מרגיש ריקנות יומיומית

[RockStar]

אני אדם שנוטה להתבודד. אני זוכר את עצמי בימי התיכון הולך הביתה בהפסקות, הבית היה מרחק הליכה מבית הספר. פשוט לא היה לי עם מי לדבר ולא רציתי שיראו אותי מסתובב לבד בשטח בית הספר. אז פשוט הייתי הולך הביתה או לספריה או סתם נשאר בכיתה ומקשקש כל מיני שטויות במחברת.
אחרי התיכון התגייסתי לצבא אך שוחררתי לאחר חודשיים עקב קשיי הסתגלות. במבט לאחור אני מצטער שלא השלמתי שירות צבאי מלא. יכולתי אבל לא רציתי. סבלתי מהתקפי חרדה שמלווים אותי עד היום.
במקום שירות צבאי עשיתי שירות לאומי.
אחרי השירות הלאומי ניסיתי כל מיני עבודות במפעלים.
ניסיתי לפתח קשרים רומנטיים אך ללא הצלחה. אני מכיר מישהי, יוצא איתה לדייט או שתיים וזה נגמר. לרוב ללא יחסי מין. אני לא יודע על מה לדבר עם בחורות. אני לא טוב בשיחות עם אנשים. אין לי מה להגיד, אני מעמיד פנים שמעניין אותי לשמוע.
אף פעם לא הייתי במועדונים ופאבים. זה לא מדבר אליי. גם אין לי עם מי ללכת.
כל מה שאני עושה אחרי העבודה זה להסתגר בחדר שלי ולגלוש באינטרנט. החברים שלי הם אנשים שמעולם לא פגשתי ומדי פעם אני משוחח איתם בסקייפ על החיים כאדם בודד. יש כאלה שהזמינו אותי להתארח אצלם בבית שלהם לכמה ימים אבל אני לא רואה את עצמי לוקח חופש וטס למדינה זרה להתארח אצל אדם שהכרתי בפורום של אנשים בודדים עם חרדות.
אין לי חוש הומור. לא הרבה דברים מצחיקים אותי. לפני כתיבת הודעה זו עשיתי ניסוי וצפיתי בקטעים ביוטיוב של מיטב הסטאנדאפיסטים בארצינו. כמעט ולא צחקתי. לא הבנתי אן הקהל שם באמת צוחק או רק מעמיד פנים שזה מצחיק כדי לא לפגוע בסטאנדאפיסט.
אין לי הרבה תחומי עניין. למדתי לתכנת באופן עצמאי. לפעמים זה מעניין ולפעמים לא. אולי אעבוד בזה בעתיד.
אין לי שאיפות בחיים. אני רוצה אישה שיהיה לי על מה לדבר איתה. אך אינני רוצה ילדים. חשבתי רבות על הנושא הזה והגעתי למסקנה שזה לא מוסרי להביא ילדים. לא ארחיב כאן מדוע אני חושב כך. הגעתי לבלוג הזה אחרי שחיפשתי בגוגל פוסטים על אלהורות כדי לראות עד כמה זה נפוץ ואפילו נורמלי בימינו. ומשם המשכתי לקרוא עוד ועוד פוסטים ונרשמתי לפורום.
אהבתי את סגנון החיים של כותבת הבלוג ואני מאמץ חלק מעקרונותיו. יש דברים שאינני מסוגל לעשות (מקלחת קרה בחורף? אין סיכוי!)
אני כל הזמן שקוע במחשבות על העתיד. עכשיו יש לי עבודה. מה יהיה בעוד שנה? האם תמיד אוכל לפרנס את עצמי? האם תמיד אוכל למצוא עבודה אחרת למרות שאין לי השכלה?
יש לי חרדה חברתית, חרדה כלכלית, חרדה בריאותית ומעל הכל חרדה קיומית. אני מפחד מהחיים. מהעתיד הלא נודע, משינויים שיגיעו.
לא, אני לא חושב חלילה מלעשות מעשה שיגרום צער למשפחה. אני יודע שזה לא פיתרון לעשות את זה. אסור לעשות את זה!
אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי. להרגיש שאני נהנה מהחיים ולא מפחד מהם.

