בית » חיים פשוטים » “אויש, אבל זה כל כך לא נוח!”

“אויש, אבל זה כל כך לא נוח!”

כשאנשים רואים, שומעים או קוראים על אורח החיים שאימצתי, הם מפרשים אותו כמעט תמיד במונחים שהם עצמם מכירים.

את התגובות הביקורתיות לבלוג הזה אפשר לחלק לפיכך לשתי קבוצות עיקריות:

1. “זה אולי הצליח לך, אבל אין סיכוי שזה יעבוד אצלי, כי לי יש […חובות / ילדים / נכות / חרא משכורת ]”
2. “לחיות בלי […מסעדות / טיסות לחו”ל / הופעות / גאדג’טים] זה לא חיים, זה כל כך לא נוח!

קשה להאשים אנשים עבור מה שהוא ביסודו של דבר התנהגות אנושית טבעית. ה”חופש” שאני מדברת עליו בעיני רבים הוא מושג ערטילאי ומופשט, ורק בודדים יסכימו לחיות לפי המוטו “חירות או מוות”.

יתכן שזו הסיבה שכשאני מנסה להסביר את הקשר בין צמצום צריכה לחופש כלכלי, דבריי נופלים בדרך כלל על אוזניים ערלות (זהירות, מראות קשים).

מיקוד חיצוני לעומת מיקוד פנימי

 יחד עם זאת, אני תוהה לא פעם למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שסגנון החיים שלי “לא נוח”.

“נוח” ו”נוחות” הם ביטויים שגורים שאומרים דברים שונים לאנשים שונים – בדומה להמשגות כמו “פאשיזם,” “שלום,” או “ביטחון”.

לפי הבנתי, “נוחות”, בהקשר הצרכני הנפוץ, נמדדת בראש ובראשונה בגודלו ובאיכותו של סל הקניות.

לפי ההיגיון הזה, כדי שהחיים יהיו נוחים יותר, יש להגדיל את כמותם ו/או את איכותם של החפצים והשירותים שאנחנו צורכים. כדי לחוות חוויות, יש לבקר בכמה שיותר יעדים גאוגרפיים ולצפות בכמה שיותר זמרים, שחקנים וכדורגלנים.

ככל שזה יקר יותר – זה נוח יותר. רוב האנשים סופגים את המסר הזה מהקופסה הזוהרת בסלון שלהם.

ביטוי זה של “נוחות” נובע במידה רבה מקונפורמיזם – מהרצון שלא להיבדל, שלא להיות היחיד בסביבה שאין לו, פן יאמרו עליו שהוא קמצן, עני, לא יוצלח.

המשמעות המעשית היא שהמרדף אחר “חיים נוחים” הוא אין-סופי: הרי הצרכן הממוצע תמיד ירצה משהו חדש (מפני שלשכנים שלו יש משהו חדש), ולרצון האנושי, כידוע, אין גבולות.

במילים אחרות, הביטוי “נוחות” נאמר בהקשר חיצוני מובהק.

כשאנשים “נורמליים” אומרים שמשהו “לא נוח”, הם עושים זאת מפני שאותו “משהו” ניצב בניגוד להרגל, בניגוד לתרבות הצריכה, או בניגוד לשניהם גם יחד. לכן:

  • לקנות רכב חדש בליסינג פרטי כל כמה שנים עם התחייבות לעסקת טרייד אין עתידית – זה נוח. לרכב על אופניים ממקום למקום? זה לא נוח.
  • לשלם למישהו 300 שקל כדי לפתוח סתימה / להחליף גלגל / לנקות את הבית / להכין לכם אוכל – זה נוח. לעשות את זה בעצמנו? זה לא נוח.
  • לשלם אלפי שקלים בשנה על טלוויזיה רב-ערוצית – זה נוח. להיפטר כליל מהטלוויזיה? זה לא נוח.

מיותר לציין כי אני דוחה בתוקף את הפרשנות הזו.

מרגע שאדם מבין שחפצים נוספים או חוויות נוספות כבר לא מסבים לו רמה זהה של סיפוק כבעבר (תפוקה שולית פוחתת), הוא מסוגל “להתפתח” מעבר לתפיסה הצרכנית המקובלת.

למי מכם שמחפש חופש כלכלי אמיתי, ככל שההארה הזו מגיעה בגיל צעיר יותר, כך טוב יותר.

אני הבנתי כבר באמצע שנות העשרים שלי שקנייה של חפצים חדשים מייצרת הנאה / סיפוק / אושר זמניים בלבד. ה”התגלות” הזו הייתה עבורי בסיס מנטאלי מוצק שעליו יכולתי להישען בדרך לעצמאות כלכלית בגיל צעיר.

הסיבה העיקרית לכך היא שהמיקוד שלי עבר מהחוץ לפנים. ה”נוחות” הפכה לביטוי של מנטליות, לא של החפצים הסובבים אותי.

לכן קניית ספת עור מפוארת עם כריות סאטן היא כבר לא הביטוי היחיד ל”נוחות”. “נוחות” היא היכולת לשבת על כל משטח באשר הוא.

במילים אחרות, “נוחות” מבחינתי היא בראש ובראשונה קבלת מענה הולם לצרכיי הפיזיולוגיים: מקלט, מים נקיים, מזון, מענה רפואי ראוי, פרטיות, ביטחון אישי והחופש לנוע ממקום למקום.

מעבר לכך, נוחות היא היכולת לחיות בשלווה. המשמעות היא סילוק מוחלט של כל אלמנט שלילי מחיי: אילוצי זמן, רעש, זיהום, פשע, סכנות, טיפשות, רוע אנושי צרוף ועוד.

בניגוד לרצונות, הצרכים הבסיסיים של האדם הסביר מוגבלים מטבעם. הנוחות הזו היא סופית ומוחלטת.

קצר בתקשורת

אך טבעי שיווצר קצר חמור בתקשורת בין אנשים בעלי מיקוד פנימי לבין אנשים בעלי מיקוד חיצוני.

קחו למשל אדם המתרווח לו בכורסת הטלוויזיה האיכותית שרכש, אך זקוק ל-2 דקות שלמות כדי להרים את גוויתו הרופסת מהכורסא. השוו אותו לאדם היושב על דרגש עץ – אך יכול לזנק ממנו כהרף עין. מי מהשניים חי חיים נוחים יותר? והאם בכלל ניתן לגשר על הפערים שבהם?

עד כה אני מודה שכשלתי כישלון חרוץ בניסיון לעשות זאת. הקישור שהפנתי אליו בתחילת הפוסט הוא לצערי מדגם מייצג. תגובות דומות, אם כי בוטות פחות, אני מקבלת גם במציאות.

אבל יתכן שבכל זאת עליתי על משהו.

לפני כמה חודשים שאלתי ידיד ותיק, מהנדס בחברת תוכנה גדולה, מה זה מבחינתו “לחיות חיים נוחים”. התשובה שלו הדהימה אותי: “לעשות אך ורק מה שאני רוצה”.

הופתעתי, הגם שאין סיבה לכך. מה ניתן לצפות מאדם שהקדיש את רוב חייו כדי לעשות מה שאמרו לו אחרים – בבית הוריו, בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה ובעבודה?

אני מאמינה שדבריו מייצגים שאיפה כללית של הרבה מאוד אנשים להפוך, לראשונה מאז גיל טרום חובה, לאדונים לחייהם.

הצרה היא שמי שמבלה את רוב חייו בציות לפקודות ונהלים מאבד את היכולת לקחת שליטה על חייו. חלקם בוהים במסך הטלוויזיה, וחלקם קונים (עוד) מסך טלוויזיה. אלה שתי האפשרויות היחידות שנותרו לרוב האנשים בהיעדר מסגרת שמורה להם מתי לקום בבוקר, איך להתנהג, עם מי לדבר ועל מה.

אבל יתכן שכאן בדיוק טמונה נקודת ההשקה.

הרי “נוחות” כפי שאני מגדירה אותה, או “היכולת לחיות בשלווה”, נובעת במידה רבה מעצמאות פיננסית; מהיעדרן המוחלט של דאגות כלכליות לסוגיהן: תשלום חשבונות, החשש מפיטורים, היכולת לעמוד בהחזרי המשכנתא וכו’.

עצמאות פיננסית מייתרת את הצורך במשכורת או בלקוחות. היא מאפשרת לאדם לעבוד כי הוא בוחר לעשות זאת, לא כי הוא חייב לעשות זאת. היא מקנה לו את החופש להחליט כיצד לנהל 100% מזמנו. היא מאפשרת לאדם לקחת אחריות על גורלו.

