בשנת 1930 כתב הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינרד קיינס חיבור מפורסם שכותרתו "הזדמנויות כלכליות עבור נכדינו". טענתו המרכזית הייתה כי בעוד מאה שנה אנשים יוכלו להסתפק בשבוע עבודה מקוצר של 15 שעות בלבד. 

קיינס יצא מנקודת הנחה שאנשים עובדים במטרה להרוויח כסף, בו הם משתמשים כדי לתת מענה לצרכיהם הבסיסיים. על יסוד זה טען שככל שהכלכלה תצמח וההכנסה לנפש תעלה, כך יוכלו אנשים לספק את הצרכים הללו בזמן קצר יותר, מה שיותיר להם זמן פנוי בשפע.

קיינס לא טעה כשכתב ש"רמת החיים במדינות המתקדמות תעלה בעוד מאה שנה פי 4 עד 8 מרמת החיים הנוכחית." שיעורי הצמיחה בעולם המערבי, וכמוה רמת החיים והכנסה לנפש, אכן זינקו באופן דרמטי ב-84 השנים שחלפו מאז פורסם המאמר. בישראל, למשל, התמ"ג לנפש זינק פי 7.25 בין השנים 1950 ו-2010.

בשאר התחזית, כידוע לכל, קיינס פספס בענק. משרה מלאה בישראל עדיין מוגדרת ב-43 שעות עבודה בשבוע — הנתון הגבוה ביותר בעולם המערבי — וכמעט פי 3 יותר מתחזיתו של קיינס.

הטעות של קיינס נובעת מניתוח שגוי של התנהגות אנושית במשק משגשג. קיינס התעלם מהתשוקה האנושית לעוד ועוד. המשק צמח אמנם, הפריון וההכנסה לנפש גדלו בהתאם – אבל "הצרכים האנושיים הבסיסיים" גדלו אף הם. רצונות, תשוקות, ומותרויות הפכו במרוצת הזמן להרגלים והתמכרויות, שבתורם דחקו את ספי האושר, הנוחות ותחושת השייכות המעמדית כלפי מעלה.

אנשים למדו לשכנע את עצמם שהם זקוקים לדירה ענקית (בבעלותם, כמובן), לרכב פרטי, למטבחים נוצצים, למאות ערוצי טלוויזיה, למערכות קולנוע ביתיות, לבגדי מעצבים, לאירועים משפחתיים מנקרי עיניים ולטיולים לחו"ל על בסיס עונתי. נוצרה תלות בין תחושות האושר וההגשמה העצמית שלהם לבין המוצרים, השירותים והחוויות שרכשו במיטב כספם — ואושר, כידוע, הוא צורך אנושי בסיסי.

כדי לממן את הצרכים החדשים הללו הפרט נדרש להמשיך לעבוד, להרוויח כסף ולהפסיד זמן. רבים מוכנים להקריב את הקורבן הזה, שאם לא כן ייחשבו לעניים, מדוכאים ונחותים חברתית — הן בעיני עצמם והן בעיני הסובבים אותם. וכך, במקום להנות מפירות הצמיחה, לעבוד פחות ולחיות יותר, הם בוחרים לבלות את רוב שעות הערוּת שלהם ביממה בגומחות משרדיות.

אני לא קיינסיאנית. למעשה, אני מתנגדת לקיינסיאניזם ונמצאת הרחק בקצה האוסטרי של הסקאלה. אבל קיינס צדק בדבר אחד — את הפיריון העודף צריך לתרגם לחופש ולזמן פנוי, ולא לשיעבוד לצרכים מדומיינים שאינם יודעים שובע.

למרבה הצער, הנורמה בחברה המודרנית היא לבחור באפשרות השנייה. מצוקת הזמן הנובעת מכך היא, בעיני, הטרגדיה הגדולה ביותר של זמננו.

ההבדל הדק שבין כסף לבנזין

הדרך להמיר שפע כלכלי לזמן פנוי היא ליצור הפרדה בין איכות החיים לבין ההוצאה הכספית. זאת אומרת: ללמוד לחיות (היטב!) על חלק קטן מההכנסה, להבחין בין צרכים אמיתיים לבין תשוקות שמקורן בעצלות, חוסר ידע, התמכרות או לחץ חברתי, ולבסוף להקטין את ההוצאות השוטפות ככל האפשר. בסופו של יום, ישנה אסטרטגיה אחת להתעשר — בכסף ובזמן — והיא להוציא פחות ממה שמכניסים.

למרות הפשטות האריתמטית שביסוד הרעיון הזה, רבים מתקשים ליישם אותו בפועל. תזרים המזומנים השלילי שלהם שווה או גדול יותר מהתזרים החיובי — מצב שכיח המעוגן במטבע הלשון "לא גומרים את החודש". במצב זה קשה מאוד לחסוך מספיק כסף כדי שניתן יהיה לייצר באמצעותו תזרים חיובי, ורעיונות כמו עצמאות כלכלית ופרישה בגיל צעיר נתפסים, שלא במפתיע, כחלומות באספמיה, או כנחלתם של העשירים בלבד.