 

[AIML]

אתה חיב לצאת להפגש עם אנשים גם אם אתה מעדיף לבד. להמשיך בהתנדבות זה גם טוב רק לפגוש אנשים במציאות. התעמלות מאד מומלץ מהרבה בחינות ואתה יכול לבחור התעמלות שפוגשים בה אנשים כמו קבוצת ריצה או כדורסל. אתה חייב להתעניין באמת במה שאנשים מספרים לך, ובכלל למצא דברים שמעניינים אותך,
אבל מאחר שניסית ולא מצאת ,נראה שכדאי לך מאד ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר. אנשים אומרים שזה שינה את חייהם.

 

[adamshalev]

חרדה חברתית

זה בסדר, להרבה אנשים יש את זה. רבים טובים בלהסתיר את זה.

חרדה כלכלית

מההודעות האחרות שלך נראה שאתה במצב מעל הממוצע, אפילו בהרבה. אם תשקיע בתחום הפיתוח כפי ששקלת אתה יכול בקלות להיות בעשירון העליון.

חרדה בריאותית

אתה צעיר. אל תעשן, אל תאכל רק ג׳אנק, תעשה קצת ספורט. כל השאר זה גנים ומזל, אין מה לדאוג לגבי דברים שאתה לא שולט עליהם.

חרדה קיומית

זה מה שמפריע לך באמת, לפחות על פניו.

אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי.

אתה מחפש משהו שבני אדם מחפשים מקום האנושות. אולי אין משמעות. אולי יש. אולי זה בכלל לא משנה.
אני לא באמת מבין אל-הורים, ולא התעמקתי להבין יותר מדי. יש לי חבר קרוב שגם חושב שזה לא מוסרי. לדעתי צורת החשיבה הזאת זה בעיקר סימפטום ולא סיבה. בסופו של יום מה שמכריע ל-99.9999% מהאנשים אם הם עושים ילדים או לא זה בן\בת הזוג. אם וכש-תהיה במערכת יחסים רצינית, תקבלו החלטה ממקום אחר. עבור רוב האנשים, הורות מהווה משמעות בחיים מעל ומעבר. אל תנפנף את זה בזלזול, מה שחיפשת אולי נמצע לך ממש מתחת לאף,אתה רק בוחר לא לראות את זה בגלל מחשבה שנכנסה לך לראש. מה שאני מציע זה אל תקבע את עצמך עם כל מני סטיגמות עצמיות כמו ״אני אל-הורה״, ״אני מתבודד״, ״אני על הספקטרום״ או כל דבר אחר. פשוט תהיה, ותן לחיים להפתיע אותך. אתה בן 30, בגיל 20 היית אדם שונה מהיום, ובגיל 40 תהיה אדם שונה מהיום. אל תניח שבגיל 30 סיימת להבין מי אתה ומה אתה.

 

[cypriano de rore]

