בית » עצמאות כלכלית » גם זומבים סובלים מתסמונת שטוקהולם

גם זומבים סובלים מתסמונת שטוקהולם

“חירות היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם.” (הארי בראון, כיצד מצאתי חירות בעולם נטול חופש)

אני בת חורין.

אני יכולה להתעורר מתי שאני רוצה, ללכת לישון מתי שאני רוצה, לומר מה שאני רוצה, לכתוב מה שאני רוצה, לקחת חופשה מתי שאני רוצה, ללבוש מה שאני רוצה, לחשוב מה שאני רוצה, לעבוד על מה שאני רוצה ולהיפגש אך ורק עם אנשים שאני בוחרת. אני חופשיה מאילוצי זמן. חופשיה מדאגות כלכליות. חופשיה מרעל אנושי.

ניתן היה לצפות שבתרבות המקדשת אתוס לאומי שביסודו יציאה מעבדות לחירות, אדם כמוני לא ייחשב לחריג בנוף. כולנו הרי רגישים כל כך לחירויות שלנו – לחופש הביטוי, חופש התנועה, חופש הדת – ומזדעקים כשמישהו מנסה להגביל אותן.

כיצד יתכן, אפוא, ש- 99% מהאנשים שאני מכירה בטווח הגילאים 65-18 אינם חופשיים באותה מידה כמוני? מדוע הגדרת החירות של הארי בראון אינה ישימה לגבי רובם — לפחות לא בימי חול בין השעות 07:00 עד 19:00?

רמז לתשובה ניתן למצוא ב”מנוס מחופש“, יצירת המופת של הפסיכולוג החברתי המנוח אריך פרום:

“האדם המודרני עדיין סובל מחרדה ומתפתה למסור את חירותו ביד רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט.”

חירות מוחלטת נושאת בצידה לקיחת אחריות מוחלטת. לקיחת אחריות מחייבת בחירה, ובחירה מחייבת מחשבה עצמאית. אנשים בימינו פוחדים לקחת אחריות, מבועתים מהצורך לבחור ולא מסוגלים עוד לחשוב בכוחות עצמם. התוצאה, כמובן, בלתי נמנעת.

האדם המודרני חרד מחופש.

החרדה הזו מובילה אנשים לצמצם את מרחב האפשרויות שלהם. הם מוכנים להקריב את חירותם ובלבד שמישהו יפרוס עליהם את חסותו, יקח אחריות על מעשיהם, יוביל אותם, יחליט עבורם ויחשוב במקומם. בתמורה – הם יעשו בדיוק מה שיאמרו להם לעשות, כמו היו בורג במכונה משומנת.

זו הסיבה שאנשים נורמטיבים לחלוטין מקבלים החלטות שיש בהן כדי לזעזע כל בן חורין המעריך את חירותו. את ההחלטות הכבדות (חתונה, ילדים, משכנתא) הם מקבלים מוקדם ככל האפשר – בדרך כלל בטרם מלאו להם 30 – כדי “להינעל” על מסלול שיחסוך מהם את הצורך לבחור בעתיד.

במקום לתכנן לטווח ארוך, הם פוסעים יחד כעדר כבשים, נוטלים הלוואות ענק, פורסים אותן לעשרות שנים, ומשעבדים את מירב זמנם ומרצם למקום עבודה מסוים על מנת שיוכלו להחזיר אותן. מקום העבודה – מקור ההכנסה היחיד שלהם – הופכת אט אט לעוגן גאוגרפי ומנטאלי שסביבו הם מארגנים את כל חייהם. הקריירה הופכת למרכז עולמם. 

מובן שכל זמן שהם עובדים בשכר, הם אינם חופשיים להחליט היכן להיות ומתי, על מה לחשוב, כיצד להתנהג, עם מי להתחבר, איך לדבר. גם אם יתפטרו ויחליפו מקום עבודה – עדיין יהיה עליהם להחזיר את החובות שלקחו על עצמם, ולמצוא מעסיק אחר.  לכאורה הם חופשיים – איש אינו מגביל את חירויות הפרט שלהם. אבל החירות הזו היא מדומה. יש סיבה שלא מלמדים מהו חופש מנטאלי בשיעורי האזרחות.

בהדרגה הם נשחקים, מתנוונים ונעשים מתים-מהלכים. הם מאבדים סופית את היכולת לחשוב בכוחות עצמם. הם מאבדים כל מיומנות שאינה קשורה למקצוע שלהם. תלותם הכלכלית בעבודה הופכת לתלות פסיכולוגית. כשהם יוצאים לפנסיה – שנים ספורות לפני שליבם יידום לעד – פועלם הדל מסתכם בצריכת בידור פסיבי ובבהייה בטלוויזיה, כפי שעשו מדי ערב בארבעים השנים האחרונות.

כנראה שלכך התכוון אריסטו כשכתב שיש אנשים שהם “עבדים על פי הטבע“. אילו ידע שיותר מ-2,500 שנה אחרי זמנו מעמד העבדים יתרחב לכדי 99% מהאוכלוסיה הכוללת – ספק אם היה מוסיף לכתוב. הוא לא היה רואה שום טעם בכתביו.

“רגע אחד”, יתהה הקורא הנבון, “הלא איש אינו קונה בית עם משכנתא באיומי אקדח, אף אחד לא חייב להשתעבד לעבודה למשך ארבעים שנה, ואף אחד לא חייב לצרוך באופן כפייתי. את מדברת על חופש, ובכן – לאנשים יש את החופש לבחור אם כך הם רוצים לחיות את חייהם.”

זה נכון – במידה מסוימת.

הטרגדיה היא שרוב האנשים כלל אינם מודעים לכך שיש להם אפשרות לחיות אחרת. הם לא מודעים לשיעבודם.  הם לא מעלים בדעתם שהבחירות שבחרו והזומביפיקציה הנלווית להן אינן מחויבות המציאות. רובם פועלים מכוח הנורמה, עושים מה שכולם עושים ומנסים לרצות אחרים. כשכלוב הזהב נראה כמו משרד פינתי עם נוף לים, תואר מפוצץ ושכר שמן –  לא פשוט להבין שאתה עכבר במרוץ.

לא חוכמה להאשים אותם. בוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית לומד מגיל 3 שעליו להיות במקום מסוים בשעה מסוימת, לבצע פעילויות מסוימות, להתנהג בצורה מסוימת ולומר דברים מסוימים – הכל כדי שיצליח להשתלב, לעבוד יפה בקבוצה להיות “נורמלי” כמו כולם. המסלול השבלוני הזה נמשך בצבא, באוניברסיטה ובעבודה. הדרך כבר נסללה עבורכם – אתם רק צריכים לצעוד בתלם.

רוב האנשים מקבלים את דין התנועה ללא סייג – למרות, ואולי בגלל העובדה שהנורמות הללו נקבעות על ידי חברה אובססיבית לחפצים, לעבודה, לחומרנות ולמעמדיות. איש לא רוצה שיאמרו שהוא “לא נורמלי”.

לאורך זמן ההתנייה הפסיכולוגית הזו מעוורת אנשים ומונעת מהם להבין שהם משועבדים למערכת ערכים שקבעו אחרים. ככל שאדם שוקע למציאות הזו, עובד יותר וצורך יותר, התלות שלו ברציפות התפקודית של המטריקס מעמיקה. קהות הראייה שלו הופכת לעיוורון מוחלט.

הבחירה להשתתף חלק במרוץ העכברים היא בחירה נורמטיבית. זה לא הופך אותה לבחירה וולונטרית. אילו אנשים היו בוחרים במרוץ באופן וולונטרי, הארי בראון לא היה כותב את “איך מצאתי חופש”, ויקי רובין וג’ו דומינגז לא היו כותבים את “כסף או חיים” וג’ייקוב פיסקר לא היה הוגה את ERE. גם “הסולידית” לא הייתה עולה לאוויר אם לתחושתי לא היה בה צורך. מישהו הרי צריך לחלק את הגלולה האדומה.

למרבה הצער, אלה שנותרים כלואים במרוץ מפתחים בהדרגה זן ביזארי של תסמונת שטוקהולם, שגורמת להם לגונן על המערכת שמתעללת בהם במקום לקרוא עליה תיגר.

הם יאמרו שהעבודה היא הדרך היחידה למצוא משמעות בחיים, שלכל אדם יש חובה מוסרית לעבוד, שכל מי שיכול לתרום חייב לתרום, שבלי עבודה אין בשביל מה לקום בבוקר, ושאם אדם מסוגל לתרום בחברה – הוא צריך, סליחה, חייב לתרום לחברה.

הראו להם בלוג כמו “הסולידית” ומיד יפסקו שהוא “קיצוני” ו”ספרטני” מדי לטעמם, לא לפני שימנו עשרות תירוצים מדוע השיטה לא מתאימה להם. אילו היה להם שמץ מהטכנה (τέχνη ) של הספרטנים הקדמונים יתכן שלא היו נקלעים למצבם העגום מלכתחילה.

ולמרות זאת – הבחירה לעזוב את המרוץ היא בחירה אישית. ולא רק זאת – היא מעשית הרבה יותר מכפי שנדמה. צריך רק להפסיק לפחד מהבחירה.

עצמאות כלכלית – הביטוי הנפוץ והמוחשי ביותר של החירות בעת המודרנית – היא פונקציה של מהגדלת הפער בין רמת הייצור (הכנסה) לרמת הצריכה (הוצאות). הכניסו (הרבה) יותר, צרכו (הרבה) פחות, והתמידו בכך במשך מספר שנים. זוהי הדרך הקצרה והיעילה ביותר לקנות את חירותכם בשוק העבדים המודרני.

