"שמונצעס". חומר. ג'אנק. קראו לזה איך שתרצו; מתחת למעטה המינימליסטי הנאור ולסיסמאות בסגנון "מעט זה יותר", אני מחביאה סלידה קיומית מחפצים מיותרים.
התחושה הזו נשענת על בסיס רציונאלי, או כך לפחות אני רוצה להאמין.
קוראים ותיקים יודעים שאני מייחסת חשיבות עצומה לחירות שלי, יותר מלכל דבר אחר. אחד המרכיבים הדומיננטיים בחירותו של אדם הוא היכולת לנוע ממקום למקום בחופשיות.
במילים אחרות, ניידות היא חופש. כל מה שמפריע לי להתנייד – בית עם משכנתא, עבודה קבועה, רכוש, ציפיות מסוימות מאחרים – כובל אותי ושולל ממני חירות אמיתית.
זו הסיבה שאין לי הרבה חפצים – מבחירה. אני שומרת רק את הדברים החיוניים ביותר עבורי – לפטופ, קינדל, טלפון נייד, כלי בישול והגשה בסיסיים, כלי רחצה, כלי תפירה, מצעים, לדרמן, ערכת עזרה ראשונה, אופניים, משקולת לאימונים וביגוד איכותי. כל זה נכנס בתרמיל גב גדול — מלבד האופניים כמובן, שעליהם אני רוכבת.
המציאות היא שניידות ≠ "שמונצעס", ומכאן שחירות ≠ "שמונצעס". ממש כמו שמן ומים, חברים וכסף, קבנוס ונוטלה. זה פשוט לא הולך ביחד.
התאווה לשמונצעס בחברה הישראלית לא יודעת שובע, והיא גובלת לעתים בסטייה של ממש – שלצערי מקבלת לא פעם במה תקשורתית לגיטימית.
יש המון סיבות שבגללן אנשים קונים חפצים שהם לא צריכים. יש מי שמקבל אדרנלין מחווית השופינג עצמה. יש מי שחייב למלא איכשהו את החלל המיותר בבית הענקי שקנה. יש מי שסתם רוצה להרשים את השכנים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, לשמונצעס יש תכונה מסוכנת, שמזכירה במידה מסוימת את הכולסטרול הרע בכלי הדם שלכם: כמו שומנים, "שמונצעס" נוטים להסתייד לאורך זמן ולסתום את מרחב המחייה הפיזי והמנטאלי שלכם.
במילים אחרות, השמונצעס תוקעים אתכם במקום. הם מנציחים את הדימוי העצמי שלכם ואת האופן בו אתם תופסים את עצמכם ביחס לסביבה:
– "את נוסעת באופניים?! אני בעל מזדה חדשה! (בליסינג פרטי)";
-"את גרה בדירה שכורה?! לי יש דירת 5 חדרים במודיעין! (עם משכנתא עד המצח)"
– "מאיפה השולחן המשומש הזה? בדיוק חזרתי משופינג באיקיאה וקניתי את כל הקולקציה החדשה (ב-36 תשלומים שווים + ריבית)"
החפצים שלכם מונעים מכם להשתנות. מונעים מכם להסתכל קדימה. הנפש מסתיידת ועולה על גדותיה מרוב ג'אנק – בדיוק כמו הבוידעם, הממ"ד והמחסן שלכם.
ההיבט הפיזי של ההסתיידות ברור יותר. ככל שלאדם יש יותר חפצים, קשה לו יותר לעבור ממקום למקום. לכן ברוב המקרים הוא יבחר באפשרות הקלה, יישאר במקומו מבלי לנקוף אצבע ויבכה על המשכנתא המנופחת או על שכר הדירה העצום.
במילים אחרות, אדם שמשתוקק לחפצים הוא אדם שמבקש לכבול את עצמו. יש מינוח רפואי לתופעה הזו: מאזוכיזם.
יש אנשים שיקראו את הפוסט הזה בשאט נפש. "מינימליזם זה משעמם ומכוער", הם יגידו, "עיצוב לעניים" יאמרו אחרים, ויהיה גם מי שיתהה איזה אדם שפוי יסכים לבלות את שארית חייו בקופסא לבנה.
בעיני ההיפך הוא הנכון. מינימליזם טומן בחובו אתגר שמעטים מעיזים להתמודד עמו: צמצום הסביבה למרכיביה היסודיים והחיוניים ביותר. בעלות על חפצים הופכת אותנו לעניים יותר – בכסף, במקום פנוי, באינטלקט, באיזון נפשי, ומעל לכל – בחופש. מי שסבור שזה משעמם, ובכן, חסר לו קמצוץ של דימיון.
