קאסטת הפנסיה הנסתרת

בשנת 1883 ניצב הקאנצלר של הרייך הגרמני השני, אוטו פון ביסמרק, בפני בעיה קשה.

הכוח הפוליטי החדש באירופה – המרקסיזם – קרא תיגר על הסדר הקיים, תוך שהוא מתנחל בלבבות אזרחי הרייך בליווי הבטחות מרחיקות לכת לשיוויון מעמדי ולצדק סוציאלי.

ביסמרק, מטבע הדברים, ראה בכך איום ישיר על יציבות שלטונו. כדי למנוע מבני עמו ללכת שבי אחר הפיתויים שהציעו דוברי "האנושות המקדמת", בחר להקדים תרופה למכה, ולהכריז שממשלת הרייך תשלם קיצבת זיקנה מלאה לכל אזרח גרמני שמלאו לו 65.

הייתה זו לידתה של הפנסיה.

כפי שניתן לצפות מאשף ה"ריאל-פוליטיק", ביסמרק ידע היטב מה הוא עושה. תוחלת החיים בגרמניה בשלהי המאה ה-19 – חמישים שנה לפני גילוי הפניצילין – הייתה רחוקה מגיל 65. זאת אומרת שרק מעטים זכו להנות מההטבה המפליגה. ובכל זאת, המהלך אפשר לביסמרק לבצע קו-אופטציה מרשימה של האיום המרקסיסטי, ולהגן על יציבות שלטונו.

כשקראתי את הטור האחרון של גיא רולניק, לא יכולתי שלא לתהות מה ביסמרק היה אומר אילו ידע ש-130 שנה אחרי התכסיס הפוליטי שלו, התלות בפנסיה תגיע למימדים כה קיצוניים, עד שבני אדם יסווגו ל"קאסטות" בהתאם לטיבו של ההסדר הפנסיוני העומד לרשותם.

בראש הפירמידה של רולניק ניצבת בגאון קאסטת "הדנינואים" – פורשי המגזר הציבורי (בעיקר מערכת הביטחון), שבנוסף לפנסיה תקציבית מגיל צעיר, מקבלים גם שכר עתק במגזר הפרטי.

אחריהם, בסדר יורד, ניתן למצוא את קאסטת הפורשים הצעירים ממערכת הביטחון, הנהנים מפנסיה תקציבית מובטחת; קאסטת הפורשים "הרגילים" הנהנים מפנסיה תקציבית;  קאסטת בעלי הפנסיה הצוברת הוותיקה; קאסטת בעלי הפנסיה הצוברת החדשה הנהנים מקביעות; ולבסוף, בבסיס הפירמידה, המוני בית ישראל, שנאלצים להתמודד עם פנסיה צוברת, החשופה לאיתני שוק ההון, מבלי שיש להם קביעות או קשרים או יתרון אחר כלשהו על "המערכת".

עכשיו, לא צריך להיות גאון כדי להבין את כוונת המשורר. לאותם אומללים נדכאים שבבסיס הפירמידה אין הרבה מה לעשות חוץ מלבעור מקנאה, או לחלופין, לצאת ולהפגין, או לקחת חלק ב"חברה אזרחית", או לאמץ את אחד מהפתרונות הלא ברורים שמציע ה"קפיטליזם" הרולניקיסטי לשינוי המציאות.

אלא שמפרספקטיבה סולידית, קנאה היא הרגש האחרון שמעוררת הפירמידה הזו.

קאסטות של שיעבוד

כסף – חסכונות צבורים – הוא ביטוי של עוצמה, ויותר מזה – ביטוי של אי-תלות.

כשאדם חוסך מסות של כסף, וחשוב מכך, כשהכספים הללו נגישים באופן מיידי, הרי שהוא יכול לבחור להתנתק מהמערכת אם רק ירצה בכך.

