מעל גיל 50 - שעתיים הוראה פחות.
מעל גיל 55 - להפחית עוד שעתיים
גילוי נאות - אימי מורה מעל גיל 55.
היות וזוהי שכבת הגיל שלה, היא כמובן נמצאת בחלום הרטוב שנקרא "פנסיה תקציבית".
כמה "רטוב" החלום?
עכשיו, כשהיא אוטוטו מסיים את עשרות השנים שלה במקצוע, אחרי אינספור תלמידים (היא כבר מלמדת את הילדים של מי שהיו במחזורים הראשונים שלה...) היא מגלה את המתנה שהכינו לה לקראת הפרישה - "עוז לתמורה".
זה אומר שכדי שהיא תחשב כמורה שעובדת במשרה מלאה (כדי לקבל את מלוא ההטבות הפנסיוניות שלהן היא זכאית) היא צריכה להוסיף כמות שעות מאד גדולה לעבודה שלה במהלך השבוע, וזה יוצא כאילו היא עובדת בדיוק כמו מורה מתחילה בת עשרים ומשהו, שזה עתה סיימה את לימודי ההוראה.
להלן
מבנה השעות, ורק תזכרו שמדובר על השעות שבהן היא תשהה בבית הספר, מה עם בדיקת מבחנים? הכנת שיעורים, שיחות עם הורי תלמידים, תלמידים עצמם, ישיבות מורים, טיולים בארץ (ובחו"ל...) שעליהן לא מקבלים תמורה הולמת, ועוד כל מיני קשקושים...? אנחנו רגילים שמשרה מלאה מוגדרת להיות 45 שעות עבודה שבועית, אז אצלה מוגדרות 36 שעות. אתם באמת חושבים ש-9 השעות הנוספות זה מה שמספק את כל מה שכתבתי כאן? אופתע מאד אם כן.
מצד אחד - אני מודע ליתרונות הגדולים של פנסיה תקציבית, מקצוע ההוראה מבחינת ימי החופש, שעות העבודה הנוחות (למרות שעל זה אני יכול להתווכח, כי אני אישית זוכר טלפונים בבית שלנו מצלצלים בכל שעה גם מבית הספר וגם של הורים של תלמידים שלה), ועוד מספר הטבות שכנראה יש לעובדי הדור "ההוא".
מצד שני - אישה שבעוד מספר לא גדול של שנים (פחות מ-5) תגיע לגיל 62, ותצא לפנסיה, המכה שהונחתה עליה היא לא פשוטה. במקרה שלנו מדובר באישה חזקה, שלא נשחקה כמו הרבה מורים בגילה, ושבאמת אוהבת את המקצוע, אוהבת את העבודה עם "אנשים" צעירים, והיא באמת מחנכת בלב ובנשמה (יעידו על זה עשרות תלמידים שסיימו אצלה את הלימודים לפני יותר מ-20 שנה ועדיין מגיעים לבקר אותה בכל הזדמנות ומרימים טלפון כשמזדמן להם). אבל עכשיו, במחזור האחרון שלה, כשהיא באמת כבר מתחילה לראות מעבר לפינה את השלווה, הנכדים, השקט הנפשי, ובגדול - את פירות עמלה רב השנים, זה מרגיש קצת יותר מדי, וזה מאד מתסכל.
אני תוהה איך מקבלים את זה אנשי הוראה אחרים, שהעבודה במערכת החינוך כן הצליחה לשחוק אותם... (אני מהמר שכל אחד מכם מכיר לפחות אחד\אחת שעונים להגדרה הזו)