היי לכולם!
הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן יומן כלשהו, גם כדי לשתף, גם כדי לעקוב ולהיות מחוייב לדבר, גם אולי להתייעץ.
למי שיהיה כוח לקרוא, זה יהיה מגניב. אם יש לכם משהו חכם לומר, אשמח. אם בא לכם להגיב שאני בכיין, אפשר גם.
אתן קצת קונטקסט, אני בן 26, עתודאי למדמ״ח מבן גוריון, בשנה האחרונה לשירות קבע שלי.
גדלתי בעיירת פיתוח, בן יחיד לשני הורים מבוגרים (שניהם בפנסיה כבר).
אמא שלי באה ממשפחה קשת יום, אבא שלה נפטר כשהייתה ילדה, היחידה במשפחה שעשתה צבא או רישיון נהיגה. עבדה תמיד בשתיים/שלוש עבודות כדי לא להיכנס למינוסים. עבדה שבתות וחגים, אני זוכר אותה בתור ילד עובדת 15 שעות ביום. עזרה כלכלית לסבתא שלי כשיכלה.
אבא שלי עלה מחו״ל לבד בגיל 17, ומאז נאבק בחיים הישראליים. למד באוניברסיטה ופרש אחרי שנתיים, לא מצא את עצמו כ״כ, אחרי כמה שנים התגייס בגיל מאוחר, 25, לצבא (שריונר).
לא היה לו מקצוע פורמלי בחיים. לא עשה רישיון נהיגה. כל הילדות קפץ מעבודה לעבודה. העבודה היציבה ביותר בחייו הייתה 8 שנים, מתוכן 4 היו רבע משרה ו-4 היו חצי משרה (2500-5000 ש״ח, בהתאמה). כשיצא לפנסיה, יש איזה רישום כלשהו של מספר מקומות העבודה שעבד בהן - אזור ה-140 מקומות עבודה (איך זה אפשרי? לא יודע. אני זוכר שבתור ילד עבד במע״צ, ניקיון, ארכיאולוגיה, השגחת בחינות, אריזת מנות בנתב״ג, שומר בלילות... מה שהיה).
כל הילדות שלי ראיתי כמה מפחדים מכסף, זה היה ריבים יומיומיים, חרדה כלכלית ששואבת את החיים. אני גדלתי לתוך זה והייתי מעורב בהכל, מגיל קטן. בגיל 12 לדעתי כבר הפסקתי לבקש דברים. לא רציתי לקנות בגדים כי ידעתי שאין להם, לא רציתי לאכול בחוץ (גם כשרצו לפנק אותי מדי פעם) כי ידעתי שאין.
פשוט גדלתי עם תודעת חוסר. תמיד אין.
כל השאיפות והמאמץ של אמא שלי היה דבר אחד - שארכוש השכלה ולא אהיה כמוהם. אני בחור חכם, תמיד ידעתי את זה ותמיד היו לי ציונים מעולים.
התנאי שהציבה לי על מנת להתחיל לעבוד בכיתה י״א- תעשה פסיכומטרי קודם. עשיתי וקיבלתי ציונים טובים, היו לי הצעות לתפקידים מעולים בצבא, שדחיתי אותם כי רציתי לעשות תואר. התקבלתי למדעי המחשב. תוך כדי התואר עשיתי 3 מלגות ועבודה מהשנה השנייה במשרה חלקית (איפה שהיה צריך, בכל חור שהיה צריך, שעתיים נסיעה בתחבצ לכיוון). ההתעסקות הבלתי פוסקת בכסף פגעה לי בציונים, את זה אני יכול להגיד בדיעבד (אבל מצד שני, הייתי כ״כ שמח שסוף סוף אני מסוגל להרוויח כסף ויש לי זמן לזה, סוף סוף אני שווה משהו).
גרתי בבית של ההורים והייתי נוסע כל יום. עברתי לתקופה ליד האוניבריסיטה כשההורים הציעו לעזור כלכלית, אחרי 3 חודשים אבא שלי פוטר והחזרתי לו את כל הכסף שנתן לי.
