חסכו כאילו אין מחר, השקיעו כאילו חייב להיות

בוקר אחד אתם מגלים שממשלת ישראל השיקה תכנית הגרלות שמקנה לזוכים אפשרות לרכוש דירה חדשה בהנחה של מאות אלפי שקלים.

שר האוצר מלווה את התכנית בהכרזות חגיגיות בנוסח "לדור הצעיר יש גם זכויות, ולא רק חובות", ו-"קורת גג היא זכות בסיסית ומחובת המדינה לספק אותה."

ואתם מאמינים לו, כמובן. החלום להפוך לבעלי נדל"ן בארץ הקודש נראה לפתע מציאותי מתמיד.

ככל שאתם מתרגשים יותר, העולם נראה ורוד יותר.

אתם משכנעים את עצמכם שנדל"ן למגורים בישראל זו תמיד השקעה מעולה; שלעולם אפשר לצפות את כל הסיכונים ולבטח מפניהם; שהשלטון באמת ובתמים דואג לכם; ושמשברים פתאומיים אולי קורים מדי פעם, אבל כמו תאונות דרכים והתקפי לב, הם איכשהו תמיד קורים לאנשים אחרים.

יש משהו סוחף, מעצים, באמונה שדבר לא יכול לפגוע בכם. ובחסות התחושה הזו, אתם מרשים לעצמכם למסגר סיכונים אדירים כהזדמנויות.

בנק ישראל מאפשר ליטול משכנתא בשיעור 90% מערך הנכס? הזדמנות לקנות נכס בכסף של אחרים.

אין לכם 10% "להביא מהבית", אבל יש הורים שדוחקים בכם לקנות דירה? הזמנות לרשום את הנכס על שמם, לקבל מהם הלוואה ולהחשיב אותה כחלק מההון העצמי.

הפרויקט שזכיתם בו בכלל נמצא בנתיבות, ותעדיפו לאכול זכוכית מאשר להתגורר שם? הזדמנות להשכיר אותו למרבה במחיר, הרי אין טובה מדירה להשקעה.

הלך המחשבה הזה מסוכן, משום שהוא לא מכין אתכם אפילו לקל שבזעזועים.

להיפך – הוא מעוור אתכם לצורך בתכנית ב', בכריות ביטחון או במרחב לטעויות. חסרונם הצורב של כל אלה יורגש בבלת"ם הראשון שתתקלו בו.

וכשהבלת"ם הזה הוא משבר אקסוגני עוצמתי של פעם במאה שנים, שמדרדר משק שלם למיתון, גוזל מכם את משרותיכם, מקשה עליכם למצוא שוכרים בפריפריה הרחוקה ומשאיר אתכם עם התחייבויות טורפניות להחזרי משכנתא על דירה שאסור לכם למכור ב-5 השנים הקרובות – אתם נדחקים אל הקיר ונאלצים ולקבל החלטה שאתם לא רוצים לקבל.

אז אתם חוזרים להורים, יורדים ברמת החיים, מתאמצים למצוא משרה נוספת ומספרים את סיפורכם העגום בתקשורת.

"מה לעזאזל חשבתם?", זו השאלה המנקרת.

התשובה מתבררת רק בדיעבד.

שאננות – תחושה של חוסן מדומה מפני משברים וזעזועים בטווח הקצר או הארוך – מסווה עצמה לא פעם כאופטימיות.

היא מובילה לנטילת סיכונים מופרזים, למינוף יתר ולוויתור על אסטרטגיות גיבוי.

אבל הנזק החמור ביותר שלה הוא דווקא עקיף: כששאננות חולמנית מתנפצת על סלעי המציאות היא נוטה להפוך לציניות עכורה.

וציניות עכורה היא כר פורה לפסימיות, מהסוג שניתן למצוא תחת כל עץ רענן בישראל 2020.

פסימיות משכנעת.

 היא נשמעת כביקורת חריפה, אינטלקטואלית, מפוכחת, מציאותית.

