Tsachi01
משתמש בכיר
- הצטרף ב
- 8/12/20
- הודעות
- 1,107
- דירוג
- 1,482
בעקבות מה שקרה באחד השרשורים האחרונים פה, שנהפך משרשור פורה ומעניין, לשרשור עקיצות הדדי הלוך - חזור ששום דבר טוב כבר לא ייצא ממנו,
חשבתי שהגיע הזמן שנפתח את זה. זו סוגיה שממש לא מתרחשת רק כאן (פה היא דווקא דיי עדינה) , אלא היא תופעה רחבה ורעילה בעולם האינטרנטי הוירטואלי , עידן הרשתות החברתיות, ועידן הטקסטים שכמעט כולנו חשופים אליו.
עידן האינטרנט הוא עידן שמוסיף לנו לא מעט ידע, דיונים מעניינים, ולרב יכול להיות מאוד מעשיר ופורה, אך לעיתים עלול גם להיות מאוד קר ואכזר.
אפשר לראות בעידן האינטרנטי כמה מהר וכמה קל לרדת לפסים אישיים ולגעת לאנשים איפה שהכי פוגע.
כל מי שטייל קצת בפייסבוק או קרא טוקבקים, יכל לראות עד כמה רחוק זה יכול להגיע.
כי זה מאוד קל לפגוע חזק שאינך רואה את הבנאדם שמולך, לא סתם יצא המונח הפופולרי ״גיבור מקלדת״.
וזה אף מגיע במקרים קיצוניים, לעיתים עד מצב של פגיעה נפשית קשה ואף של התאבדויות בעקבות העלבונות (בעיקר אצל בני נוער, אבל לא רק)
קחו את אמא שלי למשל, בחיי שכל אחד שיפגוש אותה ישר יאמר שהיא האדם הכי נחמד וטוב לב שפגש בעולם, היא באמת לא מסוגלת לפגוע בזבוב, אבל שהיא מתכתבת בוואטסאפ לפעמים עם המעגלים שלה, והיא כועסת, היא פשוט אדם אחר בטקסטים, אני לא מזהה אותה לפעמים בוואטסאפ בחיי.
וזה ממש לא רק היא, זה כולנו -
משהו בטקסטים גורם לנו להית עוקצניים ובוטים יותר, וזה כלל לא משנה אם אנחנו צודקים באבחנות שלנו או לא, אנחנו פשוט הרבה, אבל הרבה יותר ישירים בטקסטים.
בגלל זה באופן כללי שאני משוחח על נושאים ״כבדים״ עם המעגלים שלי, תמיד אעדיף להיפגש ואפילו להתקשר, אך אשתדל לא להתכתב על נושאים כבדים ורגישים.
גם שאני הייתי צעיר יותר ולא ידעתי טוב יותר, הייתי לעיתים רבות נעלב ומגיב בחריפות חזרה, חושב שזו הדרך ל״הציל את כבודי״, אחחח..חח... צעיר ונאיבי שכמוני, לא הבנתי שאני רק רומס את ה״כבוד״ שלי עוד יותר ועכשיו הוא כבר באמת הפך למה שנקרא : ״כבוד אבוד״, כי שאתה נותן למישהו להוציא ממך תגובה אמוציונלית,
הוא כבר ניצח. וזה כלל לא משנה מה ענית חזרה.
לעולם, אל תגיב עם הרגש, לעולם. תמיד עם הראש. אני יודע שזה לעיתים קשה, מאוד קשה, אבל אי אפשר לנצח עם הרגש. פשוט אי אפשר נקודה.
אז לכלל קוראי השרשור שמישהו מעליב אותכם, הנה טיפ קטן ממני -
בין אם הצליח ובין אם לא, אל תנסו לעקוץ אותו חזרה, כי אז אתה רק נכנס לפינה שמציגה אותך לא טוב ועלולה לאשר את מה שהצד השני טוען.
