לכאורה יש לי די והותר.... אז למה אני מרגיש כל כך רע ?

[qwerty]

נשמע שזה שרט אותך להסתכל על ההורים המזדקנים, והפחד הזה גורם לך לרצות להאחז ולהחזיר את הנעורים
יש לי הצעה קצת מצחיקה..
לצאת לטבע נגיד או מקום מבודד ו״לשחק אותה״ כאילו אתה ממש זקן. בן 80, צולע משתעל, עם מקל וסתם לטייל בטבע בצורה כזו של זקן. לראות איך זה מרגיש

תודה על ההצעה המקורית - כדי להפוך אותה לריאלית יותר הזקן בן ה -80 הוא כבר בן 88 והוא לא יכול לטייל בטבע , במקום מקל הליכה יש לו כיסא גלגלים
הוא נמצא בביתו, ויש גם חיתול,וגם ריח של קקי בדירה...

נראלי למרות שאין לי ילדים, שזה לא מופרך להתבגר ולאבד מהenthusiasm האישי, כשמטפחים ומביטים על הילדים שלנו המתבגרים. זה לא נותן סיפוק? אפילו אם הם ילדים טובים כמו שאמרת עם חיים נורמטיבים. אולי להשקיע זמן איכות איתם, והנעורים שלהם עצמם ישפיעו עלייך לטובה

זה נכון שהילדים מחברים אותי מאוד לנעורים דרכם ויש תחושה של משמעות בזה שאני עוזר להם בלימודים או בתובנות על החיים..
(מצד שני הפער ההולך וגדל בין הנעורים שלהם וההזדקנות שלך הוא קצת מכאיב בלב)
אני מאוד שמח שהתגברתי על החששות שלי מהבאת ילדים כי ללא הילדים כמעט בטוח שאישתי המקסימה הייתה נפרדת ממני וגם הייתי שוקע הרבה יותר עמוק במצולות הדכאון בשלב הזה.
יחד עם זאת כשהילדים ספציפית בגיל ההתבגרות זו תקופה מאתגרת יותר לחוות סיפוק ושימחה איתם, הם פחות צריכים אותך , הפתיל שלהם מאוד מאוד קצר, ויש לך יותר זמן פנוי לתת לכל הג'וקים להיכנס חזרה לראש ולחשוב מחשבות אקסיטנציאליסטיות ...

בכל מקרה נראה שסידרת לעצמך חיים מאד נוחים ונחמדים

תודה , הם אכן נוחים, וזה יהייה מגוחך ומקומם מצידי להתלונן עליהם , אם אני משווה אותם לחיים של רבים אחרים במדינה,
אני לא מתלונן ,פשוט מתסכל אותי שעוד לא מצאתי דרך לתרגם את הכסף שהצלחתי לחסוך לתחושה של סיפוק ואושר "מהסוג הנכון"
קיוותי שאוכל בשלב הזה לחוות יותר תחושות של " ואו איזה בר מזל אני שאני יכול להרשות לעצמי לבחור לעשות כך או כך או לחוות את זה ואת זה"
אבל אני עדיין בתהליך של חיפוש - החיפוש מלווה אותי כבר עשרות שנים, פשוט בשנים האחרונות מתחילים לראות את הסוף, כן עדיין רחוק אבל כבר נראה, כבר מוחשי
והגוף כבר לא בריא כמו פעם, וזה רק מגביר את חושת ההחמצה.(כמה מכם התייחסו אלי בהודעות כבן 40 - אני הרבה הרבה יותר קרוב לגיל 50 מגיל 40!)
הנה מישהו שיכל להרשות לעצמו לעשות מסע סביב העולם עם כל המשפחה במשך שנה. אבל בכל זאת זה לא מספיק מושך אותי לעשות זאת.( זה גם לא חלום של אישתי) או: יכולתי - אם היה לי רעיון הולם והייתי משוכנע שזה ייעשה לי טוב- להשקיע מיליון שקל בהקמת מיזם או עסק חדש ולצאת להרפתקאה (שיש לה את הפוטנציאל להעניק סיפוק ענק של עשייה והצלחה) מבלי לקחת הלוואות מאף אחד -בעוד אחרים יוצאים להפרתקאות כאלה תוך לקיחת הלוואות "מפחידות"
אבל לא מצאתי רעיון כזה - וכל עוד אין לי משהו שאני רוצה ומאמין בו, הכי סביר בעיני לשמור על הכסף כדי שגם הילדים שלי יכולו להנות מהתחלה קלה יותר בחיים
אני יודע כמה העזרה מההורים הקלה עלי ועל אישתי .
אני כל הזמן פתוח לרעיונות (שלכם) ובינתיים אני נשאר עם השגרה הנוחה אבל הלא מסעירה ומאמין שאם לא אשנה משהו אז בעתיד אני ארגיש חרטה
מצד שני אני תמיד זוכר שאם עכשיו אני לא מרוצה ואני בוחר לעשות שינוי גדול - ייתכן שהמצב יהייה הרבה יותר גרוע ותהיי חרטה על "השטות שעשיתי" , "מה חשבתי לעצמי ?"