 אולם מכיוון שטיבם של ההסדרים הפנסיוניים הוא כזה, שהעובד הטיפוסי אינו רשאי לפדות את חסכונותיו אלא אם יעמוד בתנאים מסוימים, הרי שהעוצמה הזו נשללת ממנו. הפנסיה הופכת למעשה לגזר הרתום לפני הכרכרה. היא עוד רכיב שמעמיק את תלותו הכלכלית של הפרט במערכת, ממסמר אותו לשולחן המשרדי, לפס הייצור או לבסיס הצבאי,  ומקשה עליו את ההבנה שבאפשרותו להגיע לעצמאות כלכלית עשרות שנים לפני כן.

במובן זה, שיעבוד להסדר הפנסיוני, מפנק ככל שיהיה, הוא מופת של שבריריות אנטי-סולידיות.

מניסיוני, כשמדובר במכירת זמן למקום עבודה שנוא-אך-מתגמל,  משך הסבל הוא פרופורציונאלי לעוצמת הסבל. זה כמו לבדוק את השעון כל שתי דקות בין השעות 9:00 ל-18:00 בתקווה שהזמן יעבור. השעות נמסות לימים, הימים לחודשים, החודשים לשנים, ובתווך החיים אוזלים אט אט.

זה לא חיים. זה כלא.

הטרגדיה היא שככל שהסדר הפנסיה מפנק יותר, כך מלכודת הדבש דביקה יותר, ואזיקי הזהב – לוחצים יותר.

קחו לדוגמה איש קבע בן 30, שניאות להישאר במערכת — הרבה אחרי שהכיף נגמר — משיקולים כלכליים גרידא. בעיני, זוהי האנטי-תזה המובהקת לאדם בן-חורין. הוא אולי יקבל פנסיה תקציבית דשנה, אבל רק בתמורה למכירת 20-15 שנים מחייו למערכת שמצטיינת בגריסת אינדיבידואליזם, סוכנות וחשיבה עצמאית. ומה יעשה הבורג כשסוף סוף ייפלט מהמכונה? מי יאמר לו מה לעשות, מה ללבוש, איפה להיות וכיצד להתנהג, אחרי שכך התרגל לחיות מגיל 18 עד גיל 48? כפי שרולניק ציין – הוא יחפש מכונה אחרת. הוא יהפוך לאחד מהדנינואים.

העסקה הזו – פנסיה תקציבית תמורת אובדן מוחלט של אינדיבידואליזם, לפני ואחרי הפרישה, פשוט לא נראית לי משתלמת. היא בטוח לא מושא לקנאה.

בנג'מין פרנקלין כתב: "אלה המוותרים על חירות חיונית, בתמורה לביטחון זמני, אינם זכאים לא לחירות ולא לביטחון".  כשאני כותבת על חתירה לעצמאות כלכלית, כוונתי להקרבה של "ביטחון כלכלי" ערטילאי (בדמות פנסיה מרוחקת), לטובת בעלות ישירה על זמן פנוי. כדי שאדם יוכל לממש את חירותו, עליו להיגמל מההתמכרות לביטחון מדומה. כשאותם "מחוברים" מה"קאסטות" הגבוהות מוכרים את זמנם למען פנסיה מהחלומות, הם לא מבטיחים את עתידם. הם נכנעים לחולשה פסיכולוגית.

פנסיה דשנה לא בהכרח תהפוך את חייכם לטובים יותר. בהנחה שזו לא תכלית קיומכם, ההסכמה לגרוט את נשמתכםבמסגרת 30-10 שנות זומביפיקציה קרייריסטית, עמוסת חששות, מתחים, אי-ודאות, וכשגורלך נתון כל העת בידי אחרים —  ובכן, זה בוודאות יהפוך את חייכם לגרועים יותר.

ומה נאמר על אלה שבבסיס הפירמידה? הדפוקים עם הפנסיה הצוברת החדשה, שחשופה רחמנא ליצלן לשוק ההון, ותהיה נגישה רק אי שם בגיל 60?

ובכן, הבעיה האמיתית של הקאסטה התחתונה היא לא ההסדר הפנסיוני הדפוק שלה. הבעיה היא התלות המוחלטת שהיא מפתחת בהסדר הזה.

