בית » עצמאות כלכלית » רוצים להתעשר? ערבלו בטון

רוצים להתעשר? ערבלו בטון

בשנת 1930 כתב הכלכלן הבריטי הנודע ג’ון מיינרד קיינס חיבור מפורסם שכותרתו “הזדמנויות כלכליות עבור נכדינו“. טענתו המרכזית הייתה כי בעוד מאה שנה אנשים יוכלו להסתפק בשבוע עבודה מקוצר של 15 שעות בלבד. 

קיינס יצא מנקודת הנחה שאנשים עובדים במטרה להרוויח כסף, בו הם משתמשים כדי לתת מענה לצרכיהם הבסיסיים. על יסוד זה טען שככל שהכלכלה תצמח וההכנסה לנפש תעלה, כך יוכלו אנשים לספק את הצרכים הללו בזמן קצר יותר, מה שיותיר להם זמן פנוי בשפע.

קיינס לא טעה כשכתב ש”רמת החיים במדינות המתקדמות תעלה בעוד מאה שנה פי 4 עד 8 מרמת החיים הנוכחית.” שיעורי הצמיחה בעולם המערבי, וכמוה רמת החיים והכנסה לנפש, אכן זינקו באופן דרמטי ב-84 השנים שחלפו מאז פורסם המאמר. בישראל, למשל, התמ”ג לנפש זינק פי 7.25 בין השנים 1950 ו-2010.

בשאר התחזית, כידוע לכל, קיינס פספס בענק. משרה מלאה בישראל עדיין מוגדרת ב-43 שעות עבודה בשבוע — הנתון הגבוה ביותר בעולם המערבי — וכמעט פי 3 יותר מתחזיתו של קיינס.

הטעות של קיינס נובעת מניתוח שגוי של התנהגות אנושית במשק משגשג. קיינס התעלם מהתשוקה האנושית לעוד ועוד. המשק צמח אמנם, הפריון וההכנסה לנפש גדלו בהתאם – אבל “הצרכים האנושיים הבסיסיים” גדלו אף הם. רצונות, תשוקות, ומותרויות הפכו במרוצת הזמן להרגלים והתמכרויות, שבתורם דחקו את ספי האושר, הנוחות ותחושת השייכות המעמדית כלפי מעלה.

אנשים למדו לשכנע את עצמם שהם זקוקים לדירה ענקית (בבעלותם, כמובן), לרכב פרטי, למטבחים נוצצים, למאות ערוצי טלוויזיה, למערכות קולנוע ביתיות, לבגדי מעצבים, לאירועים משפחתיים מנקרי עיניים ולטיולים לחו”ל על בסיס עונתי. נוצרה תלות בין תחושות האושר וההגשמה העצמית שלהם לבין המוצרים, השירותים והחוויות שרכשו במיטב כספם — ואושר, כידוע, הוא צורך אנושי בסיסי.

כדי לממן את הצרכים החדשים הללו הפרט נדרש להמשיך לעבוד, להרוויח כסף ולהפסיד זמן. רבים מוכנים להקריב את הקורבן הזה, שאם לא כן ייחשבו לעניים, מדוכאים ונחותים חברתית — הן בעיני עצמם והן בעיני הסובבים אותם. וכך, במקום להנות מפירות הצמיחה, לעבוד פחות ולחיות יותר, הם בוחרים לבלות את רוב שעות הערוּת שלהם ביממה בגומחות משרדיות.

אני לא קיינסיאנית. למעשה, אני מתנגדת לקיינסיאניזם ונמצאת הרחק בקצה האוסטרי של הסקאלה. אבל קיינס צדק בדבר אחד — את הפיריון העודף צריך לתרגם לחופש ולזמן פנוי, ולא לשיעבוד לצרכים מדומיינים שאינם יודעים שובע.

למרבה הצער, הנורמה בחברה המודרנית היא לבחור באפשרות השנייה. מצוקת הזמן הנובעת מכך היא, בעיני, הטרגדיה הגדולה ביותר של זמננו.

ההבדל הדק שבין כסף לבנזין

הדרך להמיר שפע כלכלי לזמן פנוי היא ליצור הפרדה בין איכות החיים לבין ההוצאה הכספית. זאת אומרת: ללמוד לחיות (היטב!) על חלק קטן מההכנסה, להבחין בין צרכים אמיתיים לבין תשוקות שמקורן בעצלות, חוסר ידע, התמכרות או לחץ חברתי, ולבסוף להקטין את ההוצאות השוטפות ככל האפשר. בסופו של יום, ישנה אסטרטגיה אחת להתעשר — בכסף ובזמן — והיא להוציא פחות ממה שמכניסים.

למרות הפשטות האריתמטית שביסוד הרעיון הזה, רבים מתקשים ליישם אותו בפועל. תזרים המזומנים השלילי שלהם שווה או גדול יותר מהתזרים החיובי — מצב שכיח המעוגן במטבע הלשון “לא גומרים את החודש”. במצב זה קשה מאוד לחסוך מספיק כסף כדי שניתן יהיה לייצר באמצעותו תזרים חיובי, ורעיונות כמו עצמאות כלכלית ופרישה בגיל צעיר נתפסים, שלא במפתיע, כחלומות באספמיה, או כנחלתם של העשירים בלבד.

אם יש הסבר לתופעה הזו הרי שהוא נובע בעיקר מחשיבה קצרת רואי. סגנון החיים האינפלציוני גורם לצרכניסט לשאוף לרמת חיים גבוהה ככל האפשר (גדול יותר! יקר יותר! נוצץ יותר!). כדי לקיים את רמת החיים הזו לאורך זמן, יש להזין אותה, על בסיס קבוע, בכמויות מפלצתיות של כסף. במובן זה אין כל הבדל בין כסף לבנזין המספק אנרגיה למנוע שמונה צילינדרים. בשני המקרים מדובר לכל היותר בחומר בערה, שתכליתו אחת: להישרף.

צרכניסט השבוי בתפיסה החד-מימדית הזו יחשוב על כל סכום כסף שנופל לידיו במונחים צרכניים. ככלות הכל, כסף שנשאר בצד ללא שימוש נחשב ללא פחות מ”אושר אבוד”. קיבלת משכורת? ירושה? בונוס? מענק?החזר מס? זה הזמן לצאת לשופינג — שהרי מה הטעם להחזיק מיכלית דלק מלאה?

המנטליות הזו מסבירה גם מדוע צרכניסטים נוטים להפוך בקלות רבה כל כך לעבדי משכורת. הצרכניסט משווע לאספקה קבועה של כסף, כשם שנהגי משאיות בכביש הערבה זקוקים לאספקה קבועה של דלק. הקריירה מספקת את חומר הבערה בדמות תלוש שכר קבוע. הצריכה המופרזת היא המנוע, ואילו התפוקה היא פרצי אושר בני חלוף. בתווך, כמובן, לא חוסכים דבר.

זוהי מציאות של חוסר יציבות, תלות כלכלית מוחלטת באחרים ופחד מתמיד מפני אובדן הכנסה; אבל היי, לפחות המטבח החדש שופץ, הכרטיסים לתאילנד כבר הוזמנו ונותרו רק 6 תשלומים עד שנסיים לשלם על שמלת הנשף של הילדה…

לא דלק — בטון!

המציאות, כמובן, מורכבת יותר. כסף איננו בנזין שזורם בצינור מסתורי מנקודה X רק כדי שניתן יהיה לשרוף אותו בנקודה Y, שם הוא מחולל עוויתות אורגזמיות של אושר. כשמתבוננים לאופק, הרחק מעבר להרי הסיפוק המיידי, מגלים שכסף איננו חומר בערה – אלא חומר בניין. זה לא דלק, אלא בטון.

המשמעויות אדירות. במקום לשרוף כסף על אושר זמני, אפשר לבנות באמצעותו אושר בר-קיימא. במקום לתלות את מצבנו הכלכלי והרגשי בסַפָּק הדלק, אפשר לצקת באמצעות הכסף בסיס כלכלי איתן החוסך כמויות אדירות של זמן, אנרגיה וכבוד עצמי, וככזה תורם עמוקות לתחושות האושר והשלווה שלנו.