הסתכלו סביבכם. כמה מהחפצים שלכם השתמשתם היום? השבוע? החודש? השנה? אי פעם?
נסו למיין אותם לערימות בהתאם לחלוקה הכרונולוגית הזו. אתם עלולים להזדעזע מהממצאים. מצאתם פריט מיותר? אל תזרקו. נסו למכור אותו לאחרים, בארץ או בחו"ל. לא הצלחתם? נסו להחליף, לתרום או למסור אותו לאחרים.
כך תחסכו כסף לאחרים ולעצמכם, תגדילו את מרחב המחייה ואת הניידות שלכם, ומעל לכל – תתקרבו יותר לחירות אישית אמיתית.
אבל בהתחלה רשמת שיש לך רק את הדברים האלה שנכנסים בתיק ואז רשמת שיש לך שולחן משומש.. סתירה גם אני מניח שיש לך סלון עם ספות ועוד כמה שולחנות, כסאות וארונות? עכשיו חוץ מזה אני בהחלט מסכים עם הדיעה שאת מגזימה אבל בקשר למינמליזם אני מסכים איתך. כמובן שבצורה שונה, למה מאזדה ב130 אלף אם יש מכוניות מיני בת 6 ב20 אלף? למה לקנות מליון מכשירים אלקטרוניים אם כל מה שבנאדם צריך לכל צורכי הבידור שלו זה מחשב, סמארטפון וטלוויזיה לחבר למחשב כדי לראות סרטים וסדרות שמורידים בחינם בלי לשלם להוט\יס ? למה לשלם לבזק או הוט על טלפון אם… קרא עוד »
כמובן שאת צודקת,
אם כי הטיעון של ניידות לא יושב טוב עם ההמלצה להיפטר מהרכב (המלצה שאני מת ליישם אבל לא מצליח).
מצד שני, לפני כמה ימים הבנתי שפרישה מכילה פוטנציאל עצום של ניידות: מעבר בין מדינות.
הכנסה צנועה מתיק השקעות (סולידי :)), מאפשרת לי (ולאשתי, כמובן) לעבור ולשכור דירה קטנה וחמודה בנורווגיה/ איטליה/ תאילנד/ ניו זילנד (היות וילדים אין, אז לא צריך לקנות דירה). תמיד חששתי לרדת מהמדינה בגלל שלא ידעתי אם אצליח למצוא עבודה. אבל אם אפרוש, לא אצטרך לעבוד. ואז אוכל לעבור כל כמה שנים למדינה אחרת, בזמן שהכסף עובד בשבילי.
עכשיו לזה אני קורא ניידות!
אז זהו, שאנשים בדרך כלל רוצים מקום קבוע. רוצים בית. אנשים לא רוצים לנוע ממקום למקום – להפך. זה מסביר גם למה אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים – אלה מגבירים את תחושת הביתיות. חפצי נוי הופכים עבורם את הבית ליותר אישי, מותאם לטעמם. רהיטים הופכים אותו ליותר נוח.
זו תכונה עתיקה של המין האנושי, הרבה לפני חברת הצריכה. נכון שהיו ויש חברות של נוודים, אבל בסה"כ האדם שואף שתהיה לו הטריטוריה שלו, שבה הוא משקיע, עליה הוא מגן, ובה הוא נולד, חי ומת.
המממ….
חכמים ממני כבר אמרו – Less is More (אמירה שמיוחסת למיס ואן דר רוהה, אבל קיימת בגלגולים שונים בתרבויות שונות).
בתור מינימליסט בנשמתי, אני מזדהה עם דורין וחי לפי אותם עקרונות כבר מיליון שנים. הדבר היחיד שהוספתי לרשימה – ארגז כלי עבודה 🙂
וכשאני מייצר רהיטים – הם מתקפלים או מתכלים.
אבל עם כל זאת, אני גם מסוגל להעריך בתים עמוסים ב"כל טוב" (היי, זה לא שלי 🙂 ). זה כן עושה משהו לנשמה ולמוח…יש בזה איזושהי רכות וגירויים שלא קיימים בסביבה נזירית…
ואלו הגיגיי ליום זה,
ערב טוב,
א. האיום
אני בנפשי מזדהה. תני לי לטייל עם החץ וקשת ולצד.
אני גם מאמין שרוב הגברים יזדהו.
השאלה היא מה עם המלקטות. הנשים היפות שבונות בית חם ומלא לילדים ואותן אנחנו רוצים לצוד?
