גם זומבים סובלים מתסמונת שטוקהולם

"חירות היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם." (הארי בראון, כיצד מצאתי חירות בעולם נטול חופש)

אני בת חורין.

אני יכולה להתעורר מתי שאני רוצה, ללכת לישון מתי שאני רוצה, לומר מה שאני רוצה, לכתוב מה שאני רוצה, לקחת חופשה מתי שאני רוצה, ללבוש מה שאני רוצה, לחשוב מה שאני רוצה, לעבוד על מה שאני רוצה ולהיפגש אך ורק עם אנשים שאני בוחרת. אני חופשיה מאילוצי זמן. חופשיה מדאגות כלכליות. חופשיה מרעל אנושי.

ניתן היה לצפות שבתרבות המקדשת אתוס לאומי שביסודו יציאה מעבדות לחירות, אדם כמוני לא ייחשב לחריג בנוף. כולנו הרי רגישים כל כך לחירויות שלנו – לחופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הדת – ומזדעקים כשמישהו מנסה להגביל אותן.

כיצד יתכן, אפוא, ש- 99% מהאנשים שאני מכירה בטווח הגילאים 65-18 אינם חופשיים באותה מידה כמוני? מדוע הגדרת החירות של הארי בראון אינה ישימה לגבי רובם — לפחות לא בימי חול בין השעות 07:00 עד 19:00?

רמז לתשובה ניתן למצוא ב"מנוס מחופש", יצירת המופת של הפסיכולוג החברתי המנוח אריך פרום:

"האדם המודרני עדיין סובל מחרדה ומתפתה למסור את חירותו ביד רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט."

חירות מוחלטת נושאת בצידה לקיחת אחריות מוחלטת. לקיחת אחריות מחייבת בחירה, ובחירה מחייבת מחשבה עצמאית. אנשים בימינו פוחדים לקחת אחריות, מבועתים מהצורך לבחור ולא מסוגלים עוד לחשוב בכוחות עצמם. התוצאה, כמובן, בלתי נמנעת.

האדם המודרני חרד מחופש.

החרדה הזו מובילה אנשים לצמצם את מרחב האפשרויות שלהם. הם מוכנים להקריב את חירותם ובלבד שמישהו יפרוס עליהם את חסותו, יקח אחריות על מעשיהם, יוביל אותם, יחליט עבורם ויחשוב במקומם. בתמורה – הם יעשו בדיוק מה שיאמרו להם לעשות, כמו היו בורג במכונה משומנת.

זו הסיבה שאנשים נורמטיבים לחלוטין מקבלים החלטות שיש בהן כדי לזעזע כל בן חורין המעריך את חירותו. את ההחלטות הכבדות (חתונה, ילדים, משכנתא) הם מקבלים מוקדם ככל האפשר – בדרך כלל בטרם מלאו להם 30 – כדי "להינעל" על מסלול שיחסוך מהם את הצורך לבחור בעתיד.

במקום לתכנן לטווח ארוך, הם פוסעים יחד כעדר כבשים, נוטלים הלוואות ענק, פורסים אותן לעשרות שנים, ומשעבדים את מירב זמנם ומרצם למקום עבודה מסוים על מנת שיוכלו להחזיר אותן. מקום העבודה – מקור ההכנסה היחיד שלהם – הופכת אט אט לעוגן גאוגרפי ומנטאלי שסביבו הם מארגנים את כל חייהם. הקריירה הופכת למרכז עולמם. 

מובן שכל זמן שהם עובדים בשכר, הם אינם חופשיים להחליט היכן להיות ומתי, על מה לחשוב, כיצד להתנהג, עם מי להתחבר, איך לדבר. גם אם יתפטרו ויחליפו מקום עבודה – עדיין יהיה עליהם להחזיר את החובות שלקחו על עצמם, ולמצוא מעסיק אחר.  לכאורה הם חופשיים – איש אינו מגביל את חירויות הפרט שלהם. אבל החירות הזו היא מדומה. יש סיבה שלא מלמדים מהו חופש מנטאלי בשיעורי האזרחות.

בהדרגה הם נשחקים, מתנוונים ונעשים מתים-מהלכים. הם מאבדים סופית את היכולת לחשוב בכוחות עצמם. הם מאבדים כל מיומנות שאינה קשורה למקצוע שלהם. תלותם הכלכלית בעבודה הופכת לתלות פסיכולוגית. כשהם יוצאים לפנסיה – שנים ספורות לפני שליבם יידום לעד – פועלם הדל מסתכם בצריכת בידור פסיבי ובבהייה בטלוויזיה, כפי שעשו מדי ערב בארבעים השנים האחרונות.

כנראה שלכך התכוון אריסטו כשכתב שיש אנשים שהם "עבדים על פי הטבע". אילו ידע שיותר מ-2,500 שנה אחרי זמנו מעמד העבדים יתרחב לכדי 99% מהאוכלוסיה הכוללת – ספק אם היה מוסיף לכתוב. הוא לא היה רואה שום טעם בכתביו.