צרכניסטים סבורים שכל שקל שנחסך הוא בבחינת אושר אבוד, שהרי “חיים רק פעם אחת” ומי שמסתפק במועט “מקריב קורבן” קשה מנשוא. אני טוענת ההיפך – כל שקל שנשרף מבלי שהוא מייצר אושר לטווח ארוך משקף הזדמנות אבודה, זמן אבוד, וכן – גם אושר אבוד. אם מישהו מקריב כאן קורבן, הרי שזהו הצרכניסט האומלל, שמוותר על הדברים החשובים בחיים – זמן פנוי וחופש בחירה — לטובת פרצי הנאה חסרי חשיבות שמתנדפות ברגע.

 דיוויד באך התייחס לרעיון הזה בסדרת ספריו Finish Rich, כשטבע את המונח “אפקט הלָאטֵה“. באך ביקש להמחיש את עלות ההזדמנות ההרסנית של שריפת כסף על הוצאות חוזרות ונשנות.

קחו לדוגמה קרייריסט טרוט עיניים ש”זקוק” למנה יומית של לאטה מקיאטו רק כדי להתעורר מתסמונת התרדמת המשרדית הנפוצה. אינני בקיאה בהתפתחויות העדכניות במלחמת המחירים המתוקשרת בין רשתות בתי הקפה, אבל לצורך הדוגמה נניח שהתענוג עולה על 15 ש”ח. את הסכום הזה אפשר:

1. לאבד לנצח, ובתמורה לקבל לאטה מקיאטו.
2. לחסוך ולהשקיע בקרן מחקה על מדד ת”א 25, שהניב בעשרים השנים האחרונות תשואה ריאלית ממוצעת של כ-7% מדי שנה.

אדם שקונה כוס לאטה ביום ישלם כעבור שנה (365*15)= 5475 ש”ח. אם ההרגל נמשך 20 שנות קריירה, הרי שבסך הכל יגמא 7300 מנות בעלות כוללת של 109,500 ש”ח (וזה בהנחה שמחיר הלאטה לא יעלה ב-20 השנים הקרובות). אילו הסכום הזה היה מושקע כאמור בסעיף 2, כעבור 20 שנות צבירת ריבית דריבית היה תופח ל-423,730.45 ש”ח.

סכום העתק הזה משקף הכנסה אבודה – כסף שהולך לאיבוד בגלל תשוקה, שהפכה להרגל, שהפך לצורך, שהפך להוצאה כספית קבועה.

“אפקט הלאטה” ישים גם בקנה מידה רחב יותר. כזכור, עצמאות כלכלית נסמכת על האפשרות למשוך כ-3% מדי שנה מתיק ההשקעות לטובת מימון כלל צרכי המחיה. בדוגמה לעיל, כדי לממן הוצאה של 15 שקל ביום לכל החיים (לפי כלל 3 האחוזים), אדם צריך לעבוד ולחסוך  0.03 / (15*365)  = 182,500 ש”ח.

במילים אחרות – אם תעבדו קשה ותחסכו 182,500 ש”ח, תהיה לכם אספקה יומית של לאטה עד יומכם האחרון.

כעת עליכם להשיב בכנות:

– האם ההוצאה באמת הכרחית?
– אם לא, איזה ערך מוסף היא תורמת, והאם תרומתה קבועה ומוחלטת או שמא מדובר בהנאה רגעית ובת חלוף?
– האם היא חשובה מספיק כדי שתתאמצו לחסוך את הסכום הדרוש כדי לתחזק אותה גם אחרי הפרישה?
– האם היא חיונית מספיק כדי שתדחו עבורה את גיל הפרישה ותמכרו למענה זמן יקר שלא ישוב עוד לעולם?

נסו ליישם את הנוסחה הזו לגבי כל אחת מההוצאות הקבועות שלכם, החל מארוחות עסקיות בעבודה וכלה בחשבונות חשמל וטלפון (*). חשבו את הסכומים שיהיה עליכם לחסוך כדי לעמוד בכל הוצאה והוצאה לשארית חייכם מבלי שתצטרכו להמשיך לעבוד. התייחסו לכל סכום כזה כאל יעד משנה לחיסכון לקראת עצמאות כלכלית.

עד מהרה יתברר לכם שגם בהוצאות קשיחות כמו דיור, מזון, תחבורה ואינטרנט ניתן לקצץ דרמטית, מה שישאיר כמויות גדולות יותר של חומרי בניין שישמשו אתכם בבניית המבצר הפיננסי המניב שלכם.

(*) כדי לעשות זאת: רשמו את עלות ההוצאה בתור A. חשבו כמה ימים חלפו מאז קניתם לאחרונה את אותו הפריט (למשל: חשבון חשמל = 30 יום, חניה = 1 יום). ציינו את מספר הימים כ-B. כפלו את (A) פי 365. חלקו את המכפלה ב-B כדי לקבל את העלות השנתית. כפלו את התוצאה בשיעור המשיכה השנתי שלכם (0.03).

אולי בכל זאת, קיינסי

אין לי ספק שתחזיתו של קיינס הייתה קרובה הרבה יותר למימוש אילו רוב האנשים היו מתייחסים לכספם כאל אבני בניין. מרגע שמבינים את הרעיון שכסף יכול לייצר כסף נוסף אם הוא מושקע בנכסים מניבים, קשה מאד, פסיכולוגית, לשפוך 6 משכורות על ארונות מטבח מעוצבים או על הטירוף התורן של תת-התרבות הערסו-פרחית של הילדים שלכם.

לרוע המזל, נדמה לי שרוב האנשים בישראל מסיימים תיכון מבלי להבין מהי ריבית דריבית. כשזה המצב, אך טבעי שאנשים “לא גומרים את החודש”. במקום להקים מבצרים, הם מתנהלים על אדי דלק. הם נוטים להאשים את הכלל בכישלונותיו של הפרט, ומנפחים סינדיקאטים אנרכו-סוציאליסטים לתנועות מחאה עממיות החורגות מעבר לכל פרופורציה.

איך אמר איינשטיין, “ריבית דריבית היא הפלא השמיני ביקום. מי שמבין זאת – מרוויח. מי שלא – משלם.”

צמצו את ההוצאות השוטפות שלכם למינימום. באשר לאלה מהן שאתם בוחרים להשאיר – ודאו שאתם מפיקים מהם תועלת ממשית. עשו זאת לאורך זמן, ותידהמו מהקצב שבו חשבון הבנק שלכם תופח מדי חודש. באחריות.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

74 תגובות

  1. ברלה ברלה

    האם את משקיעה בנדל”ן? אם לא, מדוע?

    • אינני משקיעה בנדל”ן. השקעה בנדל”ן (במובן המסורתי, כלומר השכרת דירות) לא עונה בדיוק על הגדרה של הכנסה פסיבית ומזכירה יותר ניהול עסק. הרעיון של סינון / טיפול / עמידה בקשר רציף עם בני אנוש (דיירים, עורכי דין) קוסם לסוג מסוים של אנשים, וזה בסדר גמור. לי זה לא מתאים.

      • מה לגבי קנית דירה בשבילך?
        זה לא כרוך בניהול עסק, בקשר עם אנשים (דוקא שכירת דירה כמו שאת עושה, זה לעמוד בקשר רציף עם אנשים), החיסכון של שכר דירה זהה פחות או יותר לתשואה על אותו כסף אם תשקיעי אותו ובנוסף דירה מוגנת מפני היפר-אינפלציה (כמו בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה) וההשקעות שלך לא

  2. מסכים עם כל מילה, מצד שני… אם כולם אכן ינהגו כך לא אוכל להמשיך להרויח על “שוקולד מריר” 😉

    • סולומוניקו

      למען האמת זה לא נכון.
      אם כולם יתנהגו כך המשכורות יעלו כי פחות אנשים יעבדו,תהיה פחות פעילות כלכלית במשק כי כולם יקנו מעט.
      אז אין בעיה בעצם.
      המשק יוריד הילוך וימשיך…

      גם כיון שהמשכורות יעלו אז תמיד ניתן לחזור לעבודה במשכורת הגונה לא כמו היום בשביל לחדש את מלאי הבטון.

  3. פוסט מצויין! מקוה שיחלחל לכמה שיותר מוחות מאלו שעדיין לא הפנימו את הרעיון.