לא צריך להפגין, לא צריך להתאגד, לא צריך לשכנע מישהו, לא צריך לנהוג באלימות. באותה מידה אין צורך לזכות בלוטו, או לחיות בתוך קופסת קרטון.

השינוי המשמעותי ביותר הוא מנטאלי. יש לאמץ את מערכת הערכים של בני החורין, ולדחות את מערכת הערכים של המשועבדים. יש להתרחק מחובות, לצרוך פחות, לחסוך את הכסף, להשקיע אותו, ותוך מספר שנים לעבור ממעמד המשועבדים למעמד בעלי האמצעים. 

“כדי להיות חופשי, כל שעליך לעשות הוא להחליט להיות חופשי. החירות ממתינה לך – בכל עת שתהיה מוכן לה.” –הארי בראון



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

79 תגובות

  1. מעניין. את עוברת שינוי מהיר. הכתיבה הקודמת שלך הייתה מרתקת ומועילה. והתרכזה בעיקר בך עצמך. לאחר מכן כשבאה הביקורת הפכת למרירה מעט ועוקצנית. טבעי מאד אבל זה קרה בעיקר בתגובות. והנה בפוסט הזה קרה משהו חדש : פוסט שלם שכל כולו ניגוח באלה שאינם כמוך. פוסט שלם שכולו תגובה למבקרים. פוסט שלם שכולו מרירות

    טוב שיש קישורים לספרות חיצונית מעניינת. כך שעדיין לא מדובר בבזבוז זמן מוחלט

    • אמיר – תנסה לקרוא את הפוסט הזה ולחשוב במקום ישר להתנגד.
      בתור מי שיצא ממטריקס כבר לפני 5 שנים וממשיך לעבוד (לא לעשות קריירה ולישון עבודה) בעבודה מעניינת מתוך בחירה. זה דיי מצחיק לפעמים להסתכל על שאר האנשים ה”נורמליים” בעבודה. מדי פעם אני זורק משפטים באוויר (כי אני לא תלוי כלכלית או רגשית בעבודה) ורואה את התגובות של אנשים ה”נורמליים”. לרוב הן דומות גם לתגובה שלך. מה שאני מעריך בפוסטים של דורין (לא בכולם) זה הפצת מסר. לא לכולם מתאים מקלחת קרה ותחביבים של דורין. למשל אני מאוד אוהב לגלוש סנובורד אז אני “מתכלב” בעניי רבים כי אני גר במעונות UCPA, אוכל בחדר אוכל ומנקה את החדר בעצמי ולא בבית מלון מפואר (ע”ע תרבות שדרוגים וסטאטוס) ואז אנשים לא מבינים איך אפשר לגלוש בזול באתרים מאוד טובים בצרפת במרץ (חודש הכי טוב לגלישה) כמעט במחיר של חבילת סקי בבלגריה. אישתי נחשבת למוזרה כי היא לא עושה שופינג עם חברות שלה וכי אנחנו לא משדרגים את הריהוט\אוטו…

      מה שאני בא להגיד – תנסה לחשוב. בתור זוג הייטקיסטים (שניינו מהנדסי תוכנה) שיצאו מהמטריקס וממשיכים לעבוד מתוך בחירה ועניין, אנחנו רואים את המאטריקס במקומות עם שכר גבוהה ותנאים מעולים שרק מדרבנים אנשים לשכוח מהבית (תנסה לחשוב למה גוגל משקיעים כל כך במשרדים שלהם – כדי שעבדים יישארו עוד בעבודה). מה שהכי מעניין שכאשר מנהלים שלך מרגישים שאת לא תלוי בהם – מתייחסים אלייך שונה ותנאי עבודה שלך משתפרים מבלי שאתה צריך לישון בעבודה. דבר נוסף – אם יימאס לנו מעבודה – פשוט נפסיק לעבוד 🙂

      • זה מאד נכון, איליה. גם אני עבדתי בעבודות שלא הייתי זקוק להן והמנהלים הבינו זאת. התנאים שקיבלתי היו מעולים וחששו לאבד אותי. כאשר מנהל אחד הרים עלי קול, לקחתי את התיק ופניתי לדלת, הוא התפרק לגמרי ואמר: ״לאן אתה הולך?״ – עניתי: ״הבייתה , ולא חוזר לכאן״. הוא היה בשוק 3 שניות ולא יכל לדבר. כאשר התעשת, סגר את הדלת, נפל על בירכיו והבטיח לי א. שלעולם לא יצעק או יבקר אותי שנית, ב. העלאת שכר מיידית, ג. שידרוג המעמד המינהלי שלי. ד. כל פרוייקט שארצה לעבוד עליו במחלקה.

  2. אלופה כרגיל !

  3. כל מילה בסלע. אכן אריסו קיטלג את בני האדם לאדונים ועבדים, לא בהכרח שעבד אינו בן חורין בנפשו, לעומת אדון שהוא עבד בנפשו.

    ממליצה בחום על אריך פרום – אמנות האהבה, מתורגם לעברית.

  4. אני מאוד מצודד באידיאולוגית החופש שלך. גם אני מנסה להשתחרר ממגוון מגבלות חברתיות ופיננסיות ובדומה אליך גם כלפיי אנשים ש”לא מבינים” מעקמים את האף וגורמים לי להרגיש אוטסיידר – מין אדם אקסנטרי, לא שייך, “דפוק”. לכן אני שמח שהבלוג מקדם את ראיית העולם הזאת ואת הפרקטיקה שמאחורייה. הוא גורם לאנשים כמונו להרגיש פחות כמו מיעוט נרדף ולו רק מעצם העובדה שאנחנו לא לבד.

    עם השנים הבנתי שאני חוטא באותו “ביטול”, התנשאות וחוסר סובלנות כלפי אחרים שאחרים הפגינו כלפיי וכלפי סגנון חיי.
    קל מאוד לצאת מנקודה של הגנה על אידיאולוגיה ולגלוש להתקפה על אידיאולוגיות אחרות.

    לנו חשובה החירות שלנו אבל לאחרים חשוב יותר להיות חלק ממכלול חברתי גדול יותר שבאופיו מגביל יותר. מאבק (struggle) מאז ומתמיד נתן לאנשים משמעות בחיים. אין ספק שהרבה אנשים נשאבים לסגנון החיים הזה בניגוד לאינטרס שלהם (וכאן חשיבות הבלוג), אך לא מעט בוחרים בו על אף החסרונות כי יש גם יש יתרונות. הכל עניין של העדפה – לאידיאולוגיות אין איכות אינהרנטית ובניגוד לתאוריות מדעיות, אחת אינה עדיפה על השנייה. “חירות היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם.”

    אני חושב שחשוב להזכיר לעצמנו כל הזמן שאנחנו לא טובים יותר מאחרים בגלל סגנון חיינו ואחרים הם לא רק עכברים טיפשים ומפוחדים הכלואים במבוך. צריך להפגין כלפי אחרים את אותה הסובלנות שאנחנו דורשים שיתנו לנו.

    • Hear, hear
      הוצאת לי את המילים מהפה.

    • אני חושבת שמה שדורין מדברת עליו הוא מודעות מפוכחת לבחירות שלך ולהשלכות שלהן, לטוב ולרע. יש לי חברה שכל סגנון חייה צועק הדוניזם. כל יום אוכל בחוץ, דירה מפונפנת במרכז ת”א, תאילנד כל קיץ ובאופן כללי הרבה בזבוזים (מיותרים בעיני). היא מודעת לזה שסגנון החיים שלה הוא לא בדיוק מופת פיננסית וגם חיה בשלום עם הרעיון שלעולם לא תהיה לה דירה, ולא שום נכס אחר. היא, מבחינתה, משקיעה את הונה במה שחשוב לה ומסב לה אושר, ובעיקר לא באה לאף אחד בטענות/דרישות/מענות. השכר שלה מכובד והיא מצליחה לתחזק את אורח החיים הזה בלי להיכנס למינוסים או לקחת הלוואות בריבית רצחנית ל-800 השנים הקרובות כי היא מבינה שבחיים האלה אי אפשר לקבל הכל, והיא צריכה לתעדף את ההוצאות שלה.
      סגנון החיים שלה רחוק שנות אור מזה שמתואר פה ב-בלוג אבל לטעמי היא לא פחות חופשיה – כי חופש הוא גם היכולת שלנו לשקול בצורה מפוכחת את כל האופציות שעומדות בפנינו ולקבל החלטה מושכלת, שאנחנו מסוגלים לעמוד מאחוריה.

  5. מעניין ויפה רק שאפשר להחליט על חתונה, ילדים, ואפילו משכנתא, לא מתוך אג’נדה שלילית (של פחד), אלא מרצון חיובי להתקדם בחיים באמצעות פלטפורמות טובות יותר.

    למרות שאני מסכים עם חלק גדול מרוח הדברים שלך, יש מידה מסוימת של אירוניה בכך שדרך החיים שאת מטיפה לה מציעה את המסלול הכי חסר תוחלת והתקדמות בחיים,… מסלול שבמהותו הוא “להישאר כיתה” מתוף מחאה “דווקאית” כנגד כל אותם צדדיים שלילים של מהלכים חיובים להפליא בפוטנציה.

    חתונה יכולה להיות מהלך מדהים, כך גם ילדים ומשכנתא. השאלה הגדולה היא איך עושים אותם, ולא האם עושים אותם.

    להישאר תקוע בדוגמה מחשבתית לא מוביל לא לשום דבר חיובי, וזהו במידה רבה – מהלך הרבה יותר פחדני.

