רוב האנשים שונאים לסטות מהתלם. הם עושים מה שכולם עושים. לומדים באוניברסיטה, מבלים את העשורים הבריאים והפוריים ביותר בחייהם במעגל אינסופי של עבודה וצריכה, ופורשים ברגע שהממשלה אומרת שמותר (גברים בגיל 67, נשים בגיל 62).

כמובן שאחרי שכבר יצאו לגמלאות, רובם נאלצים לבלות את העשורים המעטים שנותרו להם בצמצום יחסי ולקצץ בעלויות המחייה. הרי הפנסיה ממקום העבודה נשחקת (בגלל האינפלציה) ואילו קצבאות הזקנה והביטוח הלאומי לא מספיקות לקיים את סגנון החיים שאליו התרגלו. ואם לא די בכך, גם הגוף נעשה עייף וחלש יותר, ובהתאמה גם יקר יותר לתחזוקה. 

קשה לי להאמין שיש אנשים שנהנים מהסיטואציה. איזה אדם בר-דעת יסכים לכך שפקידי האוצר יחליטו בשבילו  מתי הוא יכול ומתי הוא לא יכול להפסיק לעבוד (ובפרט כש"המנגינה" כעת במסדרונות האוצר היא רק להעלות גיל הפרישה)? 

האם זו מנטליות העדר? שמא חרדה מאינדיבידואליזם והיבדלות? או אולי פשוט לרוב האנשים אין מקור הכנסה אחר מלבד מקום העבודה (והפנסיה הנלווית אליו), ואין להם את הידע, הנכונות או האנרגיה ליצור כזה?

בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על חוסר המודעות של הציבור לזכויותיו הפנסיוניות. השיח הציבורי בנושא מתאפיין במינוחים של יום הדין, פצצת זמן, בעיה לאומית ועוד.

בולשיט. קצבת הזקנה לא חשובה לי. ביטוח לאומי לא חשוב לי. כל כסף שאקבל מהמדינה בגיל מבוגר הוא בחזקת בונוס – ותו לא. 

את הפנסיה שלי אני מייצרת לעצמי.

איך? אני חוסכת המון כבר היום. נמנעת מחובות והלוואות כמו מאש, לא קונה מוצרים שאני לא צריכה, מספקת את רוב השירותים ההכרחיים לעצמי, מוותרת על "חוויות" חסרות משמעות, ובעיקר מצמצמת הוצאות שוטפות. את הכסף הפנוי אני משקיעה בנכסים מניבים כמו מניות ואגרות חוב. אחרים משקיעים בנדל"ן, עסקים קיימים ושאר נכסים המייצרים הכנסה שוטפת. 

הרעיון הזה פשוט מספיק כדי שילד בכיתה ב' יוכל להבין אותו: כאשר הכנסה הפסיבית לשנה > סך ההוצאות לשנה, אפשר להפסיק לעבוד. כך גודעים את התלות הכלכלית ביניכם לבין מקום העבודה שלכם. כך מגיעים לעצמאות כלכלית. 

12 סיבות מדוע לקבוע בעצמכם את גיל הפרישה

רגע לפני שאתם חוזרים לספור את הדקות, השעות, הימים והשנים עד "גיל הפרישה" החוקי, הנה 12 סיבות מדוע כדאי לקחת את ההחלטה בעצמכם ולהקדים את תאריך הפרישה.

1) קץ לשיעמום: אפילו אם הן מרתקות בשלב הראשון, רוב העבודות מתחילות בשלב מסוים לשעמם ולחזור על עצמן. גם אם השגתם משרה חלומית שלא מפסיקה לאתגר, להשתנות ולחדש, תמיד יהיו ימים שבהם תעשו הכל כדי להישאר בבית ולא להגיע לעבודה.

2) קץ לפוליטיקה:  משקיע שמעוניין להגדיל את הכנסתו הפסיבית  נדרש ללמוד את השוק ולנסות להבין באופן רציונאלי כיצד הוא יכול לקבל את התשואה הגבוהה ביותר עבור רמת הסיכון שהוא לוקח.  לעומתו, שכיר שמעוניין להגדיל את הכנסתו ממקום העבודה  נדרש ללמוד דפוסי אישיות של מנהלים שונים – רובם בלתי נסבלים לחלוטין – ולהבין מהי הדרך הטובה ביותר ללקק להם כדי שיחשבו שדווקא הוא ראוי לקידום או להעלאה בשכר, ולא המתחרה הסוציופת שלו (שטוב ממנו הרבה יותר באמנות השכנוע והמניפולציה). לא תודה. *צמרמורת* 

3) קץ לחולי: מה עדיף – לצאת החוצה, לנשום אוויר טוב ולספוג ויטמין D, לעשות פעילות גופנית ממושכת, לבשל ארוחות בריאות ומזינות ולישון מספיק שעות ביום, או לחטוף מזון מעובד, לתמרן בין לו"זים, להתמודד עם סטרס ולחץ נפשי, ולקרוס מול הספה כשחוזרים הביתה בערב? 

