אל תתנו למדינה לקבוע לכם את גיל הפרישה

א

רוב האנשים שונאים לסטות מהתלם. הם עושים מה שכולם עושים. לומדים באוניברסיטה, מבלים את העשורים הבריאים והפוריים ביותר בחייהם במעגל אינסופי של עבודה וצריכה, ופורשים ברגע שהממשלה אומרת שמותר (גברים בגיל 67, נשים בגיל 62).

כמובן שאחרי שכבר יצאו לגמלאות, רובם נאלצים לבלות את העשורים המעטים שנותרו להם בצמצום יחסי ולקצץ בעלויות המחייה. הרי הפנסיה ממקום העבודה נשחקת (בגלל האינפלציה) ואילו קצבאות הזקנה והביטוח הלאומי לא מספיקות לקיים את סגנון החיים שאליו התרגלו. ואם לא די בכך, גם הגוף נעשה עייף וחלש יותר, ובהתאמה גם יקר יותר לתחזוקה. 

קשה לי להאמין שיש אנשים שנהנים מהסיטואציה. איזה אדם בר-דעת יסכים לכך שפקידי האוצר יחליטו בשבילו  מתי הוא יכול ומתי הוא לא יכול להפסיק לעבוד (ובפרט כש”המנגינה” כעת במסדרונות האוצר היא רק להעלות גיל הפרישה)? 

האם זו מנטליות העדר? שמא חרדה מאינדיבידואליזם והיבדלות? או אולי פשוט לרוב האנשים אין מקור הכנסה אחר מלבד מקום העבודה (והפנסיה הנלווית אליו), ואין להם את הידע, הנכונות או האנרגיה ליצור כזה?

בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על חוסר המודעות של הציבור לזכויותיו הפנסיוניות. השיח הציבורי בנושא מתאפיין במינוחים של יום הדין, פצצת זמן, בעיה לאומית ועוד.

בולשיט. קצבת הזקנה לא חשובה לי. ביטוח לאומי לא חשוב לי. כל כסף שאקבל מהמדינה בגיל מבוגר הוא בחזקת בונוס – ותו לא. 

את הפנסיה שלי אני מייצרת לעצמי.

איך? אני חוסכת המון כבר היום. נמנעת מחובות והלוואות כמו מאש, לא קונה מוצרים שאני לא צריכה, מספקת את רוב השירותים ההכרחיים לעצמי, מוותרת על “חוויות” חסרות משמעות, ובעיקר מצמצמת הוצאות שוטפות. את הכסף הפנוי אני משקיעה בנכסים מניבים כמו מניות ואגרות חוב. אחרים משקיעים בנדל”ן, עסקים קיימים ושאר נכסים המייצרים הכנסה שוטפת. 

הרעיון הזה פשוט מספיק כדי שילד בכיתה ב’ יוכל להבין אותו: כאשר הכנסה הפסיבית לשנה > סך ההוצאות לשנה, אפשר להפסיק לעבוד. כך גודעים את התלות הכלכלית ביניכם לבין מקום העבודה שלכם. כך מגיעים לעצמאות כלכלית. 

12 סיבות מדוע לקבוע בעצמכם את גיל הפרישה

רגע לפני שאתם חוזרים לספור את הדקות, השעות, הימים והשנים עד “גיל הפרישה” החוקי, הנה 12 סיבות מדוע כדאי לקחת את ההחלטה בעצמכם ולהקדים את תאריך הפרישה.

1) קץ לשיעמום: אפילו אם הן מרתקות בשלב הראשון, רוב העבודות מתחילות בשלב מסוים לשעמם ולחזור על עצמן. גם אם השגתם משרה חלומית שלא מפסיקה לאתגר, להשתנות ולחדש, תמיד יהיו ימים שבהם תעשו הכל כדי להישאר בבית ולא להגיע לעבודה.

2) קץ לפוליטיקה:  משקיע שמעוניין להגדיל את הכנסתו הפסיבית  נדרש ללמוד את השוק ולנסות להבין באופן רציונאלי כיצד הוא יכול לקבל את התשואה הגבוהה ביותר עבור רמת הסיכון שהוא לוקח.  לעומתו, שכיר שמעוניין להגדיל את הכנסתו ממקום העבודה  נדרש ללמוד דפוסי אישיות של מנהלים שונים – רובם בלתי נסבלים לחלוטין – ולהבין מהי הדרך הטובה ביותר ללקק להם כדי שיחשבו שדווקא הוא ראוי לקידום או להעלאה בשכר, ולא המתחרה הסוציופת שלו (שטוב ממנו הרבה יותר באמנות השכנוע והמניפולציה). לא תודה. *צמרמורת* 

3) קץ לחולי: מה עדיף – לצאת החוצה, לנשום אוויר טוב ולספוג ויטמין D, לעשות פעילות גופנית ממושכת, לבשל ארוחות בריאות ומזינות ולישון מספיק שעות ביום, או לחטוף מזון מעובד, לתמרן בין לו”זים, להתמודד עם סטרס ולחץ נפשי, ולקרוס מול הספה כשחוזרים הביתה בערב? 