נדמה לי שרוב הצרכנים – גם הגרעין הקשה ביותר – יוכל להזדהות עם סוג זה של “נוחות”.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

69 תגובות

  1. דורין, למרות שאני מאוד מסכים עם דעותיך, אני חושב שבסופו של דבר הכל שאלה של מספרים. בשבילך, סגנון החיים שאת *רגילה* אליו, דורש חיסכון של מיליון וחצי בערך, במקרה שלי, אולי 2 מיליון וחצי. וגם אם תיקחי את האדם המצוי, הוא יסכים שאם היה לו 10 מיליון, גם הוא היה פורש מוקדם…

    מצד שני, ישנם את אותם אנשים, שלא יעזור כמה כסף יהיה להם, הם לא יוותרו על המסגרת. זה כמו האסיר ההוא מחומות של תקווה, ששחררו אותו מאוחר מדי מהכלא, כך שהוא כבר לא ידע איך להתמודד עם החופש, ועם האפשרויות הבלתי מוגבלות בסוף.

    בעבור הטיפוס הראשון של האנשים, זה רק שאלה של “כמה זה מספיק” כדי לפרוש. במקרה השני, אני חושב שהקרב אבוד…

  2. ברלינאית,

    איזו חבורה של אינפנטילים עילגים החברה שהגיבו בפורום שצרפת..לא יאומן..אכן מראות קשים..

    אם אפשר להוסיף מהזוית שלי שאלה בהקשר נושק לפוסט שלך..
    אני מוצאת את עצמי לאחרונה חושבת יותר מדי על כסף … ככל שיש לי יותר אני עסוקה בו יותר.. ( איך לחסוך , במה להשקיע.. איך להוציא אותו באופן היעיל ביותר עבורי וכו..)

    יש הרבה סיבות לשינוי הזה אצלי בשנים האחרונות אבל אחד העיקריים שבהם הוא שמהרגע שהתחלתי לחשוב על כסף והתנהלות כלכלית , גיליתי שהתמורה הכלכלית והרגשית עצומה… – אני מרגישה גם הרבה יותר שליטה בחיי וחירות “לעשות מה שאני רוצה” כפי שהגדיר חברך מהפוסט, וגם מצבי הכלכלי משתפר משמעותית כל הזמן..ממש בעודי מקלידה..(: אני כל הזמן מוצאת רעיונות מצוינים שחוסכים לי \מביאים לי כסף..
    (לא צריך להתלהב יותר מדי… הרעיונות האלו חדשים רק לי.. כולם כבר יודעים אותם. (:…. )

    נשמע נפלא.. אבל יחד עם זאת.. אני לא מפסיקה לחשוב על כסף..( אני לא טיפוס אובססיבי מטבעי)
    אני מוצאת את עצמי מאד מתגעגעת לתקופות ארוכות בחיי בהן בכלל בכלל לא הקדשתי לכך מחשבה..
    חשבתי על , חברים, דייטים, טיולים, ספרים שקראתי , היום אם יש התלבטות בין לעבור על תדפיס כרטיס האשראי שלי או להיפגש עם חברה, או לקרוא עוד כמה עמודים בספר.. אז אין התלבטות.. אני נכנסת לתדפיס.. ( אני קצת מקצינה.. אבל הבנתם את העיקרון..)

    יש מנגנון הגנה פסיכולוגי שנקרא reaction formation , ( היפוך תגובה ) שבשימוש לא יעיל בו אדם מוצא עצמו עסוק עד צוואר בדיוק בנושא \אובייקט שממנו הוא חפץ להימנע.. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא בספר של מאיר שליו (ששכחתי את שמו ) בו מתוארת סבתו שכל כך ניסתה להימנע מלכלוך עד שסילקה מהבית את שואב האבק החדש שקנו לה ( כי יש בתוכו לאחר השימוש… לכלוך.. ) ושלא הרשתה לאיש להתקלח בבית כי זה מלכלכך ובנתה מקלחת בחצר .. כדי שהלכלוך יישאר בחוץ ועודו ועוד… כל ימיה הוקדשו למיגור הנושא ממנו ניסתה להימנע.. ודבר פרט ללכלוך והשמדתו לא העסיק את מוחה. דבר.

    אני לא רוצה להפוך לבן אדם כזה.. ותוהה האם מדובר בשלב ביניים עד להתייצבות וחזרה לאיזון או שמא מדובר בהתדרדרות לחיים של עצמאות כלכלית אבל עבדות מחשבתית..

    הייתי שמחה לתגובות או לשיתוף בנושא הזה מניסיונכם ( מקווה שזה בסדר דורין )

    • ברלינאית, זה רק תחביב חדש. תהני ממנו וזה יתייצב לך בעתיד:)

    • אני לא רואה הבדל בין צרכנות מוגזמת לחסיכנות מוגזמת. דורין בעצמקה סיפרה לנו שהיתה צרכנית אובססיבית לפני שהפכה לחסכנית גדולה.

      ברלינאית, אם שמת לב שאת חושבת הרבה על כסף, הייתי מוסיף תחביב, פעמיים בחודש פינוק צרכני לאיזון.

    • אני לא רוצה להאכיל בכפית – אבל תשימו לב לדיאלוג עם הארכיטקט.
      רציונליות לא תפתור את הבעיות – אחרת המכונות(הבינריות) היו מנצחות. צריך LESSER MIND
      או NO MIND ואינטואיציה שעליהם דיברתי בתגובות הקודמות.

      ורון מי שקרא – ולא מי שקרה 🙂
      אני כנראה באמת נהייה דיסלקטי. אבל זה מחיר שווה בשביל החופש.

    • ברלינאית,

      אני חושב שבעולם של היום, שעמוס בפיתויים, תכסיסי שיווק ויכולות מדרדרות של דחיית סיפוקים, אין הרבה ברירה שלא לחשוב על כסף וההתנהלות איתו על מנת לשרוד, להבין ולנווט את דרכך בין הבורות הנפערים מימין ומשמאל.
      אפשר לנסות ולקבל את זה ולהסכים שככה הדברים ולהינות מהדרך ומהמחשבה על כסף. או ליצור התנתקות מהחיים כמו שרובנו מכירים אותם, ואז אולי אפשר לשים את ה’תחביב’ הזה בצד.

    • ברלינאית – אני משערת שזה שאת מרגישה שזה יותר ויותר מעסיק אותך לכאורה (או באמת) לא שונה מהמידה שבה זה מעסיק אנשים שמתנהלים הפוך ממך (וחיים עם אוברדראפט וכד’) רק שההבדל הוא שאותך זה מעסיק ואילו אותם זה בעיקר מדאיג… בסופו של דבר, המחשבה על אמצעי הקיום (כסף ואיך להשיג יותר ממנו) מעסיקה את כולנו חלק גדול מאוד מהזמן.

    • הספר של מאיר שלו הוא “הדבר היה ככה”

  3. כל הבהמות האלו מהתגובות אני מאחלת להם לעבוד עד הפנסיה הרשמית ולשלם משכנתא. אני לא אשקר ואומר שלפעמים יש לי מן שמחה לאיד, שדווקא הדפוקים עובדים קשים:)

  4. דורין

    אני יכול לומר שאם את חוזרת ומציגה את התגובות השליליות וחוזרת ועונה ומייצרת פוסטים אחרי פוסטים של התנצחות אז
    1. או שאת לא שלמה עם עצמך ומנסה להשתכנע ע״י התעסקות חוזרת בשאלות
    2 אי שאת מנסה למשוך קהל גדול לאתר להרוויח עוד 100 שקל בחודש

    הרי את לא טיםשה ויודעת שככל שתתעסקי יותר בלמה הם לא מבינים, הם יענו לך ויחמירו בתגובותיהם – רצית וקיבלת.

    ואחרון, חלק מהתגובות מזכיר לי אך בבראיין כוכב עליון מאמינים הלכו אחרי בראיין כעיוורים שחושבים כי מצאו פיתרון.

    • רון. – מי שקרה את התגובות בחודש האחרון לא יאשים אותנו בהסכמה על רוב הנושאים 🙂
      אני חושב שאתה בכיוון עם התגובות השליליות(לא עם המוטיבציות שאותם נשאיר לדורין) .
      אני גם חושב שהשימוש בשפה בתרבות שלנו צריך להשתנות.
      בשבילי(מודגש) החיים בפקק-משרד אכן מרגישים כמרוץ עכברים – אבל זאת לא קביעה אבסולוטית כמו החיים בפקק-משרד הם מרוץ עכברים (ולהיפך עם עניין ההתכלבות – ברשותך אוותר על התיאור)
      זה לא פאקינג PC – כי זה מתאר את המציאות כפי שאני חווה אותה ולא מנסה לייפות ולהסתיר.
      שבת שלום.

      • גיא ידידי,

        “עד לנקודה מסוימת הרכוש מאפשר לאדם יתר עצמאות וחופש פעולה. אך מעבר לזאת הרכוש הופך לאדון ובעל הרכוש לעבד. ואז הרכוש מחייב אותו להקדיש את זמנו ומחשבתו כדי לעמוד בקשרים, להיצמד למקום אחד, להתחבר עם מעמד אחד, אולי אפילו על חשבון צרכיו הפרטיים העיקריים.”

        אבל גם כתב
        “אין לי אימון בכל בעלי השיטות ואני חומק מהם. הרצון לשיטה מעיד על העדר יושר.”

        ואם ניטשה, אז לשבת

        Let me bring you songs from the wood:
        To make you feel much better than you could know.
        Dust you down from tip to toe.
        Show you how the garden grows.

        Hold you steady as you go.
        Join the chorus if you can:
        It’ll make of you an honest man.

        • רון. מקבל את הצעת הידידות.
          דבר ראשון הזכרת לי את הדלתות ועכשיו את ג’טרו טול(השיר למטה – יש קשר לניטשה? )- אז זה לא יתכן שאתה הרוע בהתגלמותו 🙂
          אני לא שר במקהלות (לא הטיפוס מה לעשות?)אני מאמין שאפשר להיות הגון גם אם לא שרים בהם ( לאחרונה אני שר לבד באוטו בדרכי חזרה מהעבודה אומנם 🙂 ).
          לגבי השיטות – מפות – אני בעד השימוש בהם כל עוד זוכרים שהם מפות ולא הטריטוריה.
          ואם יש “דוקטרינה” שאני “מאמין” בה ->
          הדוקטרינה של זן היא אצבע המצביעה אל הירח – אל נתבלבל בין האצבע לירח.

        • בקיצור רון, כבר אמרו חז”לנו מזמן – “מרבה נכסים מרבה דאגה” וגם “אוהב כסף לא ישבע כסף” וגם… בקיצור חברה, להתחיל לקרוא פרקי אבות…

    • מסכים למדי.

      לא ברורה לי הנימה המצטדקת של הבלוג הזה – אם דורין הנ”ל כל כך מאמינה בדרכה למה היא חשה צורך להגן עליה חדשות לבקרים?

      אבל מילא הנימה המצטדקת – הנימה היותר בעייתית בעיניי היא הנימה היהירה, המתנשאת והמשיחית. כל פוסט פה מכיל אינספור משפטים שמסריחים מסאב-טקסט פטרוני נוסח “אני גיליתי את האור, אני יצאתי ממירוץ העכברים, אתם עבדים, טיפשים ונחותים ממני אם לא בחרתם כמוני”.

      (ועוד מעניין לשאול: האם דורין מודעת לעובדה שהסיבה היחידה שהיא מצליחה לחיות את חייה בצורה הזאת היא אותה שיטה קפיטליסטית שלה היא כל כך מתנגדת? הרי אם “השיטה” לא הייתה מייצרת צמיחה, דורין לא הייתה מרוויחה מהשקעותיה את הריביות שמאפשרות לה לחיות כך. בעצם, דורין יותר קפטיליסטית חזירה מרובנו, כי היא רק חיה כפרזיטית על פירות הצמיחה ולא משיבה לה שום דבר בתמורה (בדמות מס הכנסה, שכן היא אינה עובדת). בקיצור – אם כולנו היינו חיים כמו דורין הכלכלה הייתה מתמוטטת, ולא הייתה לנו ברירה לחזור ולצאת לעבוד.)

      • אני אכן נמצאת בקצה הימני של הספקטרום הכלכלי. אני לא מסתירה את זה.

        ההגדרה שלך לגבי “פרזיטית על פירות הצמיחה” היא מרתקת, מפני שהיא אומרת, אפקטיבית, שאדם שחסך הון, משקיע אותו בחברות ציבוריות (ומייצר אגב כך מקומות עבודה, תורם לצמיחה וכו’) ונהנה מפירות השקעתו (בכפוף לתשלום מס רווחי הון בגובה 25% טבין ותקילין) – הוא פרזיט. לשיטתך המערכת הקפיטליסטית כולה היא אסופה של טפילים.

        מסקרן אותי לשמוע, לאור פרשנותך ה…מעניינת, מה דעתך בדבר אנשים שלא חוסכים, נמצאים במינוס תמידי, ויוצאים לרחובות כדי שהמדינה תציל (קרי, תממן) אותם מציפורני “יוקר המחייה”. האם זוהי איננה “טפילוּת”?

        אני מציעה זווית הסתכלות נוספת על המציאות. הבלוג הזה מתאר את הבחירות שאני עצמי בחרתי, והוא לא שואף לכפות אותן על אחרים. אתה יכול לקבל את הפרספקטיבה שלי ואתה יכול שלא לקבל אותה.

        מכיוון שמדבריך עולה שאתה בוחר על דעת עצמך באפשרות השניה, אני לא רואה כל פסול אתי או מוסרי להנות מהדיבידנדים שהבחירות הצרכניות שלך מייצרות.

        • ודאי שאין פסול! זו זכותך המלאה לחיות את חייך כראות עינייך ולנצל את הפרצות או ההזדמנויות המובנות בשיטה. אני מכבד זאת ב-100% (בניגוד אלייך, שנדמה שלא מכבדת אף אחד שלא מסכים עם דעותייך).

          וכאמור למעלה ולמטה – אין לי בעיה עם הפרספקטיבה או עם אורח חייך, אלא רק עם היוהרה ועם חוסר האותנטיות – אבל זה כבר טעם אישי.

          באשר ל”פרשנותי ה…מעניינת” (יוהרה, כבר אמרתי?) – האם את חולקת על הטענה שאם כולם היו נוהגים כמוך הכלכלה הייתה נכנסת למיתון עמוק וכנראה גם קורסת? מה לעשות, השיטה מבוססת על צריכה, ובאין צריכה אין צמיחה, ובאין צמיחה אין דיבידנדים. פשוט מאוד.

          וכן – אפשר להתווכח על מספר מקומות העבודה שמיליון וחצי השקלים שלך ייצרו, או על תרומתם לצמיחה יותר או פחות מאנשים שלא חוסכים.

          ולא – לשיטתי המערכת הקפיטלסטית אינה מורכבת רק מטפילים אלא, ובעיקר, מאנשים שמניעים את גלגליה באמצעות צריכה. צרכת – הנעת, לא צרכת – לא הנעת. (אגב, אני חושב שזו מערכת בעייתית מאוד כי היא לא בת קיימא, מכלה את המשאבים ומרעילה לנו את האוויר, אבל זה לדיון אחר).

          בגדול, למה אורח חייך דומה? לאותם Dumpster Eaters שחיים מתוך עיקרון על אוכל שאנשים אחרים זרקו. הם מנצלים פירצה בשיטה וזה לגיטימי. מנגד ברור שאם כולם היו נוהגים כמותם אף אחד לא היה זורק אוכל כי פשוט לא היה אוכל לזרוק, הלא כן?

      • אמיר, שני דברים. אני לא קפיטליסטית (הייתי סוציאליסטית מושבעת עוד כשעבדתי כמו חמור בהייטק, השיטה הקפיטליסטית לטעמי היא רקובה, אנוכית ומבוססת על ניצול) ואין לי הון עצמי שאפילו מתקרב למה שיש לדורין, אבל הבלוג הזה לא רק שהוא לא מתנשא בעיני, הוא מן שירות אלטרואיסטי ומלא בנתינה שאין לי רק להודות עליו, כי הוא פתח בפני עולם שלא ידעתי אפילו שהוא קיים.
        דבר נוסף, אם מירוץ העכברים היה נפסק ואנשים היו שואפים לחירות, היינו רואים עזרה הדדית, חיים בקהילות ו”ביטחון” במובן שאיש היה עוזר לרעהו . במצב כזה לא היינו זקוקים לתכנון כ”כ מדויק של ההון העצמי. מבחינתי- הלוואי. לי מתאימים חיים צנועים בקהילה תומכת. כרגע זה לא המצב ובהנתן סביבה של כל אחד לעצמו, הסגנון חיים שהבלוג הזה מציע רלוונטי למי ששואף לחירות.