4) קץ לדוחק: אין דבר נורא יותר מלהתעורר לצליליו הצורמים של השעון המעורר, לדדות כמו זומבי מסומם למקלחת, להתקלח במהירות, להילחץ כשלוקח 5 דקות למצוא את המפתחות לאוטו, לאכול ברכב, להתאפר/להתגלח ברכב, ולקלל את היום בו נולדתם בגלל הפקק שמפריד ביניכם לבין הישיבה שמתחילה עוד 10 דקות. הרבה יותר נחמד להתעורר מיקיצה טבעית, להתמתח, לקרוא קצת, להכין ארוחת בוקר טובה, להנות מהמקלחת ולהתחיל את היום בקצב הצב. 

5) קץ לשיעבוד הגוף: רוב האנשים קצרים בזמן. הדרך היחידה שבה הם מפנים עוד זמן לעצמם היא באמצעות קיצוץ זמן השינה שלהם. טים פריס הוא דוגמה ל"גורו" שאימץ את אומנות ה-sleep hacking – איך לישון פחות ולהיות פרודוקטיבי יותר. מחריד! אני אוהבת לישון לפחות 9 שעות ביום. אם היתי צריכה להקדיש לפחות 10 שעות ביממה לעבודה, הייתי נשארת עם 5 שעות בלבד לעצמי – פחות זמן היגיינה (30 דקות), אימון גופני (60 דקות) ואוכל (60 דקות). כלומר, 2:30 שעות לעצמי ביממה. זה לא חיים – זו עבדות. 

6) קץ לתורים: העולם הרבה יותר שקט בימי חול. מתי בפעם האחרונה הייתם בים ביום שלישי בבוקר? מתי יצאתם לטיול רגלי ביערות קק"ל שלא במסגרת יום העצמאות וחופשות סוכות ופסח? מתי הייתם בשוק מחנה יהודה שלא ביום שישי? מתי טסתם לחו"ל שלא בעונה? פחות אנשים, פחות פקקים, יותר הנחות – במוזיאון, בקולנוע, בסופרמרקט ובכל מקום אחר. 

7) קץ לקרייריזם: שמתם תמונה בפייסבוק בה אתם תומכים בלגליזציה של סמים קלים? סביר להניח שהבוס שלכם לא יאהב את זה, אפילו אם הוא והיועץ המשפטי של החברה מסניפים קוקאין על בסיס קבוע. מי רוצה לבלות מחצית מחייו בהקשבה ליועצי קריירה או בסדנאות "איך להתנהג בראיון עבודה" (עד לרמת צבע החולצה), "איך לכתוב קורות חיים" (עד לרמת גודל הפונט), והגרוע מכל, "איך לייצר נטוורקינג". כאילו אנשים קיימים רק כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם באופן תועלתני. 

8) קץ לעושק: בתמצית, עבודה בשכר אינה משתלמת. אדם יכול לעשות הרבה יותר כסף במהלך חייו באמצעות השקעה נבונה בשוק ההון ולא בלהיות תקוע בעבודה, להיות תלוי בחברה אחת כדי לשרוד כלכלית, ולעשות כסף אך ורק באמצעות עבודה פיזית. מה יקרה אם תאבדו את כושר העבודה, תאבדו את הרישיון המקצועי שלכם או שתפוטרו לפתע? הרבה יותר מפחיד מתנודתיות של שוק ההון. 

9) קץ לניוון אינטלקטואלי: זוכרים איך כשהייתם ילדים התעניינתם בכל דבר, מאסטרונומיה עד נגינה בחליל? אולי פשוט היה לכם יותר זמן.  כדי לשלוט בנושא מסוים – שפות זרות, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה – צריך להקדיש זמן ואנרגיה. אם האנרגיה האינטלקטואלית של אדם מנוקזת מדי יום על ענייני עבודה, ספק אם יצליח לבלות את בקריו בקריאת ספרים, צפייה בהרצאות ופתרון בעיות. 

10) קץ לקיבעון: העולם גדול. כמה ממנו ראיתם? אני כידוע לא חסידה גדולה של טיולים בחו"ל, אבל האפשרות לצאת למסע ממושך ולהתגורר 6-3 חודשים במדינה זרה בהחלט מוצאת חן בעיני. הרבה יותר, נניח, מדחיסה של חוויות תיירותיות מלאכותיות לשבועיים יקרים להחריד בטיסות ומלונות, כל זה מתוך שאיפה אינפנטילית לחוות מקום חדש תוך ימים ספורים. הבעיה עם "חופשות" מסוג זה היא שלפני שמספיקים להירגע מהן, רוב האנשים כבר צריכים לחזור למשרד ולהתחיל לשלם עליהן. 

11) קץ לניכור. תפרשו היום, ויהיה לכם יותר זמן פנוי. זמן פנוי פירושו אפשרות להתנדב ולעזור לאחרים. ארגוני סיוע, קבוצות פוליטיות, עסקים במשבר. כולם צריכים אנשים מיומנים שיעזרו להם. אני מאמינה שבמקום לתרום כסף – שלא פעם מגיע לכיסם של מנהלי העמותות השונות – עדיף לתרום זמן ואנרגיה, ולצאת להתנדב. 

12) קץ כל הקיצים: תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, אבל אנחנו חיים בסביבה מסוכנת מאוד. הסיכוי שלכם להגיע לגיל הפרישה החוקי רחוק מ-100%. מוכנים לבלות עד יומכם האחרון במקום העבודה, רק מכיוון שכך החליטו באוצר?