אני אדם שנוטה להתבודד. אני זוכר את עצמי בימי התיכון הולך הביתה בהפסקות, הבית היה מרחק הליכה מבית הספר. פשוט לא היה לי עם מי לדבר ולא רציתי שיראו אותי מסתובב לבד בשטח בית הספר. אז פשוט הייתי הולך הביתה או לספריה או סתם נשאר בכיתה ומקשקש כל מיני שטויות במחברת.
אחרי התיכון התגייסתי לצבא אך שוחררתי לאחר חודשיים עקב קשיי הסתגלות. במבט לאחור אני מצטער שלא השלמתי שירות צבאי מלא. יכולתי אבל לא רציתי. סבלתי מהתקפי חרדה שמלווים אותי עד היום.
במקום שירות צבאי עשיתי שירות לאומי.
אחרי השירות הלאומי ניסיתי כל מיני עבודות במפעלים.
ניסיתי לפתח קשרים רומנטיים אך ללא הצלחה. אני מכיר מישהי, יוצא איתה לדייט או שתיים וזה נגמר. לרוב ללא יחסי מין. אני לא יודע על מה לדבר עם בחורות. אני לא טוב בשיחות עם אנשים. אין לי מה להגיד, אני מעמיד פנים שמעניין אותי לשמוע.
אף פעם לא הייתי במועדונים ופאבים. זה לא מדבר אליי. גם אין לי עם מי ללכת.
כל מה שאני עושה אחרי העבודה זה להסתגר בחדר שלי ולגלוש באינטרנט. החברים שלי הם אנשים שמעולם לא פגשתי ומדי פעם אני משוחח איתם בסקייפ על החיים כאדם בודד. יש כאלה שהזמינו אותי להתארח אצלם בבית שלהם לכמה ימים אבל אני לא רואה את עצמי לוקח חופש וטס למדינה זרה להתארח אצל אדם שהכרתי בפורום של אנשים בודדים עם חרדות.
אין לי חוש הומור. לא הרבה דברים מצחיקים אותי. לפני כתיבת הודעה זו עשיתי ניסוי וצפיתי בקטעים ביוטיוב של מיטב הסטאנדאפיסטים בארצינו. כמעט ולא צחקתי. לא הבנתי אן הקהל שם באמת צוחק או רק מעמיד פנים שזה מצחיק כדי לא לפגוע בסטאנדאפיסט.
אין לי הרבה תחומי עניין. למדתי לתכנת באופן עצמאי. לפעמים זה מעניין ולפעמים לא. אולי אעבוד בזה בעתיד.
אין לי שאיפות בחיים. אני רוצה אישה שיהיה לי על מה לדבר איתה. אך אינני רוצה ילדים. חשבתי רבות על הנושא הזה והגעתי למסקנה שזה לא מוסרי להביא ילדים. לא ארחיב כאן מדוע אני חושב כך. הגעתי לבלוג הזה אחרי שחיפשתי בגוגל פוסטים על אלהורות כדי לראות עד כמה זה נפוץ ואפילו נורמלי בימינו. ומשם המשכתי לקרוא עוד ועוד פוסטים ונרשמתי לפורום.
אהבתי את סגנון החיים של כותבת הבלוג ואני מאמץ חלק מעקרונותיו. יש דברים שאינני מסוגל לעשות (מקלחת קרה בחורף? אין סיכוי!)
אני כל הזמן שקוע במחשבות על העתיד. עכשיו יש לי עבודה. מה יהיה בעוד שנה? האם תמיד אוכל לפרנס את עצמי? האם תמיד אוכל למצוא עבודה אחרת למרות שאין לי השכלה?
יש לי חרדה חברתית, חרדה כלכלית, חרדה בריאותית ומעל הכל חרדה קיומית. אני מפחד מהחיים. מהעתיד הלא נודע, משינויים שיגיעו.
לא, אני לא חושב חלילה מלעשות מעשה שיגרום צער למשפחה. אני יודע שזה לא פיתרון לעשות את זה. אסור לעשות את זה!
אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי. להרגיש שאני נהנה מהחיים ולא מפחד מהם.

מעריך את השיתוף שלך... מאוד אמיץ ולא מובן מאליו. אם מתחשק לך אתה מוזמן למפגש של אנשים מהפורום שיתקיים בתל אביב ב20.12 -
https://www.hasolidit.com/kehila/threads/בירה-אחרי-העבודה-ושיחה-על-השקעות-מפגש-בתל-אביב.9439/page-2
כמו כן,
מוזמן ליצור קשר בפרטי אם תרצה.

מצטער לשמוע על הקשיים שלך ומאחל לך תחושות נעימות יותר.

 

[קפה שחור]

מה לגביי חיות (מחמד) ?

 

[adamshalev]

מה לגביי חיות (מחמד) ?

יכול להיות רעיון טוב בכללי. עדיף כלב. חתולים מדכאים

 

[בת העמק]

עדיף כלב. חתולים מדכאים

עדיף גם וגם וחולדת מחמד...

 

[Lali]