למשל אם לדוג׳ היו כותבים לי שאני חסר ביטחון, בין אם הייתי מסכים עם זה בתוך תוכי ובין אם לא, הייתי מגיב פחות או יותר אותו דבר, משהו בסגנון של : ״זכותך לדעתך״. וזהו. עובר הלאה. ונראה לי שאפילו כבר הגבתי כך פה לנסיון לעקוץ אותי ולהלבין פניי בעבר. ומה קרה שניה אחרי שהגבתי כך?בעצם לא נתתי ״דלק״ לעקיצה ולכן היא כבתה לתוך עצמה עוד באותו רגע שנכתבה.
אך אם לעומת זאת, הייתי עונה בעקיצה חזרה, משם זה הולך ל:
ירידה לרמתו של העוקץ + ״התקוטטות״ אינטרנטית הלוך - חזור אין סופית = אין דרך שתצא ממנה טוב.
ובטיפשותך הרבה, במקום לגרום לקהל לעבור הלאה, אתה רק ממקד את הקהל על זה, ובזה מעתה הם בעיקר מתעסקים כמו שקרה בשרשור הקודם פה.
להגיד שאני מצליח להגיב כך 100% מהמקרים? כמובן שלא, כולנו בני אדם, אף אחד לא מושלם. אבל גם 99% ואף 95% זה מעולה.
חשוב לזכור - תגובה מתגוננת מנציחה את העקיצה. תגובה אדישה - משכיחה אותה.
אז כמו שאמרתי , מה עונים בתגובה לעקיצה? הכי טוב לתת תשובה כזו בסגנון של :
״זכותך לדעתך״
״מקבל את ההערה, תודה״
״אוקיי״
האחרון הוא המועדף עליי. הכי טוב לענות ב ״אוקיי״ וזהו. לא להוסיף עוד כלום. פשוט - ״אוקיי״. הכח של הפגנת האדישות שיוצאת מהמילה הבודדת הזו, הוא עצום.
וכמובן שגם תמיד אפשר להתעלם לחלוטין ולא להגיב בכלל, כאילו שלא שמת לב/לא שווה התייחסות, זו גם דרך.
לעומת זאת במגננות ועקיצות הדדיות, אי אפשר לנצח אלא אם כן קוראים לך דונאלד טראמפ או גורדון רמזי.
ואני יביא לכם דוגמא מצוינת לדבריי, מקרה וויל סמית וכריס רוק:
אם רק וויל סמית היה צוחק על ההערה של כריס (במיוחד שהוא עצמו בדרן זו תגובה מתבקשת) או אפילו לא מגיב בכלל ומעמיד פניי אדיש, 99% מהקהל בבית והצהובונים היו שוכחים עוד באותו רגע. כן כן, באותו רגע (!) הם כבר היו שוכחים מהבדיחה של כריס על ג׳ידה וממשיכים בשגרת יומם; אבל, התגובה האמוציונלית של וויל סמית, רק נתנה אישור בעיניי הקהל והתקשורת, שהנה, כריס נגע לו בנקודה רגישה. וזה כלל לא משנה אם היא נכונה או לא.
ואני דווקא לא מדבר על הסטירה, מה שנתן את רב האימפקט לדעתי זה לא הסטירה שלעצמה, אלא התגובה האמוציונלית מאוד שיצאה לו מהפה מיד אחר כך.
ומשם התחילו העקיצות והדיונים האין סופיים בנושא אצל הקהל בבית בתדלוק מסיבי של התקשורת שבועות רבים, ואף עד היום של : ״מי לובש את המכנסיים בבית, שהנישואים במצב רע, שוויל חסר ביטחון, וויל אלים וכו׳ ״, והנה באו להם כל מיני פסיכולוגים לאולפנים וניתחו את הילדות הקשה של סמית עם אביו, וכל זה הרבה יותר פגע בו.
וויל ניסה להפגין עוצמה, אך ב״עוצמתו״ רק הפגין את חולשתו. כי שניסה לצאת ״לא פראייר״ זה רק עשה לו backfire, ובמקום שהציל את כבודו, רק צילק את פגיעותו .