אחרי התואר הגעתי למקומות מעולים בצבא. המקומות האלה שהשמות שלהם פותחים לי כל דלת אפשרית. גם שם המשיכה ההישרדות שלי. מקומות שאתה צריך להוכיח את עצמך ולהיות מאה ועשר אחוז כל הזמן, אבל היה לי קשה להסביר שלי קצת יותר קשה. הייתי עושה שיעורים פרטיים ועובד אחרי שעות העבודה בצבא בעוד עבודה, כי הבסיס רחוק מהבית של ההורים (אלא מה) ודירות באזור יקרות נורא (לא היה סיוע מהצבא בשלב הזה).
נראה לי שהדבר העיקרי שאני סוחב איתי מהילדות הוא ההבנה שכל רגע עלול להשתבש משהו, אני חרד על העתיד. על אף שבעיקרון אמור להיות לי עבודה מתגמלת, יש לי מחשבות לא פוסקות על ״מה אם״. אני גם נורא פחדן בלעשות החלטות, וזה בתכל׳ס אחת המטרות של היומן.
כרגע אני בעיקר מרגיש מאחור בחיים לעומת חברים שלי.
בא לי לפרט את התהיות והתסכולים שלי:
1. חו״ל - הפעם הראשונה שהייתי בחו״ל היה כספי הבר מצווה שלי. אחר כך משלחות (פולין ותלמידים מצטיינים - על שניהם קיבלתי מלגות מלאות, ודודים שלי שילמו את החלק שלא כוסה). תמיד הרגיש לי שיש לי חסך בעולם הזה. בא לי לטייל. ההורים שלי לא טיילו בכלל. חברים שלי נסעו לטיולים גדולים, או לגיחות, ואני כמעט כלום. כשנכנסתי לקבע פשוט נסעתי לחול בכל הזדמנות שהייתה לי. בפועל טיילתי טיולים יקרים במקומות לא הכי יפים (רק באירופה). אני תוהה על זה הרבה לאחרונה. אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל? אשתחרר בעוד שנה, ואני מניח שארצה לעבוד מהשנייה שאשתחרר כדי לפצות כלכלית על כל הזמן שלי בצה״ל.
2. מקצועיות- זו תהייה שיש לי עליה הרבה שאלות ואולי יהיו פה לאנשים. אני מתכנת, יש כאן הרבה הייטקיסטים.
הייתי ביחידות הכי נחשבות בצה״ל, ועדיין הרגיש לי שהמון זמן הולך על חרטא ושטויות. יש מלא אנשים ממש לא מקצועיים. חצי מהזמן הולך על מלחמות מערכתיות.
אף פעם לא הייתי האדם הכי מקצועי, אבל תמיד טוב ביחסי אנוש, ראייה של המערכת לטובת הלקוחות, חיבור בין הצוות, ותמיד על כל הסטאק הטכנולוגי שהתעסקו בו באותו זמן.
חברים שלי שהשתחררו מרוויחים באזורי ה-35-45 אלף, בלי בונוסים ודברים נוספים. מרגיש לי שכר אבסורדי שלא משקף את היכולות שלהם, את התרומה שלהם, או את המשמעות שלהם (לעולם אולי?). יכול להיות שזה מרמור שלי.
אני משתחרר עוד שנה. אני תוהה הרבה מה אעשה. האם אעבוד כמה שנים קשה בטירוף כדי לתת לעצמי פור בחיים כמו שעבדתי עליו ב-8 שנים האחרונות? האם לעבוד בעבודה מאוזנת וסוף סוף להינות מזה שאני מרוויח?
לאחרונה עוברת לי המחשבה שאולי אשקיע המון, אתכונן לזה ואנסה להשיג עבודה במיקרוסופט/גוגל/פייסבוק. מרוויחים טוב, ובגילאי ה-30 שלי אולי סוף סוף אוכל להיות יותר רגוע?
