איך ממשיכים מכאן?  

מגן פר התכסה בענפים בגומחה קטנה בקרקע, וניצל רק משום שהמחבל שצעד בסמוך לא פסע צעד נוסף.  

ברק ניקסון ניצל לאחר שהסתתר בתא השירותים היחיד שלא רוסס בירי. 

תומר מבראכה וחבריו כבר נחשפו, אך למזלם המחבל שגילה אותם הסתפק בכסף ופלאפונים והלך. 

ניצן סינואני כבר הייתה באפיסת כוחות כשאפק לבני הגיח משום מקום ברכבו וחילץ אותה מהפרדס אליו נמלטה.  

רוני מנדלסון נדחסה עם מבלים אחרים במיגונית, וניצלה מהתופת רק משום שהתמקמה במעמקיה. 

כבר שבועות שאני מנסה, למקרא עשרות עדויות כאלה, לשים את עצמי בנעלי הצעירים שהיו שם.  

מה אני הייתי עושה?   

ממהרת לרכב יחד עם ראשוני הנמלטים ועולה על כביש 232? מחפשת מקום להסתתר בתוך המתחם?  נצמדת לשוטרים החמושים? נמלטת עם כולם לשדה הפתוח? בורחת ליישוב סמוך? תופסת מחסה במיגונית או בפרדס או בקפל קרקע?  קופאת במקום או מקפידה להיות בתנועה? חוברת לקבוצה או מתמרנת בגפי? 

כל החלטה כזו עשויה להישמע הגיונית וסבירה בנסיבות האיומות של השבת השחורה. לכל אחת יתרונות וחסרונות.   

אבל למבלים במסיבה ברעים, מוקפים ביריות מכל עבר, לא היה את הפנאי והקשב לערוך ניהול סיכונים מחושב.  

זו הייתה ההחלטה הגורלית בחייהם – חשובה יותר מכל החלטה אחרת שקיבלו עד עתה — והם קיבלו אותה בהרף עין. 

וכפי שעולה מהעדויות, מרגע שהחלטה כבר התקבלה, מה שבאמת הכריע את הכף עבורם לא היה תושייה או שיקול דעת קר — אלא מזל עיוור, אקראי ושרירותי עד כאב.  

“שחזרתי הכל מיליון פעם בראש” אמר ניצול הטבח שיה ארליכמן. “אם הייתי עושה כך, ואם הייתי עושה כך. בסוף אמרתי לעצמי:  מזל. באמת מזל. אם הייתי עומד סנטימטר במקום הלא נכון, לא הייתי פה.”  

את כל מה שהניצולים האלה יחוו בעתיד – נישואין, קריירה, ילדים — הם יהיו חייבים למזל השרירותי שחוו בבוקר ה-7 באוקטובר 2023.  

מדהים שכך העולם עובד לפעמים.  

החלטה קטנה אחת, טריוויאלית, אפופת אקראיות, משנה את העתיד לנצח, לטוב או לרע.  

זה נכון לחיי אדם. זה נכון גם לחיי אומות ולמהלכי ההיסטוריה.  

יש משהו מטלטל בדיסוננס הזה – בין צבר מקרי ואקראי של מיקרו-החלטות לבין התוצאות הרות הגורל שלו.  

זה אומר משהו על השבריריות של הקיום האנושי. 

זו גם תזכורת לכך שכל מה שיש לי, וכל מי שיש לי, עלול להילקח ממני מחר, ושלמזל עיוור (או לחוסר מזל) עלול להיות משקל נכבד בעניין.  

התובנה הזו מעוררת חוסר נוחות עמוק.  

לא רק כי היא מתנגשת עם הנטייה האנושית למצוא סדר בכאוס, סיבתיות באקראיות, תבניות בתוך הרעש.  

אלא בעיקר משום שהיא מזכירה עד כמה דברים קריטיים כמו עצם קיומנו עלולים להימצא הרחק ממוקד השליטה שלנו.  

עד כמה כולנו זרדים דקיקים התלויים על חוט השערה.  

“עמוק בלא-מודע האנושי נמצא צורך נרחב ביקום הגיוני שיש לו משמעות” סיכם פרנק הרברט ב”חולית”, “אבל היקום האמיתי הוא תמיד צעד אחד מעבר להיגיון”. 

✦✦✦

אני קצת מקנאת באנשים דתיים בימים אלה. אמונה מסייעת להתמודד עם קטסטרופות נטולות פשר והסבר באמצעות רעיונות דטרמיניסטיים של השגחה עליונה, שהכל כתוב מראש או ש”לכל קליע יש כתובת”.  

היום שבו אצליח להאמין שתינוק נשרף בחיק הוריו כי “כך נכתב” יהיה היום שבו אחזור בתשובה. 

בינתיים, אני צריכה לפזר את הערפל הניהיליסטי שמתגנב לקודקודי בנסותי להתמודד עם קיום שברירי, אקראי, בלתי צפוי ובלתי מוסבר. 