"רגע אחד", יתהה הקורא הנבון, "הלא איש אינו קונה בית עם משכנתא באיומי אקדח, אף אחד לא חייב להשתעבד לעבודה למשך ארבעים שנה, ואף אחד לא חייב לצרוך באופן כפייתי. את מדברת על חופש, ובכן – לאנשים יש את החופש לבחור אם כך הם רוצים לחיות את חייהם."

זה נכון – במידה מסוימת.

הטרגדיה היא שרוב האנשים כלל אינם מודעים לכך שיש להם אפשרות לחיות אחרת. הם לא מודעים לשיעבודם.  הם לא מעלים בדעתם שהבחירות שבחרו והזומביפיקציה הנלווית להן אינן מחויבות המציאות. רובם פועלים מכוח הנורמה, עושים מה שכולם עושים ומנסים לרצות אחרים. כשכלוב הזהב נראה כמו משרד פינתי עם נוף לים, תואר מפוצץ ושכר שמן –  לא פשוט להבין שאתה עכבר במרוץ.

לא חוכמה להאשים אותם. בוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית לומד מגיל 3 שעליו להיות במקום מסוים בשעה מסוימת, לבצע פעילויות מסוימות, להתנהג בצורה מסוימת ולומר דברים מסוימים – הכל כדי שיצליח להשתלב, לעבוד יפה בקבוצה להיות "נורמלי" כמו כולם. המסלול השבלוני הזה נמשך בצבא, באוניברסיטה ובעבודה. הדרך כבר נסללה עבורכם – אתם רק צריכים לצעוד בתלם.

רוב האנשים מקבלים את דין התנועה ללא סייג – למרות, ואולי בגלל העובדה שהנורמות הללו נקבעות על ידי חברה אובססיבית לחפצים, לעבודה, לחומרנות ולמעמדיות. איש לא רוצה שיאמרו שהוא "לא נורמלי".

לאורך זמן ההתנייה הפסיכולוגית הזו מעוורת אנשים ומונעת מהם להבין שהם משועבדים למערכת ערכים שקבעו אחרים. ככל שאדם שוקע למציאות הזו, עובד יותר וצורך יותר, התלות שלו ברציפות התפקודית של המטריקס מעמיקה. קהות הראייה שלו הופכת לעיוורון מוחלט.

הבחירה להשתתף חלק במרוץ העכברים היא בחירה נורמטיבית. זה לא הופך אותה לבחירה וולונטרית. אילו אנשים היו בוחרים במרוץ באופן וולונטרי, הארי בראון לא היה כותב את "איך מצאתי חופש", ויקי רובין וג'ו דומינגז לא היו כותבים את "כסף או חיים" וג'ייקוב פיסקר לא היה הוגה את ERE. גם "הסולידית" לא הייתה עולה לאוויר אם לתחושתי לא היה בה צורך. מישהו הרי צריך לחלק את הגלולה האדומה.

למרבה הצער, אלה שנותרים כלואים במרוץ מפתחים בהדרגה זן ביזארי של תסמונת שטוקהולם, שגורמת להם לגונן על המערכת שמתעללת בהם במקום לקרוא עליה תיגר.

הם יאמרו שהעבודה היא הדרך היחידה למצוא משמעות בחיים, שלכל אדם יש חובה מוסרית לעבוד, שכל מי שיכול לתרום חייב לתרום, שבלי עבודה אין בשביל מה לקום בבוקר, ושאם אדם מסוגל לתרום בחברה – הוא צריך, סליחה, חייב לתרום לחברה.

הראו להם בלוג כמו "הסולידית" ומיד יפסקו שהוא "קיצוני" ו"ספרטני" מדי לטעמם, לא לפני שימנו עשרות תירוצים מדוע השיטה לא מתאימה להם. אילו היה להם שמץ מהטכנה (τέχνη ) של הספרטנים הקדמונים יתכן שלא היו נקלעים למצבם העגום מלכתחילה.

ולמרות זאת – הבחירה לעזוב את המרוץ היא בחירה אישית. ולא רק זאת – היא מעשית הרבה יותר מכפי שנדמה. צריך רק להפסיק לפחד מהבחירה.

עצמאות כלכלית – הביטוי הנפוץ והמוחשי ביותר של החירות בעת המודרנית – היא פונקציה של מהגדלת הפער בין רמת הייצור (הכנסה) לרמת הצריכה (הוצאות). הכניסו (הרבה) יותר, צרכו (הרבה) פחות, והתמידו בכך במשך מספר שנים. זוהי הדרך הקצרה והיעילה ביותר לקנות את חירותכם בשוק העבדים המודרני.

לא צריך להפגין, לא צריך להתאגד, לא צריך לשכנע מישהו, לא צריך לנהוג באלימות. באותה מידה אין צורך לזכות בלוטו, או לחיות בתוך קופסת קרטון.

השינוי המשמעותי ביותר הוא מנטאלי. יש לאמץ את מערכת הערכים של בני החורין, ולדחות את מערכת הערכים של המשועבדים. יש להתרחק מחובות, לצרוך פחות, לחסוך את הכסף, להשקיע אותו, ותוך מספר שנים לעבור ממעמד המשועבדים למעמד בעלי האמצעים. 

"כדי להיות חופשי, כל שעליך לעשות הוא להחליט להיות חופשי. החירות ממתינה לך – בכל עת שתהיה מוכן לה." –הארי בראון