חסר ניסיון בגיל 25.5. בדור שלך אני מניח שעובדים בעבודות פשוטות שמטיילים קצת אחרי צבא - לכן אני מניח שמתחילים לעבוד בעבודה אמיתית מקצועית כמה שנים יותר מאוחר מהדור שלי.
נראה לי שמביחנת לימודים + עבודה אתה במצב טוב מאוד יחסית לבני-הדור שלך.

יש בי פחד עצום שלא אמצא עבודה, אבל עוד יותר גדול שאגיע לעבודה ואגלה שאני fraud, שמכרתי להם את היכולות שלי ב-50k ולא אתקרב לזה. מצד אחד אני מבין, אימפוסטר, מצד שני, אני רואה חברים שמרוויחים סכומים כאלה וחושב לעצמי בלב שהם לא שווים את זה.

1. נראה לי שמבחינת הגיל, הידע והיכולות שלך - אתה במצב טוב מאוד.
2. אני לא יודע אבל קשה לי להאמין שמרויחים 40K - 50K בממוצע. אולי החברים שלך מגזימים? אני יודע שחברים שלי היו מאוד מגזימים ביכולותיהם בכל תחום בחיים.
3. אתה בהחלט יכול להיתקל באנשים שילגלגו עליך ויגידו שאתה לא שווה את הכסף שמשלמים לך. יש אנשים כאלו שעושים זאת מתוך קינאה או שחושבים שהם מרוממים את עצמם ברגע שהם משפילים מישהו אחר. אלו אומנם אנשים מעטים אבל סביר שתתקל בכאלו מידי פעם במהלך חייך. הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות זה לא לשים להם לב. אם יהיה לך בוס כזה אז עדיף לך לחפש עבודה אחרת.

3. השקעות - קראתי את הסולידית פעם ראשונה בגיל 19, כלומר לפני 7 שנים. ידעתי, הבנתי, הפנמתי. לא עשיתי עם זה כלום. חוץ מלהזיז את הפנסיה. זה לא שחסר לי הכסף, לא שחסר הידע. זה פשוט מפחיד מדי עבורי. לחיות בידיעה שיש מצב שעוד שנה מהיום אאבד 10 אחוז מהכסף שחסכתי בדם יזע ודמעות.
בתקווה שאעדכן מתישהו שהצלחתי להתגבר על זה.ֿ

בכל מקרה לא כדאי לך להשאיר את הכסף סתם בחשבון עו"ש. אם תשאיר אותו סתם בחשבון עו"ש הוא יאבד מערכו בגלל האינפלציה. במקרה ואתה רוצה ביטחון אז כדאי לך להשקיע בקרן כספית\אג"ח צמוד מדד לטווח קצר\חסכונות צמודי מדד.
לגבי השקעות במניות: נראה לי שאתה נלחץ ומפחד יותר מידי. אני מקווה שתתגבר על זה במשך הזמן. הרבה אנשים מפחדים מפני דברים שלא עשו קודם כך שאתה לא שונה. אבל נראה לי שאתה מפחד קצת יותר מידי.

4. החלטות -
לעבור לדירה - משהו שאני מפחד ממנו אבל מרגיש שזה צריך לקרות כבר.
לקנות אוטו - תמיד הרגשתי משותק. אני חי במקום עם תחבצ גרוע, אף אחד מהחברים לא גר קרוב. בלי אוטו אתה בעצם משותק. תמיד הרגיש לי שזה הבזבוז כסף הגדול ביותר, לדמם כסף. אני נורא פוחד לעשות את המהלך הזה. בתקווה שאהיה אמיץ לרכוש רכב וזה ישפר לי את החיים.

למה אתה חושב שעליך לעבור דירה? למה לא תוכל לחכות עם זה עוד 2 - 3 שנים שיהיה לך עוד כסף?

5. תואר שני -
תקופה ארוכה שאני מרגיש במקום מקצועית ואולי קצת גם בחיים. את התואר הראשון סיימתי מזמן, לא באמת חוויתי כסטודנט. חושב לאחרונה לחזור לתואר שני/ראשון נוסף. בצבא יתנו יום אחד. יש 3 אופציות - משהו שמעניין/משהו שיתרום מקצועית/משהו שיהיה קל.
קל- תואר שני במנהל עסקים, גם יהיה לי קל, מתקבל ישר, אצליח לסיים גם עם עבודה מלאה באזרחות
מעניין - חשבתי על תואר בפסיכולוגיה, שזה דורש הרבה יותר ממה שיש לי לתת גם בהווה (וגם בעתיד - אם אני רוצה למקסם רווחים כלכליים). אם לא, משהו במחלקות למזרח רחוק/פילוסופיה
יתרום מקצועית - תואר שני במדעי המחשב או דומיו. זה גם קשה, גם אני תוהה כמה יעניין אותי - כלומר האם אני באמת רוצה את האתגר הזה, ובנוסף ידרוש השלמות (ממוצע לא מספיק טוב מהתואר הראשון).

לא כל כך ברור לי מה הקשר בין פסיכולוגיה או פילוסופיה למדעי המחשב? בכלל תוכל למצוא עבודה בתחומים האלו? לפי מה שסיפרו לי בפסיכולוגיה ניתן לעבוד רק אם יש לך תואר שני לפחות (אני לא יודע ולא מהתחום אבל כך סיפרו לי).

מבחינה כלכלית איפה אני עומד:
הפאן הכלכלי משפיע לי עמוקות על החיים, כך שזה שזור בזה.
לאחרונה אני מתסכל לצדדים ורואה שכל החברים שלי נמצאים בנקודה טובה משלי. גם מרוויחים טוב, גם זוגית במקום טוב יותר, מתקדמים בכל הוקטורים ואני מרגיש מאחור.

אני לא מכיר את החברים שלך אבל אני יודע מהחברים שלי בעבר שהם הגזימו בשני התחומים ותמיד סיפרו שהם מצליחים מאוד. זה טבעם של רבים מבני-האדם - הם עפים על עצמם. נראה לי שמרבית הצעירים בגילך מקבלים יותר תמיכה מהבית בגלל שהמצב הכלכלי של הוריהם טוב יותר מאשר של הוריך אבל נראה לי שיחסית לגילך ויחסית לנקודת הפתיחה שלך אתה במצב טוב מאוד מבחינת עבודה & מקצוע.