בעולם שלי, העולם הפיננסי, נהוג לומר שאדם מגלה את סיבולת הסיכון שלו רק אחרי שהסיכון מתממש והוא חווה אותו על בשרו. אם האמוציות משתלטות עליך כשהשוק מתפרק, סימן שנטלת סיכון גבוה מדי.  

לא הייתי בעוטף עזה ב-7 באוקטובר. לא חוויתי את הזוועות על בשרי. אבל הנוכחות הפתאומית של מוות אלים, אקראי וחסר היגיון של כל כך הרבה ישראלים צעירים חורגת בהרבה מסיבולת הסיכון שלי. 

יתכן שזו הסיבה שהאמוציות עלו על גדותיהן והשביתו אותי בשבועות האחרונים.  

הרגשתי עצב עמוק נוכח האובדן, מהול בפחד מצמית מעתיד במרחב מוקף אויבים, שבו המשגות ערטילאיות כמו “הרתעה”, “ביטחון”, אפילו “מדינה” קורסות בזו אחר זו כאבני דומינו.  

ומעל כל אלה עדיין מרחף לו זעם — אצור, יוקד, בלתי נשלט — שמתנפץ בעיקר בטוויטר, מתלקח במהירות בכל מפגש עם אדי רוע אנושי, מגרטה טונברג ועד דוד אמסלם, ממזכ”ל האו”ם ועד מנכ”ל משרד רה”מ, מקול הרעם העזתי לכל הרעל ממיאמי. 

✦✦✦

במבט מפוכח יותר, המסקנה המעשית מהשבת השחורה היא שצריך לתת כבוד למזל, לסיכון ולאקראיות. 

הרי מי יודע אילו עוד שטחים מתים אני מפספסת. מי יודע מהיכן יונחת הפטיש 5 קילו הבא. 

אז אני מנסה לדאוג לשולי ביטחון, בניסיון “ליצור” את המזל שלי, או לכל הפחות, לצמצם את החשיפה למזל רע.  

כך שאני לא חיה על השקל האחרון. משאירה מזומן נזיל מחוץ לבורסה. וגם קצת בבית. ועושה ספורט, כי מי יודע מתי אצטרך לרוץ כמה ק”מ טובים עם הילד על הידיים. משתדלת לאכול נכון. עושה ביטוח חיים וביטוח בריאות וביטוח מחלות קשות לילד, שיהיה. מוודאת שיש בבית תאורת חירום ומטפה וערכת עזרה ראשונה ואיזה נשק מאולתר. דואגת לדרכון זר לכל המשפחה. ממשיכה לפתח ולרכוש מיומנויות שונות שיאפשרו לי לחיות על מעט ובתרחישי קיצון. שומרת תכניות גיבוי וגיבוי לגיבוי.  

אלה דברים שאני בכל זאת יכולה לשלוט בהם. במידת מה.  

אפיקטטוס כתב, ואני מתאמצת להזכיר לעצמי, שהניסיון לשלוט בדברים שמטבעם אינם ניתנים לשליטה — כמו צימאון הדם הטורפני של עמי המזרח, האנטישמיות הזאולוגית של עמי המערב, ההפקרות הפושעת של ממשלת הטבח או האקראיות הבלתי נסבלת של היקום — הוא רק מקור לזעם, סבל וחרדה קיומית.  

ועדיין, עם כל שכבות החוסן שאני מנסה לבנות ב-ד’ אמותיי, השבת השחורה מהדהדת גם את העובדה שאני עצמי בת-תמותה, עלה נידף שנישא על זרמים תרמיים של אקראיות, מתמרנת בקושי בין אירועים גדולים ממני בהרבה. 

לא הכל בשליטתי. למעשה, העשור המחורבן הזה — שאנחנו אפילו לא במחציתו — הוא תזכורת עצובה לכך שרוב הדברים שמשפיעים על חיי מצויים הרחק ממעגל ההשפעה שלי.  

השמיניסטים שהתחילו את לימודיהם בשנת תשפ”ד חוו מגיפה כלל-עולמית כשהיו בכיתה ט’, התקוממות אלימה של ערביי ישראל בכיתה י’, מלחמת אזרחים קרה והרסנית לאורך כל כיתה י”א, וכעת כתלמידי י”ב ניחת עליהם האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות והסכסוך הישראלי-ערבי. 

מה תהיה ההשפעה של צבר משברים כה מרוכז על הילדים הללו?  

כיצד הם יתעצבו כבני אדם? כיצד ייראה הדור הבא של ישראלים צעירים שאמורים לשאת את המדינה הזו קדימה?  

במה הם ייבדלו מבני הדור הקודם, שחיו את “תור הזהב” הישראלי, כשעוד היה כאן אתוס לאומי משותף והאויב סביבנו חש מורתע וחלש? 

האם אפשר יהיה לנטוע בערוגות האלה ערכים כמו אינדיבידואליזם, סוכנות, הישענות עצמית ואחריות אישית? 

האם אני עצמי עוד מסוגלת לדבוק בכנות בערכים האלה? 

✦✦✦

השבת השחורה הנכיחה את המוות והציפה אותו לתודעה, ויחד עמו את ההפנמה של סופיות החיים.  

