מצב ביניים (בין קניית מדדים והסתמכות רק על עליית הערך לבין קניית מניות דיבידנד והסתמכות על התזרים מהדיבידנדים) הוא לפחות להשקיע בתעודות אמריקאיות שמחלקות (בערך 2 אחוז) דיבידנד.
אבל יש פה אנשים, שקשה לי להבין אותם, שבגלל אופטימיזציית יתר יעדיפו את התעודות הצוברות (ישראליות או איריות) שלא מייצרות שום מזומנים בכלל...
קודם כל, גם בקניית (עוקב) מדד יש דיבידנדים, ולא רק עליית ערך. השאלה היא מה לעשות עם הדיבידנד?
אפשר לצרוך אותו. פחות רלוונטי כשאתה צובר, ולא חי על חסכונות.
אפשר להשקיע אותו מחדש, וגם כאן יש כמה אפשרויות. אפשר לשלם עליו מס מלא ואז להשקיע אותו מחדש. אפשר לשלם מס חלקי ואז שהתעודה עצמה תשקיע את הדיבידנד מחדש במקומך (נכון, יהיה יותר מס אחר כך, אבל זה כבר שיקול ששייך ל"אופטימיזציית יתר"). אני לא רואה את ההבדל המהותי.
אגב, שים לב שבתעודה מחלקת, יחידה אחת של התעודה תכיל פחות או יותר אותה כמות של ניירות לאורך השנים (בהתאמה לשינויי השוק). בתעודה צוברת, לעומת זאת, יהיו יותר ניירות בכל פעם שהדיבידנד מושקע מחדש.
נניח התחלת עם 10 ניירות של קרן מחלקת, וכל אחד מכיל 100 מניות. אחרי כמה שנים של השקעה מחדש יש לך יותר מ-10 ניירות (נניח 20), שכל אחד מהם עדיין מכיל כ-100 מניות. אם זו היתה תעודה צוברת, היית נשאר עם 10 ניירות, אבל על אחד מהם היה מכיל יותר מניות (כ-200 לפי ההנחה הקודמת, עד כדי מס). כלומר, גם פסיכולוגית, אתה בכל מקרה מחזיק יותר ניירות בסיס לאורך זמן. כל ההבדלים קיימים רק בתחום אופטימיזציית היתר.