מבין שזה קצת מצוץ מהאצבע ויש הרבה חברות שמשלמות טוב ככה, אולי עם wlb טוב יותר אפילו, וזה גם תלוי סייט, קבוצה, תפקיד, אנשים בצוות וכולי וכולי. אבל ככלל אצבע לכוון לשם. גם אני תוהה איך לעשות את זה - איך להכין את עצמי להתקבל לשם? לעשות leetcodes? לעבור על interview.io? באמת זה מספיק כדי לשכנע חברה שאתה שווה 50k? נשמע לי מוזר.
אני כן חכם וטוב מאוד בדברים האלה, אבל אין לי טכנולוגיה שאני יכול להיות שאני מאסטר בה. בצבא תמיד עשיתי מה שהיה צריך, איפה שפחות יש אנשים או פחות רוצים - שם נכנסתי. היה צריך לפקד? פיקדתי. היה צריך לדחוף מוצר? דחפתי. היה צריך לפתח פרונט כי כולם בצבא בורחים כמו מאש? פרונט איט איז. היה צריך להעלות סביבה כי אין מי שידע - אני אעשה. בפועל אחרי 5 שנים אין טכנולוגיה אחת שאני מרגיש אלוף בה, שאפשר לשאול שאלות ולא אפקפק בעצמי בכלל. תמיד הסתדרתי והמטרות הושגו... תוהה אם זה מספיק.
יש בי פחד עצום שלא אמצא עבודה, אבל עוד יותר גדול שאגיע לעבודה ואגלה שאני fraud, שמכרתי להם את היכולות שלי ב-50k ולא אתקרב לזה. מצד אחד אני מבין, אימפוסטר, מצד שני, אני רואה חברים שמרוויחים סכומים כאלה וחושב לעצמי בלב שהם לא שווים את זה.
3. השקעות - קראתי את הסולידית פעם ראשונה בגיל 19, כלומר לפני 7 שנים. ידעתי, הבנתי, הפנמתי. לא עשיתי עם זה כלום. חוץ מלהזיז את הפנסיה. זה לא שחסר לי הכסף, לא שחסר הידע. זה פשוט מפחיד מדי עבורי. לחיות בידיעה שיש מצב שעוד שנה מהיום אאבד 10 אחוז מהכסף שחסכתי בדם יזע ודמעות.
בתקווה שאעדכן מתישהו שהצלחתי להתגבר על זה.ֿ
4. החלטות -
לעבור לדירה - משהו שאני מפחד ממנו אבל מרגיש שזה צריך לקרות כבר.
לקנות אוטו - תמיד הרגשתי משותק. אני חי במקום עם תחבצ גרוע, אף אחד מהחברים לא גר קרוב. בלי אוטו אתה בעצם משותק. תמיד הרגיש לי שזה הבזבוז כסף הגדול ביותר, לדמם כסף. אני נורא פוחד לעשות את המהלך הזה. בתקווה שאהיה אמיץ לרכוש רכב וזה ישפר לי את החיים.
5. תואר שני -
תקופה ארוכה שאני מרגיש במקום מקצועית ואולי קצת גם בחיים. את התואר הראשון סיימתי מזמן, לא באמת חוויתי כסטודנט. חושב לאחרונה לחזור לתואר שני/ראשון נוסף. בצבא יתנו יום אחד. יש 3 אופציות - משהו שמעניין/משהו שיתרום מקצועית/משהו שיהיה קל.
קל- תואר שני במנהל עסקים, גם יהיה לי קל, מתקבל ישר, אצליח לסיים גם עם עבודה מלאה באזרחות
מעניין - חשבתי על תואר בפסיכולוגיה, שזה דורש הרבה יותר ממה שיש לי לתת גם בהווה (וגם בעתיד - אם אני רוצה למקסם רווחים כלכליים). אם לא, משהו במחלקות למזרח רחוק/פילוסופיה
יתרום מקצועית - תואר שני במדעי המחשב או דומיו. זה גם קשה, גם אני תוהה כמה יעניין אותי - כלומר האם אני באמת רוצה את האתגר הזה, ובנוסף ידרוש השלמות (ממוצע לא מספיק טוב מהתואר הראשון).