לסיכום -
אם עקצו אותך אל תגיב עם רגש, כי ברגע שהגבת עם הרגש, כבר הפסדת.
חשבתי שהגיע הזמן שנפתח את זה. זו סוגיה שממש לא מתרחשת רק כאן (פה היא דווקא דיי עדינה) , אלא היא תופעה רחבה ורעילה בעולם האינטרנטי הוירטואלי , עידן הרשתות החברתיות, ועידן הטקסטים שכמעט כולנו חשופים אליו.
עידן האינטרנט הוא עידן שמוסיף לנו לא מעט ידע, דיונים מעניינים, ולרב יכול להיות מאוד מעשיר ופורה, אך לעיתים עלול גם להיות מאוד קר ואכזר.
אפשר לראות בעידן האינטרנטי כמה מהר וכמה קל לרדת לפסים אישיים ולגעת לאנשים איפה שהכי פוגע.
כל מי שטייל קצת בפייסבוק או קרא טוקבקים, יכל לראות עד כמה רחוק זה יכול להגיע.
כי זה מאוד קל לפגוע חזק שאינך רואה את הבנאדם שמולך, לא סתם יצא המונח הפופולרי ״גיבור מקלדת״.
וזה אף מגיע במקרים קיצוניים, לעיתים עד מצב של פגיעה נפשית קשה ואף של התאבדויות בעקבות העלבונות (בעיקר אצל בני נוער, אבל לא רק)
קחו את אמא שלי למשל, בחיי שכל אחד שיפגוש אותה ישר יאמר שהיא האדם הכי נחמד וטוב לב שפגש בעולם, היא באמת לא מסוגלת לפגוע בזבוב, אבל שהיא מתכתבת בוואטסאפ לפעמים עם המעגלים שלה, והיא כועסת, היא פשוט אדם אחר בטקסטים, אני לא מזהה אותה לפעמים בוואטסאפ בחיי.
וזה ממש לא רק היא, זה כולנו -
משהו בטקסטים גורם לנו להית עוקצניים ובוטים יותר, וזה כלל לא משנה אם אנחנו צודקים באבחנות שלנו או לא, אנחנו פשוט הרבה, אבל הרבה יותר ישירים בטקסטים.
בגלל זה באופן כללי שאני משוחח על נושאים ״כבדים״ עם המעגלים שלי, תמיד אעדיף להיפגש ואפילו להתקשר, אך אשתדל לא להתכתב על נושאים כבדים ורגישים.
גם שאני הייתי צעיר יותר ולא ידעתי טוב יותר, הייתי לעיתים רבות נעלב ומגיב בחריפות חזרה, חושב שזו הדרך ל״הציל את כבודי״, אחחח..חח... צעיר ונאיבי שכמוני, לא הבנתי שאני רק רומס את ה״כבוד״ שלי עוד יותר ועכשיו הוא כבר באמת הפך למה שנקרא : ״כבוד אבוד״, כי שאתה נותן למישהו להוציא ממך תגובה אמוציונלית,
הוא כבר ניצח. וזה כלל לא משנה מה ענית חזרה.
לעולם, אל תגיב עם הרגש, לעולם. תמיד עם הראש. אני יודע שזה לעיתים קשה, מאוד קשה, אבל אי אפשר לנצח עם הרגש. פשוט אי אפשר נקודה.
אז לכלל קוראי השרשור שמישהו מעליב אותכם, הנה טיפ קטן ממני -
בין אם הצליח ובין אם לא, אל תנסו לעקוץ אותו חזרה, כי אז אתה רק נכנס לפינה שמציגה אותך לא טוב ועלולה לאשר את מה שהצד השני טוען.