 

[SilentReader]

היי לכולם!
לא כתבתי פה הרבה זמן
תהיתי לתקופה למה אני צריך לשתף בכלל באינטרנט על חיי - יש בזה משהו נחמד
בנקודה הספציפית שכתבתי פה את מה שכתבתי הייתי בנקודה יחסית נמוכה ולמען האמת - אני לא אקרא עכשיו מה שקראתי ופשוט אמשיך לספר את הסיפור מהנקודה הנוכחית:

השתחררתי. 5 וחצי שנים. יש לי המון מה להגיד, על המון דברים. התחיילתי בגיל 18, השתחררתי בגיל 27. עברתי המון בדרך.
מצאתי עבודה בהייטק, אני מרוויח בערך 40k~. קשה להגיד כמה ההטבות בצד שוות - משרדים שווים, ציוד לבית, סיבוס, אופציות. כרגע נהנה מאוד מהיחס הטוב לעומת הצבא.

סבתא שלי הפראנואידית הייתה אומרת לי לא לספר אף פעם כמה יש לי. אני אקשיב לסבתא הפעם, על אף האנונימיות הנחמדה.
במקום, אכתוב מחשבות:
1. מחשבות על עתודה והצבא
2. חיפוש עבודה והייטק
3. דברים שהסולידית פספסה
4. מטרות להמשך

מחשבות על עתודה -
הרבה לאורך הדרך שאלו אם אני מתחרט/האם המסלול משתלם. נורא קשה להגיד. אני יכול לסכום ממש בקלות כמה הרווחתי, קשה להגיד כמה הייתי מרוויח אלטרנטיבית או לאן הייתי מגיע.
בדיעבד הייתי אומר לעצמי להיות פחות לחוץ מדברים. להיות יותר חברותי בתקופת התואר, על אף ההבנה שאני צעיר משמעותית ורואה את עצמי כאאוטסיידר. להשקיע יותר בלימודים. הלימודים היה הדבר שהייתי עושה כשאני לא משחק במחשב או עובד. תשקיע בחדוא! חבל על הממוצע.
שקל שאני מקבל היום לא שווה כמו השקל שהרווחתי אז, והצבא נתן לי מספר מלגות, כולל מלגת מחייה מלאה בגלל מצב סוציו אקונומי. אם אני סוכם הכל-הכל, כולל התוספת בשכר החובה, ההטבות של הצבא הן בערך 50k~ טוטאלי. לי לא היה את הכסף הזה להביא מהבית ככה שזה נחמד מאוד.
התגייסתי ושירתתי במקומות טובים מאוד. גם במקומות טובים מאוד קשה מאוד לפעמים. הצבא לא גוף קל. הקושי העיקרי שלי הוא שלצבא אין ״פנים״. אין אדם אחד שאכפת לך. המפקדים מתחלפים, לעיתים הם גדולים ממך רק בשנה שנתיים, ולפעמים למפקד שבאמת יש כוח עליך, אין כוח אליך. זו הבנה קשה. לאורך הדרך יש אנשים מקסימים, אבל אנשים שמחוייבים אלייך ממש קשה למצוא.
גם ביחידות יוקרתיות יש קקה. הרבה. גם אנושי, גם מקצועי, גם מערכתי. יש גם הרבה טוב, אבל סך הכל זה די מתאזן.
אם הייתי יכול לומר לעצמי משהו - תעבוד פחות. פחות שעות. תהיה פחות עצבני. תשקיע בתחביבים שלך הרבה יותר. בסדר שהמפקד כועס, מותר לו.
קושי של להיות מהמצב שאני בא ממנו - היחידות המובחרות יושבות בערך ב-2 בסיסים בארץ וזהו. שניהם רחוקים מאוד מהבית שלי מספיק כדי להיות בנסיעה למעלה מ-3 שעות ביום, אבל מספיק קרובים כדי לא לקבל מימון לחיות עם זה. מאוד מאוד קשה. שיעור חשוב מהצבא, כמו כל דבר - מתרגלים לזה.
כשעברתי, על מנת לממן הייתי עובד המון אחרי שעות הבסיס, וזה האמת מרדף לא אפשרי. בחור צעיר, עובד משרה מלאה ודורשת, עובד אחרי שעות העבודה כדי להרוויח עוד כמה גרושים, לפעמים לתוך הלילה, כדי לשלם חשבונות בדירה שהתחזוק שלה לוקח את כל שאר הזמן הפנוי שלי. שם האמת היה נקודת שבירה עבורי. ממש השמנתי, הייתי במוד הישרדותי קצת.
בצבא אפשר וצריך להתעקש על התנאים ועל כל תוספת שכר אפשרית. בהתחלה יאמרו שקשה להוציא לקורסים, אני הייתי החותר הכי גדול בעולם כדי לקבל את ההטבות שלי. עשיתי מאות שעות של קורסים בצבא. קורסים שהם בזבוז זמן שלי, של המערכת, של המדריכים. באמת קורסים מיותרים, אבל זה הסיסטם. בפועל כל הדבר הזה הוסיף לי אני מניח איזה 30k, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות.
הייתי אלוף בקשרים לא רלוונטים. הכרתי את האנשים שאחראיים על הקורסים, במרפאה, בלוגיסטיקה. אני פשוט אדם די נחמד. זה מאוד עוזר. אני גם הייתי עוזר מתי שהיו מבקשים, למי שהיו מבקשים. לא טקטיקה, אורח חיים.
מי שהגיע ליחידות טובות - קצת זכיה בפיס. מי שהגיע ליחידות פחות טובות, אין מה להתבאס. בעיקרון, כולם עושים אותו דבר. עכשיו ברור לי שזה לא נכון, אבל בראייה מאקרו, אחרי שסיימתי בהסתכלות לאחור, הכל אותו דבר. אפילו אם משווקים ביחידות יוקרתיות שלא, כי אי אפשר לספר
יש לי מלא מה להגיד נוסף על הצבא ועתודה.
ההטבות של קבע הן חרב פיפיות. אתה מרוויח רק אם אתה מוציא. תודה לאל שאין לי חבר יותר. קשה לעמוד כמה הטבות נוספות קיבלתי מהצבא.
נופש קבע זה די גרוע לטעמי האישי, אני מעדיף לישון באכסנייה ממלון יוקרתי באילת או תל אביב - אתה מקבל כזה כל שנה, הטבה של נניח 2000~4000 שקל
חבר- 3000 בכל חודש, 30 אחוז, 25, אחוז, 20 אחוז. רוב החודשים לא בזבזתי בכלל. אני מניח שבסך הכל אולי ״חסכתי״ בזכות זה כמה אלפי שקלים בודדים.


