ממליץ על הספר "לישון באלכסון" של אליקים כסלו.
לפני שאנו מתיימרים להלל ולשבח את פלאי הטכנולוגיה וחזית הרפואה, מוטב להיזכר בהיבטים נוספים שאולי נראים לנו אלמנטריים: התייחסות השכנים והסביבה לסינגלים/אל-הורים, היכולת שלנו כאדם יחיד גם לעשות קניות + גם להאכיל את עצמנו + גם להתעמל + גם להתרועע עם אנשים + גם לתחזק את הבית ועוד שלל פעילויות הכרחיות ביום נתון. כמובן שלכל הנושא הזה כנראה תהיה השפעה משמעותית, לכל הפחות, לשאלות כמו שביעות רצון מהחיים ובריאות פסיכולוגית (שעשויים להשפיע על תוחלת החיים). ובל נשכח את היכולת שלנו לייצר עניין ומשמעות בעצמנו, לבדנו, מהשגרה והיומיום. האם GPT יכול לספק מענה אמיתי ולא קוסמטי לגבי העניין הזה?
בהקשר חיובי דווקא, מוטב לדעת שגם אדריכלים ומהנדסי ערים מתחילים להיות יותר ויותר ערים לקונספט הזה של רווקות והם מעצבים ובונים שטחים ומתקנים ציבוריים ופרטיים בהתאם לזה. מניח שזה רלוונטי יותר לערים הגדולות. בהתחשב בכך שכמות הסינגלים הולכת ועולם בכל העולם, כולל במדינות אולטרה דתיות כמו איראן והודו וכל שכן במדינות מערביות, מניח שמלבד עיצוב ערים הנושא הזה יקבל מענים בעוד היבטים, ובייחוד בהיבט החברתי.
אבל הנקודה הכי משמעותית שצדה את תשומת ליבי מהספר, לפי מיטב זיכרוני יש לציין, היא הטענה שקשה להגיע לגיל זקנה כשחיים לבד, אבל מי שכן זכה להגיע, נהנה מעקומת אושר שממשיכה לעלות בעוד עקומת האושר של המונוגמיים שמאבדים בשלב זה או אחר את בני זוגם, דווקא מתחילה או לרדת או שהעלייה נחלשת באופן משמעותי.
כמו כן, באופן אירוני, הסינגלים שזכו להגיע לגיל זקנה בתנאים בהם עליהם לדאוג לעצמם לבד, הם כנראה מאוד מאוד "מחוברתים": מתנדבים, נהנים ממועדוני תחביבים קבועים, מעורים עם שכניהם, עם הקהילה ועם בני משפחתם. זה מרגיש לי דיי פרדוקסלי ועם זאת הגיוני מאוד. ככה שלדעתי האישית בלבד, היכולת של אל-הורים או סינגלים לשרוד ולשגשג לאורך זמן בהחלט תלויה בתפקוד הקהילה, התרבות והמדינה שלהם. בהקשר הזה אני קצת פסימי לגבי המצב הנוכחי של החברה בה אני חי, אבל אופטימי שככל שהמצב ימשיך להתדרדר בסוף יצא מתוק.