למשל אם לדוג׳ היו כותבים לי שאני חסר ביטחון, בין אם הייתי מסכים עם זה בתוך תוכי ובין אם לא, הייתי מגיב פחות או יותר אותו דבר, משהו בסגנון של : ״זכותך לדעתך״. וזהו. עובר הלאה. ונראה לי שאפילו כבר הגבתי כך פה לנסיון לעקוץ אותי ולהלבין פניי בעבר. ומה קרה שניה אחרי שהגבתי כך?בעצם לא נתתי ״דלק״ לעקיצה ולכן היא כבתה לתוך עצמה עוד באותו רגע שנכתבה.
אך אם לעומת זאת, הייתי עונה בעקיצה חזרה, משם זה הולך ל:
ירידה לרמתו של העוקץ + ״התקוטטות״ אינטרנטית הלוך - חזור אין סופית = אין דרך שתצא ממנה טוב.
ובטיפשותך הרבה, במקום לגרום לקהל לעבור הלאה, אתה רק ממקד את הקהל על זה, ובזה מעתה הם בעיקר מתעסקים כמו שקרה בשרשור הקודם פה.
להגיד שאני מצליח להגיב כך 100% מהמקרים? כמובן שלא, כולנו בני אדם, אף אחד לא מושלם. אבל גם 99% ואף 95% זה מעולה.
חשוב לזכור - תגובה מתגוננת מנציחה את העקיצה. תגובה אדישה - משכיחה אותה.
אז כמו שאמרתי , מה עונים בתגובה לעקיצה? הכי טוב לתת תשובה כזו בסגנון של :
״זכותך לדעתך״
״מקבל את ההערה, תודה״
״אוקיי״
האחרון הוא המועדף עליי. הכי טוב לענות ב ״אוקיי״ וזהו. לא להוסיף עוד כלום. פשוט - ״אוקיי״. הכח של הפגנת האדישות שיוצאת מהמילה הבודדת הזו, הוא עצום.
וכמובן שגם תמיד אפשר להתעלם לחלוטין ולא להגיב בכלל, כאילו שלא שמת לב/לא שווה התייחסות, זו גם דרך.
לעומת זאת במגננות ועקיצות הדדיות, אי אפשר לנצח אלא אם כן קוראים לך דונאלד טראמפ או גורדון רמזי.
ואני יביא לכם דוגמא מצוינת לדבריי, מקרה וויל סמית וכריס רוק:
אם רק וויל סמית היה צוחק על ההערה של כריס (במיוחד שהוא עצמו בדרן זו תגובה מתבקשת) או אפילו לא מגיב בכלל ומעמיד פניי אדיש, 99% מהקהל בבית והצהובונים היו שוכחים עוד באותו רגע. כן כן, באותו רגע (!) הם כבר היו שוכחים מהבדיחה של כריס על ג׳ידה וממשיכים בשגרת יומם; אבל, התגובה האמוציונלית של וויל סמית, רק נתנה אישור בעיניי הקהל והתקשורת, שהנה, כריס נגע לו בנקודה רגישה. וזה כלל לא משנה אם היא נכונה או לא.
ואני דווקא לא מדבר על הסטירה, מה שנתן את רב האימפקט לדעתי זה לא הסטירה שלעצמה, אלא התגובה האמוציונלית מאוד שיצאה לו מהפה מיד אחר כך.
ומשם התחילו העקיצות והדיונים האין סופיים בנושא אצל הקהל בבית בתדלוק מסיבי של התקשורת שבועות רבים, ואף עד היום של : ״מי לובש את המכנסיים בבית, שהנישואים במצב רע, שוויל חסר ביטחון, וויל אלים וכו׳ ״, והנה באו להם כל מיני פסיכולוגים לאולפנים וניתחו את הילדות הקשה של סמית עם אביו, וכל זה הרבה יותר פגע בו.
וויל ניסה להפגין עוצמה, אך ב״עוצמתו״ רק הפגין את חולשתו. כי שניסה לצאת ״לא פראייר״ זה רק עשה לו backfire, ובמקום שהציל את כבודו, רק צילק את פגיעותו .
לסיכום -
אם עקצו אותך אל תגיב עם רגש, כי ברגע שהגבת עם הרגש, כבר הפסדת.
נערך לאחרונה ב:
