חובות, סיפוק מיידי ודחיית סיפוקים

"חוב" מוגדר במילון כ"סכום כסף שחייבים לשלם לאחר מכוח התחייבות". בהקשר של ניהול תקציב המשפחה, נדמה לי שיש הגדרה טובה יותר.

חוב, בעיני, הוא "הבחירה לצרוך מוצר עכשיו ומיד, גם בהיעדר סכום הכסף המינימלי הדרוש לכיסוי עלות המוצר. צריכה באמצעות חוב כרוכה בעלויות נלוות כגון תשלום ריבית ועלות הזדמנות."

אם זו הייתה ההגדרה המילונית לביטוי "חוב", יתכן שאנשים היו מגבילים את השימוש באשראי (=כסף של אחרים) לסיפוק מיידי של הרצונות שלהם. אם היו דוחים סיפוקים, חוסכים בסבלנות וצורכים באמצעות כספם שלהם (שהרוויחו ביושר) סביר להניח שהתמורה בעד כל שקל הייתה גדולה יותר.

במילים אחרות – דחיית סיפוקים מאפשרת לחסוך כסף ולצבור הון.

לצערי , נדמה שרוב הישראלים טרם הפנימו את ההיגיון הזה. אנשים נוטלים הלוואות על ימין ועל שמאל ונכנסים לחובות כדי לקנות דברים כדבר שבשגרה. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שסך החובות של משקי הבית בישראל חצה ב-2013 את רף 400,000,000,000 השקלים.

 שני דברים יש בהגדרה שלא מופיעים בהגדרה המילונית:

1. ריבית על החוב – מימון מוצרים בכסף שאין לכם מביא בדרך כלל לפריסת העסקה ל"תשלומים". כל תשלום כולל חלק מעלות המוצר המקורי (קרן) בתוספת ריבית. כמובן שאם תמתינו ותוותרו על התענוג, תוכלו לחסוך בעצמכם כדי לקנות את המוצר (ולחסוך תשלומים ריבית יקרים).

2. עלות הזדמנות – על העלות הזו כמעט לא מדברים כשמדובר בכניסה לחובות, אם כי יש לה השפעה משמעותית. במקום לקנות את המוצר בזה הרגע ולהשתמש בכל כסף עתידי כדי להחזיר את החוב, ניתן להשקיע את הכסף מראש כדי לייצר תשואה גבוהה יותר מאפיק אחר.

ניקח דוגמה פשוטה. חנה, אנה ודנה הן שלוש אימהות. כל אחת מהן חושקת בהפקת בת מיצווש מפוארת לילדה, שעלותה לפחות 100,000 ש"ח.

חנה מחליטה ללכת על כל הקופה, הרי "חיים רק פעם אחת" ו-"אסור חלילה לחסוך מהילדה, מה החברות שלה עלולות לחשוב?" היא לוקחת הלוואה ל-5 שנים בריבית שנתית של 5%, מקבלת 100,000 ש"ח טבין ותקלין, מזמינה את אייל גולן לפזז על הבמה – והשאר היסטוריה.

אנה, לאחר מחשבה, מחליטה לרדת מהעץ, ולערוך אירוע צנוע יותר. היא לא לוקחת הלוואה. במקום זה, היא מחליטה לחסוך (בפק"מ, בעו"ש או מתחת לבלטות) את אותם הסכומים שחנה משלמת בהחזרי הלוואה שנתיים. בעוד 5 שנים, כשבתה תהיה בת 17, היא תוכל לתת לה מענק יפה לרגל סיום כיתה י"ב.

גם דנה מגיעה למסקנה ש-100,000 ש"ח על בת מצווה זה אפעס מוגזם. גם היא מחליטה לדחות סיפוקים ולא לקחת הלוואה. במקום זה, היא בוחרת להשקיע את הכסף שהיה משמש להחזר ההלוואה בקרן סל מנייתית רחבה, כגון VT או ACWI, העוקבת אחר אלפי מניות במגוון שווקים ותעשיות ברחבי העולם. בחמש השנים שחלפו, הקרן השיגה תשואה של 7.5% מדי שנה.

כדי להקל על החישוב, נניח שהחזרי החוב, החיסכון וההשקעה נעשו כולם פעם אחת בסוף השנה.

ולהלן התוצאות:

חנה החייבת שילמה 23,090 ש"ח מדי שנה בהחזרי חובות למלווה. היא ובתה נהנו מאוד מאוד מהבת מצווש, וכולם מאוד התרשמו. כעבור חמש שנים הילדה עברה לתיכון, שכחה מכל חברותיה הזאטוטיות והשאירה את אמה עם פחות 115,450 ש"ח בחשבון.

אנה החוסכת חסכה 23,090 ש"ח מדי שנה מתחת לבלטות. בתום חמש שנים עמד לרשותה הון של 100,000 ש"ח, שבו השתמשה כמענק לבתה על סיום חוק לימודיה. בנוסף, אנה נותרה עם עודף של 15,480 ש"ח (הרי נחסך ממנה תשלום ריבית). במילים אחרות: אנה בחרה לדחות את סיפוקיה למועד שבו לא תצטרך להשתמש בכספם של אחרים – ולכן נשארה עם עודף גדול מזה של חנה החייבת.

דנה המשקיעה הפקידה 23,090 ש"ח מדי שנה בקרן VT. כמו אנה, גם היא בחרה להעניק לבתה מענק של 100,000 ש"ח כעבור חמש שנים, אולם היא נותרה עם עודף של 57,993 ש"ח (אחרי מס רווחי הון). בכך שבחרה לדחות את ההוצאה למועד מאוחר יותר, להימנע מתשלומי ריבית, לקחת סיכון ולהשקיע את הכסף בשוק ההון (עלות הזדמנות), דנה המשקיעה נשארה עם עודף גדול משמעותית מזה של חנה החייבת ואנה החוסכת.

כמובן שהמטרה שלי כאן היא לא למנוע מכם (או מהילדה שלכם) את מנעמי החיים.

הטענה ביסוד הפוסט הזה היא פשוטה: מי שרוצה ליצור הון מירבי מהר ככל האפשר מוטב שילמד לדחות סיפוקים. נסו להיות כמו דנה, רק במקום למשוך את הכסף בשביל הילדה, קנו בזה משהו טוב יותר: קנו את העצמאות הכלכלית שלכם.

אדם שבוחר לדחות סיפוקים ולהתמקד בהגדלת ההון העצמי שלו יוכל תוך זמן קצר לממן כמעט כל דבר שירצה בלי להיכנס לחובות. לכן, אני מאמינה שבמקום לרוץ (פיזית) ולרכוש דירה גדולה ויקרה במינוף חונק, הדבר ההגיוני לעשות הוא לשכור דירה קטנה, להתגורר בה במשך כמה שנים, לחסוך ולהשקיע בחוכמה, ולקנות דירה ללא משכנתא.