        • איך הכלכלה הייתה נראית אם מירוץ העכברים היה נפסק? מה זה אומר, בעינייך? אני שואל ברצינות, כי זו שאלה שמטרידה אותי מאוד. האם כלכלה שאינה מבוססת על צמיחה (וצריכה) היא אפשרית בכלל (לא כולל חברת ציידים-לקטים)?

          • אמיר – ענית בעצמך (בסוגריים). השאלה היא למה האופציה הזו מטרידה אותך? .

          • ruth – זו לא אופציה שמטרידה אותי, אני פשוט לא חושב שהיא אפשרית. על מנת שנצליח לחיות כציידים-לקטים לאורך זמן אנחנו צריכים להחזיר את כל האנושות כמה עשרות אלפי שנים אחורה, לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים, לדאוג שאף אחד לא ינסה לצבור לעצמו הון אישי ולסחור בו (כי אז, באופן טבעי, יווצרו מוקדי כוח ומשם תקצר הדרך להתפרקות החברה הציידית-לקטית) וכן הלאה. לא סתם הגענו עד הלום, רק כי התחשק לנו (מומלץ לקרוא את “רובים חיידקים ופלדה” של דיימונד. הוא מסביר את זה מצויין).

        • שירה, לגמרי. בהתחלה גם הפריע לי קצת, אבל בתכלס הבלוג הזה נותן המון למי שרוצה לקחת ונתינה לא תמיד חייבת להיות מתוקת שפתיים.

        • מוטי רודשטיין

          כל כך הרבה מדברים בגנות הקפיטליזם. לדעתי, זה פשוט נורא. אני פוגש כל כך הרבה אנשים נאורים ומשכילים (פשוט לא בתחום הכלכלה) שמסתפקים בתפיסה הפופולרית ש”קפיטליזם = שחיתות”, בלי להבין מה זה קפיטליזם. גם אני הייתי כזה.
          אין דרך טובה יותר ללמוד על משמעות הקפיטליזם מאשר ספרה של איין ראנד: “מרד הנפילים” (אם כי לטעמי הדמויות שטוחות מדי).
          מי שלא רואה את עצמו מתמסר לרומן מרגש ופותח עיניים בן אלף עמודים, אז אני ממליץ על “Economics in one lesson” של Hazlit (זמין בחינם: http://mises.org/books/economics_in_one_lesson_hazlitt.pdf).
          ואם אתם שואלים את עצמכם מי אשם במצב הכלכלי אז הספר הבא מסביר בפשטות מופלאה “What has government done to our money”, של Rothbard (זמין בחינם: http://mises.org/books/whathasgovernmentdone.pdf)

          • היי מוטי – קראתי את איין ראנד בגיל 20 (כמעט את כל כתביה), ואני מודה שאז היא השפיעה עליי ביותר, ובעיקר ההטפה לאינדיבידואליזם. עם זאת, להזמין מישהו לקרוא את “מרד הנפילים” כדי להבין את משמעותו של הקפיטליזם זה כמו להזמין אותו לקרוא את “אלטנוילנד” כדי להבין מה זו ציונות. מדובר בספר פנטזיה אוטופיסטי,מופרך ושטחי שמטיף להקמת חברה שלא מתקיימת בה שום עזרה הדדית או הענקה (כולל במערכות יחסים משפחתיות) שאינה מבוססת על סחר חליפין. חברה שמוכנה לקבל לתוכה רק אנשים מטיפוס על-אדם (Übermensch של ניטשה) ולזרוק את כל השאר. זו מטרה נעלה בעינייך?

          • מוטי רודשטיין

            לאמיר,
            לדעתי, הספר מדגים (אמנם בצורה שטחית, אך עם זאת, מאד ברורה) שקפיטליזם היא השיטה העדיפה לא רק כלכלית אלא גם ובעיקר מוסרית.
            כלומר, “מרד הנפילים” עושה צדק לשיטה הקפיטליסטית בזירה הרגשית-מוסרית. הזירה ממנה ניזונה רב האוכלוסיה עד כה (מעטים האנשים שקוראים ספרי כלכלה מקצועיים בזמנם החופשי). ועד כמה שאני מכיר, זה הספר היחיד שעושה זאת.
            נכון, הדמויות שטוחות וחלקן מושלמות בצורה לא סבירה, אבל התיאורים של שרשראות אספקה קורסות, בעקבות שחיתות וחוסר מוטיבציה, לדעתי, עושות הרבה סדר.

      • מה כ”כ רע בלהיות סנוב?
        ועוד כשיש סיבה טובה לכך ואנשים באמת טיפשים.. פשוט לקחת את דורין אישית כבן אדם.
        חוץ מזה, עם כל הביקורת הגועלית שהיא חוטפת, למה שמישהו ירצה לשתף יותר מזה.

        • צודקת אנא-אל – אין רע. גם חשבתי כך אבל אז בדקתי וראיתי שכל הדתות מתנגדות לכך ואז מתוך פחד החלטתי לא להגיב בעניין 🙂
          זה בסדר מידי פעם לעוף על עצמנו – רק לא מומלץ לעשות מזה הרגל …..
          צריך גם להיות מודעים לעובדה שלא כולם יקבלו את זה בהבנה.

    • אני לא מוחקת תגובות שבעיני מנוסחות ומנומקות היטב.

      1. אני שלמה עם עצמי ועם אורח החיים שסיגלתי. אני לא שלמה עם העובדה ששמי מופיע באי אילו פינות חשוכות באינטרנט לצד כינויי גנאי שמדביקים לי אנשים שכלל לא מכירים אותי. אני לא אשת ציבור, ולא היו לי יומרות להיות אינטרנט סלבריטי, מנהיגת כת, מנטורית וכו’. אני אדם פרטי, מופנם ושקט, עם סף סיבולת נמוך מאוד לרעל אנושי. חשיפת היתר שהבלוג הזה מקבל היא במידה רבה בעוכריי, ומחייבת אותי להתמודד עם שאלות קשות לגבי עתידו (אני לא רוצה לעשות מה שאינני אוהבת).
      2. בדיוק, הלא ההכנסות מאדסנס איפשרו לי כבר לרכוש מטוס פרטי אחד, ועכשיו אני רוצה עוד שניים. נו באמת …

      בראיין כוכב עליון בסוף נצלב וכל מאמיניו נטשו אותו. תודה על ההשוואה, אבל כאמור, i’m not the messiah.

      • דורין היקרה,
        חלק מהתגובות אכן קשות, אך אנא, אל תורידי את הבלוג. הוא חשוב מידיי.
        אפשר לבטל את מנגנון התגובות 🙂

  5. מהתגובות הרושפות, אדון רון, שלך ושל חבריך ל”סיעה”, אפשר להבין ש:

    1. אתם לא מסוגלים לבקר באופן מפוכח את אורח חייה כי אתם חושבים במונחים של אנשים שהם בתוך המטריקס המדובר. זה קצת עילאי ומתנשא לומר, אבל איך לומר, זה כנראה משהו שלעולם לא תבינו, כי לעולם לא תהיו שם. עד כאן הכל טוב.

    2. האימפולס שמתעורר אצלכם מאורחות חייו של בן אדם שלמעשה לא מערער שום טאבו דתי/מיני/מגדרי/מעמדי/פוליטי ופשוט החליט לחיות אחרת ולכתוב על זה, מראה שמשהו לא יושב לכם טוב, טורד את מנוחתכם, מדיר שינה מעיניכם. סובלנות מוגדרת כיכולת להיחשף לדבר מבלי לחוש אי נוחות בנוגע אליו. מכאן שאין לכם סובלנות לאורח חייה של דורין. אני לא מצליח למצוא לכך סיבה הגיונית.

    בשלב הזה, תשאלו בבקשה את עצמכם – מה לא בסדר -אצלכם-?!?!

    • לי, באופן אישי, אין שום בעיה עם הבחירה של דורין באורח חיים אחר. שתעשה כטוב בעינייה, ומאברוק על האומץ לנסות משהו אחר ולא ללכת בתלם.
      כן יש לי בעיה עם הגישה המתנשאת שלה. אני לא עוקב באופן קבוע אחר הבלוג (רק נקלעתי לפה במקרה ועברתי על כמה פוסטים) ואני חייב לציין שבעיניי הסיבה העיקרית לאנטגוניזם שהיא מייצרת נעוצה באופן ולא בתוכן.
      איכשהו הכל נפלא, נהדר, מעולה, בריא ונוח בחיים שלה. איך אפשר לצפות שאנשים יקנו את זה בלי להתעצבן? אני די בטוח שאם היא הייתה מספרת גם על הצדדים הפחות נוחים, הייתה מפסיקה לנסות לשכנע וכותבת על חוויה אותנטית בלי להשוות את זה לחייהם של “שאר” האנשים הרגילים והטיפשים – זה היה נתפס אחרת לגמרי.

