שלוש שנים נלקחים ממך בכפייה. שיזדיינו עם הכסף.
מה זה עוזר?
כבר הזדיינתי עם השנים האבודות ובזכות מה שאוסטרייכר כתב הבנתי שגם אזדיין כל חיי עם הכפייה של לשלם לחיילים משוחררים את מתנת הפקדון ומתנת השחרור שלהם ממני.
ובכלל, רק בסביבות גיל 28-29 הבנתי ש- 3 שנים נלקחו ממני בכפייה... כאילו, מודה, ממש לא היה לי רע (חלק מהזמן) וממש לא היה לי כיף (גם חלק מהזמן) לשרת, וכן התבאסתי על אותן שלוש שנים שנלקחו בכפייה חצופה ויומרנית מחיי (כולל ביקור אחד בכלא צבאי). זו כפייה שאני שותף לה שאם לא כן, פשוט הייתי מסרב לשרת ושיתפוצץ העולם... אבל רק בגיל מאוחר הרבה יותר התפתחה בי המודעות לפטריוטיזם מלוקק וללאומנות מונפצת (קרלין, לכן אני מעריץ אותך). לקח לי הרבה זמן להשיל מעליי כל סממן של לאומנות ופטריוטיות. הרבה מאוד זמן והמון השקעה מחשבתית.
מה גם שלמרות שהכרתי ופגשתי וכן יצא לי להיתקל לא מעט בבני מיעוטים במהלך חיי, מעולם לא חרה לי כל כך כמו באונ' שהם לא שירתו בצבא ולא מחוייבים בדבר הזה כמותי... לא חרה לי שהם
לא משרתים, חרה לי שלי לא הייתה את הזכות הזו
של לא לשרת כמוהם, או לפחות לבחור! ובעצם חרה לי שהם לא הצטרכו לבזבז את אותן 3 שנים כמותי, שאצלי הן כבר בוזבזו וזה מה יש.
אני מוצא את עצמי לראשונה בגיל 26-27 עם חבר'ה חמודים ומתוקים (רציני, לא ציני) בני 18-20, ילדים, והנה אני עוזר להם, מתבדח איתם, מבלה איתם, יושבים יחד ומדברים, יוצאים, מעביר להם סיכומים ומבחנים משנים קודמות... הם בני 20 ואני בן 27. ההגדרה האולטימטיבית לאיפה ואיפה.
(למען הסר ספק: אני מאוד לא בעד גיוס של חרדים וערבים, אני דווקא ההיפך הגמור ובעד אמנצפציה של היהודים, אבל מעדיף שלא להיכנס לזה).