  6. אנשים כלואים במחשבה שהם חופשיים וברוב המקרים זה רחוק מאוד מהמציאות.
    מעניין שרוב האנשים דווקא מתחלחלים מצורות חיים חופשיות או כאלה לפחות חלקית, ומעדיפים לוותר על החופש שלהם, רק שמעגל החיים הנורמטיבי יישאר כמו שהוא.
    חבל שאותם אנשים באמת חושבים שהם חופשיים ועוד משכנעים בכך אחרים, מתעקשים לכסות את העיניים של עצמם ושל אחרים – רק לא להסתכל לאמת בעיניים.
    וככל שהולכים מערבה – המצב הזה רק מתחזק ומתעצם….

  7. ברלינאית,

    דורין תודה, תענוג לקרוא!

    בניגוד לדורין שמתארת את השינוי התודעתי שלה כתהליך פנימי יחסית מנותק מקונטקסט .. סביב קריאה וחשיבה לאורך שנות ה20 שלה..
    השינוי שלי קרה דווקא סביב המחאה החברתית ב2011… (20 שנה אחרי שקראתי את מנוס מחופש של פרום…. )
    מה שהתחדד לי במחאה הוא
    1. השיטה ( עבורי ) רקובה… מדינת ישראל לעולם לא תהיה סוציאל דמוקרטית כפי שהייתי מעוניינת שתהיה
    ( סליחה דורין.. (: ) . ישראל בשל אופייה המיוחד גם לא תהיה בעתיד הנראה לעין קפיטליסטית ,עם חירות כלכליות וחירות פרט אמיתיות לפרטים החיים בה ( לכולם ). זה לא יקרה… יש כאן שעטנז נוראי .. שכל מטרתו בגדול , מתוך ברירת מחדל קצרת רואי..היא לשמור את האזרחים שבויים מרצון המשלמים מיסים בזמן.. ואכן כאלו שנופחים את נשמתם מעט אחרי גיל הפרישה הקבוע בחוק. (ד.א. אני לא חושבת שבמדינות אחרות המצב בהכרח שונה מאד…)

    2. משהבנתי זאת ..( ממקומי בבית.. לא השתתפתי באף הפגנה וגם לא חוויתי איזו אמפתיה רגשית מי יודע מה .. פשוט התחלתי לחשוב טיפה קצת יותר מערכתית על מה קורה כאן..) ניתק בי חוט.. ( סליחה על הביטוי הפיוטי). .. אבל אני חושבת שכל מי שחווה דבר כזה.. יכול להבין מה אני אומרת.. איזשהו חוט בלתי נראה בין חובותי החברתיות וחובותי כאזרחית ובין חובותי לעצמי.. והמסלול הפרטי של לעשות טוב לעצמי ולהיות אזרחית מועילה למדינה הזו פשוט התפצלו.. , בעוונותי עד אז הם באמת היו מחוברים איכשהו בתודעה… או לכל היותר לא חוויתי במודע קונפליקט בין השניים .

    סביב הארוע הפוליטי הזה התחולל השינוי התודעתי שלי… ומהפך באורח החיים המאד בורגני שלי :שינוי עצום בהרגלי הצריכה, באופי התעסוקה שלי, בחשיבה לגבי מה אני חייבת למדינה ומה המדינה חייבת לי
    ( כלום בריבוע )
    אני זוכרת שישבנו באותו קיץ כמה חברים ומישהו שאל אותי מה הבנתי מהמחאה.. אמרתי – “רק דבר אחד.. שאני צריכה לסמוך רק על עצמי אם אני מעוניינת להגיע לעצמאות כלכלית..”
    אני יודעת שזה נאיבי.. שבגילי המופלג נפל האסימון.. אבל זה קרה אז.. ורק אז..

    הנקודה שחשוב לי לחדד היא ש”האישי הוא פוליטי ” השינוי התודעתי הזה.. שנחוץ בשביל לצאת ממרוץ העכברים הוא לדעתי חלק ממגמה סוציולוגית רחבה ואינו רק איזשהו תהליך פנימי מנותק מהסביבה בה אנו חיים .

    אמנם דורין ורבים מהמגיבים כאן סביר להניח הם אינטרוורטים, על גבול המיזנטרופיה, נונקונפורמיסטים ,ועם מיקוד שליטה פנימי : אולי אנשים שחושבים שביכולתם לעצב בידיהם החשופות את גורלם
    אבל תדעו לכם שאתם חלק משינוי חברתי עצום שמתחיל לקרות.
    כמות התגובות כאן וכמות הקוראים הפאסיביים שהיא לדעתי אלפים ובעלייה ( תקני אותי דורין אם אני טועה ) היא לא בגלל איכות הכתיבה של דורין ( שהיא מצוינת לכשעצמה ) אלא בגלל בגלל שהרעיונות שדורין מקדמת הם העתיד השפוי שלנו… ויש להם קרקע חברתית סוציולוגית פורייה..
    זה יקח עוד עשור או שניים.. אבל הכיוון חייב להיות זה. שדורין מתארת..

  8. אולי זו הסיבה שאנו כולאים את חיות המשק בצורה כל כך חולנית. אנחנו צריכים שמישהו מתחתנו יהיה עוד יותר חסר חירות וכך נוכל להרגיש בני חורין. בן חורין אמיתי רוצה שכולם יהיו חופשיים תחת השמיים.

  9. דורין, תודה על הפוסט.

    אני שנים חושב כמוך.
    כרגע שתי שאלות מטרידות אותי מאד:

    1) איך אני מצמצם את ההוצאות שלי?
    חי על 6000 ש”ח בחודש –
    דירה כולל כל החשבונות יוצא 3000 בחודש. אני רווק בן 30. לא מוכן לגור עם שותפים.
    מחזיק רכב. חושב למכור אותו, יחסוך לי 1200 בחודש (מעקב אקסל של שנה). אבל שואל את עצמי כמה החסכון הזה משמעותי לעומת הירידה באיכות החיים (כל חבריי נמצאים במרחק נסיעה).
    שאר ההוצאות זה המינימום עבור אוכל ונלווים.

    2) אם לא מוצאים משמעות בעבודה (לצערי) ולא בילדים, וכרגע כאמור אני רווק אז גם בת זוג אין – במה כן מוצאים משמעות?
    בשביל מה לקום מחר בבוקר?
    אני בחור סקרן, עם תחביבים, אך גם הם נמאסים בשלב כלשהו ולא מצליחים להעניק את אותה “משמעות” (שלא קיימת, ובכל זאת אני ממשיך לחפש אותה – איזה אבסורד).
    האם את נתקלת ב-“דאונים” כאלה?

    • אין סיכוי שהרכב עולה לך רק 1,200 ש”ח בחודש. יכול להיות שלא לקחת בחשבון הוצאות על ירידת ערך, ריבית על ההלוואה שמימנה את הרכב (ואם מימנת מהון עצמי הפסד רווחים שיכול להרוויח על השקעתך), הוצאות לא צפויות (תאונה, מנוע נגמר – זה שזה לא קרה השנה – לא אומר שזה לא ייקרה במוקדם ובמאוחר), והוצאות שאנחנו אוהבים להדחיק (דוחות חניה). שורה תחתונה – 2,000 ש”ח מינימום.

    • זה בדיוק מה שמטריד אותי בפוסטים האחרונים של הסולידית. הצמצום וההסתפקות במועט, לא ילדים, לא מסעדות, לא ארועים משפחתיים, לא לטייל בעולם… עלולים להיות קטליזטור לחוסר משמעות בחיים ולשאלות למה לי לקום בבוקר והרי הסולידית כבר כתבה את דעתה על משמעות החיים.

      אל תוותר על האפשרויות רק בגלל כסף.

      • האם התרשמת שזה מה שאני עושה? לא יוצאת מהמיטה? אני ממש צריכה לפרסם כאן איזה פוסט שמפרט את סדר היום שלי.

        ספוילר (“טיזינג”): לא משעמם לי. אני לא זקוקה לגורם חיצוני שייצוק עבורי משמעות לקיום.

        (*) ספוילר זה נועד כמובן להגדיל את הטראפיק לאתר ולהוציא לך את העיניים.

        • אני משועשע:)

          ורון, בדבריך ניכר שאתה לא מבין את המהות של ” לא ילדים, לא מסעדות, לא ארועים משפחתיים, לא לטייל בעולם”

          הכל נובע מתרבות הצריכה המיותרת שמגבילה אותך להתפתח למשהו שאתה לא היום. כשתבין ש”הצמצום” הזה נועד לשפר את איכות החיים שלך אז תגלה שהאושר שלך והחופש שלך היה מתחת לאף כל הזמן – וכן גם החופשה שכ”כ רצית מבלי להתחייב אח”כ לעוד שעות עבודה. כל “הנאות החיים” שמציעים לך הם נטו פרי פיתוח של השיטה בה העולם עובד. השיטה לא רוצה שתפסיק לעבוד ולכן היא משכנעת אותך שאתה זקוק לכל הדברים שרשמת.

          דורין ואחרים לא מוותרים על איכות החיים שלהם, הם פשוט חיים את החיים שלהם מבלי להיות תלויים בכל דבר שמציעים לנו.

          אם פעם אנשים היו מחליפים שירות בשירות אחר, תרנגול בכלי בית או פרה בסוס וכאן זה היה נגמר, היום מציעים לך להחליף את הכסף שלך במשהו שיצרו אותו ולא משהו שאתה באמת צריך – משהו שאנשים יצרו. מציעים לך חופשה טובה תמורת הכסף שלך – והופ אתה “חותם” על עוד שעות עבודה מבלי ששמת לב. אתה חוזר על זה שוב ושוב בכל מיני תחומים עד שאתה בעצם עובד בשביל לחיות ולא להיפך.

          פעם היית מחליף כסף בדברים שאתה צריך והיום לא. נקודה.