      • זה בלוג פרטי. מרגיש לך לא נעים? קח את עצמך למקומות שנעימים לך יותר ואל תחזור. סעיף 2 של yoyo הוא תמצית העניין. זה לא בלוג שמצדד בטרנספר או בנסיגה מהגולן, שאז אולי היה ניתן להבין את שורש הצורך למחות ו/או לרדת לפסים אישיים. כאן דורין בסה״כ מנסה לחלוק מחוכמתה(כן, חוכמתה) עם הקוראים, בעיקר חוכמה כלכלית, ולמי שמעוניין ישנה גם חוכמה פילוסופית/תפיסת עולם. כל זה חינם אין כסף. לבחירתו של הקורא, מה מוץ, מה תבן, ואולי הכל זהב. אז שוב, לא מתאים? סלאמאת. ולכותב מלמעלה עם ה- 100 שקל – תתבגר, ילד.

        • בלוג פרטי? מה ז”א? הוא פתוח לציבור אז הוא לא פרטי – נקודה.
          התפתח פה דיון על התגובות שדורין מקבלת וכעובר אורח הבעתי את דעתי בנושא. מה הבעיה בזה? אם היא לא הייתה תוהה בקול למה אנשים מגיבים אליה ככה לא הייתי מגיב בקול.
          הגישה הכללית של הפוסטים שעוסקים בחייה אכן לא נעימה לי לרוב, אבל זה לא אומר שהדיונים לא מעניינים ושלא נאמרים כאן דברים של טעם. ועל כן, ברשותך – אשאר.

  6. גם המושג חירות אצל דורין הוא ערטילאי בעיני:

    האם אפשר לקרוא למי שלא יכולה להתנייד בשבת (בהעדר תתחבורה ציבורית) למרחק של יותר מקילומטרים ספורים אדם “חופשי”? נדמה לי שלא – בשבת קודש את כלואה בבית כמו כל מי שאין לו אוטו או חשק לפוצץ 100 שקל על מונית.

    האם מי שלא מסוגלת לצאת מהארץ כי אין לה כסף לכרטיס טיסה היא אדם חופשי? לא בטוח. יכול להיות מאד שאת שקולה לאדם שקיבל צו איסור יציאה מן הארץ.

    למעשה החיים שלך, בלי לפגוע, דומים יותר לשל אדם שנמצא בהליכי פשיטת רגל – הצעדים שלך מוצרים על ידי תקציב מוגבל מאד.

    הדרך היחידה להיות חופשי כמו שאת מתארת הוא להיות מיליונר, לאכול במסעדות ארוחת צהריים, ולקפוץ לכל מקום בעולם כאוות נפשך.

    את והמהנדס חיים על אותו רצף רק בהקצאת משאבים שונה. הוא מחלק את הזמן שלו בין 80% עבודה ו20% חירות בדרגה גבוהה, ואת חיה 100% מהזמן בחירות מינימלית.

    ובכלל, אני לא בטוח שמישהי שעובדת שעתיים בלפתוח סתימה בג’ורה או אופה לחם במשך 3 שעות , ואחכ “משועבדת” לפעילות גופנית כדי שגופה לא יהיה גווית קאוצ’ פאטייטו היא באמת בת חורין במובן העמוק של הביטוי.

    השורה התחתונה שלי היא שלא בטוח שבכלל אפשר להיות חופשיים באמת, כך או אחרת.

    (וגם סילוק של כל אלמנט שלילי מהחיים הוא קצת הונאה עצמית, בסוף כולם כמעט חולים, נפצעים , מזדקנים, חווים משבר כלכלי או נפשי וכו’ . אי אפשר להמלט מהכל כל הזמן )

    • רפאל הי, אני רוצה שתבין שאם לאדם יש 10 מיליון דולר אז הוא יעשה הכל בלי להרגיש שהוא מתפשר. אבל במציאות של כולנו יש לכולנו משאבים מצומצמים וכן נשאלת השאלה מה סדר העדיפות שלך. אני וה סולידית מעדיפים לא לעבוד ואנו יודעים שהמחיר הוא להצטמצם. אנשים אחרים אוהבים צרכנות והמחיר הוא לעבוד קשה עד זיקנה. יש משהו שהצחיק אותי בשאלה שלך לגבי הסולידית לגבי שבת. אתה עובד קשה כל השבוע לכן מבחינתך נשאר שבת בלבד לנסיעות וטיולים בעוד שה סולידית יכולה לעשות זאת 6 ימים בשבוע ולכן אין לה בעיה לוותר על נסיעה דווקא בשבת

    • רפאל – תמיד אפשר להשתמש במונית…

      ולענייננו – היא כן יכולה לטוס, אם תחפוץ בכך. היא תמיד תוכל לחזור לשוק העבודה, אם תחפוץ בכך.

      ומעצם הבחירה לא לעבוד – באה החירות.
      היכולת לבחור היא החירות האמיתית – לכל דבר יש מחיר ואני יכול לבחור אם אני מוכן לשלם את המחיר או לא.

      ההבדל בין דורין לבין שאר (רוב) העולם הוא שהיא יכולה לבחור אם להמשיך לעבוד או לא. לרובינו אין כרגע את אפשרות הבחירה הזאת ומה שהיא מנסה לעשות בבלוג שלה (לדעתי) זה לתת לנו את הכלים איך אפשר להגיע למצב בו תהיה לנו את היכולת לבחור.

      • תפרנייה

        היא תמיד תוכל לחזור לשוק העבודה? אתה בטוח?

        אולי בתפקיד עלוב בשכר עלוב. זו עבדות אמיתית.

        • הפחדה לא בדיוק עובדת על
          על הבודדים שחיים לפי המוטו “חירות או מוות”.
          וטוב שכך. הלוואי ומספרם היה גדול יותר.
          בכל מקרה שמסתפקים במועט(שזה רק הביטוי – כי החופש הינו המירב) גם עבודה חלקית בשכר מינימום תספיק לרצונות וצרכים נוספים.

          • לא כשאתה חולה, או מישהו מאהובייך חולה..

            בלי קשר לעקרונות שאני מאוד מסכימה איתם של צמצום צריכה וצניעות,
            הפובייה של הסלולידית מעבודה עולה על כל הגיון בריא.

            אפשר לפתח קריירה בתחום אהוב, בהיקף משרה סביר לפתח תחביבים ולחיות טוב ובאושר ולהרוויח פי 3-2 משכר המינימום. כך במקרה אסון, לא תמצא את עצמך חסר כל עם חסכונות מוגבלים – מחפש איך לחזור לשוק העבודה אחרי 5-6-7 שנים בחוץ רק כדי לגלות שאף אחד לא מחכה לך ואתה מוזמן לעבוד בשמירה בשכר מינימום.

          • עלי לצערי ההפחדה עובדת .

            תמיד אפשר לבטח נגד מחלות ואסונות.
            ובכלל יש 2 דברים בטוחים – מוות ומסים (והסולידית גם לא מסכימה עם אחד מהם 🙂 ). י

            להקים בלוג ולתחזק אותו לספוג ביקורות זאת עבודה לפי כל הגיון בריא ( פשוט בגלל שמערכת החינוך
            חולה – יש מעט כאילו בנמצא).

            לגבי קריירה – בטח שאפשר – אבל לא חייבים.

  7. א. האיום

    בוקר טוב לכולם 🙂
    רציתי (או שמא עדיין רוצה) לכתוב קצת על הצניעות שבחיים בניו זילנד…
    אבל אני מתעצל (המקומיים יכנו זאת Laid Back )…אז במקום, קצת אופ-טופיק, אבל בהקשר של החופש לעשות מה שרוצים ולא להיות כבולים ליותר מדי דברים:
    http://www.youtube.com/watch?v=ZFTgX6Vnk0Q
    (כן, אני יודע, יש עוד הרבה שעשו את זה וכאלו שעדיין עושים את זה – אבל אהבתי את הקליפ).

