בשנות השמונים פיתח הכלכלן הארי בראון מודל ייחודי ליישום השקעה סולידית בבורסה, המצטיינת בפשטותה, ביציבותה ובמידת הביטחון שהיא מקנה למשקיע. בראון טען כי תיק השקעות סולידי המחזיק באופן שווה בשווה במניות, במתכות יקרות, באג"ח ממשלתי נומינלי לטווח ארוך ובנכסים כספיים נזילים כגון מלווה קצר מועד (מק"מ), יהנה מביצועים טובים בכל סביבה כלכלית.

מטרת העל של האסטרטגיה היא לשמר את ערך כספו של המשקיע תוך השגת תשואות ריאליות חיוביות (אם כי מתונות) ושימור תנודתיות קטנה ככל האפשר.

מטרות נוספות כוללות מזעור עלויות נלוות הכרוכות בהשקעה בשוק ההון; צמצום הצורך בבקרה שוטפת של התיק;  והגנה על רוב תיק ההשקעות מפני קריסה מוחלטת של הכלכלה המקומית.

תיק השקעות סולידי זה מבוסס על תשואה כוללת, כך שרווחיו מושתתים על שילוב בין רווחי הון, תקבולים מריבית וחלוקת דיבידנדים.

השקעה סולידית – הנחות יסוד

האסטרטגיה מניחה שהסביבה המקרו כלכלית נעה בכל נקודת זמן בין ארבעה מצבי יסוד: צמיחה, מיתון, אינפלציה ודפלציה. לעתים מצב יסוד אחד יהיה דומיננטי מהאחרים, ופעמים אחרות יהיה זה שילוב בין מספר מצבים, או שהמשק יימצא בתקופת מעבר ממצב אחד לאחר. בדרך כלל קל לזהות את מצב היסוד המקרו כלכלי בדיעבד, אולם קשה הרבה יותר לזהותו בהווה.

התיק מושתת על התפיסה כי לא ניתן לחזות את העתיד. כפועל יוצא, לא ניתן להעריך במדויק אילו אירועים כלכליים צפויים להתרחש. פילוסופיית ההשקעה של בראון ייחודית בכך שהיא מתעלמת ואינה מייחסת כל חשיבות באשר לניירות הערך, לסוגי הנכסים או לאירועים המקרו-כלכליים שיהיו במרכז הבמה הכלכלית בעתיד. במקום זה, התיק מחזיק בנכסים המסוגלים הן להרוויח מכל ארבעת מצבי היסוד והן להתגונן מפניהם בכל עת.

הרכב תיק ההשקעות

לפי האסטרטגיה, יש לפצל את ההון בתיק בין ארבע קבוצות נכסים. כל נכס מגיב למצב יסוד כלכלי מסוים; כאשר אותו מצב יסוד נעשה דומיננטי במשק, הנכס התואם יעלה בחדות בערכו הודות לכוחות השוק:

25 אחוזים מהתיק: השקעה במניות כגידור מפני צמיחה

צמיחה היא מצב בו הכלכלה מתרחבת, בתי עסק בדרך כלל מרוויחים ומחירי המניות שלהם על פי רוב עולים אף בשיעור גבוה יותר מקצב הצמיחה עצמה. הנכס המועדף להחזיק בו במצב זה הנו מוצר מדד מנייתי (קרן סל, קרן מחקה או תעודת סל) העוקב אחר ביצועיו של מדד המניות המקומי.

25 אחוזים מהתיק: השקעה בנכסים כספיים נזילים כגידור מפני מיתון

מיתון הוא מצב בו התמ"ג מתכווץ, האבטלה עולה והיצע הכסף בכלכלה קטן בפתאומיות. במצב יסוד כלכלי זה, ערכו של הכסף הנזיל עולה. רבים נדרשים למכור נכסים (נדל"ן, מלאי סחורה, דברי ערך, ניירות ערך) כדי להגדיל את מצאי הכסף שברשותם, ומי שמחזיק בכסף נזיל יכול לרכוש את הנכסים הללו במחירי ריצפה. בניגוד לשאר הנכסים בתיק, ערך הכסף אינו צפוי לעלות בחדות, וככזה הוא מהווה בעיקר מכשיר למיתון התנודתיות בתיק. את הכסף יש להחזיק במוצרי ההשקעה הבטוחים (במונחי סיכון אשראי) והנזילים ביותר שניתן – מלווה קצר מועד (מק"מ) של בנק ישראל הוא מכשיר ההשקעה היחיד הנהנה מתכונות אלה בשוק ההון הישראלי.

25 אחוזים מהתיק: השקעה בזהב כגידור מפני אינפלציה

אינפלציה מתרחשת כאשר היצע הכסף בשוק עולה על הביקוש לכסף. במצב זה ערך המטבע פוחת, המחירים עולים וכוח הקנייה נשחק. לעומתה, היפראינפלציה היא מצב בו המחירים עולים בחדות ובמהירות, בשיעור של 10% בשנה ויותר. זהב משמש משחר האנושות כיסוד אוצר ערך בעל תכונות המתאימות לשימוש כאמצעי חליפין אוניברסלי. כשהאינפלציה משתוללת, הביקוש לזהב עולה שכן רבים מנסים לרכוש נכסים קשיחים במקום להחזיק במטבע חלש. הדבר גורם לזינוק במחיר הזהב. השקעה בזהב מומלצת דרך קניית מטבעות זהב בוליון (במשקל אונקיית זהב אחת, השווה ל- 31.1034768 גרם זהב) ושמירתם הפיזית אצל המשקיע. חלופה לכך היא השקעה בקרנות סל (ETF) המתכסות בזהב פיזי.