          • זה נובע מכך שפעם היה לך מספיק כסף, או משאבים לצורך העניין רק בשביל לאכול בקושי ושיהיה לך מחסה. וזה לא שפעם לא היו עובדים בגלל זה – להפך, היו עובדים ואפילו יותר.
            היום יש לך כסף גם על מנת לממש רצונות וגם בשביל לאכול – אז מה רע באלה שרוצים גם לממש רצונות?
            כל עוד מבחינים בהבדל הכל כך נכון בין רצון לצורך, ויש מספיק על מנת לממן את הרצון, אז מה הבעיה?

        • סולידית, התרשמתי שאת מאוד פעילה רק שלא לכלום יש הנעה פנימית ויש מקום להסביר איך פנסיונר ממלא את חייו במשמעות כפי שהבחור ביקש ממך לענות לו לשאלה הזו

    • 1200 שקל זה כמעט 50% מההכנסה הפנויה שלך.. זה המון

      לגבי משמעות בחיים – תנסה את זה:

      http://vimeo.com/13081864

      🙂

  10. מהו חופש?

    חופש לטייל בארץ ולצאת לחופשות מעבר לים, צ׳ילה, טיבט, יפן, איסלנד… חופש לבשל וללכת למסעדות … חופש לראות הצגות בארץ, בלונדון ובניו יורק … חופש ללמוד לצייר, לצלול, להשיט יאכטה, לנגן …. חופש להנות מספורט, ריצה, שחיה, סקווש וגם סקי

    אני שואל למה לבחור בצמצום האפשרויות בחיים? האם באמת המחיר של לעשות כסף זה בהכרח לוותר על להיות חופשי?

    את מרוויחה מהבלוג הזה 1000 שקל בחודש ונהנת מזה – אפשר בעוד דרכים לעשות כסף ולהיות חופשי, אז למה לוותר על אפשרויות בחיים?

    ** יכול להיות שאת מציגה טיזינג בפוסטים האחרונים כדי להגדיל הכנסות?

    • חופש הוא *האפשרות* לעשות את כל אלה, בהנחה שאתה מייחס להם משמעות כלשהי. הסיגוף שאתה מייחס לי לא נשען על דבר מלבד פרובוקציה גרידא.

      באשר לתנועה לאתר, ובכן, כל אדם שכותב רוצה שיקראו אותו. לא ברורה לי כוונתך לגבי “טיזינג”. אדרבה, אני מפרסמת כאן בתדירות הולכת וקטנה.

      המציאות היא שאני לא כותבת כאן בשביל כסף. הבלוג הזה לא ממצה אפילו 10% מפוטנציאל המונטיזציה שלו. לו הייתי נענית בחיוב לחלק מההצעות שקיבלתי הייתי יכולה להגדיל את ההכנסה מהאתר באופן דרמטי – אך המחיר היה כמובן פגיעה בחווית הגלישה, בעצמאות האתר ובדברים שאני יכולה ולא יכולה לכתוב כאן.

      • לא בטוח שהסברתי את עצמי טוב

        אפשר להיות שמח בחלקו גם ללא חלק. בהודו יש אנשים שחיים מכלום ועושים רק מדיטציה כל היום וטוענים שמצאו את האושר.

        אני רק אומר שיש הרבה אפשרויות, חלקם בחינם וחלקם בכסף ואולי באמת תגיעו לאושר רק מלעשות מדיטציה כל היום אך אולי ורק אולי זה לא מה שימלא לכם את החיים.

        כסף הוא כלי להרחבת האפשרויות. וכפי שקשה לרוץ מרתון אך אין על תחושת ההצלחה אחרי ריצה, שלא לדבר על איכות המקלחת והשינה לאחר ריצה – כך אפשר לראות עבודה, מקום שדורש מאמץ אך בהחלט נותן סיפוק, עבודה כשכיר, עצמאי, מתווך, מרצה או מנהל בלוג.

        סולידית, מחכה לפוסטים על אפשרית החיסכון וההשקעות….

  11. כתבתי פעם.. כמו שאמרת, אנשים לא מודעים שהם מסוגלים לבחור ו2 שאנשים מעדיפים לכאורה בטחון על חופש בעולם ‘כמו זה’. בכלל, לדעתי היום להסתמך על בטחון או יציבות זה טמטום כך שבחירה בחופש היא בחירה אפילו הגיונית.
    כמו שתיארת בהתחלה- חופש זה כשמישהו חי חיים כמו שהוא רוצה. ואם אני לא טועה, זה המסר העיקרי של הבלוג. כך שגם אם מישהו הגיע לחופש בדרכים אחרות, קיצוני או לא קיצוני, חופש בפני עצמו הוא עניין עדין כפרפר P: 🙂

  12. שולה מעפולה

    לקח לי זמן להבין שתחת הגג של “הסולידית” מתקיימים כאן, באופן מקביל ובלתי תלוי, שני בלוגים.
    האחד עוסק בעניינים פיננסיים ומציג שלל עצות מעניינות כיצד לתחזק ואף לשפר את תיק ההשקעות ובעיקר כיצד לחסוך בצד ההוצאות.
    השני מציג את השקפתה האגוצנטרית-קיצונית של דורין, שבה מושגים כמו “אמפתיה”, “טובת הכלל”, “ערבות הדדית”, “אלטרואיזם” וכו’ נעדרים מן המילון, והמילים “ילדים” ו “עבודה” תמיד מופיעים בנימת מיאוס.
    אני מאמין שלבלוג הראשון יש אלפי מתעניינים, ומשער שלבלוג השני יש קהל דו-ספרתי, וגם זה אחרי פקטור.
    היה יותר ידידותי עבור הקוראים להפריד בין שני הבלוגים הללו אבל אני חושד שהכותבת כרכה אותם ביחד בכוונה, בבחינת “מי שמעוניין בעצותיי הפיננסיות יתכבד לקבל את השקפת עולמי בפרצוף”.

    • הדברים שלובים זה בזה. זוהי מהותה של ERE ככל שאני מבינה את הפילוסופיה. אם היה ממש בטענתך, הרי שהפוסטים הפופולאריים ביותר היו הפוסטים הפיננסיים. עובדתית, זה לא המצב.

      • סולידית יקרה
        אני מאוד אוהב את הפוסטים שלך על השקעות אבל הפוסטים עם הדעות שלך מפריעים לי בעיניים כי את אגוצנטרית קיצונית אנרכו-קפיטלסיטית סגפנית שמרוויחה עלי מפרסומות.
        יחד עם זאת, אני לא מסוגל שלא לקרוא את הפוסטים כי אני מקבל את הכל בעדכון אחד ואיך אני אדע מה הפסדתי אם לא אקרא????

        אני דורש שתפרידי את הפוסטים שלך במיידי לשני בלוגים.

        🙂

    • מיסיס שולה, לדעתי הכושר שלך בלתרום לחברה גדל בכמה מידות כשאת נהיית בלתי תלויה פיננסית:
      1. יש לך זמן להתנדב.
      2. יש לך עדיין אפשרות לתרום כסף (למרות שזה המשאב הפחות זמין בלהיות בלתי תלוי)
      3. את יכולה לעזור לאנשים לצאת ממעגל המחויבות לעבודה.

      בנקודה מסוימת, את צריכה לנקות את עצמך מכל צורך נוסף / חיצוני ולבדוק מה הבייסיקס שלך כאגואיסטית/אגוצנטרית שלא אכפת לך מאף אחד. אחרי שמילאת את הצרכים הללו, את יכולה לעבור ללדאוג לכל היתר. זה הופך אותך להרבה יותר מועילה (שימי לב בסרטוני בטיחות בטיסה – קודם שימי על עצמך את מסיכת החמצן ורק אח”כ על ילדך). וכאן חוזרת הנקודה של העבודה. את יכולה עדיין לעבוד, אבל זה שונה כשזה מגיע מבחירה אמיתית ומחוסר תלות.

      • ורי ורי לייק SRO. בקשר ל “כאגואיסטית/אגוצנטרית שלא אכפת לך מאף אחד”
        ברגע שאדם פונה לאגואיסטיות שלו ולא מוותר הוא מונע מאחרים לגנוב את הוד קדושתה בכך
        הם יכולים לפנות לעצמם ולדאוג לעצמם לצורכיהם הבסיסיים. בסופו של דבר מאחר והאדם וסביבתו לא באמת נפרדים יוצא שאחרי שתרם לעצמו הוא חוזר ותורם לסביבה.

  13. אחד שבוי בתסמונת שטוקהולם

    תגידי בת-חורין
    איך הייתה המקלחת הקרה הבוקר? מרעננת? מעוררת? ממריצה את מחזור הדם?

    מה לגבי אכילת raw foodי ללא בישול? חוסך חשמל וגז, חוסך זיהום אוויר, מאתגר את מערכת העיכול… בריא

    לא חבל על הכסף של האופניים? עדיף ללכת ברגל, או לרוץ

    יום טוב

  14. שלום דורין היקרה
    האם תוכלי לכתוב פוסט על פוליטיקה פנימית בעבודה, ומה יעשה אדם שמרגיש רע מאוד להתחנף לבוסים ולמלחכי הפנכה הקרובים להנהלה בעבודה? ואיך זה שיש אנשים שזה טבעי להם להתחנף? אולי דווקא הם משוחררים מאגו?
    מצאתי את המאמר הבא, שמטיף לפתח כישורי פוליטקה כאלו, ורואה במי שבז להם – מפונק.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4445225,00.html
    תודה רבה, שמחה שאת כותבת
    יעל

    • יעל, זה לא בדיוק להתחנף. זה מן מערכת התנהגות כוללת של: לא לאחר, להראות כאילו מאוד אכפת לך, להשאר שעות נוספות, להגיד כן לכל בקשה של הבוס גם על חשבון דברים חשובים שתכננת לעשות בזמנך הפנוי, לא לחלקו על דעת המנהלים גם אם ברור לך שזו טעות, לעשות רעש בעבודה בסגנון של: כמה דברים יש לי לעשות, אין לי זמן לנשום, אני חייבת לסיים היום את X אחרת לא אכפת לי אני אשאר גם עד הבוקר, כל המשפטים האלו שיחלחלו לאנשים שאת מה זה מסורה לעבודה וז אצלך במקום הראשון. ואז בתכלס את יכולה להיות אחת העובדות הבינוניות אבל לא יפטרו אותך. לדעתי אין מה לקרוא כתבות זה או שיש לך את זה או שאין. אם אין לך, אז אופציה אחרת היא לעבוד ממש ממש קשה ומלא שעות או להסכים לפחות כסף ממה שמרוויחים בתחומך.

