המתכון לעצמאות כלכלית בגיל צעיר, לפחות כפי שהוא מנוסח בבלוג הזה, נשען על שתי רגליים: האחת היא קיצוץ חד בהוצאות השוטפות דרך מלחמת חורמה בבזבזנות, והאחרת היא השקעת העודפים שנותרו בשוק ההון.

“את כל אוצרותי אתן עבור רגע זמן”  –אליזבת הראשונה.
זמן הוא משאב מוגבל.
מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.

כבכל רבעון, הגיעה העת לסקור בקצרה את ביצועיו התקופתיים של תיק הבית של הסולידית, “שוקולד מריר” — והפעם בסימן יום הולדתו השני של הבלוג (הייתם מאמינים?!) 🙂

הבורסה לניירות ערך היא קצת כמו שוק מחנה יהודה. אף שהיא מתפקדת כשוק, במהותה היא מוסד סגור לחברים בלבד. כדי להבין את כוונתי, גשו לשוק ביום שישי, פתחו באסטה ספונטנית לצד הסוחרים הוותיקים, וחזרו לכאן כדי לדווח מה עלה בגורלכם.  

כותבת לי שגית: היי סולידית, ממש לאחרונה הגעתי איכשהו לבלוג שלך, ומאז אני נהנית לקרוא בו על בסיס יומיומי. הדילמה שלי היא בנושא מתנות. אני אישית מעדיפה לא לקבל מתנות בהקשר של אירועים וחגים, פשוט לא אוהבת את זה, למעט מקרים בודדים. אני משתדלת לומר את זה כשאני מרגישה בנוח, למרות שרוב האנשים לא מקבלים את זה, ולעיתים אני נמנעת מלומר את זה מחשש שהנמען ייעלב. מצד שני, כל מי שאני מכירה כל כך אוהב לקבל...

“אני סבורה שחווינו תקופה שבה אנשים רבים מדי למדו להבין שכשהם נתקלים בבעיה, על הממשלה לפתור אותה: ‘יש לי בעיה, אני זקוק למענק; אני חסר בית, הממשלה צריכה לשכן אותי.’ הם משליכים את מצוקותיהם על החברה. ואתם יודעים, אין דבר כזה ‘חברה’. ישנם פרטים — נשים וגברים ומשפחות. הממשלה יכולה לפעול אך ורק באמצעות בני אדם, ובני אדם מוכרחים לדאוג לעצמם תחילה. חובתנו לדאוג לעצמנו...

בסוף חודש פברואר הוריד בנק ישראל את הריבית במשק לשפל תקדימי. היה זה מהלך מפתיע, שהותיר משקיעים רבים מבולבלים ומלאי חששות: מה לעשות עם הכסף כשהריבית כל כך נמוכה?