מסכימה איתך כמובן, למרות שאני אישית אוהבת מאוד חפצים יפים וספרים ומרחב… אבל הסיבה העיקרית שאני דוגלת במינימליזם היא שאין לי כוח לתחזק את הנקיון של בית עמוס… בית גדול עם הרבה חפצים זה טוב למי שיש לו צוות של משרתים 🙂
מה אני עושה לעזאזאל עם 6 ג'ינסים?!?….לא מספיק 2?….חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אני אוהבת את הגישה המינימליסטית המעשית בחיי היום יום, אבל בעלי שיחיה, הוא ההיפוך שלי; אם כך מצאתי דרך ליצור את חלקת אלוהים הקטנה שלי ולשם אין כניסה.
[…] לי לחשוב על הגבלה איומה יותר על חופש התנועה מהסידור הסאדיסטי הזה. מה שנורא עוד יותר הוא העובדה […]
[…] בחרתי לחיות אחרת. אני מינימליסטית מבחירה ולא תלויה בתרבות הצריכה כדי להיות מאושרת, כדי להגשים […]
אני בעד מנימליזים אבל ההיגיון שלך פה לוקה בחסר בגלל ההסבר הלוגי הפשוט שכאשר לאדם יש הרבה חפצים יש לו גם מעט חפצים (המעט כלולים בהרבה), ולכן רק בהינתן ההנחה שהוא לא קשור לחפצים שלו (לא איכפת לו לתרום אותם בכל רגע נתון), יש לו יותר חופש, כי יש לו את כל האפשרויות שלך יש ויותר. הטיעון של חוסר במקום רלוונטי רק למקרי קיצון, וכסף? זו כבר שאלה של *איזון בין המצב הכספי שלו להנאה שהוא שואב מהחפץ.. שורה תחתונה, יותר חפצים זה לפעמים יותר טוב. הבעיה אצל רוב האוכלוסיה היא שהם לא מבינים את ה*איזון הנכון והקשר הרגשי (הגדרה… קרא עוד »
מסכימה מאוד בעניין החפצים! אני דווקא הגעתי לתובנה הזאת בקורס מדריכים שעשיתי – למשך חודש התאכסנתי בחדרון עם 2 בנות וכל מה שהיה לי בחיים זה כמה מדף וחצי לבגדים + תיק רחצה וזו אכן הייתה הרגשה משחררת. ובכל זאת… אנשים צוברים חפצים חשובים בחיים שלהם, כגון: פרסים ומדליות שבהם זכו במידה והשתתפו בתחרויות כלשהן (למשל ספורט אתגרי) – שאלה אחלה דברים לעטר בהם את הבית / קלסרים עם ניירת שחובה על כל אחד לשמור (שכוללת תדפיסי בנק, דברים רפואיים וכו'..) – שכן, אפשר להעביר הכל למחשב ולהיות ידידותיים לסביבה אבל לפעמים ההרגשה יותר בטוחה כשהדברים נמצאים בעותק קשיח. ועובדה… קרא עוד »
לרגע חשבתי שאני קורא פוסט בבלוג של "תנועת ההאטה" 🙂 המינימליזם הוא תמונה משלימה ולדעתי הכרחית של חסכנות אמיתית. של רחמנות על העולם הזה ועל חומרי הגלם שלו ועל העתיד שלו אם זה משנה במשהו… המינימליזם משחרר את המוח לחשוב מחשבות, להיות ולהרגיש חופשי (ההרגשה היא מה שחשוב), להתמקד בעיקר. מעולם בהיסטוריה האנושית לדעתי בני אדם לא נזקקו לכל כך הרבה חפצים כמו היום, וחפצים אלו לדעתי כובלים אותנו אל המציאות הרדודה הזו בכבלי חשמל ותקשורת בוצורה שבה אנו זקוקים להתייחס ולשמור עליהם אם לא לתחזק אותם. מאמין בגישה שלך, מכיר ואוהב אותה כבר שנים ספורות מאז שגילית את הבלוג… קרא עוד »
זה יישמע מוזר, אבל יש לי נטייה לאסוף מהרחוב חפצים שאני לאו דוקא יעשה בהם שימוש, ואז להעיף אותם כשנמאס/אין מקום/ עוברים דירה, וכשאני מעיפה אותם אז המחשבה היא" אם כבר יש לי את המנהג המגונה של להכניס דברים לבית ואז להעיף אז לפחות לא לשלם על זה אלא לאסוף בחינם… חחח" בימים אלה מנסה להיפטר (למסור) פמוטים מוזרים שאספתי וגובלן ענקי…. ובלינק ששמת עם החבר'ה שאוספים נעליים- וואטדהפאק? וכולם נועלים סניקרס…