  15. דורין, פוסט מעולה, את מכריחה אנשים לחשוב, ומאתגרת את הנורמות המקובלות, ואני מתה על זה :-). אבל המצוקה שמביעים חלק מהאנשים שמגיבים פה לגבי “מה יעשו אם לא ילכו לעבודה ולא יעשו ילדים” היא אמיתית ואין לזלזל בה. התרבות שלנו נהייתה כל כך עדרית, שהיכולת למלא את היומיום במשמעות שונה מהמקובל בהחלט מאתגרת. כמי שאין לה ילדים, ולא עובדת כבר תקופה ארוכה, ברור לי שהאדם הממוצע שעבד רוב חייו, צריך תקופת הסתגלות שיכולה להיות לא קלה כדי ללמוד להיות חופשי. צריך את האומץ לעבור דרך השיעמום, הריקנות, חוסר התכלית, הפחד והשונות. צריך להסתכל בכל הרגשות הקשים האלו ישר בעיניים, להעיז להרגיש אותם,(תרגול מדיטציה יכול מאוד לעזור פה) ואז לצלוח את כל זה בהצלחה ולבנות משמעות עמוקה אחרת לחיים, שמתבססת על חרות אמיתית. היום אחרי שעברתי את כל זה, אני כל כך לא משועממת (ואין טלויזיה בבית או כסף לעשות מסעות קניות, או לדאוג לעצמי לבידור קנוי) שאני כמעט כבר לא מבינה את המושג. זה כמו דיאטת רעלים שלומדים לנקות את הגוף הפיזי ולעיתים עובריים ממש תחושות של גמילה מסמים. כך הנפש שלנו צריכה לעבור ניקוי עם תופעות לא קלות, כדי לגלות מחדש מה באמת מעניין אותנו, ומה המשמעות שאנחנו רוצים לתת לחיים שלנו. זה מאתגר לעבור את זה אבל מתגמל בצורה בלתי רגילה.
    וטיפ קטן למי שרוצה להתחיל, תלמדו לגדל את הירקות שלכם לבד, אפשרי גם בעיר על הגג או בחוות חלון, http://www.farmit-ua.com/#!—/c16j0
    תחביב מועיל, מספק, ותורם להוצאות הבית.

  16. אחד, להיות אאוטסיידר זאת מחמאה; אתה רואה את העולם ברמות גבוהות יותר מהנורמטיבי
    ולפעמים מגיעים לתובנות שאחרים לא מסוגלים להבין או לקבל אותם…

  17. מכתבה שפורסמה היום:
    “בסך הכל, 87% מהמועסקים מעידים כי הם מרוצים מעבודתם: שכירים ועצמאים בשיעור דומה, גברים ונשים בשיעור דומה. רוב המועסקים (77%) מעידים כי היו ממשיכים לעבוד גם אם יכלו לאפשר לעצמם לא לעבוד מבחינה כלכלית.”

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4498185,00.html

  18. בנוסף, גם למי שלא עובד אין חופש:
    1. חופש תנועה – את יכולה לנוע רק במרחב מצומצם מאוד משטח העולם
    2. חופש בבחירת תזונה – את יכולה לבחור רק בין מגוון מצומצם של מאכלים, ולא יכולה לאכול כל פרי במשך כל השנה, אלא רק בעונתו.
    3. חופש בבחירת כמות הילדים/נכדים – חוסר עבודה כופה על אדם להביא 0-1 מקסימום 2 ילדים. למי שעובד ומשתכר יש חופש (כאן במובן של אפשרות/בריחה) להביא יותר.
    4. חופש בבחירת תחביבים – את יכולה לבחור מבין מגוון מצומצם של תחביבים (כאלה שאין בצידם הוצאה כלכלית כבדה) למי שעובד ומשתכר יש את החופש לבחור גם תחביבים אחרים (לבנות טיסנים , סקי וכו’)

    לסיכום, את נהנת מחופש גדול מאוד מבחינת האפשרות של מה לעשות בין 7 בבוקר ל 7 בערב, אבל מונעת מעצמך את החופש של מה שפירטתי למעלה ועוד.

    כמו כל בר בחיים, אין אמת אחת וכל אחד צריך לעשות את בחירותיו.

    החופש האמיתי (מהבחינה הכלכלית) הוא אולי להגיע למצב של הכנסה פסיבית של 20K שקל בחודש ואז לצאת לפנסיה. (כמובן שאין לי שום דרך להציע איך לעשות את זה מבלי לקחת ריסק 🙂

  19. אני מאוד אוהב את הבלוג שלך (גיליתי אותו לא מזמן), ומסכים עם רוב רובה של תפישת החיים שלך (עצמאות כלכלית, חופש מכל הדברים שנראים לאחרים מובנים מאליהם כמו, עבודה, בוסים, ילדים, חובות).
    אני גם חי לפי התפישה הזו. לא עובד, חי מהכנסות שיש לי מנכסי נדלן, משוחרר מחובות מטלות ומגבלות.
    כך שאני בעדך.
    ההבדל בינך לביני הוא שאני מבין שבחירה בצורת חיים כזו מתאימה למעט מאוד אנשים, ואילו את מטיפה בשער. רוב האנשים (שהם יצורים חברותיים, בניגוד אליך ואלי … [תפתיעי אותי ותגידי שאת יצור חברתי]) רואים בעבודה מסגרת חברתית מעבר למסגרת תעסוקתית שמכניסה כסף. אני מאמין שרוב האנשים, גם אלו שנכנסים לבלוג ונהנים מהתכנים, ישתגעו, אם ינסו לחיות בלי מסגרת, בלי עבודה, בלי סדר יום מובנה, בלי משפחה, בעל וילדים.
    לבחור לחיות ככה מתאים לסוג מאוד מסוים ומצומצם של אנשים. הייתי מגדיר אותם אוטיסטים על גבול הא-סוציאליות. לחיות ככה זה יותר בריחה מאשר בחירה, יותר המנעות מאשר היטמעות. אני יודע כי אני כזה. אני רק לא מטיף לאחרים לחיות כמוני, כי אני מבין שבשבילם זה יהיה איום ונורא.

    • מה שאתה טוען מוכיח בדיוק את הטענה של הפוסט הזה – אנשים מעדיפים לשעבד את זמנם הפנוי ל-1) מקום עבודה שידאג להם, בין היתר, לבידור חברתי, לתעסוקה, ואגב כך ייקבע עבורם כיצד לנהל את זמנם 2) צריכת בידור פסיבי זול שלא מצריך חשיבה מעמיקה (ע”ע ערוץ 2).

      באשר אלי — לפי אינדיקטור הטיפוסים של מיירס-בריגס (MBTI), הפרופיל האישיותי שלי הוא INTJ (שימוש בסגנון מופנם על פני סגנון מוחצן, שימוש בקוגניציה על פני רגש, שימוש באינטואיציה על פני תחושה, התייחסות שיפוטית ולא תפיסתית).

      לפי המודל, הטיפוס הזה הנדיר ביותר באוכלוסיה: בסך הכל הוא מהווה 2% מהאוכלוסיה הכוללת. מתוך זה, רק 0.8% מהנשים הן INTJ (באופן מפתיע, נדמה לי שזהו גם אחוז הנשים באוכלוסיה שכמוני מגדירות עצמן אנטי-פמיניסטיות). יש אפילו פורום מיוחד לאנשים כאלה.

      האם זה מציב אותי על הספקטרום האוטיסטי? אולי — וסחתין על יכולת האבחון הוירטואלית שלך — אבל אם אתה צודק, הרי שגם רנה דקארט, אייזק ניוטון, סטיבן הוקינג, אייזק אסימוב ו”אנליסטים” נוספים סובלים מסוג מסוים של אוטיזם. לאנשים נורמלים יש נטייה לסווג את ה”לא נורמלי” כמחלת נפש. זו תופעה מוכרת.

      היתרון ב”מחלה” הזו הוא שאני עצמי מעצבת לעצמי את המציאות. יש לי בערך 9 יוזמות ופרויקטים אישיים שאני מריצה במקביל לבלוג הזה. יש לי את כל היום כדי לעבוד עליהם ולקדם אותם (וזה עדיין לא מספיק). אני לא מרגישה שהפרויקטים הללו חסרי תועלת — בניגוד לחלק גדול מהמשרות במשק.