    יש עוד די הרבה כאן:
    http://advrider.com/forums/forumdisplay.php?s=4c7d164a4100e32fb3652d7feac853cd&f=2
    (זהירות, זה ממכר 🙂

    ד”ש מניו זילנד ושיהיה לכולכם/ן סופשבוע רגוע 🙂

    א. האיום

    • גדול. תעשה את זה יותר. לינקים ותמונות.
      אבל דע לך שזאת התעללות – אישית אין לי בעיה כי אני מזוכיסט 🙂

  8. דורין, מהנדס התוכנות ממש הוציא לי את המלים מהפה;אני לא חושבת שאת מונעת מעצמך דברים שאת צריכה או רוצה בהם, עצם העובדה שהחיים שלך מסודרים על פי תאוריה שהוכיחה את עצמה, זה מספק ועונה לדרישות שלך.

    • פאטיה, גם אני חושבת שהיא חיה מצוין, במקום נהדר ומוציאה בדיוק כמה שבא לה, בלי לזרוק כסף לפח, מה שרוב האנשים עושים. אני למשל כבר שנים לא קניתי שום בגד ולא יכולה להרשות לעצמי להחזיק כלב. אז אם היא מתכלבת, אני בטח באשפתות לפי החברה הישראלית ומדדיה.

  9. אמיר, אתה טועה לגמרי כאשר אתה מעמיד את עצמך לדיון הנשלט על רגשותיך מסיבות הידועות, מן הסתם על ידך בלבד.
    לא מצאתי בשום מקום בפוסטים של דורין, לטענותיך “התנשאות” וכו’.
    אנטגוניזם נוצר במצבים של הצגת מצב נתון שונה מאופן החשיבה של המתבונן הפרטי, שאינו מסוגל להסתגל לשונה ממנו.
    לדעתי, משפטים מסוימים בתגובתך ראויים למחיקה, מאחר והורדת
    את רמת הדיון שלך על ידי ששלחת חיצים אישיים כלפי דורין.
    כך לא מנהלים דיון אובייקטיבי ועניני.
    לעומת זאת דורין מאששת את התיאוריה שלה, מצד אחדי, בשם מומחים נחשבים ביותר בעולם הבינלאומי של הכלכלה, ומצד שני מניסיונה האישי.
    הפוסטים של דורין מראים שאפשר גם אחרת, ויש בדרך שלה שכר לעבודה המתמדת בדברים שהיא מאמינה ומצליחה בהם, ומשתפת את
    ידיעותיה עם ציבור הקוראים שלה.

    • היי פאטיה – אין לי מושג על אילו משפטים את מדברת ש”הורידו את רמת הדיון”. למיטב הבנתי הדיון נגע, בין השאר, בסוגיית התגובות שדורין מקבלת ואני רק הבעתי את דעתי הצנועה בעניין. הדיון כולו עוסק בדורין באופן אישי אז לא ברור לי למה את מתכוונת ב”שלחת חיצים אישיים”. כל הדיון הוא אישי. כנ”ל לגבי נושא הרגשות.

      אנטגוניזם, לתפיסתי, יכול להיווצר מסיבות רבות ומגוונות ולא ברור לי על מה נסמכת הטענה שהוא נוצר “במצבים של הצגת…וגו'”, חוץ מדעתך האישית. זכותך לחשוב כך – אך אני איני מסכים.

      ולסיום רק אגיד שכלכלה היא לא מדע מדוייק ושלאלף כלכלנים יהיו אלף דעות שונות ואלף מודלים להוכיח את זה. דורין בחרה לחיות את חייה באופן מסויים ואכן מצליחה לעמוד בכך – וכל הכבוד מגיע לה על זה. עם זאת, אם אני לא טועה, הנקודה כבר הוכחה ע”י רבים לפניה ועל כן לא ברור לי למה כל כך חשוב לאשש את התיאוריה, אבל מילא.

      ושוב – כפי שכתבתי למעלה – אין לי שום בעיה עם אורח חייה או עם בחירתה לכתוב על כך – רק עם הנימה. זה הכל.

      שיהיה לכולם לבריאות וסוף שבוע נעים.

    • תפרנייה

      דורין מאוד מתנשאת.
      היא לא מפסיקה להודיע לקוראייה שמי שעובד/אוכל במסעדה/נסע לסופ”ש במלון/מחזיק רכב הוא עכבר במרוץ.
      מבחינתה הכל קיצוני. או שאתה חי רק על התשואות שלך – או שאתה טיפש עיוור שלא מבין שאתה דג במים.

      היא מתעלמת מהעובדה שקיים ספקטרום רחב ומגוון של התנהגות ובחירות כלכליות ובחלקו אנשים בוחרים במודע לעבוד, הם נהנים מזה, ובוחרים לתת חלק מהכסף הזה לנותני שירותים שיפטרו אותם ממלאכות שלא נעימות להם. הבלוג הזה נותן את הרושם שאם אתה לא מתכוון להסתפק במינימום שבמינימום ולרקוח לעצמך את השמפו, אתה לא ראוי מספיק כדי לקרוא בו.

      ועדיין – אני נהנית לקרוא וללמוד על איך אפשר להשקיע את הכסף, ובעיקר נהנית מהתגובות – כי בין התגובות שיוצאות להגנת כבודה של דורין, מבצבצים פה אנשים כמוני איתם אפשר להתחיל לנהל דיון בנושא “חסכנות והשקעות לאדם העובד שאוהב להתקלח במים חמים”

  10. אמיר כתבת בצורה אינטיליגנטית ורהוטה. מסכימה עם דברייך, כי משתמע מפוסטים רבים של דורין שהיא “ראתה את האור” בעוד מי שמחזיק רחמנא ליצלן במקום עבודה הוא אוטומטית נחות ממנה ועל הדרך גם מכור לתרבות הצריכה. יש שטח אפור נרחב בין שני מצבי הקיצון הללו. עם זאת, חייבת לתת קרדיט לדורין שבגלל שהיא כל כך מאמינה שבחרה בדרך הנכונה, מצליחה לתת הרבה השראה למי שכן מתחבר לרעיון הבסיסי לפיו קיימים יתרונות בצמצום צריכה (כלכליים, אידיליסטים בנושא קיימות וכו’). סופ”ש נעים

  11. דורין בלוג ענק.אני לאט לאט משתכנע יותר ויותר שאת צודקת ונזכר במסעותיי במזרח שם שאלתי את עצמי מי חי יותר טוב?….אנחנו בעולם המערבי או הם בעולם השלישי?….הם אמנם חיים די בדלות יחסית למערב אך חיים חיים שקטים והרמוניים.

    • חיים שקטים והרמוניים? כן, אם למות מהסתבכות של שפעת זה שקט והרמוני. התגובה שלך מריחה קצת מ”הפרא האציל”. מבחינתי אפשר לסכם את התובנות מהבלוג בשתי נקודות:
      1. ברגע שפורשים מהעבודה ניתן לקצץ בצורה מהותית בהוצאות.
      2. כתוצאה מ-1 הסכום שנדרש כדי להיות מסוגל לפרוש נמוך משמעותית מכפי שהערכתי לפני כן.
      הסגפנות הקיצונית של דורין לדעתי שופכת את התינוק עם המים. אני רואה חשיבות עליונה בחינוך אנשים להבנה של העלות של צריכה בהווה במונחים של אובדן תשואה פוטנציאלית, מכיוון שמרבית הציבור אינו מבין שצריכה היום משמעותה ויתור לא רק על הכסף שנצרך, אלא גם על כל תשואה עתידית שהשקעתו יכלה להניב. זה גורר תגובות מסוג “אתה סתם זורק כסף לפח” כאשר אתה מצהיר שאתה חי בשכירות ולא קונה דירה. הגישה של דורין והצורך להצדיק אותה בפוסטים רבים מסוג זה אינה מקדמת מטרה זו, ורק גורמת לאנשים רבים להכניס אותה למשבצת ה”מטורללת”. זה נראה לי מאוד לא פרודוקטיבי לכתוב עוד ועוד פוסטים שמכוונים למשוכנעים ממילא.

  12. קרן יפה אמרת-יש שטח אפור נרחב מאד….אני למשל עשיר כבר מבחינת דורין אך אני רוצה 3 ילדים….שמעי זה בלוג שעשוי לחולל מהפיכה אם הוא יפורסם ברבים.

  13. ברק,מה זה “הפרא האציל”……דווקא ישנם אנשים (כמוני) שחוסר בעבודה גורם להם לבזבז יותר כסף-BUT NO MOERֱֱ….בזכות דורין…..להערכתי ביזבזתי בים 700-800 אש”ח בחיי על “שטויות” כפי שדורין מכנה ותן.אין מה להשוות לזה ש”כולם יהיו כאלה” מפני שתמיד יהיו כאלב שכן ירצו לצרוך ולעבוד-וזה לגיטימי לגמרי,דורין לחלוטין לא מייצגת טפילות.בלוג גדול שאם הייתי קורא בגיל 21 חיי היו משתנים.

