בית » עצמאות כלכלית » על פרישה מוקדמת, פרישה חלקית ופרישה ממוזערת

על פרישה מוקדמת, פרישה חלקית ופרישה ממוזערת

מודל העבודה המסורתי מעודד את כולנו, בדרגות משתנות של כפייה, לרכוש מקצוע, לאתר מקום עבודה יציב, לעבוד קשה במשך ארבעה או חמישה עשורים ולחסוך מעט (כ-10% עד 20%) מההכנסה השוטפת.

לקראת גיל 70 מצופה מאתנו לפרוש לגמלאות ולהתנתק ממעגל העבודה. אנחנו יוצאים לחופשי, כאשר את העשורים האחרונים לחיינו אנו נדרשים לממן באמצעות שילוב של קצבה ממשלתית (הביטוח הלאומי), חיסכון פנסיוני (כפוי) שנגיש מגיל 60 ואילך, ומעט חסכונות שצברנו (אם ישנם).

לא מפתיע, לאור המודל הזה, שרבים מזהים את המושג “פרישה” עם עולם הדימויים של גיל זהב: טיולים מאורגנים, קרוזים, מדשאות גולף ובילויים עם הנכדים. רבים ממתינים בקוצר רוח ל-“גיל הפנסיה”, עמוק בעשור השביעי לחייהם, כדי להוריד הילוך ולחוות חוויות שלא היה להם די זמן, פנאי וכסף כדי לחוות בעבר, בימים שבהם התגלגלו מתלוש משכורת אחד לאחר.

הבעיה במודל המסורתי הזה, אטרקטיבי ככל שיהיה, היא שהחופש מגיע בשלב מאוחר מאוד – אחרי שלמעלה מ-80% מחיינו כבר חלפו. החיים נראים אחרת בגיל 65+, כשהזיקנה מתחיל לתת אותותיה והבריאות כבר הולכת ומתרופפת, ויש חוויות שכבר קשה, אם לא בלתי אפשרי לחוותן בגיל כזה.

השאלה המתעוררת, כמובן, היא מדוע להמתין עד השליש האחרון לחיינו כדי לגדוע את התלות בתלוש המשכורת ולפנות לעצמנו קצת זמן?

פרישה מוקדמת

הרעיון של פרישה מוקדמת וחתירה עצמאות כלכלית בגיל צעיר – כפי שהוא מקודם בבלוג זה ובאחרים – מבקש להתמודד עם החיסרון הבסיסי הזה במודל הפרישה המסורתי.

ההבדל היסודי בין פרישה מסורתית לפרישה מוקדמת מתמצה בשיעור החיסכון, שהוא הנתון הפיננסי הקריטי ביותר בהתנהלות כלכלית: ככל שהוא גבוה יותר, ניתן לפרוש מוקדם יותר.

כך, אדם שירכז מאמץ ויחתור להרוויח יותר, להוציא פחות, להגדיל את שיעור החיסכון שלו ל-50% לפחות ולהשקיע את ההפרש באופן שיטתי, ימצא את עצמו תוך פחות מעשור בעמדה שבה הוא כבר לא תלוי בתלוש המשכורת שלו כדי לממן את עצמו.

זה עובד, משום שאפקט הריבית דריבית (צמיחה אקספוננציאלית של ההון) הופך את חסכונותיו למעין כדור שלג שהולך וגדל, עד שבנקודה מסוימת – כאשר החיסכון מגיע לשווי של 300 חודשי מחייה או יותר (*) — ההכנסה הפסיבית מהחיסכון מספיקה כדי לכסות את הוצאות המחייה (הנמוכות ממילא).

(*) זאת לפי כלל 4% הרואה במשיכה של 4% בשנה בגדר שיעור משיכה “בטוח”. מכאן שעל כל 300 שקל שחסכתם, אתם יכולים להוציא שקל אחד בחודש מבלי לעבוד. אם חסכתם 3,000 שקל, אתם יכולים להוציא 10 שקל בחודש מבלי לעבוד. אם חסכתם 30,000 תוכלו להוציא 100 שקל בחודש; 300,000 שקל יממנו הוצאה חודשית של 1,000 ₪; וחיסכון של 3 מיליון ₪ יממן הוצאה חודשית של 10,000 ₪ מבלי לעבוד (הסבר: 10,000*12 = 120,000 ₪ בשנה * 25 = 3,000,000 ₪. 4% מ-3,000,000 הם 120,000.)