נ.ב. גם רעיונות לספר ממש ממש טוב שלא יכולתם להפסיק לקרוא - יתקבלו אצלי בברכה

 

[אנא-אל]

נ.ב. גם רעיונות לספר ממש ממש טוב שלא יכולתם להפסיק לקרוא - יתקבלו אצלי בברכה

נסה את ׳ברלין, אלכסנדרפלאץ׳ של אלפרד דבלין או ׳המרקיז דה בוליבר׳ של ליאו פרוץ או ׳סטונר׳ של ג׳ון וויליאמס או ׳דאבלינים׳ של ג׳ימס ג׳ויס

 

[Homer]

לקפוץ למים של אנאבלה שקד.מרחיב אופקים ומעורר מחשבה.

 

[בת העמק]

בינתיים אני נשאר עם השגרה הנוחה אבל הלא מסעירה ומאמין שאם לא אשנה משהו אז בעתיד אני ארגיש חרטה

בעקבות השרשור שלך שוחחתי עם בעלי ומסתבר שגם הוא מרגיש צורך לעשות משהו חדש ומסעיר שאולי עוד כמה שנים כבר לא יוכל לעשות.
המחשבה שלו היא טיול לבדו עם אופנוע בכבישי אירופה הצדדיים ולזרום עם מה שקורה תוך כדי ובלי לתכנן יותר מדי. אני חושבת שאעזור לו מנטלית להגשים את זה, במיוחד כי אני זוכרת לטובה את השינוי שחל בו לאחר מסע אישי שלו ב"שביל ישראל" בגיל 40.

 

[החכמה מאין תמצא]

הקישור הקודם היה קישור כללי על הסיפור. את הסיפור המוסלמי עם ציטוטים מהקוראן אפשר למצוא בקלות -

Ma'arif al-Qur'an — Tafsir Surah Al-Qamar, Ayah 1 - Quran.com

Linkage between Surah An-Najm and Surah Al-Qamar Whereas the preceding Surah An-Najm had ended on a note of warning to disbelievers in the words: اَزِ...

quran.com

The Splitting of the Moon and the Holding Back of the Sun — Imam Ghazali Institute

“The Hour has drawn near, and the Moon was split in two. Yet, when- ever they see a sign, they turn away, saying, ‘Same old magic.’” (54:1-2) Allah Exalted informs us of the splitting of the Moon in the past tense, and describes how the disbelievers turned away from His signs. Commentators and peopl

www.imamghazali.org

הסיפור מספר שלא רק סביבת מכה, אליו כיוון מוחמד את הנס, ראו את הירח אלא שלאחר מכן אנשי מכה החשדנים הלכו ושאלו אנשים מאיזורים גאוגרפיים שכנים וגילו שגם הם ראו את הנס. יש אפילו תיעוד של איזה מהרג'ה הודי שמספר על עצמו שראה את הנס (מהודו) ובעקבות כך התאסלם.
גם על חציית המים של ישו יש הרבה תיאורים של עדים ואף הסיפור מסופר במספר ביוגרפיות של אנשים שונים שראו את האירוע.
אז א. זה רחוק מהטענה שדתות אחרות זה אדם אחד שטוען שראה ואז שכנע. (אני מדבר ברמת הסיפור, על העלילה ההיסטורית אפשר להתפלפל)
ו-ב. לטעון שאין משהו בכלל באף דת אחרת זו טענה מאוד קשה להוכחה, ודורשת הוכחה ממי שטוען אותה. אם אתה חושב שזה נכון אז צריכה להיות עבודה שסוקרת את כל הסיפורים של כל הדתות איפהשהו. אם יש לך מקור (שסוקר ברצינות דתות אחרות, לא כזה שמספר על דתות אחרות מתוך עמדה ומתוך זלזול) שמגבה את הטענה שמעמד הר סיני מהווה אירוע ייחודי השמור רק לדת היהודית אשמח לקרוא.