מבחינה כלכלית איפה אני עומד:
משכורת חודשית - 9,300 נטו. אולי יעלה, אולי ירד. אני מנסה להבין איך אני יכול לחסוך יותר. יש הטבות נוספות, חבר, נקודות, נופש קבע, בעיקר דברים שגורמים לך להוציא יותר.
יש דמי הבראה פעם בשנה, מענקי קבע של כמה אלפים, והמשכורת אמורה לעלות לי ב-1000 נטו בעוד חצי שנה.
יש לי בעו״ש בערך 110 א״ש (אף פעם לא הזזתי אותם מהעו״ש, מפחיד אותי נורא לאבד את הכסף הזה שכל החיים חסכתי אגורה לאגורה)
בפנסיה, תנאי קבע, 60 א״ש (בגלל שזה כסף שגם ככה לא אכפת לי ממנו, 100 אחוז על snp500, האמת שהלחיצה על הכפתור לשינוי מסלול הרוויחה לי די הרבה כסף, גם בטווח הקצר).
הפאן הכלכלי משפיע לי עמוקות על החיים, כך שזה שזור בזה.
לאחרונה אני מתסכל לצדדים ורואה שכל החברים שלי נמצאים בנקודה טובה משלי. גם מרוויחים טוב, גם זוגית במקום טוב יותר, מתקדמים בכל הוקטורים ואני מרגיש מאחור. אולי כל ההקדמה זה כדי להראות כמה אני מרגיש שזה משקעים מהילדות ומהנערות שלי שעדיין הולכים איתי. אולי התחושה שכולם קיבלו תמיכה ודחיפה כל הזמן, כשאני עד ממש לאחרונה הייתי צריך להאבק לבד. עכשיו לראשונה לא מרגיש שאני נאבק, אבל תוהה לעצמי איך עוברים ממוד הישרדותי, למוד של צמיחה
הרבה זמן חשבתי על לפתוח כאן יומן כלשהו, גם כדי לשתף, גם כדי לעקוב ולהיות מחוייב לדבר, גם אולי להתייעץ.
למי שיהיה כוח לקרוא, זה יהיה מגניב. אם יש לכם משהו חכם לומר, אשמח. אם בא לכם להגיב שאני בכיין, אפשר גם.
אתן קצת קונטקסט, אני בן 26, עתודאי למדמ״ח מבן גוריון, בשנה האחרונה לשירות קבע שלי.
גדלתי בעיירת פיתוח, בן יחיד לשני הורים מבוגרים (שניהם בפנסיה כבר).
אמא שלי באה ממשפחה קשת יום, אבא שלה נפטר כשהייתה ילדה, היחידה במשפחה שעשתה צבא או רישיון נהיגה. עבדה תמיד בשתיים/שלוש עבודות כדי לא להיכנס למינוסים. עבדה שבתות וחגים, אני זוכר אותה בתור ילד עובדת 15 שעות ביום. עזרה כלכלית לסבתא שלי כשיכלה.
אבא שלי עלה מחו״ל לבד בגיל 17, ומאז נאבק בחיים הישראליים. למד באוניברסיטה ופרש אחרי שנתיים, לא מצא את עצמו כ״כ, אחרי כמה שנים התגייס בגיל מאוחר, 25, לצבא (שריונר).
לא היה לו מקצוע פורמלי בחיים. לא עשה רישיון נהיגה. כל הילדות קפץ מעבודה לעבודה. העבודה היציבה ביותר בחייו הייתה 8 שנים, מתוכן 4 היו רבע משרה ו-4 היו חצי משרה (2500-5000 ש״ח, בהתאמה). כשיצא לפנסיה, יש איזה רישום כלשהו של מספר מקומות העבודה שעבד בהן - אזור ה-140 מקומות עבודה (איך זה אפשרי? לא יודע. אני זוכר שבתור ילד עבד במע״צ, ניקיון, ארכיאולוגיה, השגחת בחינות, אריזת מנות בנתב״ג, שומר בלילות... מה שהיה).