      • קראתי את ההגדרה של הפרופיל האישיותי הנדיר באחד הפוסטים האחרונים שלך. הוא מחזק את מה שאני טוען, ואין סיבה שתהיי דפנסיבית. אני לא נגד.
        את אומרת “מקום עבודה שידאג להם, בין היתר, לבידור חברתי”. את, וגם אני, חווים מקום עבודה כמקום מדכא, מבודד וקשה. להיות עם אותם אנשים (בוסים מדכאי יצירתיות, עמיתים שצריך לנהל איתם סמול טוק, כל הבזבוז זמן ואנרגיות..) נראה לנו בלתי נסבל. אבל לא כך אצל רוב בני האדם.
        מישהו שכל העניין הזה לא מתאים לפרופיל האישיותי שלו, ושיאמץ את צורת החיים הזו, יסבול.
        אני בחרתי בצורת החיים הזו מתוך חוסר היכולת שלי להתמודד עם כל אותם הדברים שמתוארים יפה בדף ההגדרה של INTJ . הלוואי שיכולתי להיות כמו כל אותם אלו שקמים בבוקר לעבודה, שבה הם, אם לא נהנים, לפחות לא סובלים. את מעלה את העניין לדרגה של אידיאל ואידיאולוגיה. מה שנכון לך לא נכון כנראה ל 98.5% מבני האדם.

        • “מישהו שכל העניין הזה לא מתאים לפרופיל האישיותי שלו, ושיאמץ את צורת החיים הזו, יסבול.”

          בול פגיעה.

          הבלוג הזה מנסה לתת זווית הסתכלות אחרת על מה שרוב האנשים תופסים כגזירה בלתי נמנעת. הוא לא רשימת מכולת. הוא לא מתאים לכל אחד, ולא מנסה לכפות על אנשים לחזור בתשובה (או בשאלה?). מי שרוצה להמשיך לעבוד ולצרוך ולסנגר על המערכת הקיימת – מוזמן, I could care less. חשוב רק שיידע שאפשר לחיות אחרת.

          • ניכר שאת מפספסת את הפואנטה. את מצד אחד מכירה בכך שאנשים אחרים יתפסו את דרך החיים שלך כסבל ומצד שני לא מבינה שזה לא אומר שניתן להגדיר אותם כמי ש: “רוצה להמשיך לעבוד ולצרוך ולסנגר על המערכת הקיימת”. זה לא שחור ולבן. ניתן לחשוב שהחיים שלך הם סבל ולחשוב שעבודה רק למען הגדלת הצריכה היא טמטום. אני מניח שרוב קוראי בלוג זה למעשה נמצאים בהגדרת ביניים בין הדרך שלך לאלו שמאמצים את תרבות הצריכה כדרך החיים האולטימטיבית.

          • אני חושב שצריך להגדיר דרך אמצע.
            יש את אלה שבכל מקרה יהיו כאלה, יש את אלה שבכל מקרה לא יהיו כאלה.
            מטרת הבלוג (אני משער) היא לאסוף את אלה שיכולים לצאת ממעגל הרדופים לעבודה, ולאפשר להם / לעודד אותם לבחור בכך.

      • ברלינאית,

        דורין, אם את מאמינה בחירות הפרט , את פמיניסטית. ( מאיזה זרם בדיוק זה כבר לא ממש חשוב)…
        אני מניחה מההתבטאויות שלך שמאד חשוב לך להגדיר את עצמך כאנטי פמיניסטית.. וחבל..
        אך חשוב שתדעי שלפחות בזה את לא לבד… המון נשים ( הרבה הרבה יותר מ0.8. יותר מתקרב ל50% )מתעקשות להגדיר את עצמן לא פמיניסטיות.. למעשה לרובן ( גם העצמאיות הדעתניות ושוחרות החופש שבינהן) חשוב מאד להגדיר את עצמן כאנטי או כלא פמיניסטיות..
        במובן הזה את מאד נורמלית… (אני מניחה שלצערך..)

        • היי ברלינאית, התייחסתי לנושא כאן.

          יש הבדל משמעותי בין הפמיניזם המקורי (הגל השני, התנועה לשחרור האישה) לבין הרדיקאליות שמתהדרות כפמיניסטיות. לרוע המזל, האחרונות גנבו את הפמיניזם – פשוטו כמשמעו – וניכסו אותו לעצמן. במקרה או שלא במקרה, הזרם הרדיקאלי הוא הפנים האמיתיות של הפמיניזם בישראל – בכנסת, באקדמיה, בארגוני הנשים. מה שהן מגדירות כפמיניזם אינו אלא תורה חשוכה, אלימה, שוביניסטית, סקסיסטית ונוגדת חירות. הנשים הללו מזיקות לנשים אחרות, ובפרט שהן טוענות לזכות לדברר אותי. אני לא יכולה למקם את עצמי במחנה הזה. מאחר שחלק גדול מהשקפת העולם הזו נוגדת את ערכיי, אני רואה עצמי אנטי פמיניסטית.

          • ברלינאית,

            יש המון זרמים פמיניסטים..( ד.א. בדומה לאלף הדרכים שבהם אתה יכול להגדיר את עצמך ברצף בין חילוני לדתי..) לרובנו פשוט נוח יותר לחשוב בשחור לבן.. ולא להתאמץ לגבש השקפת עולם מורכבת ומדויקת שאינה חוטאת בפשטנות.
            לרוב האנשים ללא ידע בתחום מאד נוח לשנוא פמיניסטיות ולראות בהן מקשה אחת. וכמובן שיש הבדל בין פמיניזם רדיקלי כזרם ובין פמיניסטיות רדיקליות.. שזה “סתם “פמיניסטיות קיצוניות בלי קשר לזרם אליו הן משתייכות.
            ד.א. אני בעיצומה של קריאה ( שניה ) בספר “המין השני “של סימון דה בובואר.. ואני חושבת שאם הייתן נפגשות היה לכן הרבה נקודות הסכמה ( אל תדאגי היא שייכת לגל הראשון.. “המקורי” עוד יותר (: )
            גם לה היו טיעונים מנומקים נחרצים ומאד משכנעים באשר לאל הורות..ולילדים כיונקים את האנרגיה והחירות ליצירה והתפתחות..
            גם היא סירבה בתוקף לתחזק בית או בעל ( ונחשבה כמובן חריגה מאד בזמנו)
            וחייתה במלון דירות בנפרד מבן זוגה סארטר.
            בעניינים אחרים כגון משמעות החיים תפיסתה היתה אקזיסטנציאליסטית.. ושונה מהשקפתך המוצהרת.. אם כי אני לא בטוחה שהמעשית.. ( את נדמית כמישהי שמאד חשוב לה לצקת תוכן לחייה ולמעשיה..)
            ועוד ועוד.. אבל כמו שגיא אומר “נפסיק כאן”…
            ורק המלצה קטנה לקריאה למי שכן בכל זאת רוצה למצוא סיבות להמשיך לשנוא פמיניזם ופמיניסטיות בלב שקט.. הספר “משגל של אנדריאה דבורקין יעשה את העבודה.

          • ברלינאית. אחלה תגובות באמת.
            אבל אני חייב לשאול בתור אחד שלא מעורב בתרבות הצריכה. איזה
            גיא אומר “נפסיק כאן”? גיא פינס?
            גיא מרוז? זה ידע כללי?

        • לברלינאית – תודה רבה שהגבת על הנושא הזה, זה ממש כואב לי לראות את השנאה הזו נגד פמיניזם ואני לא חושבת שהייתי יכולה להתנסח בסובלנות כמוך.

          לדורין – גם אם אני מבינה את הרתיעה מפמיניסטית כזו או אחרת, ואני מבינה טוב מאד, לומר שאת אנטי-פמיניזם זה פשוט לומר שאת נגד שיוויון זכויות לנשים נקודה, מה שקשה לי להאמין שאת.

          • ברלינאית,

            הי אכלו לי שתולי
            הכוונה לגיא “שלנו”.. המגיב הפעיל והחמוד שכותב כאן לא מעט ( אם כי לא לאחרונה…)

          • היי ברלינאית, את צריכה להיזהר כי אני סאקר גדול של מחמאות.
            חוצמזה לא כל כך הלכתי – פשוט הצטרפתי לנשף המסכות כאן לכבוד פורים.
            טוב , אז מאחר ואני חתרן בלתי נלאה – אחתור פעם נוספת מתחת לשורשי תפיסת העולם של
            הסולידית והחברה שלה מהמאה ה18 בעזרת הסרטון הנחמד
            הבא
            . אם אני לא טועה אז גישתם גם
            התחילה לצמח את שורשי המהפכה הפמיניסטית.

  20. “תשוקה לנוחות ולהנאה חושית מכינה בני אדם לציית לכוח כללי . שהרי על ידי תשוקות כאלו אדם נוטש את החסות שיכול היה לקוות לה מחריצותו ומעמלו שלו”. לויתן/תומס הובס

  21. רוןרון

    אנשים מקשקשים הרבה הרבה הרבה
    מתרצים ומתרצים כדי להצדיק את עצמם
    תוקפים תוקפים, כדי להגן על צורת החיים שלהם
    גם אני

    אבל אם יכולתי, הייתי מפסיק לעבוד מחר ומתעסק בתחביבים בלבד.
    אם ימאס לי, אחפש עבודה בחצי משרה אחרי כמה שנים.

    אבל עם שכ”ד ו-2 ילדים (ומיליון שח השקעות/חסכונות) זה פשוט בלתי אפשרי….. למרות שחיים בצמצום
    אולי עוד 20 שנה… בגיל 60

    • פרקליטת השפם

      היית שמח להפסיק לעבוד, אבל האם היית שמח לרדת ברמת החיים?
      אני לא.

      ומאידך, אין סיבה לא להנות משני העולמות.

      עם מליון בצד, אין סיבה אמיתית שלא תוכלו לעבור לחצי משרה כבר עכשיו, כן.. גם עם שני ילדים.
      לפעמים מספיק לעבור ל-80% משרה כדי להרגיש שינוי עצום באיכות החיים.