חיפוש עבודה והייטק-
הייתי נורא לחוץ מזה. אני זוכר שגם בפוסט המקורי נורא דאגתי. בפועל הלך הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. היו לי כמה חוזים ביד בערך 3 שבועות מהראיון הראשון. חלקם שילמו לי יותר ממה שביקשתי, ממש הרגשתי שמתחנפים אליי. אולי בדיעבד הייתי קצת יותר חזיר והייתי מבקש יותר.
בראיונות הראשונים הייתי מתנצל כשהייתי אומר כמה אני מבקש, בראיונות האחרונים הבנתי שיכולתי לבקש בכיף יותר.
שלחתי קורות חיים קודם כל למקומות שקצת פחות רציתי, ניהלתי יומן מסודר שאומר בדיוק עם מי דיברתי ובאיזה שלב אני. נכנסתי לרשימות של סטארטאפים מבטיחים ופשוט שלחתי קורות חיים. עשיתי רשימה של כל החברים שלי שעובדים במקומות שווים.
עשיתי שבוע שבועיים ליטקוד - זה אחלה ואני אישית די אוהב. בפועל, על אף שאני טוב בזה, די רעדתי בראיונות הראשונים. ראיון ראשון לא הצלחתי לפתור כלום. ראיון שני הייתי נורא איטי, שלישי היה כבר טוב.
בכללי, תשרפו את הראיונות הראשונים רק בשביל הניסיון. כשאתה בא בגישה של ״לא אכפת לי״ גם פחות כואב. הערת אגב על הדבר הזה- אני אמנם אומר ככה, אבל כשאני הגעתי למקום שהיה חסר משמעות מבחינתי והם סיפרו על גיוס של עשרות מיליונים פתאום הרגשתי שעשיתי טעות, איך אני הולך להפיל מקום כ״כ טוב על ההתחלה?? אז התשובה היא שהמקום הזה לא מיוחד, יש עוד 30 כמוהו כנראה. כנראה שיותר.
למדתי תוך כדי הראיונות הראשונים לדבר יותר מדויק ומכוון על הפרוייקט הגדול שלי, על עצמי, תמיד עם חיוך ותמיד נעים. לא תמיד הצד השני היה נעים. זה היה קל לפסילה מהצד שלי כשלא (אבל רק כשהרגשתי שיש לי קלפים ביד).
ליטקודים היה כמה שחזרו על עצמם, וראיתי שאני מאוד מושפע בתוצאה מהכימיה עם המראיין, וכמה אני עייף. אני טחנתי כמות ראיונות לא נורמלית, ראיון רביעי ביום אתה לא מסוגל לחשוב. בפועל לא מצטער, אבל היו חברות שמאוד רציתי, עם שאלות קלות, שהייתי כ״כ עייף שלא הייתי מסוגל לפתור בכלל. אולי פיזור יותר נורמלי יותר נכון.
התחלתי להגיש לחברות שאני רוצה ממש בשלב מאוחר, נגיד שבוע וחצי אחרי שהתחלתי, בדיעבד, הייתי שולח ישר על ההתחלה. יש חברות שלקח להן שבוע לחזור, ואז עוד כמה ימים לסקרינינג, ואז עד שקבעו ראיון טכני ראשון, הייתי כבר בחוזים.
יש hr ממש לא נחמדים. מאוד מוזר. נראה לי בייסיק ממש להיות נעים למועמד. רובן דווקא נחמדות מאוד. הרגשתי יחס סביר מה-hr עד לרגע שהיה לי חוזה ראשון. מהרגע שהיה לי חוזה ראשון, ושיקפתי את זה אל כל שאר התהליכים. כולן עשו שמיניות באוויר כדי להספיק לראיין אותי. אם צריך לתפור את כל הראיונות אחד אחרי השני, לקבוע ראיון נוסף לפני שעברתי את הקודם, הכל. זה היה מגניב ממש. הרגיש נחמד ונרדף קצת.

ראיונות דיזיין זה כיף ונחמד. אהבתי. יש מקורות למידה ממש טובים באינטרנט.

בתכלס אני לא יודע מה הייתי עושה אחרת. היה לי 3 שבועות מתישים נורא.
אם הייתי יודע שילך ככה טוב, הייתי מוותר על חברות שמראש לא הייתי רוצה לעבוד בהן ולא מבזבז זמן על שיחת טלפון, או אומר ״לא״ כששואלים אם גמיש.
חתמתי במקום שנראה לי מאוד טוב בסוף, כשלכל אורך התהליך אני מדייק לעצמי מה אני רוצה. שאלתי את השאלה הזאת את עצמי מלא פעמים והתשובה השתנתה. לא מיקסמתי על הכסף, אני חושב שזה עדיין לא השלב.
בשלב מאוחר יותר בקריירה הייתי רוצה להתברג בגוגל/מטא, אבל כרגע הגעתי למקום שנוח לי. אם מישהו רוצה לשאול שאלות על התהליך או להתייעץ, בכיף.

למדתי המון בתהליכים.
נקודה שאולי עזרה לי, ראיינתי המון בשירות שלי. הרגשתי איך נראה מועמד שאני לא רוצה, והרגשתי מהצד המראיין איזה מביך אמרות מסויימות יכולות להיות. אדם שאומר שהוא אוהב משהו אבל לא מכיר את הבסיס. עזר לי נורא לדייק מה אני רוצה להביא לראיון בתור מועמד.

דברים שהסולידית פספסה-
זה סתם גיבוב מחשבות שלי שבא לי להוציא. הגעתי לסולידית לפני בערך 8 שנים אם אני לא תוהה. קראתי את הרעיונות המילים בשקיקה וקצת התאהבתי באידיאלים.
היה פה שיח על אחריות אישית, על כמה אחריות אישית חשובה בצורה קיצונית. מה שיש לי זה מה שאני מביא, יוצר, יוזם. בדיעבד אני מסכים ולא מסכים. יש המון מהסביבה. אני בטוח שיש לה איזה דיסקליימר כלשהו שכהערת שוליים אומר שיש חריגים, אבל אני רק רוצה למרכז את המחשבה כמה הסביבה והקלפים שחולקו לך חשובים. פגשתי המון אנשים לאורך השנים שחולקו להם קלפים, באמת, אבל באמת קשים. נורא קשה לצאת ממצבים מסויימים בחיים. לא משנה כמה אתה מוכשר, חכם, תותח, משקיען. כן, יש את הקיצון של האנשים שיצאו מהקיצון, אבל יש גם הרבה בין לבין. בקיצור, האחריות העצמית הקיצונית מפספסת משהו לטעמי.