הרב לורנס קלמן - אתאיסט אבולוציה VS אמיתות תורת ישראל - הוכחות לוגיות HD - הרצאה עוצרת נשימה - תהנו

הרב זמיר כהן - אתאיסט אבולוציה VS אמיתות תורת ישראל - הפלת כל הדתות HD - הרצאה עוצרת נשימה - תהנולחצו "הירשם כמנוי" (Subscribe) ואל תשכחו ללחוץ על סמל הפעמון...

www.youtube.com

תסתכל פה.
מחקר מקיף בדיוק על זה.

 

[JWL]

ספורט עצמו לא מפריש המון דופמין למופנמים, שלרוב משתעממים מהחזרתיות ומאי הקוגנטיביות של הפעולה

אבל אני רוצה, כאדם מופנם (introvert), ל’הגן’ על הספורט...
אני מוצאת שספורט הוא עולם עשיר. והחזרתיות שבו לא משעממת.
לפחות כמו שתרגול נגינה לא משעמם בפני עצמו.
הנושא במהותו לא משעמם.
אולי אתה מתקשה למצוא את המופלא, את הדקויות, (מסיביות שיכולות להיות אובייקיטיביות לגמרי, כמו מגבלה פיזית ואפילו סתם חוסר נטייה גנטית לתחום, לא כאשמה) אז זה נראה לך משעמם.

אני חובבת לגמרי. לא מקצועית. למשל בשחייה,
בתחילה היה לי מרתק להצליח לשחות בריכה שלמה בסגנון חתירה,
בלי לעצור באמצע הבריכה כי נגמר לי האוויר.
אחרי שהצלחתי את זה, היה לי מאתגר לעשות את התנועות כך שלא יכאב לי הצוואר.
כשהצלחתי את זה , היה לי מעניין לנסות לנשום כל 5, במקום כל 3.
ואח”כ להתהפך (flip-turn) בסוף ה lap , לפני החזרה.
וכן הלאה.
ותוך כדי הניסיונות אתה מגלה שמה שמעניין באמת זה לא ההצלחות של קווי המטרה שאתה שם לעצמך בכל שלב.
מה שמעניין זה, איך הגוף שלך משתנה במהלך הזמן (מבנה, דופק, קיבולת אוויר בריאות, יכולת להפיק חמצן ממנו), וגם איך התפיסה שלך משתנה, תפיסת המים, תפיסת הגוף שלך במרחב. וגם איך הנפש שלך משתנה בעקבות כל אלה.
בקיצור עולם שלם...
לדעתי זה מתנקז לצערי למה שאמר מישהו למעלה (אולי @משה ?) ש 50% אחוז מאושר זה מבנה פנימי.
זה קצת לא פייר, כי מגיע לכולם להיות מאושרים כמה שאפשר.
וכל הכבוד למי שלא מתייאש מלנסות.

 

[Williamsburg]

ואני מעריך מאוד את ההשקעה שלך, סול, בדיון!

סמוך על סול!

 

[JWL]

הזקן בן ה -80 הוא כבר בן 88 והוא לא יכול לטייל בטבע , במקום מקל הליכה יש לו כיסא גלגלים
הוא נמצא בביתו, ויש גם חיתול,וגם ריח של קקי בדירה...

זה כשלעצמו בלבד (הורים במצב כזה) יכול לגרום לכזה צער גדול, שאין בכלל מה לדבר על אושר.
כי זה תופס ממש את כל הקשב, ואין מקום בכלל להרגיש משהו אחר.
זה טרי אצלך? (פחות משנה?)

 

[qwerty]

זה כשלעצמו בלבד (הורים במצב כזה) יכול לגרום לכזה צער גדול, שאין בכלל מה לדבר על אושר.
כי זה תופס ממש את כל הקשב, ואין מקום בכלל להרגיש משהו אחר.
זה טרי אצלך? (פחות משנה?)

לא טרי

 

[klayhamn]

אני גם הייתי סקפטי לגבי טיפול - ממליץ מאוד שתתן לזה צ'אנס (יכול להיות שתצטרך לנסות יותר ממטפל אחד עד שתמצא אחד שאתה מתחבר איתו, תן 2-3 פגישות במינימום לפני שתכריע). אצלי זה עשה שינוי משמעותי מאוד בחיים.
גם לגבי תרופות פסיכיאטריות - זה נכון שיש לעיתים תרופות לוואי אבל יש כל הזמן התקדמויות בתחום ותרופות משופרות, ופסיכיאטר טוב יוכל להתאים את התרופה הנכונה והמינונים המתאימים.