  14. כל הכבוד לך שאת חיה את חייך איך שאת רוצה ולא מתפשרת בגלל הסביבה, אבל את בעצמך לא סובלנית כלפי הסביבה ומכנה את מי שלא מסכים איתך חיים במטריקס או לא מסוגלים לחשוב בעצמם אלה רק מצייתים. את באמת לא רואה שיש הרבה אנשים שנהנים מעבודה? שגם כשיש מספיק הם לא רוצים להפסיק? כמו רופאים שנהנים לנתח ולהציל חיים, או כמוני שאני מדענית במכון וייצמן שמרגישה שאני מקדמת את המדע ופותרת מנגנונים של מחלות. נכון, לא כל יום אני נהנית מעבודה אבל כשישבתי חצי שנה בבית בחופשת לידה השתגעתי ורק רציתי לחזור. אני יכולה להפסיק לעבוד כי בעלי מרוויח הרבה, אבל אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה של לשבת כל היום בבית ( ויש לי הרבה תחביבים) אבל אני ארגיש שהחיים שלי חסרי משמעות. הבעיה עם הרבה אנשים זה שהם הולכים ללמוד כדי שיהיה מקצוע עם הרבה כסף ואז רק חושבים כמה להרוויח כדי לצאת ממנו. אם היית לומדת משהו שבאמת מעניין אותך היית רוצה להמשיך לעבוד בזה גם.

    • יש הבדל עצום בין אדם שבוחר לעבוד לבין אדם שחייב לעבוד.

      • בדיוק, ואת מתייחסת לכל האנשים כאילו הם חייבים לעבוד ולא היו בוחרים בזה גם ככה. מה לעשות שרב האנשים צריכים משמעות בחיים, ולשבת בבית ולעסוק בתחביבים זה נחמד אך לא נותן משמעות. ובמיוחד לעבוד קשה עשר שנים בעבודה שנואה כדי אחר כך לשבת בבית זה די עצוב…

        • את צודקת זה באמת עצוב. וזה אף יותר עצוב כי רק “עשר שנים בעבודה” זה כמעט אוטופי. מה לעשות שלא לכולם יש את המזל לאוהב את עבודתם.

          http://www.forbes.com/sites/susanadams/2012/05/18/new-survey-majority-of-employees-dissatisfied/

          וזה עוד סקר עם נתונים טובים לעומת אחרים שראיתי.

          לגבי משמעות מעבודה דווקא אם את מתעקשת אז אפשר בוודאי גם להשיג אותה בעבודה ללא שכר .

        • החיים לכשעצמם חסרי משמעות. יש אנשים כדוגמתך שזקוקים לגורם חיצוני כדי שייצר עבורם מסגרת. בלעדי המסגרת אותם אנשים מרגישים “אבודים”. הניסיון להשליך את הצורך הזה על הכלל, או לפרש באמצעותו את המציאות, נידון לכישלון.

    • דורין, מסכים עם נטלי (ואמיר) שאת צריכה לתת מקום (בגישה) גם לאנשים שכן עובדים ואז הגישה שלך תהיה נוחה ליותר אנשים. אבל… הסביבה היא כל כך אגרסיבית בשיווק גישה של “תצרכו יותר – כדי שיהיה לכם טוב יותר” ובהחלט יש מקום להציג קוטב אחר (אפילו מוקצן) כנגד הגישה הרווחת. אנשים נבונים יכולים להפיק הרבה תועלת ממה שאת כותבת.

  15. אוף, אני תמיד קורא את הפוסטים שלך באיחור ניכר, אחרי שהם מוצפים בתגובות וחושש שלא ממש תקראי ו/או תגיבי לשלי.

    בכל אופן, אני חושש שהידיד שלך נתן תשובה טובה למדי, אך מעט לוקה בחסר. אני מאמין שעם מעט יותר זמן לחשוב היה עונה “לעשות את מה שאני רוצה, כל מה שאני רוצה ואך ורק מה שאני רוצה”.

    שיהיה ברור: אני מאוד מעריך אותך, את בחירותיך, אני נחישותך ואת הידע הכלכלי שלך. אני גם מסכים עם רוב הדברים שאת כותבת ומקנא בך על היכולת לציית לצו משכלך (על בסיס צו מצפונך, רק שכאן השכל הישר הוא שמכתיב את הדרך). מה שכן, אני חושב שאת שמה את רוב הדגש (לפחות בכתיבה בבלוג) על החלק השלישי “לעשות אך ורק מה שאני רוצה”. השאלה מה לגבי החלק השני?

    האמת לאמיתה היא שאני מאמין שאני יכול לחיות כמוך. לחסוך מעט (יש לי הרוב), להשקיע בסולידיות, לחיות בצמצום ולעשות אך ורק מה שאני רוצה – קרי, לא לעשות דברים שאני לא רוצה. אבל אילו דברים כן אעשה? יש הרבה דברים שאוכל לעשות, אבל יש דברים רבים שלא אוכל לעשות. לא אוכל לנסוע לחופשת סקי שנתית כמו שאני רוצה, לא אוכל לקחת חלק בארוע ברנינג מן השנתי כמו שאני רוצה, לא אוכל ללכת להופעות חיות כמו שאני רוצה. ובעתיד – לא אוכל לדאוג לרווחת ילדי ונכדי כמו שאני רוצה, ו… הבנת את הפואנטה.

    ושוב אני אחזור על עצמי, אני מאוד מעריך אותך על שהגעת למצב בו אינך עושה מה שאינך רוצה ונראה שאינך רוצה דברים שאינך עושה. אני יודע, בוודאות מוחלטת, שאני רוצה דברים מסויימים שאורח חיים מצומצם לא יאפשר לי. האם כאשר אתרגל לאורח החיים הזה כבר לא ארצה את אותם הדברים? אני לא חושב. זה כמו שאני אגיד לך שאם תעבדי עשר שנים כבר לא תרצי את החופש שלך שאת כלכך רוצה כיום. יש דברים שאדם (בוגר) רוצה וכמעט ולא ישתנו. לדעתי את ברת מזל שכן הדברים שאת רוצה, וכנראה לעולם לא ישתנו, אינם עולים כסף.

    • ברלינאית,

      טריגו, מאד מעניין מה שכתבת, ועורר אותי לחשיבה..בהתחלה הסכמתי איתך ללא עוררין.. אבל אחרי חשיבה נוספת נראה לי שחשוב להוסיף שבהמון מובנים לא ייתכן מצב קבוע שבו יש לך “כל מה שאתה רוצה”. באופן אבסולוטי. גם כי ה”כל ” הזה אין לו סוף..ואין לו תוחלת..( חשוב רגע על מה שביקשת חופשת סקי הופעות חיות.. לעזור לילדים.. הכל חשוב ו(גם עלול להיות יקר ) אבל מסכום כסף מסויים ( שאינו מועט אבל גם לא בשמיים) רוב הצרכים החשובים שלנו לעצמנו ולילדים ( וגם חלק לא מבוטל מהרצונות )יסופקו באופן מאד משביע רצון…אתה הרי לא זקוק וגם לא רוצה חופשת סקי כל שבועיים, אני חושבת שלא היית רוצה לשפוך על ילדיך כסף החל מהגיל בו הם עוזבים את הבית כי זה מאד לא נכון עבורם להיכנס כך לחיים, וכו..
      דבר שני הוא הייתרון שיש בסכום כסף מספק אך מוגבל והוא ההכרח לעשות סדר עדיפויות..כשבאמת יושבים וחושבים בנחת ובמצב בו אין לחצים כלכליים רבים כמו המצב שאתה מתאר.. ניתן בהחלט פשוט לברור את המוץ מן התבן.. דורין עשתה זאת עבור עצמה.. וגם אתה ואני יכולים עבור עצמנו.
      חשיבה של “כל מה שאני רוצה” היא אשליה …בור ללא תחתית .. תחשוב רגע.. אם היה נוסף לך סכום כסף מאד גדול פתאום.. סביר שרצונותיך היו מתרחבים מאד- לא היית מסתפק רק בלעזור לילדים שלך ומה עם אחיך? וההורים שלך? לא היית רוצה גם “לסדר אותם?”.. והבית שהיית רוצה לגור בו לא היה הופך פתאום למשהו שחייב נוף מדהים, רצוי לים ברכה, פרקט אלון, ולבנים מטירה שפורקה בטוסקנה? סתם דוגמה כן..? וסביר גם שחופשת הסקי הייתה במקום אחר והיתה עולה פי 10
      אני אתן דוגמה שנתקלתי בה מכר שלי שחי בארה”ב סיפר שפגש מיליונר בעסקי המוזיקה ( נחשו איזה ז’אנר של מוסיקה ) שציפה את האסלה בשירותים בביתו ביהלומים…. את כולה.. בעלות של מליונים ( נשבעת לכם סיפור אמיתי ממקור ראשון ).
      דוגמה אחרת – הייתי מזמן בבית חדש של ידידה ..והיא סיפרה לי שהמטבח עלה לה כ250000 שקל.. בחצר הסתובבו 2 פילפיניות ומטפלת.. הבית למרות ( ! ) הסכומים שהוצאו עליו היה חמוד… עברו השנים הם התעשרו עוד קצת.. והבית הקודם כבר ממש לא “הספיק” להם הם .. עבורו לבית אחר שעלות בנייתו הייתה 6 מליון שקל.. וחדר האוכל הוא עם שולחן קבע שיש בו מקום ל40 איש..
      אני מכירה את האנשים האלו שנים.. הם התחילו כמוני וכמוך.. וליוויתי ואני עדיין מלווה את התהליך של מה שאורלי קסטל בלום מכנה “סרטן האפשרויות” . טוב להם בחיים , המון ממה שהם רוצים הם עושים.. אבל בבסיס מה שעושה להם טוב הוא לא השפע שציינתי ..מעבר לסכום מסויים לא גדול כל כך..סיפוק “הרעב ” יבוא רק מבפנים.. מחיים שבהם אדם ממלא צרכים בסיסיים רגשיים וחומריים.. התוספות שהרבה כסף קונה לא שוות את קריעת התחת והתועלת שהם נותנות שוליות.