בהקשר לזה, קושי בהשקעה. אני יכול להשקיע. יש לי את הכסף, אני נמצא בסביבה, יש לי את הידע, יש לי את המשאבים. לא חסר כלום. אני זוכר פוסט על רשימת מכולת כמו לקנות חלב של איך להשקיע. זו לא הבעיה. כשאין גב כלכלי, וזה באמת לא ממקום בכיין. קשה יותר לעשות צעדים אמיצים. אני מרגיש שזו מעין נכות שקופה שמלווה אותי. לפעמים לטובה, לפעמים רעה. שומר עליי מאוד, פוגע מצד שני. בחיים לא אכנס למינוס, בחיים לא אקח הלוואה. מהצד השני, נורא קשה לעשות צד מפחיד עם הכסף. מתקשר אולי לחלק הראשון - אבל זר לא יבין עם זאת, אני עושה עבודה עם עצמי וזו אחת המטרות שלי!

חסכנות קיצונית - רעיון שממש קסם לי. לא צריך להוציא כסף. הייתי באמת באמת לא מוציא כלום. קצת פארטו כזה, אבל המאמץ המסיבי של החסכון, הדקויות, ההתקטנוניות, הקושי האמיתי של ״להיות בחסכון״ נותן חלק שולי מהחיסכון, בעוד שהדברים הדי פשוטים וגדולים ממש נותנים את רוב המאמץ. על כן, לא רואה את זה באותה עין כמו פעם.

פרישה מוקדם- אני יודע שזה רעיון שקוסם מאוד לאנשים, אבל במהלך השנים האחרונות פגשתי אנשים שלא חייבים לעבוד, לא חייבים לעבוד קשה כמו שהם עובדים, פגשתי אנשים ממדינות זרות שפרטיקלי הם מתנהלים כמו פנסיונרים...
אני חושב שפרישה מוקדמת זה עדיין מגניב. שאלתי את עצמי הרבה מה הייתי עושה אם היה לי הרבה זמן פנוי.
שאלתי את עצמי מה אנשים שיש להם זמן וכסף עושים. אני מניח שרוב האוכלוסיה הייתה אומרת חופשות יקרות ומסעדות. אולי.
אבל ממחקר בתנאים מוטים בראש שלי, ספורט זה אחד הסממנים הכי מובהקים לכסף וזמן פנוי. לא כל אדם עשיר עושה ספורט, אבל הרבה אנשים עשירים, או עם הרבה זמן, מאזורים טובים בעולם, עושים ספורט. לעשות ספורט זה מאוד זול. אפשר לצאת החוצה פשוט. אפשר להגזים ולקנות מנוי לחדר כושר (אגב, אחד הדברים היחידים שאני מרגיש שדווקא נהיו זולים יותר. לפני 10 שנים שילמתי 250, היום אני משלם 190).
נראה לי שהחוכמה היא לא לחכות לרגע שיהיה המון זמן פנוי, אלא להתחיל להסיט כבר עכשיו מהזמן הפנוי שיש לך לדברים טובים. יש דברים טובים אבסולוטית, ספורט הוא אחד מהם. גם בריא לגוף, גם לנפש, גם זול ברמה קיצונית, גם (לתפיסתי אולי) סממן של יוקרה.
לבשל זה גם נחמד. סקיל מגניב.
לקרוא, גם מעשיר וגם זול. כמו כולם לדעתי אני לא מרגיש שאני עושה את זה מספיק.

מה שאני מנסה לומר אולי, שבניגוד לתפיסה של איך עשיר חי, אולי אצלי בראש, עם הזמן להיות עשיר נהפך להצליח לעשות דברים שטובים לי, נעימים לי, מטיבים איתי והם גם חינם. לקרוא ולהתאמן זה חינם או סכום שולי, לבשל חוסך כסף לעומת האלטרנטיבה.
אולי לפי התפיסה הזאת שגיבשתי אני די עשיר.
בנוסף אני אוהב שפות, אני שובר שיניים עם השפה ה-5 שלי כרגע, כשכל האחרות אני מדבר די שוטף (עד כדי).
לטייל אולי זה קצת יוצא מן הכלל שניסחתי, אבל אפשר למצוא תת תחביב של טיולים בארץ, משהו שאני קצת אימצתי בשנה האחרונה. לשבת לקפה ביער זה מאוד נחמד.

דרך אגב, לצד השני -
כל דבר שאתה משקיע בו זמן וחשוב לך יכול להיות מעניין ולהוסיף לחיים. הייתי בסביבות של צעירים בני 21 מדברים על היין ששתו השבוע, בקבוק של 250 שקל. זה כיף, אני יודע להעריך יין טוב והיו לי תקופות שגם ממש התלהבתי מהתחביב. אבל בתכלס, זה רק יין כנל על קפה.
יש מכונות שעולות 40 אלף, עם פולי קפה מקולומביה שיצאו מנחיר של תנין, מעדיף קפה שחור, וממלא אותי יותר לשתות שחור ביער מאשר בבית הקפה הטוב בתל אביב. יצא סאחי קצת

מטרות להמשך-
היה לי כמה מטרות, חלקן כבר הגשמתי והחלק האחר אני מסתכל קדימה.
1. לחסוך כסף. אם אצליח לחסוך 75 אחוז מהמשכורת, אהיה ממש מרוצה. זה היה מה שעשיתי בצבא גם, מקווה להמשיך.
2. להשתחרר - הגשמתי
3. למצוא עבודה - יש
4. לטייל - המטרה הזאת קצת השתנתה. אם קראתם עד לפה, אז פעם נורא רציתי טיול גדול. היום אני רוצה פשוט לטייל יותר כחלק מהזהות שלי. בשישי ללכת לנחל, בשבת לקפוץ ליער. כשנעים לצאת עם האוהל. לטייל בחול, אבל במדינות הנהדרות שנמצאות ממש קרוב אלינו ואולי נשמעות פחות פוטוגניות (גיאורגיה או הבלקן לדוגמה).
4. להחזיר להורים שלי - עזרתי להורים שלי כלכלית, בין ההוצאות הגדולות שהיו לי בחיים. הכסף הכי קל וטוב שהוצאתי, by far. הלוואי שאצליח תמיד לתת.
5. לבשל יותר - השנה בישלתי יותר מאשר בישלתי כל חיי, אני מקווה שהשנה אבשל אפילו יותר בבית.
6. לקנות רכב- כנראה האתגר הכי גדול עבורי. מלחיץ אותי נורא.
7. להמשיך ללמוד את השפה שאני לומד עכשיו.
8. תמיד הייתי תורם כסף, הרגשתי שזה נותן קארמה טובה, אבל סכומים יחסית קטנים. כמה מאות שקלים בשנה. מקווה השנה להצליח לתת יותר.