      • את מבלבלת בין רמת חיים — מדד סטטיסטי שבבסיסו הטענה שככל שאתה מבזבז יותר כך רמת חייך טובה יותר — לבין איכות חיים, שלא ניתנת למדוד באופן סטטיסטי. רמת החיים שלי נמוכה בהרבה מהממוצע. איכות החיים שלי גבוהה בהרבה מהממוצע.

        • פרקליטת השפם

          לא בילבלתי.

          הייתי מאוד מדוייקת.

          איכות חיים היא נגזרת של רמת החיים, ושכל אחד יעשה לעצמו את האיזון ביניהן.

          • המשפט האחרון שלך הוא אבן השתיה של תרבות הצריכה, ואני מעריכה שהוא תוצאה של התנייה שעברת במשך שנים.

            הבלוג הזה קיים כדי להפריך את האקסיומה הזו.

          • פרקליטת השפם

            ואת לא צורכת?
            את באבואה צורכת.
            רק בגלל שאת צורכת מעט יותר מאחרים, לא אומר ששברת את השיטה..

            אחותי, אני הצלחתי לחסוך ממשכורת צבאית (ולא גרתי אצל ההורים).
            חייתי משקל תשעים לחודש, וניזונתי מפראנה עוד לפני שאמנון לוי היה צריך משקפי ראייה.
            כשתגיעי לרמת צמצום כזאת, נוכל לדבר על הפרכת אקסיומות.

            החיים הם משחק של איזונים.
            פעם אהבתי להיות חופשייה מהכל, היום אני אוהבת להיות חופשייה מהחופש.

            הנקודה שחשוב להעביר היא שזה לא “הכל או כלום” זה ריקוד שאתה שולט בקצב שלו.

            אם רוןרון מדוכא, הוא לא חייב לדומם מנוע ולשלוח את המשפחה לנסוע בטרמפים.
            הוא יכול סתם להוריד הילוך,

          • לצריכה שלי יש תרומה מעטה יחסית לאושר שלי. את האושר שלי אני שואבת מייצור, לא מצריכה.

          • לסולידית.אני מסכים או מעריך יותר מ 91.47 אחוז מהשקפתך.
            לצערי מכאן זה נראה כאילו את לא בת חורין מהאידיאולוגיה שלך שלעיתים מסתירה לך חלק מהעולם שאותו
            את מנסה לתפוס ולאחוז בעוד הוא כמוך רוצה להיות בן חורין.

            “איש אינו עבד יותר מאשר מי שמאמין כי הוא חופשי מבלי להיות כזה.”
            –יוהאן וולפגנג פון גתה
            למדו להשתחרר מאחיזתם של דברים, להניח להם. זהו המפתח לאושר”
            –בודהה

            אולי כדאי לבדוק אם גם את עברת התניה אצל ג’ייקוב פיסקר מארצות הברית של דנמרק.

          • פרקליטת השפם

            לא מצליחה לרדת לסוף דעתך..
            מה זה בדיוק ייצור?
            את כל הזמן מספרת שאת נהנית מפנאי. פנאי זו צריכה.
            לקרוא ספר על חוף הים זו צריכה.
            ללכת לטייל עם הכלב זו צריכה.
            להאזין למוזיקה זו צריכה.

            ואני חוזרת לזה.. את מוציאה כמעט 4000 ש”ח לחודש.
            רווקה בלי ילדים, שחייה עם שותף.. זה פשוט המון, תסלחי לי.
            אנחנו משפחה שלכאורה “חולה” בקונספציה צרכנית לשיטתך, ואנחנו מוציאים בדיוק כמוך..

          • אני מסכים עם דורין, איכות החיים אינה בהכרח נגזרת של רמת החיים. אני יכול להעיד על עצמי שבעשר שנים האחרונות הייתי עובד בין 10-12 שעות והיו תקופות שהייתי עובד גם יותר, כאשר הייתי משלב גם עבודה מהבית. הרווחתי טוב יחסית אך היו לי גם הרבה הוצאות כמו מימון תואר, חופשות בחו”ל בשביל “להירגע”, הייתי אוכל כמעט כל יום בחוץ – כי למי יש כוח להכין אוכל בבית, קניתי כל מיני מוצרים וגאדג’טים כפיצוי על סגנון החיים האינטנסיבי שהייתי בו והייתי רוב הזמן טרוד, עייף, מגיע באפיסת כוחות ולא היה לי זמן וכוח לעסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי. למזלי, כל חודש הייתי מפקיד סכום קבוע לחיסכון. כיום המצב שלי הפוך – רמת החיים שלי ירדה משמעותית (לא עובד מרצון) שזה אומר לגור בדירה קטנה עם שותפים, כמעט שלא אוכל בחוץ, לא נוסע לחו”ל, חי מהחסכונות, אך מצד שני איכות החיים שלי עלתה מאוד. יש לי הרבה יותר זמן לעצמי, לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבשל ולאכול בריא, לישון טוב! כאשר כל אלו לא דורשים הוצאות של כספים רבים מידי חודש כך שאני נהנה במה שאני עושה בלי קשר לעלותם. כיום אני הרבה יותר רגוע נפשית מבעבר ונהנה מהמצב החדש.

            לצערי אין לי מיליון שקל בבנק וגם לא מתקרב לזה ולכן, רוב היום אני עוסק במיזם שאני מקדם במטרה לעבוד בתחום שמעניין אותי, כך שעבודה לא תהיה נטל (כמו רוב האנשים שאני מכיר) אלא מקום לצמיחה, דבר שלא היה מתאפשר אם לא היה לי את אותו זמן פנוי שיש לי כיום…

            סגנון חיים זה לא מתאים לכל אחד, הוא מצריך שינוי הרגלים, צמצום של מותרות והתמודדות עם לחץ חיצוני של הסביבה (מה יגידו). אני לא אומר שצריך לעשות שינוי קיצוני יחסית כפי שאני עשיתי, בטח כשיש לך משפחה שצריך לכלכל, אך הרעיון הוא להבין שהנאה וכיף לא קונים רק בכסף. למשל, משפחה יכולה להעביר ערב מהנה ביחד דרך משחקי לוח מאשר לחשוב רק על טיסות, טיולים, מסעדות ובזבוזים בקניון כבילוי משפחתי…

          • פרקליטת השפם

            יריב, אין לי ויכוח איתך או עם דורין לגבי העובדה שאפשר לרדת ברמת החיים, ולעלות באיכות החיים.
            אני חושבת שזה היה מאוד ברור בהודעה הראשונה שלי לרוןרון, אבל אולי לא. אז אני אנסה לחדד.
            מגיע השלב שבו רמת החיים לא יכולה לרדת עוד.
            ויתרת על שופינג, ויתרת על כבלים, ויתרת על רכב חדש.. בסוף יש את השלב שאם תרד עוד ברמת החיים איכות החיים שלך תתחיל להיפגע.
            השאלה היא עד לאן לרדת והאם חובה לעשות מהלך טוטאלי או שאפשר לעשות מהלך חלקי.

            אני למשל עובדת 7-8 שעות ביום בעבודה שאני די אוהבת, מרויחה מעט פחות ממה שהייתי יכולה להרוויח בתחום אחר דורשני יותר, אבל נהנית מהפנאי והאוירה במשרד.

            מכיוון שמאז ומעולם לא הייתי צרכנית גדולה, אני חוסכת המון, ותקוותי היא שבעוד כ-10 שנים נוכל “לצאת מהמרוץ” כמו שדורין קוראת לזה, בדרכנו (כלומר לא נפסיק לעבוד, אבל נהיה עצמאיים ונוכל לספוג הפסדים).

            מצד שני, יש לי הוצאות שדורין תקרא להן פינוק או טימטום צרכני – אבל אני לא מוכנה בשם פנים ואופן לוותר עליהם: מים חמים, רכב, טיולים בחו”ל ומנקה.
            (והילד שלי כמובן :-))
            אלה הקווים האדומים שלי. ובשביל לתחזק אותם צריך כסף, שלא תמיד יכול להגיע מהכנסה פאסיבית (בתקווה שבעוד עשור בערך העניין הזה יפתר) .

            אני מאמינה שכל אחד שמרגיש “כלוא” כמו רוןרון, יכול להתחיל לקלף שכבות של הרגלים צרכניים ולמצוא את האיזון שלו בין עבודה לפנאי.

            דורין מציגה מין נוסחה לא מתפשרת שבה אם לא ויתרת על הכל עד הגבול שהיא מציגה (ששוב אני אומרת.. דווקא מבחינה כספית – הוא לא מנוהל נכון לדעתי) אתה כנראה עיוור.

  22. לכל המשמיצים- יש משפט שאומר: “אם אתם לא אסירי תודה על מה שיש לכם היום, מה גורם לכם לחשוב שתהיו שמחים כשיהיה לכם יותר?” בשורה תחתונה רוב השכירים בארץ ישתכרו בין 5ל-50 אלף ברוטו לחודש כשבנטו זה בין 5ל-25
    אין ממש הבדל מטורף בין הסכומים הללו, רמת החיים תעלה יחד עם השכר אך לא באמת נהנה יותר מהזמן הפנוי, לדירה גדולה מתרגלים וגם אוטו יקר עומד בפקקים
    מה שלא ניתן לקנות בכסף הוא פנאי, ורק אם הגעתם למצב שיש לכם זמן פנוי ואתם עדיין מרווחים סכומים כאלו הסתדרתם- אב לצערי רוב השכירים משתעבדים עוד יותר כשהמשכורות עולות
    אני בעל ניסיון – תמיד הייתי מודע למטריקס אבל לצערי אני פחדן מדיי כדי קחת את הגלולה האדומה
    נשארתי בתוכה ואני מצטער על כך

    • אף פעם לא מאוחר מדי.