היא לוחצת על הכפתורים הנכונים – פחד, ספקות, ייאוש. היא מתמזגת בחוויית המשבר הטרייה ובתשוקה האנושית הטבעית לשמוע שהעולם עומד להיחרב.

כהנמן ואחרים כבר הראו ששנאת ההפסד שלנו גדולה יותר מאהבת הרווח, ושאורגניזמים שמייחסים דחיפות רבה יותר לאיומים ולא להזדמנויות נוטים לשגשג יותר.

לכן, אזהרותיו של הפסימיסט לפיהן פנינו לאבדון לעולם יישמעו כתרגיל אינטלקטואלי מבריק בחשיבה ביקורתית, שעה שטענותיו של האופטימיסט הצופה שיפור בטווח הארוך, יבוטלו כאידיאליזם מנותק.

אנשים שנוטלים סיכונים מופרזים בזמנים טובים – מי שחי בהקפה, מי ששקוע בחובות, מי שלא חוסך דבר, מי שתולה 100% מהכנסותיו (והוצאותיו) במקור אחד, מי שמעמיד צאצאים שאין לו יכולת לכלכל, מי שנתקע עם דירת מחיר למשתכן ללא שוכרים –  הם גם הפגיעים ביותר בתקופות משבר.

אין להם זמן ומשאבים להמתין עד שהדברים ילכו וישתפרו. המשבר דוחק אותם לקבל החלטות שלא מתוך בחירה חופשית. חוויית המשבר תירשם אצלם כצלקת, כך שכל משבר עתידי יבשר מבחינתם את "סוף המשחק". הם, בהגדרה, קהל היעד השבוי של הפסימיזם.

זה מובן. קל לפקפק בסיפורים על צמיחה לטווח ארוך כשהבית שלך עולה בלהבות.

ההיסטוריה הכלכלית של האנושות היא סיפור על הסתגלות, שינוי וקידמה. הלקח המרכזי ממנה הוא "צפו צמיחה בטווח הארוך והיו ערוכים לכך שהעולם יתפרק לחתיכות בערך אחת לעשור."

למרות זאת, אף על פי שאנחנו מודעים היטב לשינויים הדרמטיים שאירעו בעבר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את מידת היכולת שלנו להסתגל ולהשתנות בעתיד. פסיכולוגים מכנים זאת אשליית קץ ההיסטוריה.

פסימיסטים חשופים לאשליה הזו ביתר שאת.

חשבו על כותבים כמו גיא רולניק, ירון זליכה, נדב איל, אבישי בן חיים וצליל אברהם. תפיסת העולם שלהם מעוצבת על-ידי משברים, והכתיבה שלהם היא אקסטרפולציה של משברים בניסיון לתאר את העתיד.

אלא שבדרך, פסימיסטים נוטים להתעלם מהחוק השלישי של ניוטון:  כנגד כל אירוע (שלילי או חיובי) יש אירוע מנוגד בכיוונו ושווה בעוצמתו, שבסופו של דבר מטה את הדברים בכיוון ההפוך.

בתקופה של גאות אנו נוטים להניח שמגמות חיוביות תימשכנה לנצח, מבלי להביא בחשבון את האפשרות למשבר ממוטט. התוצאה: בני אדם נעשים שאננים, עסקים הופכים לשבריריים, ומחירי הנכסים – מתנפחים. כל זה מתברר, כמובן, רק בדיעבד, כשאנחנו מבינים עד כמה אדישים היינו לכוחות שמצטברים נגדנו.

זה קורה גם בכיוון ההפוך. בתקופות של שפל, אנשים נעשים מודעים יותר לסיכונים, עסקים הופכים ליעילים יותר. נכסים מתומחרים באופן שצפוי להניב תשואות גבוהות יותר. קשה להפנים זאת, אבל דווקא בעיצומו של משבר כלכלי אנו ערוכים לצמיחה גבוהה יותר. זה קורה מכיוון שכל הידרדרות מבשרת את הצמיחה שלאחריה.