חפרתי מאוד! מקווה שלמישהו היה נחמד לשמוע

 

[פטל ואוכמניות]

מטרות להמשך-

השאלה הישראלית הקלאסית - מה בנוגע לזוגיות? ילדים?

 

[SilentReader]

השאלה הישראלית הקלאסית - מה בנוגע לזוגיות? ילדים?

אם הייתי בחורה הייתי אומר לך לצאת לי מהרחם
אני משתף פה מה שנוח לי,
זה שזו שאלה ישראלית קלאסית לא הופך אותה ללגיטימית, לא?

 

[פטל ואוכמניות]

אם הייתי בחורה הייתי אומר לך לצאת לי מהרחם
אני משתף פה מה שנוח לי,
זה שזו שאלה ישראלית קלאסית לא הופך אותה ללגיטימית, לא?

הכל טוב, זה פורום אנונימי. בהינתן שתיארת מטרות להמשך, שאלה לגבי המישור הבינאישי היא מתבקשת. סבבה, יצאתי לך מהרחם.

 

[yahud]

היי לכולם!
לא כתבתי פה הרבה זמן
תהיתי לתקופה למה אני צריך לשתף בכלל באינטרנט על חיי - יש בזה משהו נחמד
בנקודה הספציפית שכתבתי פה את מה שכתבתי הייתי בנקודה יחסית נמוכה ולמען האמת - אני לא אקרא עכשיו מה שקראתי ופשוט אמשיך לספר את הסיפור מהנקודה הנוכחית:

השתחררתי. 5 וחצי שנים. יש לי המון מה להגיד, על המון דברים. התחיילתי בגיל 18, השתחררתי בגיל 27. עברתי המון בדרך.
מצאתי עבודה בהייטק, אני מרוויח בערך 40k~. קשה להגיד כמה ההטבות בצד שוות - משרדים שווים, ציוד לבית, סיבוס, אופציות. כרגע נהנה מאוד מהיחס הטוב לעומת הצבא.

סבתא שלי הפראנואידית הייתה אומרת לי לא לספר אף פעם כמה יש לי. אני אקשיב לסבתא הפעם, על אף האנונימיות הנחמדה.
במקום, אכתוב מחשבות:
1. מחשבות על עתודה והצבא
2. חיפוש עבודה והייטק
3. דברים שהסולידית פספסה
4. מטרות להמשך

מחשבות על עתודה -
הרבה לאורך הדרך שאלו אם אני מתחרט/האם המסלול משתלם. נורא קשה להגיד. אני יכול לסכום ממש בקלות כמה הרווחתי, קשה להגיד כמה הייתי מרוויח אלטרנטיבית או לאן הייתי מגיע.
בדיעבד הייתי אומר לעצמי להיות פחות לחוץ מדברים. להיות יותר חברותי בתקופת התואר, על אף ההבנה שאני צעיר משמעותית ורואה את עצמי כאאוטסיידר. להשקיע יותר בלימודים. הלימודים היה הדבר שהייתי עושה כשאני לא משחק במחשב או עובד. תשקיע בחדוא! חבל על הממוצע.
שקל שאני מקבל היום לא שווה כמו השקל שהרווחתי אז, והצבא נתן לי מספר מלגות, כולל מלגת מחייה מלאה בגלל מצב סוציו אקונומי. אם אני סוכם הכל-הכל, כולל התוספת בשכר החובה, ההטבות של הצבא הן בערך 50k~ טוטאלי. לי לא היה את הכסף הזה להביא מהבית ככה שזה נחמד מאוד.
התגייסתי ושירתתי במקומות טובים מאוד. גם במקומות טובים מאוד קשה מאוד לפעמים. הצבא לא גוף קל. הקושי העיקרי שלי הוא שלצבא אין ״פנים״. אין אדם אחד שאכפת לך. המפקדים מתחלפים, לעיתים הם גדולים ממך רק בשנה שנתיים, ולפעמים למפקד שבאמת יש כוח עליך, אין כוח אליך. זו הבנה קשה. לאורך הדרך יש אנשים מקסימים, אבל אנשים שמחוייבים אלייך ממש קשה למצוא.
גם ביחידות יוקרתיות יש קקה. הרבה. גם אנושי, גם מקצועי, גם מערכתי. יש גם הרבה טוב, אבל סך הכל זה די מתאזן.
אם הייתי יכול לומר לעצמי משהו - תעבוד פחות. פחות שעות. תהיה פחות עצבני. תשקיע בתחביבים שלך הרבה יותר. בסדר שהמפקד כועס, מותר לו.
קושי של להיות מהמצב שאני בא ממנו - היחידות המובחרות יושבות בערך ב-2 בסיסים בארץ וזהו. שניהם רחוקים מאוד מהבית שלי מספיק כדי להיות בנסיעה למעלה מ-3 שעות ביום, אבל מספיק קרובים כדי לא לקבל מימון לחיות עם זה. מאוד מאוד קשה. שיעור חשוב מהצבא, כמו כל דבר - מתרגלים לזה.
כשעברתי, על מנת לממן הייתי עובד המון אחרי שעות הבסיס, וזה האמת מרדף לא אפשרי. בחור צעיר, עובד משרה מלאה ודורשת, עובד אחרי שעות העבודה כדי להרוויח עוד כמה גרושים, לפעמים לתוך הלילה, כדי לשלם חשבונות בדירה שהתחזוק שלה לוקח את כל שאר הזמן הפנוי שלי. שם האמת היה נקודת שבירה עבורי. ממש השמנתי, הייתי במוד הישרדותי קצת.
בצבא אפשר וצריך להתעקש על התנאים ועל כל תוספת שכר אפשרית. בהתחלה יאמרו שקשה להוציא לקורסים, אני הייתי החותר הכי גדול בעולם כדי לקבל את ההטבות שלי. עשיתי מאות שעות של קורסים בצבא. קורסים שהם בזבוז זמן שלי, של המערכת, של המדריכים. באמת קורסים מיותרים, אבל זה הסיסטם. בפועל כל הדבר הזה הוסיף לי אני מניח איזה 30k, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות.
הייתי אלוף בקשרים לא רלוונטים. הכרתי את האנשים שאחראיים על הקורסים, במרפאה, בלוגיסטיקה. אני פשוט אדם די נחמד. זה מאוד עוזר. אני גם הייתי עוזר מתי שהיו מבקשים, למי שהיו מבקשים. לא טקטיקה, אורח חיים.
מי שהגיע ליחידות טובות - קצת זכיה בפיס. מי שהגיע ליחידות פחות טובות, אין מה להתבאס. בעיקרון, כולם עושים אותו דבר. עכשיו ברור לי שזה לא נכון, אבל בראייה מאקרו, אחרי שסיימתי בהסתכלות לאחור, הכל אותו דבר. אפילו אם משווקים ביחידות יוקרתיות שלא, כי אי אפשר לספר
יש לי מלא מה להגיד נוסף על הצבא ועתודה.
ההטבות של קבע הן חרב פיפיות. אתה מרוויח רק אם אתה מוציא. תודה לאל שאין לי חבר יותר. קשה לעמוד כמה הטבות נוספות קיבלתי מהצבא.
נופש קבע זה די גרוע לטעמי האישי, אני מעדיף לישון באכסנייה ממלון יוקרתי באילת או תל אביב - אתה מקבל כזה כל שנה, הטבה של נניח 2000~4000 שקל
חבר- 3000 בכל חודש, 30 אחוז, 25, אחוז, 20 אחוז. רוב החודשים לא בזבזתי בכלל. אני מניח שבסך הכל אולי ״חסכתי״ בזכות זה כמה אלפי שקלים בודדים.