בגדול, לא צריך להיות אדם חברתי במיוחד. מה שכן, כדאי שיהיו לך לפחות מספר אנשים קרובים בחיים, ולא נשמע כך לפי הסיפור שלך. מה עם בני משפחה? אתה קרוב אליהם? נהנה להיות בחברתם? לעתים מחסומים נפשיים מונעים מאדם להתקרב לאחרים, ועד שלא מוצאים דרך לעשות את זה לא מסוגלים להנות בחברת אחרים. גם אני לא נהנית בחברת זרים או אפילו קולגות, משעממות אותי שיחות תפלות או סמול טוק מכל סוג. לעומת זאת, חיי היום יום של חברי וחברותי מאד מעניינים אותי. בחרתי בקפידה קומץ של אנשים שאני מעריכה מאד, והאינטרקציה בינינו איננה מבוססת על להצחיק אחד את השני או ללכת לפאבים. למשל, אנחנו יכולים לדבר אחרי צהריים שלם על אג"ח, או על פאנלים סולאריים, או על שכר מינימום או על תשתיות לכבישים. לא יודעת אם זה יעניין אנשים אחרים, וזה לא חלק מהענין, אני פשוט נהנית להיות ליד האנשים האלה גם כשהנושאים פחות קרובים אלי. למשל, אחת החברות התחילה תחביב לפני כשנתיים שממש לא מדבר אלי, אבל אני נהנית לשמוע איך היא לומדת מה צריך לעשות, על האינטריגות בקבוצת התחביב, על הטכניקה שהיא מפתחת, כל מיני דברים כאלו. החיים מורכבים מהמון רגעים קטנים של שעשוע, כמו כשהבעל של חברתי הטובה שלח בטעות משהו בדואר שלא היה צריך להשלח ובטח שלא למקום המסוים ההוא... כל הדברים האלה בנויים על אינטימיות שנשמע שאתה מתקשה לפתח. היית רוצה לדבר עם בת זוג, אבל על מה? לא כתבת.
החרדות שלך הן במידה מסוימת התחביב שלך. אתה מתעסק איתן במקום להתעסק בדברים שיעשו לך טוב באמת. כדי להרפות מהחרדות, ומדפוסי החשיבה שמנחמים אותך ועושים לך טוב, אתה צריך טיפול רגשי. אתה צריך להבין במה הדפוסים הנוכחיים משרתים אותך, כי לפי מה שאתה כותב, אין להם שום יתרון מעשי, אז כנראה שיש להם יתרון רגשי בשבילך, גם כשזה נראה בדיוק להפך. טיפול טוב של כמה חודשים לא יגרום לך להיות חיית מסיבות, אבל הוא יגרום לך להבין מה גורם לך לדחות אנשים מחייך ואולי יעזור לך לחוות חברות עם מספר מצומצם של אנשים, מה שיעשה לך הרבה טעם בחיים.

 

[חול כבד]

הרבה אנשים לא מחשיבים מועדונים או פאבים בתור מקום בילוי לגיטימי, אולי יש כאלה, אני לא יודע, אבל הרבה מהם אלה סתם מקומות מגעילים.

בסך הכל, במידה כזאת או אחרת, אני חושב שהרבה מאד מהחברה סובלים מחרדות ואומללים באופן כללי. יש סרט נהדר שנקרא the edge of seventeen , ויש שם ציטוט נהדר שהולך ככה: “When I get mad I get really quiet and really still and I say to myself ‘Everyone in the world is as miserable as you are. They’re just better at pretending'”.

גם בפרק הלפני אחרון של סאות' פארק היה נושא דומה על חרדתיות, פרק לא רע. הרבה סובלים מזה במידה וצורה כזאת או אחרת, כולם מרגישים לפעמים צורך לברוח, להתנתק.

אני יכול לומר לך מה עזר לי ומה אני הבנתי מהניסיון שלי. גם אני סובל מחרדות ומדכאון.

התעמלות הולכת לעזור הרבה, אבל היא לא תפתור את הבעיות שלך. היא תעזור לך להתחבר לגוף שלך, ולהבין שכמו שהנפש שלך אזוקה בשלשלאות, כך גם הגוף שלך אזוק בשלשלאות.

אתה רואה ומבין איך אתה זה שעוצר ומגביל את עצמך, ואיך גם שם, הפחד שולט בך ומנהל אותך, ואיך זה משפיע על הגוף.

ספורט יעשה אותך יותר מודע, יותר מבין, יותר מחובר לגוף שלך, זה יעזור, אבל החרדות והדכאון עדיין ישארו שם. זה צעד ראשון, להיות מודע להתנהגויות שלך ולדפוסים שלך, להתבונן ולהבין את הרגשות שלך, את המחשבות שלך.

בהתחלה זה נראה כאילו זה הולך לשנות את כל החיים שלך, במיוחד אם אתה לא רגיל, אבל אחרי שנה וקצת גם זה יהפוך למשהו שאתה רגיל בו, לאזור הנוחות שלך.