אם יש הסבר לתופעה הזו הרי שהוא נובע בעיקר מחשיבה קצרת רואי. סגנון החיים האינפלציוני גורם לצרכניסט לשאוף לרמת חיים גבוהה ככל האפשר (גדול יותר! יקר יותר! נוצץ יותר!). כדי לקיים את רמת החיים הזו לאורך זמן, יש להזין אותה, על בסיס קבוע, בכמויות מפלצתיות של כסף. במובן זה אין כל הבדל בין כסף לבנזין המספק אנרגיה למנוע שמונה צילינדרים. בשני המקרים מדובר לכל היותר בחומר בערה, שתכליתו אחת: להישרף.

צרכניסט השבוי בתפיסה החד-מימדית הזו יחשוב על כל סכום כסף שנופל לידיו במונחים צרכניים. ככלות הכל, כסף שנשאר בצד ללא שימוש נחשב ללא פחות מ"אושר אבוד". קיבלת משכורת? ירושה? בונוס? מענק?החזר מס? זה הזמן לצאת לשופינג — שהרי מה הטעם להחזיק מיכלית דלק מלאה?

המנטליות הזו מסבירה גם מדוע צרכניסטים נוטים להפוך בקלות רבה כל כך לעבדי משכורת. הצרכניסט משווע לאספקה קבועה של כסף, כשם שנהגי משאיות בכביש הערבה זקוקים לאספקה קבועה של דלק. הקריירה מספקת את חומר הבערה בדמות תלוש שכר קבוע. הצריכה המופרזת היא המנוע, ואילו התפוקה היא פרצי אושר בני חלוף. בתווך, כמובן, לא חוסכים דבר.

זוהי מציאות של חוסר יציבות, תלות כלכלית מוחלטת באחרים ופחד מתמיד מפני אובדן הכנסה; אבל היי, לפחות המטבח החדש שופץ, הכרטיסים לתאילנד כבר הוזמנו ונותרו רק 6 תשלומים עד שנסיים לשלם על שמלת הנשף של הילדה…

לא דלק — בטון!

המציאות, כמובן, מורכבת יותר. כסף איננו בנזין שזורם בצינור מסתורי מנקודה X רק כדי שניתן יהיה לשרוף אותו בנקודה Y, שם הוא מחולל עוויתות אורגזמיות של אושר. כשמתבוננים לאופק, הרחק מעבר להרי הסיפוק המיידי, מגלים שכסף איננו חומר בערה – אלא חומר בניין. זה לא דלק, אלא בטון.

המשמעויות אדירות. במקום לשרוף כסף על אושר זמני, אפשר לבנות באמצעותו אושר בר-קיימא. במקום לתלות את מצבנו הכלכלי והרגשי בסַפָּק הדלק, אפשר לצקת באמצעות הכסף בסיס כלכלי איתן החוסך כמויות אדירות של זמן, אנרגיה וכבוד עצמי, וככזה תורם עמוקות לתחושות האושר והשלווה שלנו.

צרכניסטים סבורים שכל שקל שנחסך הוא בבחינת אושר אבוד, שהרי "חיים רק פעם אחת" ומי שמסתפק במועט "מקריב קורבן" קשה מנשוא. אני טוענת ההיפך – כל שקל שנשרף מבלי שהוא מייצר אושר לטווח ארוך משקף הזדמנות אבודה, זמן אבוד, וכן – גם אושר אבוד. אם מישהו מקריב כאן קורבן, הרי שזהו הצרכניסט האומלל, שמוותר על הדברים החשובים בחיים – זמן פנוי וחופש בחירה — לטובת פרצי הנאה חסרי חשיבות שמתנדפות ברגע.

 דיוויד באך התייחס לרעיון הזה בסדרת ספריו Finish Rich, כשטבע את המונח "אפקט הלָאטֵה". באך ביקש להמחיש את עלות ההזדמנות ההרסנית של שריפת כסף על הוצאות חוזרות ונשנות.

קחו לדוגמה קרייריסט טרוט עיניים ש"זקוק" למנה יומית של לאטה מקיאטו רק כדי להתעורר מתסמונת התרדמת המשרדית הנפוצה. אינני בקיאה בהתפתחויות העדכניות במלחמת המחירים המתוקשרת בין רשתות בתי הקפה, אבל לצורך הדוגמה נניח שהתענוג עולה על 15 ש"ח. את הסכום הזה אפשר:

1. לאבד לנצח, ובתמורה לקבל לאטה מקיאטו.
2. לחסוך ולהשקיע בקרן מחקה על מדד ת"א 25, שהניב בעשרים השנים האחרונות תשואה ריאלית ממוצעת של כ-7% מדי שנה.