חיפוש עבודה והייטק-
הייתי נורא לחוץ מזה. אני זוכר שגם בפוסט המקורי נורא דאגתי. בפועל הלך הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. היו לי כמה חוזים ביד בערך 3 שבועות מהראיון הראשון. חלקם שילמו לי יותר ממה שביקשתי, ממש הרגשתי שמתחנפים אליי. אולי בדיעבד הייתי קצת יותר חזיר והייתי מבקש יותר.
בראיונות הראשונים הייתי מתנצל כשהייתי אומר כמה אני מבקש, בראיונות האחרונים הבנתי שיכולתי לבקש בכיף יותר.
שלחתי קורות חיים קודם כל למקומות שקצת פחות רציתי, ניהלתי יומן מסודר שאומר בדיוק עם מי דיברתי ובאיזה שלב אני. נכנסתי לרשימות של סטארטאפים מבטיחים ופשוט שלחתי קורות חיים. עשיתי רשימה של כל החברים שלי שעובדים במקומות שווים.
עשיתי שבוע שבועיים ליטקוד - זה אחלה ואני אישית די אוהב. בפועל, על אף שאני טוב בזה, די רעדתי בראיונות הראשונים. ראיון ראשון לא הצלחתי לפתור כלום. ראיון שני הייתי נורא איטי, שלישי היה כבר טוב.
בכללי, תשרפו את הראיונות הראשונים רק בשביל הניסיון. כשאתה בא בגישה של ״לא אכפת לי״ גם פחות כואב. הערת אגב על הדבר הזה- אני אמנם אומר ככה, אבל כשאני הגעתי למקום שהיה חסר משמעות מבחינתי והם סיפרו על גיוס של עשרות מיליונים פתאום הרגשתי שעשיתי טעות, איך אני הולך להפיל מקום כ״כ טוב על ההתחלה?? אז התשובה היא שהמקום הזה לא מיוחד, יש עוד 30 כמוהו כנראה. כנראה שיותר.
למדתי תוך כדי הראיונות הראשונים לדבר יותר מדויק ומכוון על הפרוייקט הגדול שלי, על עצמי, תמיד עם חיוך ותמיד נעים. לא תמיד הצד השני היה נעים. זה היה קל לפסילה מהצד שלי כשלא (אבל רק כשהרגשתי שיש לי קלפים ביד).
ליטקודים היה כמה שחזרו על עצמם, וראיתי שאני מאוד מושפע בתוצאה מהכימיה עם המראיין, וכמה אני עייף. אני טחנתי כמות ראיונות לא נורמלית, ראיון רביעי ביום אתה לא מסוגל לחשוב. בפועל לא מצטער, אבל היו חברות שמאוד רציתי, עם שאלות קלות, שהייתי כ״כ עייף שלא הייתי מסוגל לפתור בכלל. אולי פיזור יותר נורמלי יותר נכון.
התחלתי להגיש לחברות שאני רוצה ממש בשלב מאוחר, נגיד שבוע וחצי אחרי שהתחלתי, בדיעבד, הייתי שולח ישר על ההתחלה. יש חברות שלקח להן שבוע לחזור, ואז עוד כמה ימים לסקרינינג, ואז עד שקבעו ראיון טכני ראשון, הייתי כבר בחוזים.
יש hr ממש לא נחמדים. מאוד מוזר. נראה לי בייסיק ממש להיות נעים למועמד. רובן דווקא נחמדות מאוד. הרגשתי יחס סביר מה-hr עד לרגע שהיה לי חוזה ראשון. מהרגע שהיה לי חוזה ראשון, ושיקפתי את זה אל כל שאר התהליכים. כולן עשו שמיניות באוויר כדי להספיק לראיין אותי. אם צריך לתפור את כל הראיונות אחד אחרי השני, לקבוע ראיון נוסף לפני שעברתי את הקודם, הכל. זה היה מגניב ממש. הרגיש נחמד ונרדף קצת.

ראיונות דיזיין זה כיף ונחמד. אהבתי. יש מקורות למידה ממש טובים באינטרנט.

בתכלס אני לא יודע מה הייתי עושה אחרת. היה לי 3 שבועות מתישים נורא.
אם הייתי יודע שילך ככה טוב, הייתי מוותר על חברות שמראש לא הייתי רוצה לעבוד בהן ולא מבזבז זמן על שיחת טלפון, או אומר ״לא״ כששואלים אם גמיש.
חתמתי במקום שנראה לי מאוד טוב בסוף, כשלכל אורך התהליך אני מדייק לעצמי מה אני רוצה. שאלתי את השאלה הזאת את עצמי מלא פעמים והתשובה השתנתה. לא מיקסמתי על הכסף, אני חושב שזה עדיין לא השלב.
בשלב מאוחר יותר בקריירה הייתי רוצה להתברג בגוגל/מטא, אבל כרגע הגעתי למקום שנוח לי. אם מישהו רוצה לשאול שאלות על התהליך או להתייעץ, בכיף.