25 אחוזים מהתיק: השקעה באג"ח מדינה נומינלי לטווח ארוך כגידור מפני דפלציה

דפלציה היא היפוכה של האינפלציה. במשק דפלציוני, היצע הכסף קטן מהביקוש לכסף, והמחירים נוטים לרדת. שער הריבית בתגובה צונח. כתוצאה מכך, אגרות חוב חדשות מונפקות בריבית נמוכה, מה שהופך אגרות חוב קיימות לאטרקטיביות משמעותית (הודות לתשואת אג"ח גבוהה יותר). ככל שמשך החיים הממוצע של האג"ח הקיימת ארוך יותר, כך היא מבוקשת יותר, ולכן האג"חים שיעלו בערכם בשיעור החד ביותר יהיו אג"חים לטווח ארוך, לתקופות של 25 עד 30 שנים. קניית אג"ח כרוכה בסיכונים, ולכן חשוב לקנות אג"ח מגוף שאינו חשוף לסיכון אשראי כמו חברה בע"מ. אג"ח ממשלתי הוא דוגמה טובה לכך.

לכשעצמם, מניות, זהב ואג"ח לטווח ארוך נחשבים לנכסים מסוכנים ותנודתיים במיוחד. מחיר השוק שלהם נע – לעתים בחדות – בתגובה לסביבה הכלכלית המשתנה. יחד עם זאת, כאשר משלבים את הנכסים יחדיו, תיק ההשקעות המתקבל נהנה מתנודתיות מופחתת, היות שהשינויים החדים במחירי הנכסים השונים מבטלים זה את זה.

קנה, החזק ואזן מחדש

העליות והירידות בשוק ההון יביאו לכך שלאורך זמן, ערכם של ארבעת המרכיבים השונים בתיק ההשקעות ישתנה ולא יהיה עוד פלח מוגדר בשווי 25 אחוזים. כדי שהתיק ירוויח לאורך זמן, יש לשמור על חשיפה קבועה ומשמעותית לכל אחד מארבעת הנכסים בכל רגע נתון. ואולם, שימור חשיפה של 25 אחוזים בכל נכס מחייבת מסחר על בסיס יומי, שתגרור כמובן ריבוי עמלות ואירועי מס. לפיכך, יש למצוא נקודת איזון.

יש ליישם מדיניות איזון קפדנית שבמסגרתה מוודאים כי שיעורו הכולל של כל אחד מהנכסים בתיק אינו עולה או יורד ב-10 אחוזים מהשיעור הרצוי. כך, מאחר ששיעורו הרצוי של כל אחד מהנכסים עומד על 25 אחוזים, יש להקפיד ששיעורו בפועל לא יעלה על 35 אחוזים ולא ירד מ-15 אחוזים מסך שווי התיק.

כאשר שיעורו של נכס מסוים בתיק עולה על 35 אחוזים, הרי ששיש למכור את חלקו כך שיעמוד שוב על 25 אחוזים מסך שווי התיק. ברווחים שהתקבלו מהעודף יש לרכוש נכסים שירדו מערכם כדי ששיעורם בתיק יחזור להיות 25 אחוזים.

מקום לספקולציה

הארי בראון הקדיש בפילוסופיה שלו מרכיב אופציונלי להשקעות ספקולטיביות. מדובר בנתח בתיק ההשקעות בו המשקיע יכול לפעול כראות עיניו, ובלבד שמדובר בכסף שהוא יכול להרשות לעצמו להפסיד ושאין בכוונתו להעביר כסף מהתיק הסולידי לתיק הספקולטיבי. בדרך כלל נשמר שיעור של 90 אחוזים (תיק סולידי) לעומת 10 אחוזים (תיק ספקולטיבי), אך הדבר תלוי בפרופיל הסיכון של המשקיע. מרכיב זה עשוי לשמש לקניית סל מניות נוספות (ובכך להטות את התיק לכיוון המנייתי); לקניית מניות דיבידנד נבחרות; לקניית כסף (סילבר), פלטינה ומתכות אחרות; לקניית קרנות נדלן (ריט); ועוד שימושים רבים ומגוונים.

יש להדגיש כי מדובר בנדבך אופציונלי ולא הכרחי ליישום האסטרטגיה.

סיכום

אף שהיא נראית פשוטה מאד, האסטרטגיה רחוקה מלהיות פשטנית. פילוח הנכסים לעיל משקף הבנה מעמיקה של ההיסטוריה הכלכלית והפיננסית בעת המודרנית. הבנה זו היא שמאפשרת לתיק ההשקעות הסולידי להשיא תשואות ריאליות מצוינות תחת תנאי שוק שונים ותוך שמירה על פיזור מיטבי.

המסר הבסיסי הוא שאין צורך באסטרטגיית השקעה מורכבת ומסובכת כדי להצליח בבורסה. למעשה, ההיפך הוא הנכון. אסטרטגיה פשוטה בדרך כלל תהנה מביצועים עדיפים לאורך זמן על פני אסטרטגיה מורכבת יותר. ההצלחה מושתתת על סיכון מופחת, ניהול אקטיבי אפסי,  עלויות נמוכות יותר ורווחים גבוהים יותר (אפקט ריבית דריבית). האסטרטגיה של הארי בראון מצוינת הן במונחים של פשטות והן במונחים של יחס סיכון:תועלת.

הצטרפו אלי!