בנקודה זו אותו חוסך כבר לא חייב לעבוד אם הוא לא רוצה בכך: הוא יוכל לפרוש עשרות שנים לפני גיל הפרישה החוקי  ולהנות משפע של זמן פנוי עד יומו האחרון, תוך שהוא מממן את עצמו ממקורות עצמיים שצמחו הודות לחיסכון אגרסיבי והשקעה נבונה בשנים שקדמו לפרישה.

אך גם המודל הזה לא חף מבעיות. הוא מחייב מעצם טבעו ריכוז מאמץ ממוקד, נחישות ומשמעת, לדחות סיפוקים מההווה לעתיד עד לצבירת הסכום שמספיק כדי להגיע לעצמאות כלכלית. מעבר להתשה המנטאלית שנובעת ממאמץ כזה, חשוב לזכור שכל מודל המבוסס על דחיית סיפוקים טומן בחובו סיכון מסוים: שהרי בהיעדר ודאות לגבי תוחלת חיינו, אין שום ערובה שבכלל נהיה שם כדי ליהנות מהחופש הכלכלי לכשנגיע אליו, אפילו אם מדובר בשנים ספורות.

מעבר לכך, המודל הזה מציג את הפרישה מוקדמת בבחינת יעד דרמטי, בבחינת “הכל או כלום”. כשוויקי רובין וג’ו דומינגז כתבו את הקלאסיקה “כספך או חייך” בשנות השמונים, הם התמקדו ב-Crossover Point, נקודה סינגולארית על ציר הזמן שמפרידה בין תלות כלכלית ועצמאות כלכלית. כאילו שמרגע שאדם צובר את הסכום הדרוש הוא יכול לקפוץ מהמטוס, לפתוח את המצנח הפיננסי ולנחות בבטחה – מהלך שמעורר רתיעה טבעית, גם אם אנחנו משוכנעים שהמצנח בסופו של דבר ייפתח.

אלא שהחלוקה בין פרישה (או עצמאות כלכלית) לבין עבודה בשכר (או תלות כלכלית) איננה דיכוטומית וחדה כפי שניתן לדמיין. ישנו ספקטרום רחב, ודרגות שונות של עצמאות כלכלית הפרוסות לאורכו. לכן, פרישה ועבודה אינן מצבי עולם “בינאריים” שבהכרח שוללים זה את זה. בין לבין קיימים פתרונות נוספים, שמבטאים איזונים עדינים יותר בין דחיית הסיפוק והעדפת העתיד, מצד אחד, לבין גישת “אכול ושתה ומחר נמות” מצד שני.

פרישה חלקית

פתרון אחד כזה הוא פרישה חלקית, או “עצמאות כלכלית לייט”.

הרעיון כאן הוא להמשיך לייצר הכנסה אקטיבית (שכר עבודה או הכנסה מעסק), תוך צמצום  הדרגתי של היקף העבודה,  באופן שמאפשר לפנות זמן רב יותר לעיסוקים אחרים. השאיפה היא שזרם ההכנסה האקטיבית ישלים את ההכנסה הפאסיבית שמקורה בהשקעות. כתוצאה, ההכנסה הכוללת (אקטיבית+פאסיבית) מספיקה לכיסוי כל הוצאות המחייה.

כך, במקום להשקיע שנים של מאמץ שיטתי בניסיון לחסוך סכום השווה ל-300 חודשי מחייה, החוסך יכול להשקיע כמחצית מהזמן ולחסוך 150 חודשי מחייה בלבד. בנקודה זו, אף שהוא לא נחשב לעצמאי כלכלית לחלוטין במונחי כלל ה-300, הוא יוכל להישען על החיסכון שכבר צבר על מנת “להוריד הילוך”, להקטין את נפח המשרה הנוכחית ל-25-15 שעות בשבוע, להקים עסק צדדי (למשל: מתן שירות ייעוץ בתחום מומחיותו, או אפילו אתר אינטרנט משלו) או אפילו לעזוב כליל את משרתו השוחקת ולעבור למקום עבודה אחר, פחות מתגמל, אך גם לחוץ פחות ומספק יותר.

כך או כך, העובדה שיש ברשותו חיסכון משמעותי, גם אם לא גדול מאוד, מסייעת לחוסך לצמצם את תלותו במקום העבודה הנוכחי, פותחת אפיקי השתכרות חדשים (כאלה שרוצים לעבוד בהם, ולא כאלה שבהכרח משלמים את השכר הגבוה ביותר), ובעיקר מפנה זמן, תורמת לגמישות סגנון החיים ויוצרת איזון בית/עבודה בריא יותר.

המשמעות היא שפרישה חלקית מאפשרת לשים לפחות רגל אחת מחוץ למרוץ העכברים, בגיל מוקדם בהרבה מכפי שנדרש לצורך חיסכון של 300 חודשי מחיה. במקום לדחות את החלומות במשך עשור של חיסכון ו”טחינה” בעבודה לא מעניינת, אפשר “להימלט” תוך מספר חודשים בודדים ואפילו פחות מכך.