    חזקי ואימצי

    • הדר, גם אני מקווה שעוד מוחות יפנימו את הרעיונות. יש עניין שראוי אולי לבחינה נפרדת. לאחרונה ניסיתי לשכנע לא מעט ממכרי להיכנס לבלוג ולקרוא את הרעיונות וההמלצות. לצערי, חלק לא קטן מהתגובות היו אוטומטיות. “שטויות, בישראל אי אפשר לחסוך” וכו’.
      ולא פחות עצוב, מכרות, שהן ממש קורבנות תרבות הצריכה, כבר לא מאמינות שהן יכולות “לצאת מזה”. אחת מהן היתה נוהגת לרכוש 4-6 זוגות נעליים בסוף עונה, אומרת: “אני פשוט לא יכולה להפסיק. אני נכנסת לקניון ואז אני חייבת לקנות”.
      אני יודעת שבקרב המגיבים כאן אין הרבה חמלה לקרבנות הצריכה, אבל כל עוד קניונים ומרכזים מסחריים יתוכננו כדי לעודד צריכת יתר (למשל, העברת סניפים של קופות חולים למרכז מסחרי כדי “ללכוד” לקוחות), ומחקרים פסיכולוגיים יושקעו בעידוד הצריכה, יהיה קשה לראות המונים “נחלצים” מהמילכוד.

      • זה נכון – עד גבול מסוים. בסופו של יום מדובר בבחירה אישית. אנשים בוחרים לצרוך כדי לספק את היצר המיידי, אבל מתעלמים מהנזק ארוך הטווח שיש לבחירות צרכניות: כסף אבוד, זמן אבוד, הזדמנות אבודה. הכסף הוא משאב סופי. כל שקל שהולך, הולך לנצח.

        נכון, השיווק האגרסיבי אשם במידה מסוימת בתופעה שאת מתארת — אבל הוא לא האשם המרכזי. הברמן לא אשם בכך שהלקוח שלו נעשה אלכוהוליסט רק משום שהוא מציע משקאות חריפים למכירה. כשם שאומרים “לא” ל”דילר” שמשדל אותנו לרכוש הרואין, כך יש לומר “לא” לבנק שמציע לנו “הלוואה מיידית בתנאים אטרקטיביים” או כל עסק שמציע “פיתרון” לבעיה מומצאת.

        • יותר קל לומר “לא” לדילר כי אלכוהול וסמים ידועים ומתוייגים בתודעה שלנו כשליליים ומסוכנים. הבנקים מתחילים לסדוק את תדמיתם, ואם פעם אנשים הוחמאו מכך שהבנק מציע להם הלוואה, היום יש מעט יותר זהירות. אבל עדיין, הם מצליחים להפיל ברשתם לא מעט אנשים.
          למה זה קורה? כי אין מספיק מידע, וקשה לראות בצריכת יתר משהו מסוכן, כשהעיתונים כל הזמן מהללים את הצמיחה. למה אנו צריכים לצהול בכל פעם כשצרכני העל באמריקה מתכננים מסעות קניות (מדד אמון הצרכנים)?!

          כמה בחירה אישית יש כשכל כך הרבה מידע מכוון לצריכת יתר? כמה בחירה אישית יש לילדים שנולדים למשפחות חרדיות, או לכת הזויה כלשהי?
          מה שאני מנסה לומר הוא, שכדאי לקחת בחשבון שלרובנו אין באמת בחירה חופשית בתחום הכלכלי, ושכדאי לחשוב אם וכיצד ניתן לעשות משהו בעניין.

          בספר “החיים או הכסף” יש ציטוט מ”ועדת הרברט הובר לשינויים כלכליים של העת האחרונה”. ציטוט מצמרר כי הוא מראה כיצד גייס הממשל האמריקאי את מיטב המוחות, כדי לשכנע אומה שלמה לרכוש חפצים שאינם זקוקים להם.
          “הסקר הוכיח באופן חד-משמעי את מה שנחשב מזמן תיאורטית כנכון, שצרכים הם כמעט בלתי-נתונים לרוויה; שסיפוקו של צורך אחד מפנה מקום למשנהו. המסקנה היא, שכלכלית, פרוש לפנינו כר פעולה חסר גבולות; שיש צרכים חדשים שיפנו מקום ללא הרף לצרכים חדשים, ברגע שיבואו על סיפוקם.. מצבנו מבורך, תנופתנו מרשימה”.

          אני מלאת הערכה לך ולאחרים שהצליחו לצאת מה”מטריקס” הצרכני, ועל כך שאת חושפת מידע שכלל אינו נגיש לרובנו. זה כלל אינו מובן מאליו.

          • רונית – רק להרחיב קצת את היריעה, בסוף הסרט מטריקס המסר של ארכיטקט המטריקס הוא שאלה הרוצים מספיק להשתחרר ישתחררו. המטריקס נשארת ,ישנה סימביוזה בינה לבין המורדים ואין ניסיון למגר אחד את השני.
            בהמשך להחלטות ועדת הובר יש לזכור תמיד שבשל אותם צרכים בלתי ניתנים לרוויה הוקמו בארצות הברית יכולות ייצור ששישמשו מאוחר יותר כ”מחסני החירות” של הדמוקרטיות. מישהו אמר יין ויאנג?

  4. אני בדר”כ מסכים עם רוב הדברים שאת כותבת ונהנה לקרוא את מה שאת כותבת. אף אני מתחיל להבין שאולי אנו מסכימים על אותם דברים מסיבות שונות. אני חושב שזה גם לא בסדר לבזבז יותר מידי על מוצרים לא הכרחיים ולא מועילים ומסכים איתך שאין להפריז בהוצאות, אך אני לא מסכים עם זה מטעמי צניעות וענווה, לפי מה שאני מבין אלו לא ממש הסיבות בגינן את מתנגדת לתרבות הצריכה המופרזת. כמובן שאין לי בעיה עם הסיבות שלך אך רק כדי שתוכלי להבין את הצד השני הרשי לי לשאול אותך.
    את עושה סקס דורין? האם הפורקן שאת חשה בשיא האקט הוא הכרחי? אחרי הכל את בעצם מבזבזת זמן יקר שלעולם לא ישוב בפעילות שהיא לא חיונית להישרדות שלך כבת אדם(אדם לא צריך לעשות סקס כדי לשרוד, בניגוד לאוכל ומים לדוגמא) או חיונית לך אישית(הרי את לא רוצה ילדים ואין לך רצון להתרבות). את עושה את זה כי זה כיף לך ונרגישה שהזמן שאת “מבזבזת” על מין שווה את זה.
    כך גם בדיוק אנשים אחרים חושבים שהזמן הכסף והמאמץ שהם מוציאים על מוצרים מסויימים שווה את זה, ולשם כך הם מוכנים לוותר על דברים מסויימים כדי להשיג אותם, בדיוק כמו שאת ויתרת על הזמן שלך כדי לבצע את האקט.

    • שולה מעפולה

      הקריאה לחסכנות ולאי-היגררות אחר ה”צרכניזם” היא נכונה בבסיסה אבל “אפקט הלאטה” לוקח את זה לאבסורד. בהמשך לדוגמת הסקס, אם נקנח את ישבננו באבן במקום נייר טואלט נחסוך המון כסף. אם נשתה רק מים – כנ”ל. אם נחייה באזור מרוחק נחסוך המון זמן (אדם שחי בעיר עומד ברמזור אדום, כנהג וכהולך רגל, חודשים רבים בחייו). אין לזה סוף.
      אגב, לחשוב כל היום על כסף נראה לי שימוש לא ראוי בחיים שהוענקו לנו. למיטב ידיעתי, בסוף כולנו גומרים באותו מקום. כל הבלוגים האלה (בלי שמות) על “כמה עשתה המנייה שלי” בשבוע / חודש / רבעון / שנה אחרונה… פחחחח.

      • לשולה ולקלקלן עדין הנפש אתם מדברים לטינית?
        לי דווקא נראה שאת השתמשת ב Reductio ad absurdum
        לצורך העניין כוס קפה הום מייד עולה שקל לדעתי ועדיין ישארו בידי האדם שחייו אינם חיים ללא לאטה 14 שקלים ליום. אדם זה יכול לבצע אקט(קריצה לקלקלן) קמצני בסופר ולקנות את החלב שלו בשקית לשארית חייו וכך יחזיר את השקל שאבד. שולה ,סופו של תהליך זה מסתיים כשהרגל הופך לטבע כעבור חודש ויותר לא חושבים על הפעולה אלא אם כותבים בלוג ומנסים ללמד את בני יהודה קשת.