כל הילדות שלי ראיתי כמה מפחדים מכסף, זה היה ריבים יומיומיים, חרדה כלכלית ששואבת את החיים. אני גדלתי לתוך זה והייתי מעורב בהכל, מגיל קטן. בגיל 12 לדעתי כבר הפסקתי לבקש דברים. לא רציתי לקנות בגדים כי ידעתי שאין להם, לא רציתי לאכול בחוץ (גם כשרצו לפנק אותי מדי פעם) כי ידעתי שאין.
פשוט גדלתי עם תודעת חוסר. תמיד אין.
כל השאיפות והמאמץ של אמא שלי היה דבר אחד - שארכוש השכלה ולא אהיה כמוהם. אני בחור חכם, תמיד ידעתי את זה ותמיד היו לי ציונים מעולים.
התנאי שהציבה לי על מנת להתחיל לעבוד בכיתה י״א- תעשה פסיכומטרי קודם. עשיתי וקיבלתי ציונים טובים, היו לי הצעות לתפקידים מעולים בצבא, שדחיתי אותם כי רציתי לעשות תואר. התקבלתי למדעי המחשב. תוך כדי התואר עשיתי 3 מלגות ועבודה מהשנה השנייה במשרה חלקית (איפה שהיה צריך, בכל חור שהיה צריך, שעתיים נסיעה בתחבצ לכיוון). ההתעסקות הבלתי פוסקת בכסף פגעה לי בציונים, את זה אני יכול להגיד בדיעבד (אבל מצד שני, הייתי כ״כ שמח שסוף סוף אני מסוגל להרוויח כסף ויש לי זמן לזה, סוף סוף אני שווה משהו).
גרתי בבית של ההורים והייתי נוסע כל יום. עברתי לתקופה ליד האוניבריסיטה כשההורים הציעו לעזור כלכלית, אחרי 3 חודשים אבא שלי פוטר והחזרתי לו את כל הכסף שנתן לי.
אחרי התואר הגעתי למקומות מעולים בצבא. המקומות האלה שהשמות שלהם פותחים לי כל דלת אפשרית. גם שם המשיכה ההישרדות שלי. מקומות שאתה צריך להוכיח את עצמך ולהיות מאה ועשר אחוז כל הזמן, אבל היה לי קשה להסביר שלי קצת יותר קשה. הייתי עושה שיעורים פרטיים ועובד אחרי שעות העבודה בצבא בעוד עבודה, כי הבסיס רחוק מהבית של ההורים (אלא מה) ודירות באזור יקרות נורא (לא היה סיוע מהצבא בשלב הזה).
נראה לי שהדבר העיקרי שאני סוחב איתי מהילדות הוא ההבנה שכל רגע עלול להשתבש משהו, אני חרד על העתיד. על אף שבעיקרון אמור להיות לי עבודה מתגמלת, יש לי מחשבות לא פוסקות על ״מה אם״. אני גם נורא פחדן בלעשות החלטות, וזה בתכל׳ס אחת המטרות של היומן.
כרגע אני בעיקר מרגיש מאחור בחיים לעומת חברים שלי.
בא לי לפרט את התהיות והתסכולים שלי:
1. חו״ל - הפעם הראשונה שהייתי בחו״ל היה כספי הבר מצווה שלי. אחר כך משלחות (פולין ותלמידים מצטיינים - על שניהם קיבלתי מלגות מלאות, ודודים שלי שילמו את החלק שלא כוסה). תמיד הרגיש לי שיש לי חסך בעולם הזה. בא לי לטייל. ההורים שלי לא טיילו בכלל. חברים שלי נסעו לטיולים גדולים, או לגיחות, ואני כמעט כלום. כשנכנסתי לקבע פשוט נסעתי לחול בכל הזדמנות שהייתה לי. בפועל טיילתי טיולים יקרים במקומות לא הכי יפים (רק באירופה). אני תוהה על זה הרבה לאחרונה. אני כבר בן 26, מתי יצא לי לטייל? אשתחרר בעוד שנה, ואני מניח שארצה לעבוד מהשנייה שאשתחרר כדי לפצות כלכלית על כל הזמן שלי בצה״ל.
