אני לא בטוחה היכן מכשירים יחצ”נים פוליטיים צעירים. אבל בדבר אחד אין לי ספק — בעוד כמה עשרות שנים ילמדו אותם את אחד ממהלכי השיווק המוצלחים בתולדות השיח הציבורי בישראל: כיצד הצליחו שרלטנים ותועמלנים אנטי-קפיטליסטים למצב, להמציא ולמתג מחדש את השקפת עולמם הקולקטיביסטית תחת המעטה הזך והטהור של המותג “חברתי“.

זהו מייל שקיבלתי ממוריה, קוראת ותיקה ואם לשישה. סיפורה מדגים שבניגוד לסברה הפופולארית, ילדים אינם חייבים להוות מכשול לחופש כלכלי, קל וחומר במשפחות ברוכות ילדים. מידת ההצלחה תלויה בעיקר במידת האחריות, הסוכנות ושיקול הדעת הבריא שמפעיל ההורה עצמו.
מכיוון שזהו מסר שכאלהורית אני מעט מתקשה להעביר בעצמי, שמחתי כשמוריה הסכימה להצעתי לערוך ולפרסם את המייל מחדש כפוסט אורח בבלוג. הבמה שלך,  סופר-אמא. 

 את שוק ההון ניתן להמשיל במידה מסוימת לאוקיינוס רחב ידיים. זוהי סביבה כאוטית, מסוכנת, בלתי-צפויה וחסרת רחמים. ולמרות זאת, ימאי מיומן וממושמע, הרוחש כבוד לים, מסוגל לנווט בו כך שיגיע למחוז חפצו מהר יותר מעמיתיו שנותרו על חוף המבטחים. 

אז אחרי שבדקנו מה עשו הבלוג ותיק ההשקעות התאורטי ב-2014, הגיעה השעה לסכם את הוצאותי האישיות.

הרבעון האחרון של 2014 הגיע לסיומו — וזהו זמן טוב לבדוק מה מצבו של “שוקולד מריר“, תיק ההשקעות העצל מבית הסולידית, שצפוי לחגוג אוטוטו שנה להולדתו.

2014 הייתה שנה טובה עבור “הסולידית”. הבלוג צמח למימדים שלא העזתי לדמיין: כ-40,000 משתמשים יחודיים גולשים הנה מדי חודש. 180 הפוסטים שכתבתי (כ-200,000 מילים, כמו ספר בן 800 עמודים) נקראו כמעט 2 מיליון פעמים, והניבו קרוב ל-10,000 תגובות.

“אם אינך יכול להסביר את זה לילד בן 6 – אל תשקיע בזה.” –אנונימי.
כן כן, צודק מר אנונימי.
אבל מה לעשות שהבלוגרית הפיננסית האהובה על כולנו לא טרחה לכתוב בשנה וחצי האחרונות פוסט המסביר, מקצה לקצה, מהן קרנות נאמנות, איך בדיוק הן פועלות וכיצד משקיעים בהן?