לגבי תחביבים - לפחות עבורי - התחביבי האולטימטיבי שלעולם לא מתכלה הוא ליצור -
ואני חושב שזה קורה גם להרבה אנשים שכשמתפנה להם הרבה זמן הם פונים לתחביבים של יצירה (או נניח הוראה או דברים דומים).

זה יכול להיות גם יצירה של אומנות, גם יצירה של ספרות/שירה, גם משהו פיזי כמו בנייה של רהיטים או מיניאטורות או כל דבר אחר.

יש בזה הרבה סיפוק - במיוחד אם יצרת משהו עם תכלית שיש לו שימוש/הנאה עבור אחרים.

 

[underground_state]

אין טוב בלי רע
אין רע בלי טוב
אם רע לך, סימן שלפני זה היה טוב
אם טוב לך, סימן שלפני זה היה רע

האסימון נפל כשהבנתי שהמפתח לפתרון הפרדוקס נמצא בתוכנו. לכל אחד מנוע משלו. ברי המזל שבינינו מודעים למה שמניע אותם, ומה המהות שלהם בחיים. לצערי, רבים מדי תולים את יהבם בפרמטרים חיצוניים וגשמיים.

במקרה שלי, מאז גיל צעיר, יש בי מנוע בעירה פנימי, כמעט אמוני.
המנוע דולק כל הזמן, פועל במודע, ובתת-מודע
חלק קוראים לזה שאפתנות, וחלק תחרותיות
בפועל, כשאני לבד, אני פשוט ילד סקרן ותמים
ששואל שאלות פשוטות ומטופשות, ואז מגלה שהתשובות עליהן מורכבות באופן מפתיע

מהות החיים, בעיני, היא לקדם את ההבנה שלנו לגבי איך העולם פועל
וככל שאני לומד יותר, השאלות מתווספות
ומייצרות קשרים בין תחומים שנראים מנותקים אחד מהשני, ואלו רגעי ה WOW שלי. זה מרגש בכל גיל. מניסיון.

מחקר טהור הוא מסע אינסופי, שכל אחד תורם לו בתורו, כל עוד הוא במשמרת.

אם אתחשב בעובדה שמשלמים לי כל חודש על מנת להמשיך לשאול שאלות ולנסות לענות עליהן, תחושת הסיפוק מתעצמת.

ויש את החיים עצמם: ילדים, חברים, עיר, עולם חיצון, ויש בהם המון פלא. אבל הפלא האמיתי, הראשוני והמקורי, נמצא בתוכנו.

 

[לנצח נתהה]

היא לקדם את ההבנה שלנו לגבי איך העולם פועל

מסכים לגמרי,אבל לא לכולם יש את הפריבילגיה ויכול להיות שלא כולם ימצאו בזה את מבוקשם

 

[AIML]

ומייצרות קשרים בין תחומים שנראים מנותקים אחד מהשני, ואלו רגעי ה WOW שלי. זה מרגש בכל גיל. מניסיון.

כן, אני הורס מסיבות.

בהתחלה זה מרגש, מלהיב, wow וברק בשמי הלילה, אבל ככל שאתה מבין ומקשר ומסביר את התובנה המהממת בצורה ברורה וסוגר את כל הפרטים אתה בעיקר תוהה איך לא הבנת את זה קודם. ואחרי שזה קורה מספיק פעמים…

זכורה לי הרצאת keynote בכנס ממרצה שנחשב כוכב בזמנו. ההרצאה שלו היתה מהממת, ממש wow, מדהימה. הלכתי למאמר והרבה מהדברים היו ניפנופי ידיים, יוריסטיקות או ״להמשך חקירה״. מאחר והתלהבתי חיפשתי עוד חומר עד שהגעתי להקלטה של הרצאה ישנה יותר של פרופ שאני מאד מעריך, מהכרות. הוא הרצה בצורה מתודית, רגועה, ממש משעממת. דבר נובע מדבר, הוכחה אחרי הוכחה, בשקט, ברור, סגור. מושלם. טריוויאלי…

 

[דאניל]

להתנדב בער"ן

דיכאון עלול להיות מדבק. לדעתי, התנדבות עם בעלי מוגבלות שכלית, בייחוד ילדים, יכולה להתאים לך יותר. מנסיוני, הם הרבה פעמים אופטימיים ומעודדים. הם אסירי תודה על כך שמבלים איתם, מתחברים וסומכים עליך במהירות. זה מאוד תורם לתחושת המשמעות.
אבל אל תלך יותר מפעם או פעמיים אם אתה מפחד שלא תוכל להתמיד בזה לפחות כמה חודשים. בהתחלה ההתנדבות לא כיפית ואפילו מלחיצה. זה כמו ספורט, מתחילים להתמכר רק אחרי כמה חודשים. אבל בינתיים החניכים סומכים עליך, אז אתה לא יכול להבריז ולאכזב אותם.