4) קץ לדוחק: אין דבר נורא יותר מלהתעורר לצליליו הצורמים של השעון המעורר, לדדות כמו זומבי מסומם למקלחת, להתקלח במהירות, להילחץ כשלוקח 5 דקות למצוא את המפתחות לאוטו, לאכול ברכב, להתאפר/להתגלח ברכב, ולקלל את היום בו נולדתם בגלל הפקק שמפריד ביניכם לבין הישיבה שמתחילה עוד 10 דקות. הרבה יותר נחמד להתעורר מיקיצה טבעית, להתמתח, לקרוא קצת, להכין ארוחת בוקר טובה, להנות מהמקלחת ולהתחיל את היום בקצב הצב. 

5) קץ לשיעבוד הגוף: רוב האנשים קצרים בזמן. הדרך היחידה שבה הם מפנים עוד זמן לעצמם היא באמצעות קיצוץ זמן השינה שלהם. טים פריס הוא דוגמה ל”גורו” שאימץ את אומנות ה-sleep hacking – איך לישון פחות ולהיות פרודוקטיבי יותר. מחריד! אני אוהבת לישון לפחות 9 שעות ביום. אם היתי צריכה להקדיש לפחות 10 שעות ביממה לעבודה, הייתי נשארת עם 5 שעות בלבד לעצמי – פחות זמן היגיינה (30 דקות), אימון גופני (60 דקות) ואוכל (60 דקות). כלומר, 2:30 שעות לעצמי ביממה. זה לא חיים – זו עבדות. 

6) קץ לתורים: העולם הרבה יותר שקט בימי חול. מתי בפעם האחרונה הייתם בים ביום שלישי בבוקר? מתי יצאתם לטיול רגלי ביערות קק”ל שלא במסגרת יום העצמאות וחופשות סוכות ופסח? מתי הייתם בשוק מחנה יהודה שלא ביום שישי? מתי טסתם לחו”ל שלא בעונה? פחות אנשים, פחות פקקים, יותר הנחות – במוזיאון, בקולנוע, בסופרמרקט ובכל מקום אחר. 

7) קץ לקרייריזם: שמתם תמונה בפייסבוק בה אתם תומכים בלגליזציה של סמים קלים? סביר להניח שהבוס שלכם לא יאהב את זה, אפילו אם הוא והיועץ המשפטי של החברה מסניפים קוקאין על בסיס קבוע. מי רוצה לבלות מחצית מחייו בהקשבה ליועצי קריירה או בסדנאות “איך להתנהג בראיון עבודה” (עד לרמת צבע החולצה), “איך לכתוב קורות חיים” (עד לרמת גודל הפונט), והגרוע מכל, “איך לייצר נטוורקינג”. כאילו אנשים קיימים רק כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם באופן תועלתני. 

8) קץ לעושק: בתמצית, עבודה בשכר אינה משתלמת. אדם יכול לעשות הרבה יותר כסף במהלך חייו באמצעות השקעה נבונה בשוק ההון ולא בלהיות תקוע בעבודה, להיות תלוי בחברה אחת כדי לשרוד כלכלית, ולעשות כסף אך ורק באמצעות עבודה פיזית. מה יקרה אם תאבדו את כושר העבודה, תאבדו את הרישיון המקצועי שלכם או שתפוטרו לפתע? הרבה יותר מפחיד מתנודתיות של שוק ההון. 

9) קץ לניוון אינטלקטואלי: זוכרים איך כשהייתם ילדים התעניינתם בכל דבר, מאסטרונומיה עד נגינה בחליל? אולי פשוט היה לכם יותר זמן.  כדי לשלוט בנושא מסוים – שפות זרות, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה – צריך להקדיש זמן ואנרגיה. אם האנרגיה האינטלקטואלית של אדם מנוקזת מדי יום על ענייני עבודה, ספק אם יצליח לבלות את בקריו בקריאת ספרים, צפייה בהרצאות ופתרון בעיות. 