      • נייס,אחלה תגובה ברלינאית, זה הכל עלות מול תועלת. כמו שכתבת לנצח נשאף ליותר, אבל יש דברים שלא שווה להתאמץ או להקריב זמן פנוי בשבילם.

  16. קראתי את את הדיון המעניין שהתפתח כאן.
    אני עדיין מחכה לתשובה של דורין לשאלתו של אמיר על צמיחה וכלכלה כאשר האוכלוסיה לא עובדת.
    בינתיים אני אנסה לענות על כך, הפילוסופיה של דורין יוצאת מנקודת הנחה בסיסית שכדי להגיע להון עצמי מסויים יש לעבוד ולחסוך כי הכסף עדיין לא גדל על העצים, נוסיף על כך שאם העבודה שלך היא מה שאתה אוהב לעשות ורוצה לעשות אז הכל בסדר, ואתה לא באמת רוצה לפרוש לפנסיה כי אתה עושה את מה שאתה אוהב ועוד מקבל על כך כסף.
    ומכאן שכן יש אנשים שהם ״עובדים״ על פי הפילוסופיה, הבעיה יכולה להסתתר בזה שאין זה מספיק כדי לייצר כלכלה צומחת.

    הכותב ״טריגו״ כתב בצורה יפה וסיכם, לשמחתה של דורין רוב הרצונות שלה אינם עולים הרבה כסף, ואילו הרצונות שלו עולים לא מעט, כי מה לעשות הבן אדם אוהב לעשות סקי, כנראה שהכל מתחיל ונגמר בהחלטות שלנו ומה אנחנו אוהבים לעשות.

    מילה אחרונה לדורין, אני נהנה לקרוא את הבלוג שלך ומעריך אותך על שיתוף הידע.
    לא ראיתי ברשימת ה 121 דברים שיש לך משהו שמעיד על זה שיש לך ילדים, אקדים ואומר שעוד אין לי ילדים ואני ואישתי מצליחים יפה לחסוך יותר מ 50% מההכנסה המשותפת שלנו.
    אבל אני תוהה אם אצליח לחסוך כך כאשר יהיו לי ילדים, תוספת ילדים למשוואה של הכנסות פחות הוצאות שווה חיסכון עלולה לשנות את המאזן בצורה משמעותית.
    אשמח לקרוא את משנתך בנושא.

  17. ביולוג ירושלמי

    עוד פוסט למופת… אאוריקה של תובנות. סופרלטיבים מחורבנים שלא מצליחים להסביר את מה שאני מרגיש באמת.
    אני חי את המילים הללו. אני חש אותן בעצמותיי. הן מתפוצצות לי במחשבות.
    מגיל צעיר אני חושב את מה שכתוב פה ומרגיש אידיוט גמור שרואה הכל עקום ואחרת וחייב להיות הכבשה השחורה. מגיל צעיר אני רואה את מה שכתוב פה ומרגיש מוזר ולא שייך וחריג ושונה וזה שלא מסכים עם כולם ולא מבין איך אפשר להמשיך ככה… ועדיין, מקסם שווא היות לא בחרתי לחיות אחרת. לא בחרתי את הדרך החוצה ממירוץ העכברים בגלל שהוא נוח להפליא לאדם קטן דעת וחסר אמונה שכמותי. אני חי אותו מבחירה (גם אם עקומה) ובצורה עכברית ביותר.
    מוזר.
    קורא ובוכה מבפנים, ממש ככה. המוח שלי מאבד איזון מהמילים, מהמלל, מהתכנים. מתפרק ומתחבר מחדש.
    קורא ושואל את עצמי איך יכול להיות שהכתוב משקף את הפנימי שבי בצורה כל כך קוהרנטית. כאילו אם לי היה כושר ביטוי שכזה הייתי כותב את אותם דברים בדיוק אבל אחרת.
    מזל שאת כאן לדברר אותי. בצורה אנוכית לחלוטין מזל שאת קיימת לכתוב את מה שאני מרגיש.
    לא הייתי משנה דבר. כתוב מושלם.

    אני יודע שאת לא מחשיבה עצמך כגורו, אבל אני מעריץ (מעריץ!) את היכולת שלך לכתוב את מה שאני חושב בצורה שכל כך מתחברת למחשבות שרצות במוחי. אני מעריץ את מה שאת מוציאה מתחת למקלדת.
    הנ”ל משנה עולמות של כל כך הרבה אנשים שלא אחטא לאמת לדעתי אם אומר שההתנדבות שלך בבלוג חשובה ומשפיעה עשרות מונים (ואנשים על גבי אנשים על גבי אנשים) אולי יותר מההתנדבות בבית האבות… כל אחד כפי יכולת ארגז הכלים שלו ליישם, כל אחד כפי יכולת ההבנה שלו להתחבר ולהבין, כל אחד וכפי ברז השפע שלו לקבל את המילים כדורבנות כנגד הטימטומיזם שבצרכניזם הבלתי פוסק בימינו אנו. למרות שאני מניח שבבית האבות את משיגה יותר לעצמך בצורה ישירה והרבה יותר בלתי-אמצעית.

    הבלוג הזה שינה, משנה ועוד ישנה לי את החיים טיפין טיפין. בזכותו (ב-ז-כ-ו-ת-ך!) יצאתי ממשיכת יתר בחשבון הבנק, חסכתי סכום כסף בצד בעו”ש כבופר לאיזון הוצאות חודשי, חסכתי סכום כסף בצד כפקדון בנקאי שמשמש אותי כקרן חירום ואפילו חסכתי סכום כסף נוסף בצד שהשקעתי בשוק ההון (כרגע בקופת גמל להשקעה).
    כל זה לא היה קורה בלעדייך. ואני רק מקרה בודד.
    בזכותך אין בי שום רצון לצרוך ולצרוך, לטוס לחו”ל ושלל מרעין דצרכנין. אני אמנם מתקלח במים חמים, אבל חושב שמבין שכל אחד כפי יכולתו וכל אחד שיטמיע ויקח מכאן מה שמתאים לו.
    כשיצטבר עוד סכום אשקיע גם בשוק ההון בצורה “ישירה” כי אני לא רוצה להיות חלק מפרדוקס הצעיר השמרן.

    אינספור תודות ענקיות על כל מה שאת עושה. אינספור.
    אני כל הזמן קורא אחורה וקדימה, הצידה וימינה בבלוג ונהנה, מפזר לחברים קישורים במייל ויוזם שיחות על התכנים בעבודה ועם החברים… מנסה לעשות שינוי.
    אם זה היה ספר, הוא לא היה מש ממיטתי.
    תודה!

השאר תגובה