אז מה מביא אתכם לדוג'ו שלי?

מספר ימים לאחר שהתראיינתי ל-"מאקו" פנה אלי קורא מוטרד, שהסביר כי הוא חושש שהבלוג יאבד את צביונו כבלוג פיננסי, ומעתה ילך ויתמקד במה שכינה "לייף-סטייל".

הסבטקסט הלא-כל-כך עדין של דבריו היה שהפוסטים העוסקים בפשטות מרצון מעוררים עניין ציבורי רב יותר (אולי כי הם חושפים טפח מחיי האישיים?), ולכן סביר שאכנע לשיקולים פופוליסטיים ואצמצם את העיסוק בהשקעות. אותו קורא אף הגדיל לעשות והציע לי לעבור למתכונת של "שבוע-שבוע", תוך "תמרון" בין הנושאים לסירוגין.

כשקראתי את המייל הזה חייכתי, מפני שהוא היה כמעט תמונת ראי לפנייה שקיבלתי שבועיים קודם לכן מקוראת אחרת; כאן התבקשתי להתמקד יותר בסוגיות יומיומיות הקשורות למינימליזם, חיסכון ופילוסופיה. ההסבר הגיע מיד אחר כך: "על הפוסטים הפיננסיים אני נאלצת לדלג – הם פשוט קשים לי מדי." (*)

(*) מסיבות שלעולם לא אבין, בורות פיננסית היא מסוג הדברים שאנשים אוהבים להתפאר בהם — אפילו יותר מבורות מתמטית ("אבל במילולי אני טובה!") ובורות קולינרית ("אני, אפילו ביצה אני לא יודע לטגן.")

אגדה הודית עתיקה מגוללת את סיפורם של שישה עיוורים הנתקלים בפיל. כל אחד מהם מתבקש לאפיין את הפיל על סמך מישוש חלקים שונים בגופו. כך, העיוור שממשש את הרגל מסיק שהפיל הוא כמו עמוד; העיוור שממשש את הזנב מסיק שהפיל הוא כמו חבל; העיוור שממשש את החדק מסיק שהפיל הוא כמו ענף עץ; העיוור שממשש את האוזן מסיק שהפיל הוא כמו מניפה; העיוור שממשש את הבטן מסיק שהפיל הוא כמו חומת לבנים; והעיוור שממשש את החיטים מסיק שהפיל הוא גליל מוצק. מכיוון שכל אחד מהם משוכנע כל כך בצדקת טענתו, הם לא מצליחים להגיע להסכמה באשר לזהות הפיל, וכפועל יוצא מחמיצים את העיקר.

כשלוקחים בחשבון את מכלול הנושאים שבהם עוסק הבלוג הזה, את העובדה שאנשים שונים גולשים לכאן ממניעים שונים, ואת הבעייתיות האינהרנטית של פורמט הבלוג כאמצעי להעברת מסרים — קל מאוד להיקלע למצב המתואר באגדת הפיל וששת העיוורים.

אלה שמבקרים כאן במטרה ללמוד איך להשקיע בבורסה יסיקו שהסולידית הוא בבסיסו בלוג השקעות הסובל מתיבול הזוי של סגפנות קיצונית שאין דבר בינה לבין שוק ההון. רבים מבין אלה הרואים בסגנון החיים האנטי-צרכני שלי הקרבת קורבן מתמשכת משתייכים למחנה הזה.

לעומתם, אלה שמבקרים כאן כדי ללמוד על מינימליזם, הישענות עצמית ופשטות מרצון יתקשו להבין, למשל, מדוע בלוג אנטי-צרכני נותן במה רחבה כל כך לשוק ההון — מעוז הקפיטליזם — וכמובן ידלגו על תכנים אלה, חלקם מבורות וחוסר עניין וחלקם ממניעים אידיאולוגיים.

הנקודה המהותית היא שאין כאן שני בלוגים נפרדים החוסים תחת קורת גג אחת. חיסכון אגרסיבי והשקעה בנכסים מניבים הם שני צדיו של אותו המטבע. מי שמנסה להפריד בין הדברים שוגה בדיוק כמו העיוור שסבור שהפיל הוא חבל או ענף עץ.

לפני מספר שבועות ניהלתי שיחה מעניינת בנושא דומה עם הסנסאיי שלי. אנשים, הוא מספר, מגיעים ללמוד אייקידו מכמה סיבות: רובם רוצים לרדת במשקל, לפתח סיבולת ולהיכנס לכושר. אחרים רוצים ללמוד הגנה עצמית. רק מיעוטם שואף ללמוד את כל הטכניקות האפשריות ולהפוך ל"אמני לחימה".