למדתי המון בתהליכים.
נקודה שאולי עזרה לי, ראיינתי המון בשירות שלי. הרגשתי איך נראה מועמד שאני לא רוצה, והרגשתי מהצד המראיין איזה מביך אמרות מסויימות יכולות להיות. אדם שאומר שהוא אוהב משהו אבל לא מכיר את הבסיס. עזר לי נורא לדייק מה אני רוצה להביא לראיון בתור מועמד.

דברים שהסולידית פספסה-
זה סתם גיבוב מחשבות שלי שבא לי להוציא. הגעתי לסולידית לפני בערך 8 שנים אם אני לא תוהה. קראתי את הרעיונות המילים בשקיקה וקצת התאהבתי באידיאלים.
היה פה שיח על אחריות אישית, על כמה אחריות אישית חשובה בצורה קיצונית. מה שיש לי זה מה שאני מביא, יוצר, יוזם. בדיעבד אני מסכים ולא מסכים. יש המון מהסביבה. אני בטוח שיש לה איזה דיסקליימר כלשהו שכהערת שוליים אומר שיש חריגים, אבל אני רק רוצה למרכז את המחשבה כמה הסביבה והקלפים שחולקו לך חשובים. פגשתי המון אנשים לאורך השנים שחולקו להם קלפים, באמת, אבל באמת קשים. נורא קשה לצאת ממצבים מסויימים בחיים. לא משנה כמה אתה מוכשר, חכם, תותח, משקיען. כן, יש את הקיצון של האנשים שיצאו מהקיצון, אבל יש גם הרבה בין לבין. בקיצור, האחריות העצמית הקיצונית מפספסת משהו לטעמי.

בהקשר לזה, קושי בהשקעה. אני יכול להשקיע. יש לי את הכסף, אני נמצא בסביבה, יש לי את הידע, יש לי את המשאבים. לא חסר כלום. אני זוכר פוסט על רשימת מכולת כמו לקנות חלב של איך להשקיע. זו לא הבעיה. כשאין גב כלכלי, וזה באמת לא ממקום בכיין. קשה יותר לעשות צעדים אמיצים. אני מרגיש שזו מעין נכות שקופה שמלווה אותי. לפעמים לטובה, לפעמים רעה. שומר עליי מאוד, פוגע מצד שני. בחיים לא אכנס למינוס, בחיים לא אקח הלוואה. מהצד השני, נורא קשה לעשות צד מפחיד עם הכסף. מתקשר אולי לחלק הראשון - אבל זר לא יבין עם זאת, אני עושה עבודה עם עצמי וזו אחת המטרות שלי!

חסכנות קיצונית - רעיון שממש קסם לי. לא צריך להוציא כסף. הייתי באמת באמת לא מוציא כלום. קצת פארטו כזה, אבל המאמץ המסיבי של החסכון, הדקויות, ההתקטנוניות, הקושי האמיתי של ״להיות בחסכון״ נותן חלק שולי מהחיסכון, בעוד שהדברים הדי פשוטים וגדולים ממש נותנים את רוב המאמץ. על כן, לא רואה את זה באותה עין כמו פעם.

פרישה מוקדם- אני יודע שזה רעיון שקוסם מאוד לאנשים, אבל במהלך השנים האחרונות פגשתי אנשים שלא חייבים לעבוד, לא חייבים לעבוד קשה כמו שהם עובדים, פגשתי אנשים ממדינות זרות שפרטיקלי הם מתנהלים כמו פנסיונרים...
אני חושב שפרישה מוקדמת זה עדיין מגניב. שאלתי את עצמי הרבה מה הייתי עושה אם היה לי הרבה זמן פנוי.
שאלתי את עצמי מה אנשים שיש להם זמן וכסף עושים. אני מניח שרוב האוכלוסיה הייתה אומרת חופשות יקרות ומסעדות. אולי.
אבל ממחקר בתנאים מוטים בראש שלי, ספורט זה אחד הסממנים הכי מובהקים לכסף וזמן פנוי. לא כל אדם עשיר עושה ספורט, אבל הרבה אנשים עשירים, או עם הרבה זמן, מאזורים טובים בעולם, עושים ספורט. לעשות ספורט זה מאוד זול. אפשר לצאת החוצה פשוט. אפשר להגזים ולקנות מנוי לחדר כושר (אגב, אחד הדברים היחידים שאני מרגיש שדווקא נהיו זולים יותר. לפני 10 שנים שילמתי 250, היום אני משלם 190).
נראה לי שהחוכמה היא לא לחכות לרגע שיהיה המון זמן פנוי, אלא להתחיל להסיט כבר עכשיו מהזמן הפנוי שיש לך לדברים טובים. יש דברים טובים אבסולוטית, ספורט הוא אחד מהם. גם בריא לגוף, גם לנפש, גם זול ברמה קיצונית, גם (לתפיסתי אולי) סממן של יוקרה.
לבשל זה גם נחמד. סקיל מגניב.
לקרוא, גם מעשיר וגם זול. כמו כולם לדעתי אני לא מרגיש שאני עושה את זה מספיק.

מה שאני מנסה לומר אולי, שבניגוד לתפיסה של איך עשיר חי, אולי אצלי בראש, עם הזמן להיות עשיר נהפך להצליח לעשות דברים שטובים לי, נעימים לי, מטיבים איתי והם גם חינם. לקרוא ולהתאמן זה חינם או סכום שולי, לבשל חוסך כסף לעומת האלטרנטיבה.
אולי לפי התפיסה הזאת שגיבשתי אני די עשיר.
בנוסף אני אוהב שפות, אני שובר שיניים עם השפה ה-5 שלי כרגע, כשכל האחרות אני מדבר די שוטף (עד כדי).
לטייל אולי זה קצת יוצא מן הכלל שניסחתי, אבל אפשר למצוא תת תחביב של טיולים בארץ, משהו שאני קצת אימצתי בשנה האחרונה. לשבת לקפה ביער זה מאוד נחמד.