        • שולה מעפולה

          גיא, יש לי בשבילך הצעה עסקית.
          על כל פוסט שלא תשלח – אומר שנית, על כל פוסט שלא תשלח – אשלם לך 10 ש”ח.
          אם תסכים, אציב אצלך גרפומנומטר, ובכל פעם שתקליד משהו ותימנע מלשלוח אותו, המכשיר ירשום פעימה.
          יש לך סיכוי להפוך למיליונר כבד תוך זמן קצר, אבל אני חושש שהקשקשנות תשתלט עליך ותמנע ממך עושר רב.

          • 10 ש”ח? קטן עלי – את יודעת כמה עושים בהשקעות ערך?!
            אני כבר מבזבז את זמני בתגובה זאת במקום לקרוא איזה דו”ח מאלף.
            טוב, מתי מתחילים? רק שתדעי שתצטרכי כנראה להעלות את ההצעה מכיון שהסולידית כבר הציעה לי 100 ש”ח לתגובה לא שלוחה
            אבל מאחר ויש לי מספיק פק-יו מאני היא נענתה בשלילה.

        • התגובה שלי לא באה כדי להצדיק קנייה של כוס לאטה ב15 ש”ח. אלא באה כדי להזכיר שהתועלת שלנו ממוצרים ומדברים שונים היא שונה ולכן כל אחד מחליט לעצמו על מה ואיך לבזבז את כספו. לכן התנגדות עיוורת להעדפותיו של אחרים היא שגויה.
          למרות זאת אני בהחלט מסכים שאנשים צורכים מעבר לצרכים הבסיסים שלהם ותלות כזו במוצרים שאינם מועילים ולפעמים אף מזיקים לנו היא איוולת.
          מה שאני מנסה להגיד זה שכל הוצאה של כסף היא אינדווידואלית ותלויה במערכת הטעמים של הבנאדם הספציפי עצמו, ואין ביכולתינו לשפוט אם ההוצאה היא הכרחית לתועלתו של צרכן או לא בלי להיות במקומו.

          • קלקלן, אני לא חושב שהסיבה היחידה שאנשים קונים דברים, היא כן הם נהנים מזה, זה חלק מהעניין אבל לא הדבר המשמעותי ביותר, הסיבה מרכזית היא התרבות, תרבות שמקדשת צריכה, הופכת את מי שמסרב לשתף פעולה אם הנורמות\לצרוך ללא תרבותי.

            הרבה האנשים נוקטים בגישה של ברומא תהיה רומאי-למרות שהם מבינים חלק מהתהליכים שהם התוצאה שלהם.

            אפשר להבין אותם אבל עד גבול מסוים, ברגע שזה מגיע לחובות אשראי ומשכנתאות על בתים במחירים מופקעים, ההבנה שלי נפסקת, זה מרגיש כאילו לחלק מהאנשים אין גבולות והם מוכנים להקריב הרבה בשביל לקיים את הצו החברתי.

            כדי להסתכל על העניין מהצד קח למשל נורמה שקיימת בארה”ב, ועדיין לא קיימת בארץ של לקחת הלוואות מטורפות בשביל לממן לימודים גבוהים-דבר שהוא הזוי בעיני.

            קישור לווידאו ביוטוב.

          • ליברטאנים מאמינים (לפחות ברמת ההצהרה 🙂 ) שאזרחים צריכים להיות חופשיים ליטול סיכונים אפילו עד כדי גרימת נזק ממשי לעצמם וסולדים מיחס פטרנליסטי לאזרחים. חופש הבחירה יכול להיות לפעמים רווחי ולפעמים לא. ליברטאנים אילו כועסים שישנם פרטים
            הנוטים להאשים את הכלל בכישלונותיהם. ( חלקם אף טוענים בחזקה נגד אלו המנפחים סינדיקאטים אנרכו-סוציאליסטים לתנועות מחאה עממיות החורגות מעבר לכל פרופורציה.)
            ליברטאנים לפיכך מאמנים באחריות המוסרית של הפרט להחלטותיו ולא דוגלים בהנחה הפוסטמודרנית שאין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר.

            שיט ! הלכו עוד עשרה שקלים!

          • וואו , וואו projectio! הפעם באמת הסתבכת!
            אתם עושים פה קרקס?
            כבר לימדתי אותך פעם איך מוסיפים לינק !
            עכשיו ימחקו גם את התגובות שלי! מה הצעד הבא שלך?
            אתה הולך להקים סינדיקאט אנרכו-סוציאליסטי!?

          • חחח… אני מתחבר כל פעם ממחשב אחר. ומה שעובד לי באחד לא עובד לי באחר.
            לכן כל הבלבולים.

            בנוגע לסינדיקאט, כן זה התוכנית, צריך לנצל את הזמן הפנוי למשהו..

    • ההבדל הוא שאני בעלת הזמן שלי, ואני יכולה להחליט כיצד לבלות אותו (כן, גם על דברים לא פרודוקטיביים כמו סקס או קריאה או חוג אייקידו או אופניים או הבלוג הזה). לעומת זאת, הצרכניסט הממוצע חייב את הזמן שלו לאחרים, אחרת לא יהיה לו כסף (דלק). הוא במינוס של זמן. ובכל פעם שהוא מוציא כסף על חוויות לא פרודוקטיביות, הוא רק מעצים את המינוס הזה. מבין את ההבדל?

  5. “כפלו את התוצאה בשיעור המשיכה השנתי שלכם (0.03).”.

    צריך להיות: חלקו…

  6. אני מסכים איתך, אבל כל פעם שאני קורא טקסט מהסוג הזה שלך, אני נזכר בסצינת הבנק המפורסמת ממרי פופינס:
    קישור

  7. עמוס ששון

    לקלקלן דבר ראשון לפי דעתי התגובה קצת פוגענית.אם רציתי להבהיר נקודה יכולת לכתוב אם מישהו עושה ולא לכתוב על דורין בעצמה.
    לעצם העניין בכל הפוסטים לא ראיתי התנגדות להנאה אלא רק התנגדות לקניה של משהו שאתה יכול לעשות בעצמך בפחות כסף כמו קפה לאטה.וגם התנגדות להנאה שמגיעה מרצון לרצות אחרים ולא אותך.
    דוגמא אמיתית קלקלן אם בת זוגך לא במצב ליחסים אתה שוכר פרוצה?

    • עמוס ששון

      דבר שני זמן הוא הדוגמא הגרועה ביותר הבלוג בעד השגת זמן פנוי לעשיית דברים שעושים אותכם מאושרים.
      אם משהו עושה אותך באמת מאושר יותר נייר לילי שלא שורט במקומות מסוימים אז באמת יש לקנותו. הכלל הוא כל דבר שיגרום לאושר בן קיימא הוא חשוב לא אצל כולם אותם דברים יוצרים אושר ויצירה.אבל אפשר להצביע על מה לא גורם אושר ו אנשים צורכים בכל זאת.

  8. צודקת ! ! ! כל מילה בסלע

    אני לדוגמה הפסקתי לעשן כבר כ 8 שנים כל יום בבממוצע 25 שקל לקופסת סיגריות תכפילו בשנה תקבלו המון כסף היום כל הכסף הולך לחיסכון גם בריא וגם חוסך כסף

  9. נקודה חשובה לדורין (במיוחד אם גישתך אוסטרית, כטענתך): הסיבה שישנה כל התרבות האינפלציונית הזו של צריכת יתר אינה רק כי מכרו לנו איזה רעיון, היא קשורה בקשר הדוק לעובדה שהממשלה לוקחת נתח גדל והולך של ההכנסות שלנו ככל שצבירת ההון עולה. זה מחייב לרוץ מהר כדי להשאר במקום, כמו ב ALICE IN WONDERLAND- פעם הספיק מפרנס יחיד להשגת רמת חיים בהחלט סבירה (נמוכה מהיום, אך לא משמעותית), כיום נדרשים שניים.

    אנשים לא סתם אימצו את התרבות הצרכנית המטורללת הזו- בסביבה אינפלציונית כמו זו השוררת במערב ב-50 השנה האחרונות, חסכון הוא בזבוז כי חוויות (טיול, מסיבה, כוס לאטה) הממשלה לא יכולה לקחת ממך, בעוד שעל החסכונות (כולל זהב) היא יכולה לשים יד בקלות.