זו הסיבה שפסימיזם, כתפיסת עולם וכפריזמה רעיונית, היא לרוב מוטעית, ודווקא אופטימיות רציונאלית היא נקודת המוצא העדיפה עבור רוב האנשים.

                                   

אופטימיות רציונאליות איננה האמונה שדבר לא יכול לפגוע בך.

אופטימיות רציונאלית היא ההשקפה שהדברים צפויים להשתפר בטווח הארוך – לצד ההבנה שהדרך תהיה רצופת מהמורות וזעזועים.

קידמה היא קצת כמו ריבית דריבית. בטווח המיידי, קשה להבחין בה. אבל כשמסתכלים ממעוף הציפור ומרחיבים את טווח הזמן, מדהים לגלות מה האנושות מסוגלת להשיג.

הגיל החציוני בישראל הוא 30.5. אם ניקח את שנת הלידה הרלוונטית (1990) כנקודת ייחוס, נגלה שהחיים, במצטבר, השתפרו מאז באופן דרמטי.

שיפורים בעולם הרפואה הביאו לכך שיעור תמותת התינוקות צנח ב-74.51%, מ-9.831 פטירות ל-1,000 לידות ב-1990 ל-2.551 פטירות ל-1,000 לידות ב-2020.

הם גם הקנו לנו עשור נוסף של חיים. תוחלת החיים הממוצעת צמחה ב-8.39%, מ-76.61 ב-1990 ל- 83.04 ב-2019.

שיפורים בעולם הרכב צמצמו שיעור ההרוגים בתאונות דרכים ב-54.44% — מ-9 הרוגים ל-100,000 תושבים ב-1990 ל-4.1 הרוגים ל-100,000 תושבים ב-2017.

האינפלציה המצטברת בחמש השנים שקדמו ל-1990 עלתה על האינפלציה המצטברת ב-25 השנים לפני 2020. קשה להפריז באפקט המרגיע שיש לכך על החברה כולה.

התל"ג לנפש זינק מ-24,488 דולר ב-1990 ל-40,161 דולר ב-2020.

כלומר, במהלך תקופה שבה ידענו שתי מלחמות, שלוש אינתיפדות, שלוש מערכות בעזה, שלושה משברים כלכליים עולמיים, רצח ראש ממשלה אחד, כתבי אישום נגד שניים, ואלפי כתבות על עתידם הקודר של המעמד הבינוני, של דור ה-Y, של "ישראל השנייה", ושל כל קבוצת אינטרס שתוכלו להעלות בדעתכם — רמת החיים שלכם קפצה כמעט פי 2.

לכן אני אופטימית.

אני אופטימית כי אני מעריכה שבני אדם יפתרו בעיות ב-30-20 השנים הבאות באופן שייצור ערך ממשי לעולם, לחברה ולמשקיעים.

אני מעריכה שהחיים יהיו טובים יותר עבור רוב בני האדם, שיהיו, בממוצע, עשירים יותר, חכמים יותר ויצרניים יותר.

אני מעריכה שיותר בני אדם קמים בבוקר מתוך רצון לשפר את חייהם מאשר לבנות בונקר ולהסתתר בו. אני מעריכה שלפחות חלק מ-5,000 הישראלים שיסיימו השנה לימודי הנדסה ומדעי המחשב יעשו משהו מדהים שישנה את העולם. אני מעריכה שלפחות חלק מ-4.039 טריליון השקלים שמצויים כיום בידי משקי הבית בישראל יתועלו לאפיקים יצרניים ומועילים.

מעט מאד דברים יגרמו לי לסטות מהערכה הזו.

באותה מידה, אני מאמינה שב-30-20 השנים הקרובות נראה גם מופעים של כאוס, זעזועים, משברים, סבל אנושי ואי-צדק.

שום דבר לא יגרום לי לסטות מההערכה הזו.

אני יודעת שאני חיה בכלכלה שצפויה להידרדר לשפל כלכלי עמוק מעת לעת.

אני יודעת שאני משקיעה את כספי בשוק מניות תנודתי שצפוי להתרסק, אולי בקרוב, אולי בהרבה.