תנסה בחיי היום יום שלך תמיד ללכת על המסוכן , על הלא ידוע, על מה שמפחיד אותך. זה מה שאני מנסה לעשות. הדרך להתקדם ולממש מהפוטנציאל שלנו לדעתי, זה תמיד לצאת מאזור הנוחות ומאזור ההרגל, מה שרגילים בו, קל , נח, מוכר, ידוע.

אני חושב שהאגו האנושי הוא המקור לכל הסבל והאומללות של האדם, אבל בתור התחלה ובשביל להפטר ממנו, צריך אגו חזק ומפותח.

אז בתור התחלה צריך לחזק את האגו, ולהפטר מכל מיני רעיונות לגבי עצמך, מי אתה ומה אתה. אנשים יוצרים לעצמם תמונה בראש של מה הם, 'אני בן אדם טוב, אני בן אדם ככה וככה, אני כזה וכזה'. וברגע שקורית חוויה כלשהי שנוגדת ומערערת את התמונה הזאת, הם נופלים. הם מנסים לצבוע את המציאות בצורה אחרת.

אגו ואופי זה משהו שמתעצב על ידי הסביבה ועל ידי החוויות שאנחנו עוברים. מי שמצליח בחיים , בלימודים וקריירה וכל זה, יש לו אגו חזק.

מי שנכשל ונדחה, מפתח אגו פצוע פגוע ומדמם, האגו הופך לטראומתי.

האגו הוא בכל מקרה מחסום להבנה אמיתית של מי אתה באמת, אבל עדיף אגו חזק. לא רק כי ככה יותר קל להסתדר בחברה ובחיים, אלא כי ככה מגיעים להבנה מלאה ושלמה שלו, אגו חלש הוא אגו לא שלם, ולכן אי אפשר להתקדם ממנו הלאה, זה פשוט לא טבעי.

אנשים עם אגו חזק לא חוששים ולא מפחדים להכנס לחוויות חדשות ולצאת מאזור הנוחות, כי הם לא חוששים שזה יערער את האני שלהם, אנשים עם אגו חלש הם אנטי חברה ואנטי חוויות ואזורים חדשים, כי הם מפחדים שזה יערער את האני שלהם, כי האני שלהם חלש ושברירי, הם מפחדים להפגע, להכשל, לפול.

בקיצור, אני יכול לומר לך מהחוויה שלי ששינוי של אורח חיים זה דבר טוב וחיובי, אבל זה רק צעד ראשון. ניסיתי אימונים אינטינסיביים ביחד עם OMAD (one meal a day), תזונה דלה בפחמימות, כל מיני דברים.

יש לזה הרבה מאד יתרונות בלי קשר, אבל מה שגורם לי להרגיש חי ומוציא אותי ממצב של חרדות ודכאון, זה רק אינטרקציה עם אנשים והתנסויות חדשות.

הדבר הכי חשוב שלמדתי – לבד אי אפשר להצליח. יש אנשים שהולכים לטיפול של פסיכולוג או פסיכיאטר, יש שנוסעים לפונה, יש שמנסים מדיטציה, וכל אחד מה שמתאים לו.

כשאתה בודד וכשאתה לבד, האגו שלך נעשה חד ורעיל, וכשאתה לבד קל מאד לשקוע ברחמים עצמיים.

דכאון ורחמים עצמיים הופכים להיות אזור הנוחות שלך וברירת המחדל שלך.

אני נאה דורש אבל אני לא נאה מקיים בפן הזה, אז מה שאני אומר לך אני אומר גם לעצמי, וזה פשוט לצאת החוצה , להכיר אנשים, לתקשר איתם, ללכת למקומות, להיות במסגרת כלשהי, ולעת עתה זה יספיק.

 

[TunaGolem]

עדיף גם וגם וחולדת מחמד...

וגם קרנף.

 

[נתן]

מנסיון אישי - לך לרקוד סלסה. זה מסגרת חברתית שהיא גם ספורט וגם דלת דיבורים יחסית. כשתהפוך למיומן וקבוע במעדונים מסויימים זה יבנה לך חוג חברתי מסויים, וגם את הבטחון. זה גם תרגול מתמיד לשריר החברתי - להעז להזמין מישהי לרקוד, להתמודד עם המון דחיה. חברתיות זה משהו שמתרגלים, למי שלא נולד עם זה..