 

[ישראל]

מחשבות מוכרות.
מרגיש מהכתיבה, ואולי רושם מוטעה, שמבחינה כלכלית אתה לא מודאג ומוכן לשלם על הדבר שיסב לך אושר אבל גם מרגיש שאתה לא מוכן ready ללכת לאזור אי הוודאות, להתנסות גם במחיר שגילית שמשהו לא בשבילך ולו רק כי מחער ההכנסות ירד ולא קיבלת את התמורה שלה אתה מצפה.
הצעה פרקטית, תניח שפיטרו אותך ואין לך משכורת לשנה הקרובה ותתחיל להתנסות, להתנדב או לעבוד במקומות שלא היית שולח קוח בשביל הפרנסה הבאה שלך באותה רמת הכנסה.
כמובן, דעתי רק על בסיס מה שכתבת שאני משוכנע שהוא רק רובד אחד שלך.
בהצלחה
אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים

 

[yuvalritt]

תובנה חשובה עבורי הייתה שהחוויה של החיים היא די בלתי תלויה מהתנאים האובייקטיבים:
יש אנשים שבעי רצון מהחיים וכאלה שפחות. עניים מסופקים לעומת עשירים מרירים, צעירים נוירוטים לעומת זקנים שלוים. וזה למרות שעבור כולם המוות ודעיכת הגוף ודאיים.
להתרשמותי ההבדל טמון בנפש ובתודעה, ובעיקר בדפוסי המחשבה שלנו: האם מסתכלים בחצי הכוס המלאה או הריקה, שופטים לכף זכות או חובה (הן את הזולת והן את עצמי), הכרת תודה, חמלה (הן לזולת והן לעצמי), דימוי עצמי, ערך עצמי, וכן הלאה.

למשל, כתבת: "ניסיתי לחשוב על מקום בח"ול שזול לחיות בו לאיזה תקופה אבל שמזג האוויר נעים ושלא רצחו שם יהודים בשואה". אין חולק שהייתה שואה, אבל מקום הוא לא רק העובדה שרצחו בו פעם יהודים. כמו ששניצל הוא לא רק תרנגולת שפעם גדלה בדוחק וסבל עד שנשחטה ללא הרדמה. ואדם קרוב ויקר הוא לא רק האכזבות שהסב לנו. ואני הוא לא רק הדברים שלא השגתי וכבר לא אשיג.

מהנסיון האישי שלי, אני ממליץ:
1. טיפול פסיכולוגי - זה הועיל לי בכל כך הרבה תחומים. למשל נעשיתי שלו יותר, לא מופעל מדברים או אמירות שפעם היו מקפיצים או מרתיחים אותי; פחות טרוד ויותר ספונטני בהחלטות (אם יומיומיות ואם רציניות). והבחנתי בשינויים שניכרו בי לעומת בני משפחה שפעם הייתי מגיב כמוהם - ולפתע בעוצמה ותדירות פחותים, אם בכלל. החשוב הוא למצוא מטפל שיש חיבור איתו - לפני הטיפול המוצלח שאת תוצאותיו תיארתי, הייתי שנה עם מטפל אחר שלא היה איתו חיבור, וזה היה בזבוז זמן וכסף. בדיעבד הייתי צריך להקשיב לאינטואיציה ולהפסיק אחרי חודש חודשיים.
2. ויפאסאנה - מדיטציה בשתיקה. אני עשיתי סופ"ש ארוך בן ארבעה ימים בריטריט של עמותת תובנה בקיבוץ עין דור, אליהם הגעתי דרך קריאת ראיון בעיתון עם המייסד סטיבן פולדר, ואז הספר שלו "ערות בחיי היומיום". כל מי שאני מכיר שעשה לפניי ואחריי מתאר את זה כחוויה מפעימה וחיובית, וכך היה גם לי. חשוב להדגיש, אי אפשר להשוות קריאה על ספרות מיינדפולנס/בודהיזם לתרגול עצמו. למי שחושש מהשתיקה - זה החלק הכי קל .
3. יוגה - יש ליוגה תכונה שמעבר לתועלת הגופנית, היא מיטיבה עם הנפש. וזה לא עניין רוחני (אני לא מחשיב עצמי כרוחני). התחלתי לתרגל גישה בשם איינגאר יוגה בשביל התועלת הגופנית, וגיליתי עם הזמן שיש לזה השפעות מאד חיוביות בויסות, קרקוע, ריכוז, שביעות רצון ורוגע.