אדם שקונה כוס לאטה ביום ישלם כעבור שנה (365*15)= 5475 ש"ח. אם ההרגל נמשך 20 שנות קריירה, הרי שבסך הכל יגמא 7300 מנות בעלות כוללת של 109,500 ש"ח (וזה בהנחה שמחיר הלאטה לא יעלה ב-20 השנים הקרובות). אילו הסכום הזה היה מושקע כאמור בסעיף 2, כעבור 20 שנות צבירת ריבית דריבית היה תופח ל-423,730.45 ש"ח.

סכום העתק הזה משקף הכנסה אבודה – כסף שהולך לאיבוד בגלל תשוקה, שהפכה להרגל, שהפך לצורך, שהפך להוצאה כספית קבועה.

"אפקט הלאטה" ישים גם בקנה מידה רחב יותר. כזכור, עצמאות כלכלית נסמכת על האפשרות למשוך כ-3% מדי שנה מתיק ההשקעות לטובת מימון כלל צרכי המחיה. בדוגמה לעיל, כדי לממן הוצאה של 15 שקל ביום לכל החיים (לפי כלל 3 האחוזים), אדם צריך לעבוד ולחסוך  0.03 / (15*365)  = 182,500 ש"ח.

במילים אחרות – אם תעבדו קשה ותחסכו 182,500 ש"ח, תהיה לכם אספקה יומית של לאטה עד יומכם האחרון.

כעת עליכם להשיב בכנות:

– האם ההוצאה באמת הכרחית?
– אם לא, איזה ערך מוסף היא תורמת, והאם תרומתה קבועה ומוחלטת או שמא מדובר בהנאה רגעית ובת חלוף?
– האם היא חשובה מספיק כדי שתתאמצו לחסוך את הסכום הדרוש כדי לתחזק אותה גם אחרי הפרישה?
– האם היא חיונית מספיק כדי שתדחו עבורה את גיל הפרישה ותמכרו למענה זמן יקר שלא ישוב עוד לעולם?

נסו ליישם את הנוסחה הזו לגבי כל אחת מההוצאות הקבועות שלכם, החל מארוחות עסקיות בעבודה וכלה בחשבונות חשמל וטלפון (*). חשבו את הסכומים שיהיה עליכם לחסוך כדי לעמוד בכל הוצאה והוצאה לשארית חייכם מבלי שתצטרכו להמשיך לעבוד. התייחסו לכל סכום כזה כאל יעד משנה לחיסכון לקראת עצמאות כלכלית.

עד מהרה יתברר לכם שגם בהוצאות קשיחות כמו דיור, מזון, תחבורה ואינטרנט ניתן לקצץ דרמטית, מה שישאיר כמויות גדולות יותר של חומרי בניין שישמשו אתכם בבניית המבצר הפיננסי המניב שלכם.

(*) כדי לעשות זאת: רשמו את עלות ההוצאה בתור A. חשבו כמה ימים חלפו מאז קניתם לאחרונה את אותו הפריט (למשל: חשבון חשמל = 30 יום, חניה = 1 יום). ציינו את מספר הימים כ-B. כפלו את (A) פי 365. חלקו את המכפלה ב-B כדי לקבל את העלות השנתית. כפלו את התוצאה בשיעור המשיכה השנתי שלכם (0.03).

אולי בכל זאת, קיינסי

אין לי ספק שתחזיתו של קיינס הייתה קרובה הרבה יותר למימוש אילו רוב האנשים היו מתייחסים לכספם כאל אבני בניין. מרגע שמבינים את הרעיון שכסף יכול לייצר כסף נוסף אם הוא מושקע בנכסים מניבים, קשה מאד, פסיכולוגית, לשפוך 6 משכורות על ארונות מטבח מעוצבים או על הטירוף התורן של תת-התרבות הערסו-פרחית של הילדים שלכם.

לרוע המזל, נדמה לי שרוב האנשים בישראל מסיימים תיכון מבלי להבין מהי ריבית דריבית. כשזה המצב, אך טבעי שאנשים "לא גומרים את החודש". במקום להקים מבצרים, הם מתנהלים על אדי דלק. הם נוטים להאשים את הכלל בכישלונותיו של הפרט, ומנפחים סינדיקאטים אנרכו-סוציאליסטים לתנועות מחאה עממיות החורגות מעבר לכל פרופורציה.

איך אמר איינשטיין, "ריבית דריבית היא הפלא השמיני ביקום. מי שמבין זאת – מרוויח. מי שלא – משלם."

צמצו את ההוצאות השוטפות שלכם למינימום. באשר לאלה מהן שאתם בוחרים להשאיר – ודאו שאתם מפיקים מהם תועלת ממשית. עשו זאת לאורך זמן, ותידהמו מהקצב שבו חשבון הבנק שלכם תופח מדי חודש. באחריות.