 

[רובי1]

אתה כותב שאין לך תחומי עניין ואין לך על מה לדבר עם אחרים, אבל שים לב כמה תחומי עניין אני מוצא בתוך הפוסט שלך:

אהבתי את סגנון החיים של כותבת הבלוג

אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי

משמעות החיים - מהי ואייך מוצאים אותה - יכולה להיות תחום שיחה מרתק.

למדתי לתכנת באופן עצמאי. לפעמים זה מעניין ולפעמים לא. אולי אעבוד בזה בעתיד.

כלומר תיכנות מעניין אותך, לפחות לפעמים. עוד תחום שיחה מרתק.

אך אינני רוצה ילדים. חשבתי רבות על הנושא הזה והגעתי למסקנה שזה לא מוסרי להביא ילדים.

גם זה. אני בטוח שאם הייתי נפגש איתך היה מאוד מעניין אותי לשמוע את תפיסתך המוסרית - כאב לשתי בנות מקסימות.

אין לי חוש הומור. לא הרבה דברים מצחיקים אותי. לפני כתיבת הודעה זו עשיתי ניסוי וצפיתי בקטעים ביוטיוב של מיטב הסטאנדאפיסטים בארצינו. כמעט ולא צחקתי.

אל תתרגש, זה מאוד נפוץ אצל אנשים בודדים, כדי לצחוק צריך חברת אנשים.

אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי. להרגיש שאני נהנה מהחיים ולא מפחד מהם.

אתה תתחיל להנות מהחיים כשתהיה בחברת אנשים שאתה אוהב. אולי בהתחלה יהיה לך קשה ליצור חברות, אבל אח"כ זה יתן לך אושר. תנסה.

האם תמיד אוכל למצוא עבודה אחרת למרות שאין לי השכלה?

לא בטוח. ולמה באמת שלא תרכוש השכלה?

 

[משתמש חד פעמיי]

מנסיון אישי - לך לרקוד סלסה. זה מסגרת חברתית שהיא גם ספורט וגם דלת דיבורים יחסית. כשתהפוך למיומן וקבוע במעדונים מסויימים זה יבנה לך חוג חברתי מסויים, וגם את הבטחון. זה גם תרגול מתמיד לשריר החברתי - להעז להזמין מישהי לרקוד, להתמודד עם המון דחיה. חברתיות זה משהו שמתרגלים, למי שלא נולד עם זה..

נראה לי שזה *מאוד* תלוי בגיל. יש בכלל במסגרות האלה (ספציפית סלסה (או ריקודי עם)) אנשים צעירים מ40+-?

אתה בן 30, בגיל 20 היית אדם שונה מהיום, ובגיל 40 תהיה אדם שונה מהיום. אל תניח שבגיל 30 סיימת להבין מי אתה ומה אתה.

אממ... הוא רשם את הגיל?

 

[RockStar]

תודה רבה לכם על התגובות...

פעם התעניינתי בכדורגל, הייתי אוהד של מנצ'סטר יונייטד. הייתה תקופה שגם הייתי משחק בימי התיכון. כל כך אהבתי לשחק כדורגל.
היום אין לי שום עניין בזה. הפסקתי להתעניין אחרי שהתחלתי לחשוב למה אני אוהד של קבוצת כדורגל שהשחקנים שלה מרוויחים הון עתק בזמן שלי בתור אוהד אין חלק ברווחים. נגעלתי מהתמונות של כוכבי כדורגל במכוניות היוקרה והאחוזות המפוארות. למה שאוהדי כדורגל (וכל ענף ספורט בעצם) ימשיכו לממן את הקסטרופה הזו?
המונדיאל האחרון לא טרחתי לצפות בכלל. זה הגעיל אותי איך שאנשים עניים ברחבי העולם מריעים לכוכבי כדורגל עשירים. זו בורות לשמה.

 

[RockStar]

חשבתי לנסות לרכוש השכלה גבוהה. אינני יודע מה אני רוצה ללמוד. אני אוהב פילוסופיה, ספרות, יהדות, היסטוריה. כל מה שלא נחוץ בשוק העבודה. מבחינתי, אם להשכלה אין ערך בשוק העבודה, אז זה בזבוז זמן.
חוץ מזה, אני בן 30. לא קצת מאוחר להיות סטודנט?

 

[Modric19]

תודה רבה לכם על התגובות...