    • אני מסכימה עם הניתוח. טקספלציה היא תופעה אמיתית ומסוכנת. העניין הוא שבמדינה שבה עיקר נטל המס בא לידי ביטוי בדרך של מיסוי הכנסה מעבודה ומיסי ם עקיפים (מע”מ, בלו, מס ייבוא), פרישה מוקדמת וגישה אנטי-צרכנית מאפשרת להקטין דרמטית את חבות המס. אני דוגמה חיה לכך.

      • אפרופו טקספלציה, מי שלא מכיר, בארה״ב כאשר הנהיגו את מס ההכנסה לראשונה (בשנות העשרים של המאה הקודמת), התחילו בסביבות 1-2%, ומישהו הציע תיקון לחוקה האמריקאית שבו יכתב שהמס לעולם לא יעבור את ה-10%. הצעה זו נידחתה בטענה שאם יכתבו שהמקסימום הוא 10%, אז לבטח באיזה זמן יגיעו ל-10% שזה ניראה גבוה בצורה מפחידה. כך ירדה ההצעה והחוקה לא תוקנה, והיום המס הפדראלי עומד על 36% (היה כבר 39%) ובנוסף ברוב מדינות ארה״ב יש מס מדינה ובערים מס עירוני, בקיצור מי שגר בניו יורק למשל ומרויח משכורת נאה, משלם מעל 50% מס.

  10. פוסט מצוין דורין! חוזר וממצה את הבעייתיות שבצריכת יתר (מעבר להכנסות) כפי שנראית היום במחוזותינו….
    קלקלן – כל אחד מחליט לעצמו על מה הוא כן או לא רוצה “לבזבז” זמן. נדמה לי שהדוגמא שנתת אינה רלוונטית היות וגם האקט עצמו מסב הנאה, ובכל מקרה לא אהבתי את הדוגמא היות ובעיני היא לא מכובדת ולא מכבדת את בעלת הבלוג שכתבה כהרגלה פוסט עינייני ואתה בחרת מכל הדוגמאות בעולם להביא דווקא דוגמא כזו…

  11. נכון…אבל לא צריך לחלק ב 33.3, צריך לכפול ב 33.3, כלומר לחלק ב 0.03. אם המטרה היא לעבור מהעלות השנתית של משהו לסכום הצבור הדרוש בשביל לממן אותה, כמו שנעשה בדוגמא.

    כלומר, אם משהו עולה 5000 ש”ח בשנה, אז דרוש חיסכון של 5000/0.03 = 166500 ש”ח כדי לממן אותו לכל החיים (ולא 5000*0.03 = 150 ש”ח….)

  12. אחלה פוסט דורין, כן ירבו.
    קלקלן – הדוגמא שלך מעניינת ואם דורין בחרה לאשר את פרסומה אני מניח שהיא לא נפגעה.
    תראה, קיום יחסי מין עם בן/בת זוג לצורך העניין לא עולה כסף כלל. נהפוך הוא, ניתן לטעון לחסכון כספי. קודם כל מדובר בפעילות ספורטיבית שיכולה לחסוך בהוצאות על חלופות ספורטיביות אחרות. שנית, מדובר באקט שעוזר לפרוק מתחים ותסכולים שהיו יכולים אלמלא טופלו כהלכה להביא להתנהגות צרכנית הרסנית.
    שלישית, אם מקיימים יחסי מין סדירים אז הנה לך עוד סיבה להשאר בבית ולא לצאת לבזבז כסף בכדי לפצות אותך ואת האשה על העדר תקשורת מינית וכן הלאה. זאת ועוד, ישנם אנשים שללא מין עם בת זוגתם יחליטו לצרוך מין באופנים שונים בתשלום. כך שמכל הבחינות אני רואה פה חסכון כלכלי אדיר.
    לעניין עצמו – כל אדם זכאי להחליט על מה הוא רוצה לחסוך ועל מה לבזבז. דוגמאת הלאטה היא מעניינת וממחישה היטב איך צריכה של דבר שעשוי להתפס כבסיסי וזניח מתרגמת לכדי שנים של עבודה בחישוב של עשורים שלמים. מי שרוצה לחסוך בנייר טואלט – זכותו. מי שרוצה לחסוך בבקבוק יין אחת לשבוע, בטלוויזיה בלווין, בהוצאות דלק, בחוזים יקרים, בחופשות, בצריכת מזון יקר, בתשלומים למספרות, בבשמים וקרמים, בסיגריות או אלכוהול, בקפה וסלט במסעדה, בתקשורת, באלף ואחד דברים אחרים – זכותו. שכל אחד יעשה את החשבון שלו. לדעתי תרוויח הרבה יותר מהבלוג אם תנסה להפנים את הרעיון הכללי במקום להיות קטנוני, להתפס לזוטות, ולהדגים מדוע להערכתך הקונספט לא ישים.

  13. קלקלן – עכשו הבנתי שלא עניתי בדיוק לעניין. אתה דיברת על בזבוז זמן ואני על בזבוז כסף.
    אתה יכול כמובן לטעון שכל מה שאדם כלשהו יעשה בחייו הוא בבחינת בזבוז זמן – סבבה.
    השאלה אם יש דברים שאתה מעדיף לעשות בזמנך הפנוי על פני אחרים ואני מניח שהתשובה חיובית.
    אם כן, שאל את עצמך אם מתאים לך לכלות את רוב זמנך הפנוי בעבודה, אם התשובה היא כן ואתה סמוך ובטוח שתמיד תהיה לך משרה פנויה ומשאבים כלכליים כדי צורכך הבלוג הזה באמת קצת פחות רלוונטי בשבילך.
    אני למשל לא הייתי מבזבז בעבודתי אפילו דקה פנויה אחת אם לא הייתי מרוויח שם כסף ובהחלט קוסמת לי המחשבה לחסוך די הון בכדי להמלט ממעגל העבדות מהר ככל הניתן. זה לא יקרה לצערי בגיל 30 או 40, אבל בגיל 50 או 55 אולי כן. מעדיף להקריב את הלאטה היומי ולפרוש שנתיים מוקדם יותר, לדוגמא.

  14. כופר בעיקר

    איך שהעולם נראה היום, לא בטוח בכלל שתל אביב 25 ימשיך לנסוק כמו פעם, אם בכלל.
    העולם בחובות עד הצוואר, המנגנון מנופח, ממשלות מזרימות כסף לשוק ההון והריבית אפסית… אין קשר בין העליות לבין הצמיחה. מספיק להסתכל מסביב ולראות שכולם קונים ומוציאים פחות , ויש מלא אבטלה…..

    חוץ מזה דורין כל הזמן חוזרת על המנטרה שהוצאה כספית היא הנאה בת חלוף, אבל כשחושבים על הדברים לעומקם , מה לא חולף בחיים? הכל זמני.
    אם נחסוך כל יום 15 שקל על לאטה, אנחנו נפסיד חצי שעה של כיף כל יום, ובתמורה נהיה זקנים עשירים מאד… אבל מה שווה כל הכסף הזה כשאתה בקושי יכול ללכת בלי הליכון . כסף ש”מבוזבז” על אדם צעיר שיכול להנות ממנו, שווה יותר מכסף שמנוצל על ידי ישיש חולה.

    • כופר, אתה חוסך 15 ש״ח היום על קפה כדי שבתוך 8 שנים תוכל להנות מאותו קפה מבלי שתצטרך לעבוד דקה אחת בחייך.
      יכול להנות כשאצה צעיר אתה יכול להנות מהכסף יותר אבל מצד שני גם יש לך יותר זמן להתאושש כלכלית ממשבר לא צפוי. אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך אורז שקיות בסופר בגיל 70 כמו שאני נתקל פה בארה״ב לא מעט תחסוך את ה14 ש״ח ותכין קפה בבית.

    • כופר יקר,
      כשהייתי בגילך גם אני חשבתי שבגיל 70 ממילא אי אפשר להנות מהחיים, ולכן אין טעם לחסוך כסף לשנות הזיקנה.
      מזל שלא מימשתי את התאוריה, כי מסתבר שההנחה הבסיסית איננה נכונה.
      אשמח לשמוע את דעתך בעוד 50 שנה.

