מתברר שישנו מעמד חברתי-כלכלי נסתר בישראל: העניים החדשים.
העניים החדשים הם מי ש"רוצים לחיות, לא רק לשרוד". אלה אנשים נורמטיביים שמנקודת מבטם עשו הכל נכון: רכשו השכלה אקדמית ומקצוע, עובדים במשרה מלאה, אך עדיין, באורח פלא, נותרים עניים.
התנהלות פיננסית קטסטרופלית מלוּוה בדרך כלל בנורות אזהרה מהבהבות. אחת מהן היא שההוצאה הכספית על ריבית – המחיר הכרוך בשימוש בכסף של אחרים — נוטה לעלות על כל הוצאה כספית אחרת.
// הערה: זהו פוסט פוליטי. אני יודעת שיש קוראים נאמנים שסולדים מהפוסטים האלה, אבל לצערם, הרצון לכתוב גובר על הרצון להבטיח 100% קוראים מרוצים. // צל אפל כיסה את הציביליזציה המערבית. התעוררנו השבוע לשבר היסטורי, דיסטופי, חסר תקדים בעומקו ובהיקפו. עשרות שנים של קידמה נמחקו במחי מערכת בחירות אחת. כמו בגרמניה של שנות השלושים, השנאה, הגזענות והשוביניזם הלאומני הרימו את ראשן המכוער, התנחלו בלבבות ההמון...
שר הרווחה חיים כץ פסק החודש ש"אין פנסיה בישראל", ובכך צירף את קולו למקהלה המצווחת של מקונני "משבר הפנסיה" בארץ.
תחילה, התנצלות קלה.
כזכור לחלקכם, באוקטובר האחרון חזרתי ללמוד באוניברסיטה. זאת אומרת שאני נמצאת כעת בעיצומה של תקופת מבחנים, ומאחר שאני לוקחת את העניין ברצינות — אין לי די פניוּת אינטלקטואלית לכתוב בבלוג או להשיב בפירוט למיילים. (*)
אלה מכם שעוקבים אחר עמוד הפייסבוק שלי הצטמררו בשבוע שעבר למקרא אימרת השפר הבאה מפי ח"כ מיכל בירן (המחנה הציוני) בראיון לדה-מרקר:
"אני נגד כל פתרון שמתחיל בחינוך פיננסי הפתרון צריך להיות מערכתי, כמו קרן ברירת מחדל. חינוך פיננסי זה לא פתרון להמונים אדם לא צריך להיות פרופסור כדי להצדיק חיסכון בסיסי".
הזהות המעמדית שלי מורכבת. במונחי הכנסות, משך רוב חיי השתייכתי למעמד הבינוני, ועד היום סגנון החיים שלי, כלפי חוץ, הוא של אשת המעמד הבינוני. במונחי הוצאות נטו, לעומת זאת, רמת החיים שלי קרובה הרבה יותר לזו של המעמד הנמוך: הלמ"ס, ביטוח לאומי, ומכוני "מחקר" כמו "מרכז אדווה", מניחים שמכיוון שאני מבזבזת (משמעותית) פחות מרוב האנשים, חזקה עלי שאין לי כסף — ולכן אני עניה...
סיפור המסגרת של הבלוג הזה מוכר לרוב הקוראים.
אחרי מספר שנות עבודה רצופות כשכירה, במהלכן חסכתי בין 75% ל-80% מהכנסתי נטו, הגעתי למצב שבו חסכונותי המושקעים מייצרים די הכנסה כדי לכסות את כל הוצאותי. משהבנתי שעבודה בשכר הפכה לכל היותר לאופציה, פרשתי בגיל 31 ועברתי לעשות דברים שמסבים לי הנאה רבה יותר. הבלוג הזה הוא אחד מהם.