דרך אגב, לצד השני -
כל דבר שאתה משקיע בו זמן וחשוב לך יכול להיות מעניין ולהוסיף לחיים. הייתי בסביבות של צעירים בני 21 מדברים על היין ששתו השבוע, בקבוק של 250 שקל. זה כיף, אני יודע להעריך יין טוב והיו לי תקופות שגם ממש התלהבתי מהתחביב. אבל בתכלס, זה רק יין כנל על קפה.
יש מכונות שעולות 40 אלף, עם פולי קפה מקולומביה שיצאו מנחיר של תנין, מעדיף קפה שחור, וממלא אותי יותר לשתות שחור ביער מאשר בבית הקפה הטוב בתל אביב. יצא סאחי קצת

מטרות להמשך-
היה לי כמה מטרות, חלקן כבר הגשמתי והחלק האחר אני מסתכל קדימה.
1. לחסוך כסף. אם אצליח לחסוך 75 אחוז מהמשכורת, אהיה ממש מרוצה. זה היה מה שעשיתי בצבא גם, מקווה להמשיך.
2. להשתחרר - הגשמתי
3. למצוא עבודה - יש
4. לטייל - המטרה הזאת קצת השתנתה. אם קראתם עד לפה, אז פעם נורא רציתי טיול גדול. היום אני רוצה פשוט לטייל יותר כחלק מהזהות שלי. בשישי ללכת לנחל, בשבת לקפוץ ליער. כשנעים לצאת עם האוהל. לטייל בחול, אבל במדינות הנהדרות שנמצאות ממש קרוב אלינו ואולי נשמעות פחות פוטוגניות (גיאורגיה או הבלקן לדוגמה).
4. להחזיר להורים שלי - עזרתי להורים שלי כלכלית, בין ההוצאות הגדולות שהיו לי בחיים. הכסף הכי קל וטוב שהוצאתי, by far. הלוואי שאצליח תמיד לתת.
5. לבשל יותר - השנה בישלתי יותר מאשר בישלתי כל חיי, אני מקווה שהשנה אבשל אפילו יותר בבית.
6. לקנות רכב- כנראה האתגר הכי גדול עבורי. מלחיץ אותי נורא.
7. להמשיך ללמוד את השפה שאני לומד עכשיו.
8. תמיד הייתי תורם כסף, הרגשתי שזה נותן קארמה טובה, אבל סכומים יחסית קטנים. כמה מאות שקלים בשנה. מקווה השנה להצליח לתת יותר.


חפרתי מאוד! מקווה שלמישהו היה נחמד לשמוע

כיף לשמוע שרוב הדברים הסתדרו, אפילו אם נשארת עם כמה דברים קטנים שעדיין קשים לך (כמו לקנות רכב. אתה בן אדם חכם וכנראה תצליח כשיהיה לך זמן פנוי לקרוא על איך לקנות רכב יד 2, ויש לך כסף כדי לשלם לאיש מקצוע כדי שיבצע בדיקות ברכב לפני שאתה קונה אותו).

עוד שלב שתוכל לשים לך אותו בתור אופציה לעתיד, הוא השקעה, מה שמדברים עליו הרבה פה בפורום. למי מה שקראתי אתה אולי עוד לא שם פסיכולוגית, וזה בסדר. לדעתי זה יוכל לפתוח לך עוד אופציות בעתיד.

תמשיך להצליח

 

[סברס]

יש המון מהסביבה. אני בטוח שיש לה איזה דיסקליימר כלשהו שכהערת שוליים אומר שיש חריגים, אבל אני רק רוצה למרכז את המחשבה כמה הסביבה והקלפים שחולקו לך חשובים. פגשתי המון אנשים לאורך השנים שחולקו להם קלפים, באמת, אבל באמת קשים. נורא קשה לצאת ממצבים מסויימים בחיים. לא משנה כמה אתה מוכשר, חכם, תותח, משקיען. כן, יש את הקיצון של האנשים שיצאו מהקיצון, אבל יש גם הרבה בין לבין. בקיצור, האחריות העצמית הקיצונית מפספסת משהו לטעמי.

מסכים לחלוטין! הסיפור שלך נוגע בהמון דברים שחוויתי בעצמי. אני 10 שנים מבוגר ממך, וזה קצת מצחיק לקרוא את מה שאתה כותב כי אני מרגיש שאני קורא את מחשבות העבר שלי.

זה נשמע שאתה על דרך המלך, למרות הקלפים שחולקו לך בתחילת המשחק. ישר כח!
טיפ אחרון - כמו שכרגע אתה מסתכל על עצמך בעבר ואומר שיכולת לעשות דברים אחרת, אז גם בעוד 10 שנים תגיד את זה על היום. כך את החיים ברצינות אבל בקלילות

 

[SilentReader]

כיף לשמוע שרוב הדברים הסתדרו, אפילו אם נשארת עם כמה דברים קטנים שעדיין קשים לך (כמו לקנות רכב. אתה בן אדם חכם וכנראה תצליח כשיהיה לך זמן פנוי לקרוא על איך לקנות רכב יד 2, ויש לך כסף כדי לשלם לאיש מקצוע כדי שיבצע בדיקות ברכב לפני שאתה קונה אותו).

עוד שלב שתוכל לשים לך אותו בתור אופציה לעתיד, הוא השקעה, מה שמדברים עליו הרבה פה בפורום. למי מה שקראתי אתה אולי עוד לא שם פסיכולוגית, וזה בסדר. לדעתי זה יוכל לפתוח לך עוד אופציות בעתיד.

תמשיך להצליח

תודה רבה! אני יודע שזה יגיע - פשוט אני צריך להרגיש שאני במקום מספיק יציב רגשית כדי לעשות את זה.

מסכים לחלוטין! הסיפור שלך נוגע בהמון דברים שחוויתי בעצמי. אני 10 שנים מבוגר ממך, וזה קצת מצחיק לקרוא את מה שאתה כותב כי אני מרגיש שאני קורא את מחשבות העבר שלי.

זה נשמע שאתה על דרך המלך, למרות הקלפים שחולקו לך בתחילת המשחק. ישר כח!
טיפ אחרון - כמו שכרגע אתה מסתכל על עצמך בעבר ואומר שיכולת לעשות דברים אחרת, אז גם בעוד 10 שנים תגיד את זה על היום. כך את החיים ברצינות אבל בקלילות

מעריך מאוד! תודה

 

[ריש-לקיש]

6. לקנות רכב- כנראה האתגר הכי גדול עבורי. מלחיץ אותי נורא.

מה שאני מצאתי כחוק אצבע שעבד דיי טוב לכמה אנשים שאני מכיר הוא לקנות רכב מיני קטן וחסכוני (i10, kia picanto, Chevrolet spark) מליסינג לאחר 3 שנות שימוש.
אפשר למצוא כאלו במצב מצוין (באזור 30,000 קילומטראז'), וככלל רכב בן 3 שנים כבר הספיק לחוות את החלק הארי של הירידה בשווי שלו (בערך 35%-40% מהשווי המקורי).

עם זאת, תחשוב היטב אם אתה צריך רכב, זו הוצאה כרונית מרגע שיש לך אותו.