פעם התעניינתי בכדורגל, הייתי אוהד של מנצ'סטר יונייטד. הייתה תקופה שגם הייתי משחק בימי התיכון. כל כך אהבתי לשחק כדורגל.
היום אין לי שום עניין בזה. הפסקתי להתעניין אחרי שהתחלתי לחשוב למה אני אוהד של קבוצת כדורגל שהשחקנים שלה מרוויחים הון עתק בזמן שלי בתור אוהד אין חלק ברווחים. נגעלתי מהתמונות של כוכבי כדורגל במכוניות היוקרה והאחוזות המפוארות. למה שאוהדי כדורגל (וכל ענף ספורט בעצם) ימשיכו לממן את הקסטרופה הזו?
המונדיאל האחרון לא טרחתי לצפות בכלל. זה הגעיל אותי איך שאנשים עניים ברחבי העולם מריעים לכוכבי כדורגל עשירים. זו בורות לשמה.

בתור אחד שהניק שלו הוא של שחקן כדורגל, אני ממש לא מסכים איתך.
מבחינתי אין קשר בין סכום שאדם X מרוויח לכמה שאני אחבב אותו/אותה. זה לא רלוונטי מבחינתי.
דרך אגב להיות ספורטאי מקצוען זאת השקעה גדולה מאוד, והשוק מתמחר את הכישרון+יכולת הזאת.
שחקן מוכשר גורם למיליונים של אנשים לקנות כרטיס/לרכוש את הערוץ. קבוצה של שחקנים מוכשרים = סיכוי גבוה יותר
לזכות בתארים = עוד אוהדים = עוד הכנסות.

 

[RockStar]

בתור אחד שהניק שלו הוא של שחקן כדורגל, אני ממש לא מסכים איתך.
מבחינתי אין קשר בין סכום שאדם X מרוויח לכמה שאני אחבב אותו/אותה. זה לא רלוונטי מבחינתי.
דרך אגב להיות ספורטאי מקצוען זאת השקעה גדולה מאוד, והשוק מתמחר את הכישרון+יכולת הזאת.
שחקן מוכשר גורם למיליונים של אנשים לקנות כרטיס/לרכוש את הערוץ. קבוצה של שחקנים מוכשרים = סיכוי גבוה יותר
לזכות בתארים = עוד אוהדים = עוד הכנסות.

זו הדעה שלך ואתה בוחר להאמין בזה. אני לא אחזור לאהוב כדורגל אי פעם. זה לא רציונאלי מבחינתי. העושר המופלג של השחקנים האלה גורם לי כעס רב. אתם האוהדים הפכתם אותם לכאלה עשירים. מה קיבלתם? אליפות? גביע? תמיד תהיה עוד עונה שתשכיח את הקודמת. אין לזה באמת משמעות.

 

[רוני]