  15. מעבר למסרים הנכונים שאת מעבירה לציבור…. אני כל כך נהנה מהכתיבה שלך!!

  16. קלקלן; אדם זקוק לאוכל ושתייה כדי לחיות, ועוד אמצעי מחייה הכרחיים, בשאר הדברים אין כפייה או שיעבוד לעניין ואתה חופשי כדי לשרוד, השאלה שלך ממש תמוהה.
    ואילו תרבות הצריכה גורמת לאנשים להתמכר לדברים שאין להם צורך בהם, הם יושבים אי שם בבית המגורים ובהזדמנות הראשונה כשנמאס להם, הם נזרקים לאשפה. לוקחים הלוואה כדי לצאת לנופש בחו”ל, ממשיכים לשלם את ההלוואה במשך שנה – שנתיים במקרה הטוב, מחליפים את האוטו במודל חדש, מאחר והמכונית הישנה כבר זקנה בת 3, עוד יומיים יום הולדת, עכשיו הבנקאי לא כל כך נחמד ומבקש לחסל את המינוס, אז לוקחים משכנתא שנייה, אפשר להמשיך עוד, אבל המשך הסיפור, פחות או יותר ידוע. הטענה הנדושה ידועה מראש, יש לנו הרבה הוצאות אנחנו משפחה בת 4 נפשות ולא רוצים להחסיר מהילדים מאומה, נו שויין יש את מי להאשים… מה איכפת לילדים אם הם מקבלים בונבון על מקל, או עוגת קרם שופעת קלוריות שבקושי הם נגסו ממנה כפית.

  17. במבקיצור, המכורים לצריכה הם מכורים, ולכן הם גם לא חופשיים, הם עבדים מושא ההתמכרות
    שלהם, אדם שנגמל מהתמכרות כלשהי הוא בן חורין.

  18. “זו לא אשמתי שאני לא שולט בעצמי וקונה דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי, שמו את החנות במקום נוח!!!”
    “זו לא אשמתי שאנסתי אותה, היא הלכה עם התחת בחוץ!!!”

  19. כמה נכון.

  20. סתם אחד

    להוציא פחות ממה שמכניסים זה החוק הראשון של כלכלת בית\עסק\חיים אבל הדרך מכאן לעושר היא ארוכה מאוד.
    חיסכון זה דבר חשוב ביותר, אבל “כל דבר במידה” זה לא פחות חשוב.
    נכון- אם אתה צרכן ויופי של סוס עבודה אז אתה מחוסל מהשורש, אבל ההמלצות האלה של לוותר על כוס הבירה היומית כדי לצבור מיליון דולר תוך 40 שנה הן לא בשבילי. אני מעדיף לשתות את הבירה שלי היום. למה צריך לבחור בין הנאה בהווה לכסף בעתיד? אפשר להנות משניהם…

  21. מאחר ויש לנו גמישות מסויימת להחלפת זמן בכסף, ומאחר וגורמי אושר רבים הם תלויי זמן ולא כסף – למשל יחסי מין עם בת הזוג הקבועה – הדוגמא שהובאה אצל קודמי, או קריאת ספר, משחק עם הילדים, צפייה בטלביזיה או טיול בחיק הטבע ושפת הים, ואנו ממעטים לעשות זאת בשל חוסר פנאי או פניות, נכון בהחלט לעודד הקטנת הצריכה החומרנית – הקטנת שעות העבודה – והגדלה מקבילה ויותר של הפנאי והזמן החופשי.
    לרוב הציבור יש יותר טלביזיות וערוצים מאשר פנאי לצפות בהם. יותר ספרים מאשר פנאי לקרוא בהם. יותר חברים ומשפחה מאשר פנאי ליהנות מהם. לכן צודקת הסולידית, עלינו לחדול מההתמכרות לסממני אושר תלויי ממון – “לאטה” אך בעיקר צריכת ראווה וגאווה, ולהעדיף את הפנאי והחופש.

    • לכל אדם יש סידרי עדיפויות שונה. יש כאלה שמעדיפים בגדים יפים על מכוניות, יש כאלה שיוציאו הרבה על שעון ויוותרו על לאטה מקיאטו וכו׳. הבעיה מתעוררת שרוצים גם, גם וגם. גם מרצדס בנץ, גם פאטק פיליפ וגם תיק של לואי וויטון. הקפיטליסטים הגדולים (הטייקונים) מנצלים את חולשת אופי האדם שמתמכר לביזבוזים ובצורה מדעית הופכים אותו שבוי של עצמו. גם מנהיגי התרבות מראים דוגמאות נלוזות, במקום לפאר ולרומם מי שהגיע להישגים אינטלקטואליים ואמנותיים, מפארים תוכניות כמו ״לרוץ אל המליון״. ישראל בזמן קצר להפליא הפכה למיני-אמריקה – מי שלא הגיע להצלחה כספית, לא הגיע לכלום. גם אם הצליח לרוץ 100 מטר ב-9 שניות או לזכות בפרס ישראל, מעט ירצו לחקות אותו, אם לא התעשר מפועלו.
      ישנן תרבויות מערב אירופיות שהצליחו לרסן את הקפיטליזם החזירי וליישם סוציאל דמוקרטיה, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד ועוד. הממשלה בישראל צריכה לשאוף לכיוון זה, במקום לחקות את ספירלת האבדון של ארה״ב. אני רואה בחינוך לערכים אמיתיים בחיים, כדרך לשנות את תרבות הצריכה הכפייתית. כל דבר מתחיל וניגמר בחינוך (גם הפורמלי וגם הלא פורמלי).

  22. נהניתי מאוד הן מהרעיון והן מצורת כתיבתו.את גם סולידית וגם אופה.למרות שאינני מסכימה עם חלק מהדברים.הבכללי שלך מאוד מדוייק. אני מצרה שלא קראתי אותך לפני 40 שנה!כמו אידית פיאף גם אני אינני מתחרטת על כלום.אבל,רבאק יכולתי לפרוש קצת קודם!

  23. כלכלן, אבל חי במציאות

    כל כך מפספס את הנקודה.
    הסיבה העיקרית לכך שאנשים לא חוסכים / מוציאים יותר ממה שהם מכניסים היא הפרסום והשיווק מאסיבי שבו מפציצים אותנו מכל עבר. למעשה מדובר בתעשיה שלמה שעוסקת בהשמדת ערך (באמצעות צריכת יתר) בעודה יושבת על פלטפורמות ציבוריות (כמו ערוצי טלויזיה ורדיו, תשתית תקשורת, תדרי רדיו, שלטי חוצות ועוד).
    כל אמירה על בחירה חופשית ואחריות הפרט תיתקל בבוז מוחלט של אנשי תעשיית הפרסום והשיווק. סטטיסטית ניתן לומר ברמת מובהקות של 95% שאין בעיה למכור קרח לאסקימואים כל עוד יש מי שידחוף להם אשראי ומי שיגן על זכותו של מוכר הקרח לפרסם.

    • השוטר לאזרח: למה אתה דורך על הדשא ? הרי יש כאן שלט שאומר לא לדרוך על הדשא.
      האזרח לשוטר: ויש כאן שלט שאומר שתו קוקה קולה. אז אני חייב לשתות קוקה קולה ?

  24. פוסט מצוין.
    תודה.

  25. טוב שולה, אני באמת ניסתי לא להגיב אבל זה חזק ממני.
    כנראה שאני מפתח שריטה פאתולוגית אבל כמו שקוטנר אמר –
    אנשים הם כמו דיסקים כל הטובים שרוטים.
    הבינג סאד אול דאט ….
    נראה לי שאיתרתי
    קרוב משפחה רחוק
    של דורין בארצות הברית.
    (מומלץ לראות עד הסוף)

  26. הפואנטה של קיינס כלל לא היתה במספר אלא במגמה, וגם אם יש לך (ויש…) טיעון מצוין, קצת צניעות בניסוח, ועוד קצת מתמטיקה לא תזיק פה.

    בפרט: קיינס לטעמך “פספס בגדול” בתחזית שלו. אבל – הוא פרסם את תחזיתו אחרי מהפכה תעשייתית שהעבידה מעמדות חברתיים שלמים 60-100 שעות בשבוע, ללא חופשות, והעריך שאנשים יחזרו לעבוד בין עשר לעשרים שעות בהתאם לרמת חיים עולה, והוא לא קלע רחוק!