10) קץ לקיבעון: העולם גדול. כמה ממנו ראיתם? אני כידוע לא חסידה גדולה של טיולים בחו”ל, אבל האפשרות לצאת למסע ממושך ולהתגורר 6-3 חודשים במדינה זרה בהחלט מוצאת חן בעיני. הרבה יותר, נניח, מדחיסה של חוויות תיירותיות מלאכותיות לשבועיים יקרים להחריד בטיסות ומלונות, כל זה מתוך שאיפה אינפנטילית לחוות מקום חדש תוך ימים ספורים. הבעיה עם “חופשות” מסוג זה היא שלפני שמספיקים להירגע מהן, רוב האנשים כבר צריכים לחזור למשרד ולהתחיל לשלם עליהן. 

11) קץ לניכור. תפרשו היום, ויהיה לכם יותר זמן פנוי. זמן פנוי פירושו אפשרות להתנדב ולעזור לאחרים. ארגוני סיוע, קבוצות פוליטיות, עסקים במשבר. כולם צריכים אנשים מיומנים שיעזרו להם. אני מאמינה שבמקום לתרום כסף – שלא פעם מגיע לכיסם של מנהלי העמותות השונות – עדיף לתרום זמן ואנרגיה, ולצאת להתנדב. 

12) קץ כל הקיצים: תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, אבל אנחנו חיים בסביבה מסוכנת מאוד. הסיכוי שלכם להגיע לגיל הפרישה החוקי רחוק מ-100%. מוכנים לבלות עד יומכם האחרון במקום העבודה, רק מכיוון שכך החליטו באוצר?  

avatar
  הירשם  
החדש ביותר הישן ביותר המדורג ביותר
הודע על
יעל
אורח
יעל

מעולה!!
חלום..

גיא
אורח
גיא

בסדר בסדר רק רגע ….
תני להגיע למיליון.. :)
אבל ברצינות איך מתגברים על ה ” רק עוד קצת … בשביל לצבור עוד קצת שומנים …
לכל מקרה שלא יבוא וכ …. ?”
גם הייתי מעוניין באינפורמציה או רעיונות(גם של הקוראים- אפשר גם בפורום) על עבודות חלקיות(מאד) זמניות שצצות מידי פעם בשביל להשלים הכנסה – אם תשואת התיק נחלשת ומקבלים פיק ברכיים או אם יש הוצאה גדולה שלא נלקחה בחשבון ?……..

projectio
אורח
projectio

לרוב האנשים לא מספיק אכפת מזמן פנוי(כפי שמרמז הסקר שלך) רוב האנשים מעדיפים מכובדות וסטאטוס כפי שהיא נקבעת על ידי הנורמות של החברה בה הם חיים. ובחברה שבה אנחנו חיים היום, הנורמה היא צריכה, חופש= הרבה צריכה.
אפשר לשנות את הנורמות אבל לא את הצורך של רוב האנשים במכובדות וסטאטוס, אלה שנולדו אם פחות צורך בזה ופחות מושפעים מזה יכולים לנתב את החיים שלהם לכיוונים מפתיעים ואלה שלא…

מוטי רודשטיין
אורח
מוטי רודשטיין

8 סיבות למה אני נדרש לקום כל בוקר לעבודה:
1. הורי עשו אותי
2. הורי חינכו אותי להיות מנומס
3. בית הספר חינך אותי להיות צייתן, נלחם בגילויי הסקרנות והיצירתיות שהפגנתי, ולימד אותי לפחד מכישלון
4. הופקרתי בסביבה של בני גילי, כדי שאלמד על מקובלות ונידוי חברתי
5. לא זכיתי לחינוך פיננסי
6. נחשפתי במשך שנים לפרסומות צרכניות וצרחניות שהציגו לי מהו אושר
7. צרכתי תכנים של בעלי אינטרסים דרך הטלוויזיה והרדיו
8. לא הייתי מספיק נבון להבחין בתרמית.

טוב, לפחות עכשיו אני כן מבחין בתרמית ויכול לתקן

גיא
אורח
גיא

כשתגיע לחופש טעמו ימתק שבעתיים
וסבלך יהיה המסגרת. אני מאחל לך שתוקיר אותו.
ילדים בכיתה ב גם יודעים שאין אושר בלי סבל.