    • ברלינאית,

      לפרקליטת השפם
      בתכלס רב הדומה בתפיסת עולמך לתפיסתה של דורין.. שתיכן חותרות לעצמאות כלכלית, חוסכות הרבה ומשתדלות לעשות בעיקר מה שנכון לכן, עושות ויתורים במה שנראה לכן לא הכרחי.. ואוטונומיות ככל שניתן בהחלטה על מה לא תתפשרו.. את לא תתפשרי על מנקה וילד ( מבינה אותך) והיא לא תתפשר על מזרון ולדרמן..( אחרי שתי בירות יכולה להבין גם את זה )

  23. Hi Dorin- It would be great to read from you about recycling and collaborative consumptions- both topics help to save money and to save the planet

  24. [משתמש זה נחסם לצמיתות]

  25. בהקשר לדברים שעלו, ההסתכלות שלי על חופש היא קודם כל הרגשה של שלמות פנימית
    כך שחופש הוא עניין סובייקטיבי והרגשה פנימית של האדם, מה שמתאים לאדם אחד לא יתאים לאדם אחר.
    על-פי הגישה ההומניסטית האדם השלם הוא אדם שחש חופשי להיות הוא עצמו בלי לחשוש
    מביקורת או מאבדן הערכה חיובית. רק אז הוא יכול להתקדם לקראת מימוש העצמי שלו.
    אין זה אומר שהוא לא מתמודד עם קשיים ואכזבות כי החיים הם לא מושלמים, אך הוא מתמודד עימם בדרך שלו,
    הוא מרגיש בתוכו שלווה וקבלה עצמית כיוון שהוא חיי את חייו. הוא לא ירתע או ייבהל מתגובתם של אחרים אלא ימשיך לנסות לפתח את עצמו בכישורים נוספים.

    לקח לי מספר שנים להבין את משמעות האדם השלם, את החופש לחשוב ולא לחיות חיים של אחרים (שמכתיבים לי איך לחיות). זה לא דבר פשוט, בטח בחברה שמגדירה אותך על-פי סממני סטטוס חיצוניים (סוג רכב, דירה, מותגים) שהפכו ל”נורמה”. אבל האבסורד הוא שלמעשה “הפכו אותנו לאנשים שמבזבזים כסף שאין לנו על דברים שאנו לא צריכים כדי ליצור רושם רגעי על אנשים שלא אכפת לנו מהם” (טים ג’קסון, פרופ’ לכלכלה חברתית). במקרה כזה, עדיף להיות בשולי הנורמה. גם הגדרות של רווק\נשוי\גרוש, מועסק\מובטל יוצרות תפיסת עולם צרה ודיכוטומית המגדירה אותך על פי הגדרות חיצוניות המשפיעות לא פעם על מצבו הנפשי של האדם.

    לאחר מספר תובנות שהיו לי במהלך החיים, החלטתי לאמץ את עיקרון האדם השלם ולחיות את חיי כפי שאני רוצה ולקבל את עצמי בלי קשר לסטטוס שאני נמצא בו כרגע. כיוון שהתנהגות זו היא “לא נורמלית” (בעולם חומרי) קיבלתי תגובות נזעמות, דואגות ולחץ בלתי פוסק לחזור לתלם על אף שציינתי את העובדה שכיום טוב לי ואני שלם עם ההחלטות שקיבלתי. אך כיוון שהתנהגותי מערערת את תפיסת עולמם של האחרים השינוי שעברתי נתפס באופן טבעי כשלילי. בכל אופן נראה לי העברתי את הנקודה…

  26. צודק לגמרי. ותהיתי איך דורין מסנגרת על הבחירה החופשית ככל שזה נודע למתן שירותי מין בתשלום (ע”ע תגובתה בפוסט הקודם), אבל מבטלת את אותה בחירה חופשית ככל שזה נוגע לחתונה, משכנתא וילדים. תמהני.

  27. לא ענית לשאלה שלי אבל משעשע אותי לראות שאת מגדירה מתן שירותי מין בתשלום ייצור

  28. כשאת – או בראון – אומרת “חירות”, את מתכוונת לאנשים במדינת תל אביב או גם בסודן? כי חופש או חירות הם המצאה שרוב בני האדם רק חולמים עליה, וכשהם עושים זאת הם לא חולמים על החופש לא לעבוד אלא על החופש לא להיות שק חבטות, לא להיאנס, לא ללכת לישון רעבים.

    הבולשיט שאת מוכרת הוא כמו כל בולשיט אחר. כאילו חזרתי לשנות השמונים.

    את כמו “רזה לתמיד” במהדורה מחודשת עם ציטוטים של תאצ’ר.

    תאצ’ר! ברצינות…עוד מעט מהגיגיו של רייגן.

  29. קראתי את זה עכשיו בספר ולא יכולתי להתאפק. האיש מדבר מגרונך:

    את הרשימה הראשונה שהכנו נאלצנו לבטל. היה ברור שרשויות התמזה לא ירשו לסירה גדולה מספיק כדי להכיל את כל הדברים שרשמנו כהכרחיים, לשוט במעלה התמזה. לכן קרענו אותה והתחלנו לרשום חדשה.
    ג’ורג’ אמר: “אתם יודעים, בחרנו בדרך לא נכונה. אנחנו לא צריכים לחשוב על הדברים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, אלא רק על הדברים שלא נוכל להסתדר בלעדיהם.”
    לפעמים ג’ורג’ מדבר בהגיון. זה מפתיע. אני קורא לזה חוכמה צרופה, לאו דווקא בעניין שלפנינו, אלא בקשר לשיט שלנו בנהר החיים באופן כללי. כל-כך הרבה אנשים במסע הזה ממלאים את סירתם עד כדי סכנת טביעה בערימות של דברים טפשיים, שהם בטוחים כי הם חיוניים לנוחותם ולהנאתם, אבל למעשה אלה גרוטאות שאין חפץ בהן.
    איך הם מעמיסים על סירתם המסכנה, עד לקצה גובה התורן, ערימות של בגדים יפים ובתים גדולים ומשרתים מיותרים וגדודים של ידידים שלא אכפת להם זה מזה, ומיני בידור יקרים שאיש לא נהנה מהם, ואופנות ונימוסים, יומרה וראוותנות, והמטען הכבד מכל: הפחד מה יגידו השכנים, מותרות מעיקים עד זרא ותענוגות משעממים, ריקנות צרופה, שכמו כתר הברזל שהיו שמים פעם על ראשם של פושעים, מכבידים ופוצעים את הראש הדווי הנושא אותם!
    אלה גרוטאות, ידידי! הכול גרוטאות! השלך אותן מהסיפון. זה מכביד כל-כך על החתירה בסירה, ואתה כמעט מתעלף מהמאמץ. השיט הופך למסורבל ומסוכן. אין לך רגע אחד של שקט וחופש מחשש ודאגה, אף פעם אתה לא מוצא דקה לנוח או סתם לחלום. אין לך זמן לראות את צללי העננים מרחפים על פני המים את קרני השמש משתעשעות באדווה או את העצים הגדולים שעל הגדה, הצופים אל דמותם המשתקפת במים, או את היערות הירוקים-זהובים, או את חבצלות המים הלבנות-צהובות, או את הרוח בקני הסוף, או את קני הגומא, או את הסחלבים, או את פרחי אל-תשכחיני הכחולים.
    השלך את הגרוטאות ידידי! אל תכביד על סירת-חייך, שים בה רק מה שממש נחוץ לך, בית חם ותענוגות צנועים, חבר אחד או שניים הראויים לשמם, מישהו שתאהב ושיאהב אותך, חתול, כלב, מקטרת אחת או שתיים, אוכל במידה הנחוצה, ומשקה קצת יותר מהנחוץ, כי הצמא מסוכן מאוד.
    וכשתעשה כך, תיווכח לדעת כמה קל להשיט את הסירה, והיא לא תתהפך בקלות, וגם אם תתהפך, לא נורא, ציוד טוב ופשוט אינו מתקלקל במים. יהיה לך פנאי לחשוב וגם לעבוד. פנאי לגמוע משמש החיים. פנאי להקשיב למוסיקה השמיימית אשר מפיק אלוהים ממיתרי לב האדם. פנאי ל…
    אני מצעטר, סליחה, פשוט נסחפתי.

    ג’רום ק. ג’רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב). מאנגלית: דמי קרמן

  30. לצוות הבלוג מתסמונת שטוקהולם שלום
    אני ממש אורח כאן שנעזר בידידי גוגל במטרה לבחון האם יש קשר בין הדרישה של ההורים שלו המורים והחברה שבה אנחנו חייב לקחת אחריות להתמודד לבד ולהיות עצמאי לבן העובדה שאנחנו חיים היום לבד חייבים להעזר ברכב פרטי כדי להגיע ממקום למקום וממש מפוחדים מכל מפגש עם השכנים או מהצורך להשתמש בתחבורה ציבורית. בעיקבות מצגת ארוכה מידי של פרופסור שהו חנון אמיתי אך מדבר מאוד לעניין
    Between Public and Private Transport – Professor Graham Parkhurst

    הגעתי לתובנה שאנחנו לא יכולים לפתח תחבורה ציבורית מוצלחת על ידי הוספת קוי אוטובוס או רכבת קלה, אנחנו חייבים לשנות משהו בתפיסת העולם מאוד קרוב למחשבות על העצמאות כפי שמוצגות בבלוג זה
    אשמח מאוד לקבל תגובות ותובנות בנושא האם ניתן לחיות בעצמאות כלכלית ללא 2 רכבים מתחת לבית
    להתראות ותודה
    עופר

השאר תגובה