    יתר על כן, שבוע עבודה בן 43 שעות בישראל לא אומר שעובדים אותן. חצי מהאזרחים בישראל כלל לא עובדים, ומתוך אלו שכן עובדים, כחצי במשרות חלקיות או בעלות שבוע עבודה קצר יותר.

    בארצות הברית, אגב, בה “כולם עובדים”, כחצי מהציבור בגיל העבודה (כולל הציבור העובד) כלל לא מתפרנס מהעבודה, אלא מחזיק בה ( אם בכלל) מסיבות אחרות, ולא במשרה מלאה כך שלמעשה, בהערכה גסה – ניתן לומר שההימור הלא מדויק של קיינס עשורים שלמים קדימה בזמן דווקא קרוב מאד לנתונים, ושווה הערכה.

  27. אני מקבל עוויתות אורגזמיות של אושר מהמאמר הזה

  28. חצי מהציבור בארה”ב לא מתפרנס מעבודה? אפשר לינק לנתונים?

  29. לדורין שלום!
    ציינת קרן מחקה כמקור להכנסה קבועה. אני דווקה חסיד של קרנות הנותנות דיבידנד חודשי.
    מה דעתך עליהן?
    האם יש לך מאמר בנדון? פשוט לא חפשתי, ולכן איני יודע.

    • אכתוב על זה פוסט בעתיד. השורה התחתונה היא שאין שום הבדל בין תעודה/קרן המחלקת דיבידנד לבין קרן/תעודה שצוברת במקרה האחרון – אתה פשוט מייצר את הדיבידנד בעצמך.

  30. אשמח להסבר מתמטי, איך הגעת לסכום של 423,730 ש”ח ואם יש לך לינק למחשבון חיסכון עם ריבית דריבית – מה טוב.

    • רועי אתה צודק – זה בערך מחצית הסכום אם 15 השקלים יופקדו כל יום במדד המעוף שישיא(אם) תשואה ריאלית של 7 אחוזים לשנה.
      ארצי בנקר נתקל כאן בבעיה דומה.

    • הנוסחה (שמסיבה כלשהי מישהו במשרד החינוך החליט שלא צריך ללמד בבתי הספר) היא:

      A = P (1+r/n)^nt

      כאשר:

      P = הקרן (סכום ראשוני להשקעה)
      r = תשואה שנתית
      t = מספר השנים שבהן הקרן מושקעת וצוברת ריבית דריבית
      A = סכום הכסף שנצבר לאחר n שנים, כולל תשואה
      n = כמה פעמים בשנה מתבצעת צבירת ריבית דריבית?

      בדוגמה שבפוסט:

      A = 109,500 * (1+0.07/1)^^1*20

      A = 423730.44

      אם אתה מתעצל, כאן יש מחשבון מעולה:

      .

      • סכום הקרן הראשוני הוא אפס. הוא מצטבר רק בסוף התקופה ל109. אלף ולכן יש. לקחת בערך את מחצית הסכום.

        • האמת שזאת כבר טעות שנייה שלך השבוע באותו פוסט. אני מניח שזה מה שקורה
          כאשר רוכבים כל היום באופניים ולא נכנסים למשרד 🙂

  31. המשיכה של 3% גם היא אינה ׳תורה מסיני׳. אני הייתי מחשב את הסכום החודשי בצורה כזו שבתום תקופת החישוב לא ישאר כלום מהחיסכון (אניואיטי באנגלית). אם לדוגמה תחשב שנותרו לך 40 שנה למחיה ויש לך 2,000,000 שקל, בהנחה של החזר ממוצע של 4% שנתי, תקבל 8421 שקל לחודש. אם נניח שההחזר הממוצע הוא 5%, אז תקבל 9713 שקלים בחודש. זה כמובן ניראה סכום יחסית גבוה היום, אבל בל נישכח שהאינפלציה ׳תאכל אותו׳ ולכן צריך להתחשב גם בזה.

  32. סוחר הלימונים

    אני נאלץ לא להסכים עם התאוריה שלך. למעשה יש פארדוקס מובנה בפילוסופיה שלך.

    בגדול צריכה היא דבר מעולה- מי שקונה נהנה מהפריט, מי שמוכר מרוויח סכום כסף שאותו הוא או משפחתו יוציאו אצל עסק אחר. עסקים חדשים נפתחים, עובדים חדשים מועסקים. הממשלה תרוויח מהעסקאות את חלקה וכמובן את חלקה מכל העסקאות הבנות כתוצאה מעסקה זו (מה שהמוכר יבזבז במקומות אחרים ומה שהמקומות האחרים יבזבזו בעוד מקומות אחרים ועוד). המיסים יחזרו לתושבים בתור שירותים או תשלומי העברה וכך ישפרו את רמת החיים, ביטחון וכדומה.

    למעשה הצמיחה שההשקעות הפאסיביות שלך מניבות, מתקיימת רק בגלל המנגנון הזה. את חושבת שיכלת לבצע את האסטרטגיה הזאת במדינת עולם שלישית? באפריקה? במזרח אירופה? כל התיאוריות הללו שאת מזכירה נוצרו בעולם המערבי. הם יכולות לפעול רק במדינות מפותחות, שמבוססות על צריכה כמנוע ראשי. כל עוד מיעוט קטן של אנשים מבצע אותה, היא יכולה להיות אסטרטגיה בת קיימא.

    הכבישים שאת נוסעת בהם, הביטחון שאת מקבלת, צבא, שירותים, ביטוח לאומי ועוד, כולם מבוססים על מיסים. המיסים (ובמיוחד בישראל שנטל המס העקיף בה הוא מהותי) הולכים יד-ביד עם צריכה.

    למעשה כל המידע שזמין לך ברשת, כל היכולת המתקדמת שלך לרכוש מניות ואג”ח בעצמך באופן כמעט בלתי-אמצעי, חופש המידע שיש לך, הם כולם תוצאה של פיתוחים טכנולוגיים שקיימים רק במדינות מפותחות שמבוססות על המנגנון שציינתי.

    יש מדינות מפותחות שצורכות יותר או פחות, אבל קשה להתווכח עם זה שהצריכה היא מנוע פיתוח.
    מדינה שתפסיק לצרוך תכנס מיד למשבר. למעשה הסממן הראשון של משברים כלכליים היא הפסקת הצריכה. אבטלה. עליית הריבית. אנשים שיאבדו את בתיהם. חוסר ודאות.

    לכן להגיד לכולם להפסיק לצרוך זוהי נאיביות. ביום שזה שיקרה את כנראה תצטרכי לחזור חזרה מהפנסיה שלך לשוק העבודה (במידה ויישאר דבר כזה).

    מה שכן אני מסכים איתך לגבי ההתמכרות לצריכה. אני חושב שיש סקאלה לצריכה “בריאה” מבחינת החברה ואין ספק שאנחנו עומדים בקצה מאוד בעייתי שלה. כל הסתכלות על נתוני האשראי של משקי בית בישראל (או בארה”ב) מצביעים על כך. ובזה אין ספק שאת צודקת. אני אישית לא חושב שהפתרון הוא להסתגף, אבל זה כל אחד יעשה כראות עיניו וזה כבר עניין של פילוסופיה אישית. מה שבטוח זה שהמודל שלך במבט מקרו כלכלי- פשוט לא יכול לעבוד.

  33. סוחר הלימונים

    שקלתי אם לרשום תגובה שם אבל בגלל הרצף אני כבר אענה פה.

    קראתי את הפוסט השני שלך, אני חושב שאת מציפה שם בדיוק את הבעיה שדיברתי עליה- אבל המענה שלך לבעיה הוא הסבר תאורטי ולפי מה שרשמת נראה לי שגם את מבינה שהאסטרטגיה שלך לא ישימה בעולם שבו רוב האנשים רוצים רק לחסוך (דיברת שם על הטווח הקצר- לא יודע כמה זמן את חושבת שזה אבל זה בהחלט יכול לקחת כמה שנים טובות)

    וזה ברור שאם יש מישהו שרוצה לחסוך חייב להיות מישהו שרוצה להשקיע את הכסף. והכסף הזה יושקע במקום שיניב תזרים מזומנים, ובדרך כלל המוזמנים האלה יגיעו ממנגנון צריכה כלשהו..