מוטי רודשטיין
אורח
מוטי רודשטיין

אתה צודק, גיא. אין אושר בלי סבל.
אבל מבוגרים בני שלושים ושלוש כבר קלטו את הקטע של הסבל. לדעתי, יש להם מספיק חוויות של סבל שיספיקו לתשעים השנים הנותרות (אפילו עם כמה שנים ספייר).
הם גם יודעים שהם לא ממוקמים בנקודה האופטימלית של יחס ה”סבל למול הנאה” שלהם. למשל, ברור שחמישה ימי סבל (עבודה) לעומת יומיים של אושר (סופ”ש), רחוק מאד מלהיות אופטימלי. רובנו, ודאי, היו מעדיפים משהו בסגנון של 3 ימי עבודה ו-4 ימי חופש.

כדי שלא תאשימו אותי בהובלת הקו המלנכולי, אוסיף שמצד שני, היותם של רגעי האושר נדירים יותר, מעצים את השפעתם.

פריכיהו
אורח
פריכיהו

2 סיבות לקום בבוקר לעבודה:
1. הורי עשו אותי
2. בגיל 18 הם אמרו לי לעוף מהבית ולצאת לעבוד

חלומות חלומות אבל בתכלס אם אתה לא ברמת הכנסה היסטרית ייקח עוד הרבה שנים טובות עד שתגיע לפרישה המוקדמת, אם בכלל. בינתיים זה לא יפה לדכא אותנו עבדי המשכורת הנרצעים ולהזכיר לנו כמה קשים חיינו העלובים. שופנהאואר מתאים מאוד לתלמידי תיכון, קצת פחות למי שצריך להעביר 8 שעות ביום בלהיות נחמד לאנשים אחרים.

יריב
אורח
יריב

נהניתי לקרוא, הצלחת לתמצת כאן במדויק את הבעיות הנובעות מסגנון החיים המקובל בעולם המערבי שגם אני הייתי שותף אליו עד לא מזמן. אני יכול להעיד על עצמי שהיום אני מאושר הרבה יותר כיוון שאני עושה מה שטוב בשבילי ולא חי לפי תכתיבים של אחרים. היום אני ישן טוב, אוכל טוב, פרודוקטיבי יותר, לומד דברים חדשים ובעיקר רגוע יותר. במבט לאחור כל ההתרוצצויות בבוקר, פקקי התנועה, הרצון להתקדם בקריירה ולחטוף צעקות מהבוס נראה לי מגוחך. הסביבה הקרובה לא מקבלת את זה כיוון שאני נתפס כ”פוטנציאל” שהלך לאיבוד אך מצד שני אני מעדיף ללכת לאיבוד בעולם מספק ופרודוקטיבי יותר..

orly
אורח
orly

ניסחת את כל מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן. אני משתדלת בדרכי ליצור לעצמי מצב של כמה שיותר זמן לעצמי ומינימום הכרחי של השכרת זמני וכוחותי לאחרים. ואני בהחלט גם מרגישה כמו צב שנקלע בטעות למירוץ ארנבים שחולפים במהירות על פניו ושואלים את עצמם מה הוא עושה פה… את פשוט עוזרת לי להרגיש נוח עם זה. תודה.

יעל
אורח
יעל

מזדהה עם כל מילה..

רמי
אורח
רמי

זה זה מאד נחמד להקדים את הפרישה אבל רק מעטים יכולים להרשות לעצמם, גם מי שהיצליח ליצר מיליון ש”ח פנוי יתקשה ליצר תשואה שתאפשר קיום לאורך זמן. אם יצליח ליצר תשואה של כ- 6% על התיק זה מעולה, האם זה מספיק? לדעתי לא. לכן מעשית זה לא ממש אפשרי לרוב.

פלוני
אורח
פלוני

אפשר לעשות הרבה יותר מ6 אחוז ממוצע…זה נקרא השקעות ערך ולא צריך להיות חכם במיוחד אלא להסתכל לטווח ארוך ולא לפחד מתנודתיות. מי שלומד את הנושא ומשקיע כמה שעות בשבוע רואה שאפשר להגיע לתשואות אדירות. באפט אמר שאם היה לו רק מיליון דולר הוא היה עושה 50 אחוז ממוצע שנתי… לקנות מניות בזול ולחכות שיגיעו לשווי ההוגן שלהן.

אדם
אורח
אדם

פוסט נהדר,ציינת 12 סיבות נהדרות ( בעיקר סיבה מספר 4 ) :-). נקודה למחשבה: גם לאנשים שקשה להם לחסוך 75% מהכנסתם ומצליחים לחסוך ״רק״ 10%, אם הייתה לנו את האפשרות לפדות את קופות הגמל וקרנות הפנסיה ללא תשלום מס אשר נע בין 35%-48% ולהשקיע את אותם הכספים בצירוף הכספים הפנויים באג״ח מדינה ל-30 שנה אשר מניבה תשואה שנתית של כ -5-6% , אז היינו יכולים לפרוש הרבה לפני גיל 67 וגם היה לנו הון מכובד להוריש לילדינו מכיוון וההון לא היה ״הולך לאיבוד״ בלכתנו.