התלות הזו שונה מהתלות של הקאסטות הגבוהות. האחרונים כבולים באזיקי זהב לרצונם השרירותי של מעסיקיהם – אם יעזו לפרוש בטרם עת, הם יאבדו את הכל. בני הקאסטה הנמוכה, מנגד, נהנים מגמישות רבה יותר – הם יכולים להתפטר ללא היסוס, לנייד את הפנסיה בין מעסיק למעסיק,  ולשמור על הזכויות שלהם.התלות שלהם בפנסיה נובעת אך ורק מהרגלי הצריכה הפסיכוטיים שלהם. 

חלק לא מבוטל מהציבור סובל מקוצר ראייה אקוטי, מחוסר משמעת קיצונית, ומנטיה לבזבז כל גרוש שהוא מכניס על זבל שהוא לא צריך. הצרכניזם הממאיר הזה הוא הסיבה שממשלתנו כופה על כולנו לחסוך לפנסיה, ומטילה עלינו קנס אסטרונומי אם אנחנו חלילה מושכים את הכספים בטרם עת. 

כשהצרכניסט המעמד ביניימי מחויב להפריש כספים לפנסיה, ובמקביל נאסר עליו למשוך ממנה כספים בטרם עת, מתרחשות שתי תופעות. האחת היא שהפנסיה הופכת לליבת החיסכון שלו. השנייה היא שההסתברות שאותו צרכניסט יעבוד עד גיל 60 – עולה באופן דרמטי.

ככה זה כשאתה מבזבז 110% מהכנסתך החודשית על "רמת חיים", ומשליך את כל יהבך – ובכלל זה את האמונה שתוכל לתחזק את רמת החיים הזו גם בעתיד — על חיסכון פנסיוני שהשד יודע מה יהיה מצבו בעוד כמה עשרות שנים.

הבעיה עם הפירמידה הרולניקית היא הצגתה של הפנסיה כסמל סטאטוס. בני הקאסטות הנמוכות, הלכודים בכלוב רעוע ומתפרק, מקנאים בכלובם הזהוב והנוצץ של הקאסטות שמעליהן. מנגד, בני הקאסטות הגבוהות, מקנאים ביכולת התמרון של הקאסטות שבתחתית הפירמידה.

מחוץ לפירמידה

על הקנאה הדו-כיוונית הזו אני משקיפה מרחוק.

אתם מבינים, אני משתייכת לקאסטת פנסיה נסתרת – כל כך נסתרת, שאפילו עיתונאים מכובדים כמו רולניק ואמסטרדמסקי לא מסוגלים לזהות.

ומדוע? משום שבקאסטו הזו, אנחנו עושים משהו שנפלא מבינתם של עיתונאי המיינסטרים: עיקר התכנון הפנסיוני שלנו מתבסס על כסף שאנחנו חוסכים בכוחות עצמנו, מחוץ למערכת הפנסיונית.

בקאסטה הנסתרת, אנשים מבחינים בין תקווה לתכנון: הם מקווים לטוב, אבל מתכננים כאילו הגרוע מכל עתיד לקרות. הם בונים את עתידם הכלכלי כאילו לא יהיה ביטוח לאומי ולא תהיה פנסיה. הם מבינים שהפנסיה היא לכל היותר הציפוי – לא העוגה. הם מבינים שאין שום דבר בקרן הפנסיה, שאדם פרטי לא יכול לעשות בכוחות עצמו.

בקאסטה הנסתרת, הביטוי "רמת חיים ראויה בגיל הפרישה" לא משמש לתיאור אורח חיים פרימיטיבי שמשפריץ בזבזנות וחוסר יעילות מכל חור.

בקאסטה הנסתרת, אנשים חיים היטב מסכומים שייראו לצרכניסט הטיפוסי על סף קו העוני. הם חוסכים באגרסיביות למעלה מ-50% מההכנסה, משקיעים את ההפרש, ובכך יוצרים את הפנסיה  שלהם בכוחות עצמם.

בקאסטה הנסתרת, רמת ההוצאות הממוצעת נמוכה כל כך, שגובה החסכונות האישיים הנדרש לעצמאות כלכלית נמוך בהתאמה. התוצאה היא שאדם יכול להפסיק ברגע שחסך מספיק – בין 300 ל-400 חודשי מחיה. אין לו שום צורך למכור זמן יקר נוסף תמורת כסף שהוא לא צריך; כשאדם מגיע לעצמאות כלכלית, התועלת השולית של כל שקל נוסף פוחתת בחדות.