אני יודעת שאני חיה בעולם שברירי, אלים, תנודתי, לא צפוי, לא הוגן, חשוף למלחמות, טרור, פשע, מגיפות ומשברים פוליטיים.

אני ערה לכל הנתונים והמשתנים שהפסימיסט מתבסס עליהם כדי לבסס את הערכותיו.

ולמרות זאת, בשונה מהפסימיסט, אני מאמינה שהזעזועים הללו לא רק שאינם שוללים צמיחה וקידמה עתידית, אלא אף מכשירים את הקרקע לקראתן.

לכן, אני צופה שבטווח הארוך, במצטבר, הסיכויים לטובתי, גם אם המשמעות היא שתהיינה מהמורות בדרך.

להשקפה הזו יש משמעות מעשית.

אם העולם צפוי להתפרק מדי עשור, אני חייבת להיערך לקראת כל התפרקות כזו מראש.

אני חייבת לדאוג לעצמי למרחב טעות, לתכניות גיבוי, ולגיבוי לגיבוי.

וורן באפט כבר לימד אותנו שעל מנת להצליח, תחילה עלינו לשרוד. זאת אומרת שכדי לקצור את פירות הצמיחה, עלי להבטיח שיהיה לי די זמן וסיבולת לשרוד את המהמורות והמשברים שבדרך.

המשאבים הללו – זמן וסיבולת נוכח פני משבר – הם תמצית ההבחנה בין האופטימיסט לפסימיסט.

המתמטיקה של צמיחה אקספוננציאלית היא פשוטה – בשוק ההון, בעסקים, בקריירה או בחיים בכלל, המטרה איננה הביצועים הטובים ביותר, אלא ביצועים סבירים בפרק הזמן הארוך ביותר.

תיק שמניב 20% בשנה נתונה לא עוזר לי אם בשנה שלאחר אאבד עשתונות ואפסיד את הכל. סביר יותר שאדבוק בתיק השקעות שמניב תשואות צנועות יותר, בתנודתיות נמוכה יותר.

לכן, אני מגדירה את הפרספקטיבה שלי במונחים של עשרות שנים, ובתווך שואפת לכך שמשבר ארעי לא יהיה עבורי בבחינת "גיים אובר".

"הישרדות", בהקשר הזה, היא מודעות לכך שכל אסטרטגיה שאאמץ טומנת בחובה סיכונים, לצד מוכנות פסיכולוגית ופיננסית לתרחיש שבו הסיכונים הללו מתממשים.

זו היכולת לקבל החלטות מתוך בחירה, ולא מתוך אילוץ. זה החופש מהצורך להיות חייבת או תלויה במישהו בעיתות משבר. זו היכולת לתמרן בפער בין מה שעלול לקרות לבין מה שאני צריכה שיקרה.

המרכיב החיוני ביותר בכל תכנית הישרדות כזו היא נזילות כספית.

יש מי שסבור בטעות שחיסכון נדרש רק כדי להשיג יעד מוחשי מסוים: בית, רכב, חופשה, לימודים. זה היה נכון אילו היינו חיים בעולם צפוי. אלא שהמציאות רוויה בבלת"מים, קלים וחמורים. אני לא צריכה סיבה ספציפית כדי לחסוך. חיסכון הוא לפני הכל דרך לגדר מפני הנטייה החוזרת והבלתי נמנעת של החיים להפתיע אותך ברגע הכי פחות מתאים.

אחרי הכל, הדברים החשובים ביותר שכסף קונה הם לא מוחשיים: אלה האופציונליות, הגמישות, השקט הנפשי, היכולת להמתין ולחשוב בראש צלול כשהמשבר מכה, והיכולת לנצל הזדמנויות כשהן מגיעות.

הגמישות והשליטה הזו על הזמן היא תשואה נסתרת על החיסכון. לכן, גם אם אני משקיעה לטווח ארוך מתוך ציפיה אופטימית לקצור את פירות הקידמה, אני חוסכת — כאילו אין מחר.