על רקע זה, העיסוק בכסף נראה כמעט מגוחך. 

יותר מחודש אחרי, אני פותחת את האקסלים שלי, ומספרים אקראיים ניבטים אלי במלוא חיוורונם החדגוני.  

כסף עבורי תמיד היה ביטוי מוחשי של חירות. לא בגלל הדברים שאפשר לקנות באמצעותו, אלא בזכות הדברים שהוא מאפשר להימנע מהם: שיעבוד של זמן פנוי, סביבת עבודה רעילה, תלות כפויה באנשים נוראיים. 

אבל בחודש האחרון אני מתקשה לקרוא על כסף. אני מתקשה לכתוב או לצייץ על כסף. 

איך זה שדווקא המשאב האולטימטיבי, זה שכל אדם רוצה יותר ממנו, זה שהתאווה האוניברסלית חסרת השובע לעוד ממנו היא הדלק המניע את הכלכלה, את שוק ההון, את הקידמה האנושית — נראה פתאום סתמי, תפל, כמעט דוחה?  

אולי כי כסף והתאווה לעוד מתבטלים מול צחנת המוות.  

אולי כי אפילו את התמצית המזוקקת של חירות ועוצמה אי-אפשר לקחת לקבר.  

אולי כי כסף הוא מצרך חיוני בחיינו, וחסר ערך במותנו.  

אולי כי עיסוק בכסף נחשב למופת של אגואיזם בזמן שבו אלטרואיזם הוא צו השעה.  

ואולי כי כסף מאבד מטעמו כשצרכים בסיסיים בהרבה בפירמידת הצרכים — כמו ביטחון פיזי — אינם מקבלים מענה.  

אנשים על ערש דווי מייחלים להמון דברים. כסף נוסף הוא לא אחד מהם. וכשהמוות ודאי וקרוב, העיסוק בכסף נראה כמעט נלעג.  

המוטיבציה שלי לאי-תלות כלכלית נבעה בין היתר מהרצון להשתחרר מאחיזת הקסמים של הכסף ולהתמקד בדברים שמסבים לי סיפוק והנאה ברובד עמוק יותר.  

אלא שבאופן פרדוקסלי, ההרגלים (הבריאים, כשלעצמם) שהביאו אותי ליעד הנכסף של חופש כלכלי — תיעוד הוצאות, בקרת תיק ההשקעות, תכנוני מס  — משאירים אותי שבויה באחיזת הקסמים הזו. כסף עדיין מעסיק אותי מאד. יותר מדי.  

השבת השחורה היא הזדמנות להעריך מחדש את הסופיות של החיים, ויחד איתה להפנים את האפסיות של הכסף. זו אולי אמירה משונה מפי בלוגרית פיננסית, אבל כעת, כשגיל 40 כבר קרוב מאד, זה בהחלט מצב תודעה שאני מבקשת לשאוף אליו. ימים יגידו כיצד אגיע לשם.   

✦✦✦

הפוסט הזה כאוטי מהרגיל מפני שהמחשבות שלי כאוטיות מהרגיל.  

קראתי לו “איך ממשיכים מכאן” לא משום שאני יודעת מה התשובה, אלא מפני שאני מחפשת אותה.  

השבת השחורה היא אירוע מכונן, אולי המשמעותי שארע כאן ב-50 השנים האחרונות, וההשפעות שלה בכל תחומי החיים תיוודענה, תיחקרנה ותיזכרנה עשרות שנים מעכשיו.  

עבורי, השבת השחורה תיחקק לא רק כטרגדיה לאומית אלא גם כסמל לאקראיות הבלתי נסבלת של הקיום, להבנה שכולנו קטנים מול אירועים גדולים מאיתנו, ולסתמיות החדגונית של הכסף.  

בכך היא ניצבת בסתירה לחלק מהרעיונות האינדיבידואליסטים וההומניסטים שניסיתי לקדם כאן בעשור האחרון.  

אולי זו הסיבה שהטלטלה מבחינתי עזה כל כך: לא רק בגלל העצב העמוק נוכח האובדן, אלא בגלל הזעזוע הטקטוני של סולם הערכים שלי.  

✦✦✦

שבועות שאני כותבת, מוחקת, מנסחת מחדש ועורכת מחדש את הפוסט הזה.  

זה היה סבל, אבל לזיקוק של המחשבות על הכתב יש אפקט מזכך.  

אני מרגישה טוב יותר עכשיו.  

לכן, לצד מוסיקה, פעילות גופנית, מינון עד כדי מניעת חשיפה לטוויטר (קריטי) והתנדבות, אני מציעה לכל אדם שחש מוצף, כמוני, לשבת ולכתוב.  

בשונה מתחושות עמומות ומחשבות חולפות, המילה הכתובה היא קבועה, ברורה ונצחית. לכן, כתיבה היא דרך נהדרת ללכוד תובנות, לחשוף אמיתות ולהשיג מידה של בהירות מחשבתית בתקופות של הצפה רגשית.  

מוזמנים לנצל את במת התגובות כאן לצורך זה.  

לזכר הנרצחים, לרפואת הפצועים ולשיבת החטופים. 

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.