בקאסטה הנסתרת, הכסף נגיש באופן מיידי. אין שום צורך להמתין לגיל 67-60 כדי שאמא-מדינה תואיל בטובה להרשות לנו להפסיק לעבוד ולהתחיל לחיות.

בקאסטה הנסתרת, אנשים עושים כל שביכולתם כדי לא להיות תלויים באחרים – בממשלה, במעסיק, או בכל גורם אחר שיכול לזעזע את עולמם הכלכלי באבחת חרב רגולטורית אחת. תלות באחרים היא היפוכה המוחלטת של עצמאות כלכלית. לכן, בנוסף לחיסכון אגרסיבי, הם מפתחים את המיומנויות שיאפשרו להם, בהינתן הצורך, לצמצם עוד יותר את ההוצאות הכספיות שלהם, ובמקביל, להגדיל הכנסות בעת הצורך. כותבת שורות אלה, לדוגמה, יכולה לכסות יותר מ-100% מהוצאותיה החודשיות באמצעות עבודה בשכר מינימום. ומה אתכם?

מעל לכל – הקאסטה הנסתרת לא רואה בפנסיה סמל סטאטוס. מכאן שהיא לא דואגת, ובטח שלא רואה לנכון לקנא, בהסדרים פנסיוניים אחרים; כשם שאדם בן חורין לא יקנא בכלובי החיות בגן-החיות או בתאי האסירים בבית-הסוהר, איכותיים ככל שיהיו.

הקאסטה הזו אמנם נסתרת, אבל היא לא סגורה. אם אתם עצמאיים מספיק כדי לקרוא את הבלוג הזה, אתם כנראה באזור הנכון.

אל תוותרו על הפנסיה

האם לוותר על הפנסיה כליל? לא, זה יהיה בלתי אחראי מצדי לומר משהו כזה, וממילא, הממשלה לא תאפשר לכם להימנע מהתענוג.

חשוב להדגיש שגם פורשים צעירים מ"קאסטת הפנסיה הנסתרת" יכולים למצוא יתרונות בפנסיה המסורתית.

לדוגמה, הפנסיה יכולה להיות מעין תכנית ביטוח, למקרה שהתכנית המבוססת על חסכון אגרסיבי תקרוס מסיבות פרוזאיות.

הפנסיה יכולה לשמש גם כרכיב משלים לאותו חיסכון אגרסיבי, שייתן "בוסט" להכנסה בגיל מבוגר. כך, אפשר להתייחס לפנסיה כעל טיל "טיל דו-שלבי": החסכון האישי שצברתם ישמש אתכם מגיל 30 עד 60, ואילו הפנסיה – מגיל 60 עד 90.

מפרספקטיבה הוליסטית של בניית תיק ההשקעות, הפנסיה יכולה (וצריכה) לשמש בתור החלק האגרסיבי של התיק. בהקשר הזה, אני ממליצה בחום להתעלם מזעקותיו של רולניק על סילוק האג"ח המיועדות מהפנסיה של החוסכים הצעירים. ככל שגילכם צעיר יותר ותלותכם בפנסיה נמוכה יותר, יש הגיון לייחד את הפנסיה לאפיקים מסוכנים יותר, ולא להגביל את התשואה מראש באמצעות אג"ח מיועדות.

ישנם יתרונות נוספות, כמו הטבות מס, ביטוח אובדן כושר עבודה זול, הגנה מפני שיעבוד/עיקול, ו"ריפוד" להגדלת מרווח הביטחון הכלכלי.

ועדיין, למרות כל אלה, הנקודה הקריטית היא שהפנסיה איננה המרכיב המרכזי בתכנון הכלכלי לעתיד. אדם שתולה את גורלו הכלכלי בפנסיה לא יכול להיחשב לעצמאי כלכלית.

זכרו את הכלל הבסיסי: ככל שתחסכו יותר בשוטף, תלותכם בפנסיה תקטן, ולהיפך.