אני מאמין שכולנו יכולים למצוא משמעות וסיפוק. וערות היא צעד חשוב ומשמעותי בכיוון הזה. מקווה שתרגיש טוב יותר!

 

[בת העמק]

למשל, כתבת: "ניסיתי לחשוב על מקום בח"ול שזול לחיות בו לאיזה תקופה אבל שמזג האוויר נעים ושלא רצחו שם יהודים בשואה". אין חולק שהייתה שואה, אבל מקום הוא לא רק העובדה שרצחו בו פעם יהודים

אם המקום הזה אחראי לרצח משפחתי, הוא תמיד יישאר כך לגביי. אנקדוטה: הבן שלי משוחח בטלפון עם אחותו ועולה דיבור על הגירה (שאף אחד מהם לא מתכוון לעשות נכון להיום), והוא מציע לחפש כפר קטן בגרמניה על גבול אוסטריה. זאת בדיחה ע"ח אמא שלהם שכף רגלה לא תדרוך בארצות האלו.

להתרשמותי ההבדל טמון בנפש ובתודעה, ובעיקר בדפוסי המחשבה שלנו: האם מסתכלים בחצי הכוס המלאה או הריקה, שופטים לכף זכות או חובה (הן את הזולת והן את עצמי), הכרת תודה, חמלה (הן לזולת והן לעצמי), דימוי עצמי, ערך עצמי, וכן הלאה.

אני שופטת גם לזכות וגם לחובה, גם את עצמי וגם את האחרים. אבל אני לגמרי מסכימה שצריך לזכור להודות על מה שיש כבסיס להסתכלות קדימה. מירמור מוביל ליאוש ודכדוך. אני פחות חובבת התייחסות פנטזיונרית על עצמי ועל אחרים. רבים מנרצחי השביעי לאוקטובר היו בעלי השקפה דומה לשלך (גם בקיבוצים וגם בנובה), ואלה ששרדו כבר פחות חומלים על העזתים ודנים אותם לכף זכות.

 

[לנצח נתהה]

אם המקום הזה אחראי

לא רוצה לעצבן,אבל זה לא המקום,אלא האנשים שעשו את זה והם כבר מזמן מתים.
אז מה הרציונל? או שאין כזה וזו פשוט החרמה. ?
גם בסדר, לא שופט. המשפחה שלי ברחה לארהב לפני השואה אז לא חוויתי את השלכות השואה באותה צורה

 

[בת העמק]

לא רוצה לעצבן,אבל זה לא המקום,אלא האנשים שעשו את זה והם כבר מזמן מתים.

המקום זה אנשים ותרבות, לא סוג האדמה שיש שם. ואני חושדת בגרמנים שזה עדיין נשאר בתרבות שלהם. בנוסף, אמי נולדה וחיה בגרמניה עד שכל משפחתה גורשה (והם היו חתיכת חמולה בעיר הולדתה) ונשבעה לא לדרוך שוב על אדמתה ואני הולכת בעקבותיה.

 

[Homer]

זו נקודה מעניינת, אבל סוטה מהשרשור המקורי. "בתרבות שלהם" את מתכוונת לאנטישמיות? נטיה לרצח עם? או לנטיה להיות צייתנים ולשתף פעולה עם שלטון סמכותני(לדוגמה אם השלטון אומר להפריד זבל, כולם מפרידים זבל, אם השלטון אומר להרוג אנשים כולם הורגים אנשים).
הקומוניסטים ברוסיה למשל הרגו מיליונים, אבל לא רק על רקע אתני, אלא על רקע פוליטי. אבל גם שם הייתה תרבות סמכותנית לפני עליית הקומוניסטים לשלטון.
אני חושב שבמדינות עם מסורת ארוכה של ליברליזם, הסיכון לשלטון רצחני נמוך יותר, אבל אי אפשר לדעת אם 80 שנה זה מספיק ארוך או לא.
גילוי נאות: ממשפחת שואה בעצמי, אבי ז"ל תמיד אמר "גרמני טוב זה גרמני מת".