2. מקצועיות- זו תהייה שיש לי עליה הרבה שאלות ואולי יהיו פה לאנשים. אני מתכנת, יש כאן הרבה הייטקיסטים.
הייתי ביחידות הכי נחשבות בצה״ל, ועדיין הרגיש לי שהמון זמן הולך על חרטא ושטויות. יש מלא אנשים ממש לא מקצועיים. חצי מהזמן הולך על מלחמות מערכתיות.
אף פעם לא הייתי האדם הכי מקצועי, אבל תמיד טוב ביחסי אנוש, ראייה של המערכת לטובת הלקוחות, חיבור בין הצוות, ותמיד על כל הסטאק הטכנולוגי שהתעסקו בו באותו זמן.
חברים שלי שהשתחררו מרוויחים באזורי ה-35-45 אלף, בלי בונוסים ודברים נוספים. מרגיש לי שכר אבסורדי שלא משקף את היכולות שלהם, את התרומה שלהם, או את המשמעות שלהם (לעולם אולי?). יכול להיות שזה מרמור שלי.
אני משתחרר עוד שנה. אני תוהה הרבה מה אעשה. האם אעבוד כמה שנים קשה בטירוף כדי לתת לעצמי פור בחיים כמו שעבדתי עליו ב-8 שנים האחרונות? האם לעבוד בעבודה מאוזנת וסוף סוף להינות מזה שאני מרוויח?
לאחרונה עוברת לי המחשבה שאולי אשקיע המון, אתכונן לזה ואנסה להשיג עבודה במיקרוסופט/גוגל/פייסבוק. מרוויחים טוב, ובגילאי ה-30 שלי אולי סוף סוף אוכל להיות יותר רגוע?
מבין שזה קצת מצוץ מהאצבע ויש הרבה חברות שמשלמות טוב ככה, אולי עם wlb טוב יותר אפילו, וזה גם תלוי סייט, קבוצה, תפקיד, אנשים בצוות וכולי וכולי. אבל ככלל אצבע לכוון לשם. גם אני תוהה איך לעשות את זה - איך להכין את עצמי להתקבל לשם? לעשות leetcodes? לעבור על interview.io? באמת זה מספיק כדי לשכנע חברה שאתה שווה 50k? נשמע לי מוזר.
אני כן חכם וטוב מאוד בדברים האלה, אבל אין לי טכנולוגיה שאני יכול להיות שאני מאסטר בה. בצבא תמיד עשיתי מה שהיה צריך, איפה שפחות יש אנשים או פחות רוצים - שם נכנסתי. היה צריך לפקד? פיקדתי. היה צריך לדחוף מוצר? דחפתי. היה צריך לפתח פרונט כי כולם בצבא בורחים כמו מאש? פרונט איט איז. היה צריך להעלות סביבה כי אין מי שידע - אני אעשה. בפועל אחרי 5 שנים אין טכנולוגיה אחת שאני מרגיש אלוף בה, שאפשר לשאול שאלות ולא אפקפק בעצמי בכלל. תמיד הסתדרתי והמטרות הושגו... תוהה אם זה מספיק.
יש בי פחד עצום שלא אמצא עבודה, אבל עוד יותר גדול שאגיע לעבודה ואגלה שאני fraud, שמכרתי להם את היכולות שלי ב-50k ולא אתקרב לזה. מצד אחד אני מבין, אימפוסטר, מצד שני, אני רואה חברים שמרוויחים סכומים כאלה וחושב לעצמי בלב שהם לא שווים את זה.