דני
אורח
דני

ממש לא מדוייק.
אגח מדינה לא צמוד ל- 30 שנה מניב אומנם כ- 5% בימנו אבל בל נשכח שמדובר באגח לא צמוד לטווח ארוך. כלומר במצב של עליית אינפלציה ערך ההחזקה והקופונים ישחק. במצב של היפראינפלציה, כמו זו שהייתה בשנות ה-80 בישראל, זו השמדת ערך של הכסף. אני בכלל אל הייתי רוכש אג”ח לא צמוד לטווח פדיון כזה ארוך.

אדם
אורח
אדם

דני, הרעיון שלי היה לקבל קיצבה/תשלום קבוע לפני גיל 67 בעזרת אג״ח בעל מח״מ ארוך, מכיוון שהפנסיה החל מגיל 67 גם תישחק במצב של היפראינפלציה.

ליאת
אורח
ליאת

את מנסחת כל כך יפה דברים שחבל שלא התוודעתי אליהם אליהם מזמן.. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא (: מצטרפת לגישה האופטימית..

הדר
אורח
הדר

מזדהה עם כל מילה וחותרת לכך:) אך תיקון קטן :גיל הפרישה לנשים הועלה לצערינו ל64 לא? ולפי ראיון עם הנגידה החדשה מטרתה להשוותו לגמרי לגברים. אמש בתוכנית של מיקי חיימוביץ הראו מובטלים שרכשו בתים יקרים מאד חיו ברמת חיים גבוהה ופוטרו ממשרה מכניסה בהייטק. לצערם מגיל 40 כבר לא מתקבלים לעבודות שהורגלו… לנשים המצב אף מסובך יותר. כך שלהיות ללא עבודה שנים ארוכות ,ללא דאגה לבניית עתיד מניב (בעזרת כל מה שכתבת …) זה מתסכל.

מומו
אורח
מומו

מאמי,
אנחנו כבר עם שלושה ילדים, למה הקמת את הבלוג רק עכשיו? מה שכן, לעצמאות לא אגיע בקרוב, אבל מתחיל לצמצם צריכה…

trackback
איך להבריז מהעבודה בלי לקחת יום חופש - הסולידית

[…] נזכרתי פתאום למה פרשתי. […]

trackback
עד מתי: התכנית שלך לחופש - הסולידית

[…] שלי — שבזכותו התאפשר לי לצאת לגמלאות 30 שנה לפני גיל הפרישה המקובל — לנסיבות הייחודיות של חיי: התקופה בה למדתי ועבדתי […]

trackback
לפעמים כדאי פשוט לברוח - הסולידית

[…] מתוך כורח, ולא מתוך ברירה  – אל תמתינו שלושים שנה עד שממשלת ישראל תתן לכם את הפטור המיוחל מהשעון המעורר. הימלטו עוד היום. […]

trackback
האמת על הכנסה פסיבית מהאינטרנט - הסולידית

[…] נתקלים בכתבה על מישהי שהפסיקה לעבוד שלושים שנה "לפני הזמן". התגובה הראשונית, אותה איש לא מעז לעלות על הכתב, […]

נועם
אורח
נועם

אני לומד הרבה מהבלוג שלך, תודה רבה! שירות מדהים לציבור, לא פחות. אבל חייב לומר שהפוסט הזה מאד שטחי וצר אופקים בעיניי. אני מאמין בכך שהחיים הם מה שקורה כאן ועכשיו, ולכן הגישה של “נסבול רוב החיים, אבל ננסה לקצר את זה קצת” ממש לא מקובלת עלי. אם את סובלת בעבודה שלך, כדאי לך מאד לעשות משהו לגבי זה – או לשנות עבודה או לשנות את עצמך. אני אישית עצמאי ונהנה מאד ממה שאני עושה, אמנם קם בבוקר לצליל שעון מעורר, אבל זה רק כדי שהילדים המתוקים שלי יגיעו לבית הספר בזמן, הרבה פעמים חוזר לישון אח”כ (מסכים שלישון 8-9… קרא עוד »

הצטרפו לרשימת התפוצה

אנא המתינו

תודה שנרשמתם!

עקבו אחרי

תגובות אחרונות בבלוג

RSS מהפורום