בחלוף הזמן, אלה שהגיעו כדי ללמוד הגנה עצמית מבינים שאין להם סיכוי ללא פיתוח גמישות, קואורדינציה וסיבולת לב-ריאה, ואלה שהגיעו כדי לשפר את הכושר מבינים שללא תרגול הטכניקות — ראשם יפגוש את המזרון שוב ושוב.

כשם שיכולתו של אדם להגן על עצמו נשענת על כושרו הגופני, כך השקעה בשוק ההון נשענת על שיעור החיסכון.

כבר הסברתי מדוע בקונטקסט של עצמאות כלכלית שיעור החיסכון הפרטי חשוב לאין שעור מהתשואה על ההשקעה, קל וחומר כאשר תיק ההשקעות עדיין קטן יחסית. מנגד, ככל שרמת הנכסים עולה (בעקבות שנים של חיסכון), לתשואה על ההשקעה יש חשיבות רבה יותר, ולו כאמצעי הגנה מפני השפעותיה ההרסניות של האינפלציה.

הדוג'ו מלמד את שני הנושאים — הגנה עצמית וכושר גופני, חיסכון אגרסיבי והשקעה בשוק ההון. כל תלמיד יטען כי הדוג'ו ממוקד לנושא המעניין אותו באופן אישי.

ואולם מבחינתו של הסנסאיי, הנושאים הללו הם לא העיקר — לכל היותר מדובר במטרות משנה, או עזרים פדגוגיים, המשמשים אותו כדי להגיע אל מטרת העל — הפילוסופיה העמוקה שמאחורי אמנות הלחימה.

קוראים ותיקים יודעים לומר שחיסכון אגרסיבי והשקעה (פסיבית) בשוק ההון יובילו לאורך מספר לא גדול של שנים לעצמאות כלכלית, ובעקיפין ליכולת לפרוש בגיל צעיר.

אולם מטרת העל של הדוג'ו שלי היא לא ללמד אתכם איך להשקיע בבורסה, איך לחסוך כסף, איך להגיע לעצמאות כלכלית או איך לפרוש מוקדם. מטרת העל, בתמצית, היא לסייע לכם לעצב את עולמכם כך שלא יכלול עוד:

(1) עבודה מאילוץ

(2) בזבוז לסוגיו (זמן, מאמץ, מקום, מוצרים מיותרים, כסף).

אדם יכול לבחור לחיות בסמוך למקום העבודה שלו, במקום קטן, עם מעט חפצים, להתעמל בדרכו לעבודה (אופניים, ריצה, הליכה), להרוויח כסף, לחסוך את רוב הכנסתו ולהשקיע אותה בנכסים מניבים, לאמץ תחביבים זולים / רווחיים ולפתח כישורי חיים. כל אחת מהפעולות הללו, לכשעצמה ובשילוב עם פעולות אחרות, מקטינה את הצורך לעבוד מתוך כורח ומחסלת כל שמץ של בזבוז. התוצאה – התייעלות. זהו פיתרון אחד. קיימים פתרונות נוספים.

יש אנשים שלא מסוגלים להבין שאני פועלת מכוח עקרונות, ולא מכוח טכניקות.

כשם שיש מי שסבור שאייקידו הוא לכל היותר אסופה של אחיזות, הטלות וריתוקים, ולא פילוסופיה בפני עצמה, כך יש מי שמניח שסגנון החיים שלי מבוסס על "טריקים" כמו מקלחות קרות, אכילת קטניות וויתור על רכב פרטי. לפי השקפה זו, אני חיה דלי דלות, קורבנות וסגפנות קיצונית; אני משועבדת לכסף, וכל החלטה שאני מקבלת עוברת דרך החור שבגרוש.

הם מתקשים להבין שאורח החיים שלי לא מחייב אותי למאמץ; שההחלטות והבחירות שאני מקבלת הן חלק טבעי ממי שאני ומהאופן שבו אני חושבת.

ככל שאדם מסוגל להישען פחות על כוחו הפיזי כדי לנצח בקרב, כך ניתן לומר שהוא לוחם מיומן יותר. אני מאמינה שככל שאדם נדרש לבזבז פחות כסף כדי לשמור על איכות חיים זהה, כך ניתן לומר שחייו יעילים יותר.

כעת אמרו לי, קוראים יקרים — מה מביא אתכם לדוג'ו שלי?