3. השקעות - קראתי את הסולידית פעם ראשונה בגיל 19, כלומר לפני 7 שנים. ידעתי, הבנתי, הפנמתי. לא עשיתי עם זה כלום. חוץ מלהזיז את הפנסיה. זה לא שחסר לי הכסף, לא שחסר הידע. זה פשוט מפחיד מדי עבורי. לחיות בידיעה שיש מצב שעוד שנה מהיום אאבד 10 אחוז מהכסף שחסכתי בדם יזע ודמעות.
בתקווה שאעדכן מתישהו שהצלחתי להתגבר על זה.ֿ
4. החלטות -
לעבור לדירה - משהו שאני מפחד ממנו אבל מרגיש שזה צריך לקרות כבר.
לקנות אוטו - תמיד הרגשתי משותק. אני חי במקום עם תחבצ גרוע, אף אחד מהחברים לא גר קרוב. בלי אוטו אתה בעצם משותק. תמיד הרגיש לי שזה הבזבוז כסף הגדול ביותר, לדמם כסף. אני נורא פוחד לעשות את המהלך הזה. בתקווה שאהיה אמיץ לרכוש רכב וזה ישפר לי את החיים.
5. תואר שני -
תקופה ארוכה שאני מרגיש במקום מקצועית ואולי קצת גם בחיים. את התואר הראשון סיימתי מזמן, לא באמת חוויתי כסטודנט. חושב לאחרונה לחזור לתואר שני/ראשון נוסף. בצבא יתנו יום אחד. יש 3 אופציות - משהו שמעניין/משהו שיתרום מקצועית/משהו שיהיה קל.
קל- תואר שני במנהל עסקים, גם יהיה לי קל, מתקבל ישר, אצליח לסיים גם עם עבודה מלאה באזרחות
מעניין - חשבתי על תואר בפסיכולוגיה, שזה דורש הרבה יותר ממה שיש לי לתת גם בהווה (וגם בעתיד - אם אני רוצה למקסם רווחים כלכליים). אם לא, משהו במחלקות למזרח רחוק/פילוסופיה
יתרום מקצועית - תואר שני במדעי המחשב או דומיו. זה גם קשה, גם אני תוהה כמה יעניין אותי - כלומר האם אני באמת רוצה את האתגר הזה, ובנוסף ידרוש השלמות (ממוצע לא מספיק טוב מהתואר הראשון).
מבחינה כלכלית איפה אני עומד:
משכורת חודשית - 9,300 נטו. אולי יעלה, אולי ירד. אני מנסה להבין איך אני יכול לחסוך יותר. יש הטבות נוספות, חבר, נקודות, נופש קבע, בעיקר דברים שגורמים לך להוציא יותר.
יש דמי הבראה פעם בשנה, מענקי קבע של כמה אלפים, והמשכורת אמורה לעלות לי ב-1000 נטו בעוד חצי שנה.
יש לי בעו״ש בערך 110 א״ש (אף פעם לא הזזתי אותם מהעו״ש, מפחיד אותי נורא לאבד את הכסף הזה שכל החיים חסכתי אגורה לאגורה)
בפנסיה, תנאי קבע, 60 א״ש (בגלל שזה כסף שגם ככה לא אכפת לי ממנו, 100 אחוז על snp500, האמת שהלחיצה על הכפתור לשינוי מסלול הרוויחה לי די הרבה כסף, גם בטווח הקצר).
הפאן הכלכלי משפיע לי עמוקות על החיים, כך שזה שזור בזה.
לאחרונה אני מתסכל לצדדים ורואה שכל החברים שלי נמצאים בנקודה טובה משלי. גם מרוויחים טוב, גם זוגית במקום טוב יותר, מתקדמים בכל הוקטורים ואני מרגיש מאחור. אולי כל ההקדמה זה כדי להראות כמה אני מרגיש שזה משקעים מהילדות ומהנערות שלי שעדיין הולכים איתי. אולי התחושה שכולם קיבלו תמיכה ודחיפה כל הזמן, כשאני עד ממש לאחרונה הייתי צריך להאבק לבד. עכשיו לראשונה לא מרגיש שאני נאבק, אבל תוהה לעצמי איך עוברים ממוד הישרדותי, למוד של צמיחה