אני אדם שנוטה להתבודד. אני זוכר את עצמי בימי התיכון הולך הביתה בהפסקות, הבית היה מרחק הליכה מבית הספר. פשוט לא היה לי עם מי לדבר ולא רציתי שיראו אותי מסתובב לבד בשטח בית הספר. אז פשוט הייתי הולך הביתה או לספריה או סתם נשאר בכיתה ומקשקש כל מיני שטויות במחברת.
אחרי התיכון התגייסתי לצבא אך שוחררתי לאחר חודשיים עקב קשיי הסתגלות. במבט לאחור אני מצטער שלא השלמתי שירות צבאי מלא. יכולתי אבל לא רציתי. סבלתי מהתקפי חרדה שמלווים אותי עד היום.
במקום שירות צבאי עשיתי שירות לאומי.
אחרי השירות הלאומי ניסיתי כל מיני עבודות במפעלים.
ניסיתי לפתח קשרים רומנטיים אך ללא הצלחה. אני מכיר מישהי, יוצא איתה לדייט או שתיים וזה נגמר. לרוב ללא יחסי מין. אני לא יודע על מה לדבר עם בחורות. אני לא טוב בשיחות עם אנשים. אין לי מה להגיד, אני מעמיד פנים שמעניין אותי לשמוע.
אף פעם לא הייתי במועדונים ופאבים. זה לא מדבר אליי. גם אין לי עם מי ללכת.
כל מה שאני עושה אחרי העבודה זה להסתגר בחדר שלי ולגלוש באינטרנט. החברים שלי הם אנשים שמעולם לא פגשתי ומדי פעם אני משוחח איתם בסקייפ על החיים כאדם בודד. יש כאלה שהזמינו אותי להתארח אצלם בבית שלהם לכמה ימים אבל אני לא רואה את עצמי לוקח חופש וטס למדינה זרה להתארח אצל אדם שהכרתי בפורום של אנשים בודדים עם חרדות.
אין לי חוש הומור. לא הרבה דברים מצחיקים אותי. לפני כתיבת הודעה זו עשיתי ניסוי וצפיתי בקטעים ביוטיוב של מיטב הסטאנדאפיסטים בארצינו. כמעט ולא צחקתי. לא הבנתי אן הקהל שם באמת צוחק או רק מעמיד פנים שזה מצחיק כדי לא לפגוע בסטאנדאפיסט.
אין לי הרבה תחומי עניין. למדתי לתכנת באופן עצמאי. לפעמים זה מעניין ולפעמים לא. אולי אעבוד בזה בעתיד.
אין לי שאיפות בחיים. אני רוצה אישה שיהיה לי על מה לדבר איתה. אך אינני רוצה ילדים. חשבתי רבות על הנושא הזה והגעתי למסקנה שזה לא מוסרי להביא ילדים. לא ארחיב כאן מדוע אני חושב כך. הגעתי לבלוג הזה אחרי שחיפשתי בגוגל פוסטים על אלהורות כדי לראות עד כמה זה נפוץ ואפילו נורמלי בימינו. ומשם המשכתי לקרוא עוד ועוד פוסטים ונרשמתי לפורום.
אהבתי את סגנון החיים של כותבת הבלוג ואני מאמץ חלק מעקרונותיו. יש דברים שאינני מסוגל לעשות (מקלחת קרה בחורף? אין סיכוי!)
אני כל הזמן שקוע במחשבות על העתיד. עכשיו יש לי עבודה. מה יהיה בעוד שנה? האם תמיד אוכל לפרנס את עצמי? האם תמיד אוכל למצוא עבודה אחרת למרות שאין לי השכלה?
יש לי חרדה חברתית, חרדה כלכלית, חרדה בריאותית ומעל הכל חרדה קיומית. אני מפחד מהחיים. מהעתיד הלא נודע, משינויים שיגיעו.
לא, אני לא חושב חלילה מלעשות מעשה שיגרום צער למשפחה. אני יודע שזה לא פיתרון לעשות את זה. אסור לעשות את זה!
אני רק רוצה למצוא משמעות לחיי. להרגיש שאני נהנה מהחיים ולא מפחד מהם.

היי
הכתיבה שלך כאן היא זעקה לעזרה, הגישה שלך באופן כללי היא שלילית, סוג של הלקאה עצמית, השינוי צריך לבוא מהחשיבה, אתה מרים ידיים מוותר על החיים.

אני מבין שיש לך קשיים, כדי לצאת מזה אתה צריך לרצות להלחם בזה, למצוא מודל לחיקוי כדי לקבל השראה.

הבן הצעיר שלי נפצע קשה לפני 3 שנים בפעילות מבצעית חודשיים לפני תום השרות הצבאי, השיקום הנפשי והפיזי היו קשים, ויימשכו כל החיים, הוא עובר עליות וירידות, אבל הוא נלחם, חוזר ללמוד, ולפני חודשיים השתתף באליפות העולם לנכים בטיפוס קירות כנציג נבחרת ישראל, אירוע מעורר השראה, קטועי גפיים, ועיוורים המטפסים על קירות.

המסר שלי אליך הוא לקום ולעשות מעשה, רחמים עצמיים לא יובילו אותך למקום טוב, השינוי הוא בראש, אתה צעיר, כל החיים לפניך, תתחיל להלחם עליהם !

 

[RustyJ]

חוץ מזה, אני בן 30. לא קצת מאוחר להיות סטודנט?

לא, בגיל 40 עוד הוספתי תואר נוסף בחינוך כי דיגדג לי.

 

[Curhx11]

ניסית ללכת לאיש מקצוע?
כי בכנות, זה הדבר היחיד שיכול לעזור, או לפחות לכוון לשם.
עיצות מאנשים שלא מכירים אותך ואת ההיסטוריה שלך, זה אולי נחמד ומרגיש טוב, אבל לא באמת יעזור.