    ועוד כמה נקודות שמחלישות את האסטרטגיה:

    *בעולם שכולם רוצים לחסוך, התשואה להון תהיה משמעותית יותר נמוכה מהתשואה כיום.
    *בנוסף בעולם שאנשים לא צורכים, כדי לממן את ההוצאה הממשלתית המס על רווחי הון חייב להיות משמעותית יותר גבוה, ואפשר לשכוח מהמיסוי הנמוך שיש כיום בישראל.

    כרגע סגנון החיים שלך מתאפשר בגלל שאת מיעוט. את נהנית משירותים ציבורים שאת משלמת עליהם משמעותית פחות מאחרים (אני לא מנסה להעביר ביקורת ד”א, אין לי בעיה אישית עם זה אבל זה המצב). זה בגלל שדברים כמו תאורת רחוב, כבישים ובטחון הם מוצרים ציבוריים. לתופעה הזאת יש שם בכלכלה -“תופעת הטרמפיסט”.

    ושום אין לי בעיה אישית עם זה – אבל זה בדיוק הפארדוקס המובנה בשיטה שלך. אם כולם יעשו את זה – זה לא יעבוד! ולכן את נותנת לאנשים כלים לעשות משהו שאם הם יעשו אותו את לא תוכלי לעשות זאת יותר.

    • עמוס ששון

      לסוחר הלימונים לא הבנתי למה היא משלמת פחות מאחרים הרי משלמת בדיוק אותם מסי צריכה מע”מ וביטוח לאומי לבריאות וארנונה כמו כל חלק לא קטן מהאוכלוסיה.תאורת הרחוב ממומנת מהארנונה שהיא משלמת.ובטחון ו כבישים משאר המיסים.צריך לזכור שמס הכנסה משולם רק על ידי מחצית מהאוכלוסיה והחלק המשמעותי בו על ידי העשירון העליון רוב האוכלוסיה הם טרמפיסטים .בל נשכח שמס רווחי הון הוא מס שמשולם על אף שהסכום שמשכת לא מגיע למדרגות המס

    • הנקודה שניסיתי להעביר בפוסט היא שהדיון בשאלה “מה יקרה אם כולם יעשו את זה” הוא תאורטי לחלוטין.

      זה כמו לשאול “מה אם כל הרופאים יחליטו לפתע שהם לא רוצים לעסוק ברפואה — כולנו נמות!”

      זה לא יקרה. לא בימי חיינו. אנשים מחוברים לתרבות הצריכה בכל נימי גופם.

      סגנון החיים שלי, כפי שהוא מתואר באתר הזה, הוא לא “נורמלי”. מכאן שהוא “קיצוני”. כדי לאמץ אותו אחד לאחד, נדרש הרכב אישיות מאוד מסוים ויכולת להתמודד עם לחצים כבדים. רוצה לומר, אני לא רואה איך בלוג צנוע מחולל מהפכה קפיטליסטית אנטי-צרכנית (אוקסימורון? 🙂 ) בקנה מידה נרחב.

      אבל בוא נמשיך את הדיון ההיפותטי. אתה צודק – הריבית תהיה נמוכה יותר וסביר שהמשק ייקלע לדפלציה חמורה. אבל בל נשכח שדפלציה מטיבה עם החוסכים, מפני שככל שהיצע הכסף קטן כך הוא שווה יותר. השוק יסתגל באופן דינאמי. החברות שישגשגו יהיו כאלה שיעדיפו איכות על פני כמות — ואתה יכול להיות בטוח שאני אהיה מושקעת בהם. מנגד, אם נידרדר לתרחיש אפוקליפטי לחלוטין – אני מאמינה שסגנון החיים שאימצתי יכין אותי טוב יותר. אני יודעת להגן על עצמי, להזין את עצמי, ולטפל בעצמי מבחינה רפואית — ואם צריך, גם להקים מחסה לעת הצורך. מצבי יהיה טוב יותר משל צרכן חסר אונים שתלוי ביכולת שלו לקנות דברים כדי לשרוד.

      • סוחר הלימונים

        אין מהפכה קפיטליסטית אנטי צרכנית וזה בדיוק העניין.

        מהפכה קפיטליסטית אנטי צרכנית= לנסות לאחוז את המקל בשני קצותיו.

        וזוהי כל הטענה שלי

        • אכן, ובמלוא הצניעות, אני חושבת שהצלחתי מאוד בניסיון לאחוז את המקל בשני קצותיו.

          אני צורכת מעט — לא מתוך אינטרס אנרכו-סוציאליסטי מעורפל, אלא מכיוון שאני לא תלויה ברוב מוצרי הצריכה כדי להרגיש מאושרת. כפועל יוצא אני חוסכת הרבה. את הכספים שאני חוסכת אני משקיעה בנכסים שמייצרים הכנסה נוספת — בהתאם לכללי המשחק הקפיטליסטי. ההכנסה העודפת מההשקעה, בין אם כריבית, דיבידנדים, רווחי הון או שכר דירה, מכסה על כל צרכיי (המעטים), כך שאני לא צריכה לעבוד בעצמי. זה כל הסיפור.

          אני כבר לא משתתפת במרוץ העכברים. אני מביטה עליו מלמעלה. תפקידי כקפיטליסטית הוא להזריק הון למערכת. במילים אחרות, אני מספקת את המים והמזון שמאפשרים לעכברים להשתתף במרוץ. יש שיאמרו שיש כאן מידה מסוימת של ניצול ציני — לכאורה העכברים עובדים וקונים, עובדים וקונים, ואילו הקפיטליסטים יושבים רגל על רגל ונהנים מפירות עמלם. ובכן, כאמור, אני ישנה היטב בלילה משלוש סיבות מרכזיות:

          1. אף אחד לא מכריח את העכברים לחתום על משכנתא ל-30 שנה, להחזיק 2 מכוניות ולטוס לחו”ל כל קיץ. הם רוצים לעשות את זה, כי זה מה שלשיטתם גורם להם לאושר. ואם צריך להתרוצץ ולעבוד עד גיל 70 כדי לממן את כל זה — יהי כך. מי אני שאמנע מהם את התענוג?

          2. לעכבר אין סיכון של ממש. הוא הולך לעבודה, מקבל משכורת קבועה, מבזבז את רובה וחוזר חלילה, עד יומו האחרון. הקפיטליסט, לעומת זאת, חשוף לסיכון ענקי – הוא עלול להפסיד את ההון שהשקיע, ואף אחד לא יתן לו פיצויי פיטורים.

          3. המטרה המוצהרת של הבלוג הזה היא לחשוף בפני העכברים פתח מילוט מהמבוך. ירצו לברוח – יברחו. לא ירצו – לא יברחו. אני את שלי עשיתי. כאמור, אני חושבת שאתה נותן לי יותר מדי קרדיט ואני לא מאמינה שהבלוג הזה יצליח לחולל שינוי מהפכני בקנה מידה שישפיע על כלכלת ישראל כולה. תמיד יהיו אנשים אמביציוזים וקרייריסטים וורקוהוליקים שירצו להשיג כמה שיותר כסף / מעמד / עוצמה בכמה שפחות זמן. תמיד יהיו צרכניסטים מפונקים אפופי חרדת מעמד שירצו את הכי גדול, הכי יקר, הכי נוצץ. זהו טבע האדם, וכל זמן שזה המצב, תמיד יהיו קפיטליסטים רנטירים כמוני שירכבו על גבם 🙂

  34. מה אם הצרכנים הבזבזניים פשוט *לא מסוגלים* להתמודד עם שפע?
    מה אם הם כ”כ הפוכים ממך; שהם מגדילים את הוצאותיהם *בכוונת מכוון* *כדי* לא להפסיק “לעשות” לעולם, וכך לא משעמם להם?
    מה אם הם מכניסים את עצמם להוצאות אינסופיות כתירוץ בלבד כדי שלא ישעמם להם?
    מה אם ההוצאות האינסופיות שלא נגמרות זה בכוונה כדי להמנע משיעמום?!
    מה אם מטורתם היא *כן* ‘להתפגר בעמדת הלעשות’?

  35. ישראל ישראלי

    לא סביר שאיינשטיין אמר את הציטוט על ריבית דריבית:
    http://skeptics.stackexchange.com/questions/25330/did-einstein-ever-remark-on-compound-interest

השאר תגובה