זהו פתרון קורץ עבור מי שמעוניין בזמן פנוי יותר, מבלי להתנתק כליל מעולם העבודה. ואכן, רבים האנשים שיעדיפו שבוע עבודה של 10-15 שעות על פני שבוע עבודה של 0 שעות, במיוחד בנסיבות שמאפשרות להם לשלוט על זמנם ועל סביבת העבודה שלהם, שאותה הם בוחרים לא רק בגלל גובה השכר.  .

בנוסף, פרישה חלקית עשויה להיות רובוסטית יותר (במונחי “שבירות“), משום שהיא מחייבת הישענות גם על הון אנושי, קרי, על היכולת להרוויח כסף. השוו זאת לגישה הטכנית-קלאסית, שנשענת בעיקר על הון פיננסי, בנוסח “עבדי X שנים כדי לחסוך סכום שממנו תוכלי למשוך Y%  בשנה כך שתוכלי להפסיק לעבוד לעולמי עולמים בגיל Z”. כשחלק מהתזרים מקורו בהכנסה אקטיבית, הרי שהתנודות של שוקי ההון / הנדל”ן נעשית פחות ופחות משמעותית, שכן החיסכון משמש בעיקר כרשת ביטחון. הפואנטה היא שאם אדם מוכן ומסוגל לממן חלק מהוצאות המחייה שלו תמורת עבודה בתשלום, אזי היקף הנכסים שלו נעשה משני בחשיבותו.

החיסרון העיקרי של מודל הפרישה החלקית הוא שרגל אחת נותרת במרוץ, במובן זה שעדיין קיימת תלות מסוימת בהכנסה מעבודה. החירות הנצחית שמאפיינת את הפרישה המוקדמת/המסורתית אינה קיימת כאן, מה שמחייב את “הפורש החלקי” להמשיך ולמכור לפחות חלק מזמנו תמורת כסף.

בנוסף, אף על פי שבזמן הפרישה החלקית עדיין אפשר לרכוש מיומנויות, לצבור ריבית דריבית על החיסכון ולהמשיך לחסוך (מה שיכול להפוך אותה לשלב בדרך לפרישה מוקדמת או לעצמאות כלכלית “מלאה”), התהליך עדיין יהיה איטי יותר בהשוואה למאמץ המרוכז שמאפיין את מודל הפרישה המוקדמת.

נקודה נוספת היא, שבעוד שפרישה מוקדמת מבוססת בעיקר על משתנים יחסיים כמו שיעור החיסכון, הרי שפרישה חלקית תלויה יותר במספרים אבסולוטיים. למשל: אדם שמכניס 20,000 ₪ בחודש ומוציא 10,000 ₪ יתקשה יותר לאתר חלופות להכנסתו ביחס לאדם שמכניס 10,000 ומוציא רק 5,000.

השאלה המאתגרת כאן היא איזה סכום דרוש כדי לעבור למשרה חלקית? מה מכפיל ה-“F*CK YOU MONEY” שלפיו תתקבל החלטה?

התשובה היא כנראה פונקציה של נסיבות אישיות כמו תזרים מזומנים, תאווה לסיכון, תחום עיסוק, הזדמנויות ועוד. תאורטית,  אם ההכנסה מהמשרה החלקית מספיקה לכיסוי כל הוצאות המחייה, הרי שאין צורך לחסוך אפילו שקל ואפשר לפרוש (חלקית) באופן מיידי.

 אחרים יעדיפו “להוריד הילוך” רק לאחר שביססו לעצמם כרית ביטחון פיננסית גדולה יותר, למשל בהיקף של 1, 5 או 10 שנות מחייה, או לפחות כזו שתספיק לכיסוי הצרכים הפיננסיים הקריטיים ביותר (חובות ומיסים, דיור ותשתיות, תחבורה, מזון וילדים), כך שההכנסה האקטיבית תממן רק את המותרות והרצונות. גישה זהירה כזו מבטיחה מפני משבר תעסוקה במשק ו/או אובדן כושר עבודה, ובעיקר יוצרת בסיס ל”כדור שלג” עתידי שיאפשר בכל זאת לבסס פרישה מוקדמת בעתיד.

 

פרישה ממוזערת

על הרצף שבין עבודה לפרישה ניתן למצוא גם את מודל הפרישה הממוזערת (mini retirement).

הרעיון, שזכה לתהודה לפני כעשור בעקבות רב המכר The Four Hour Work Week מאת טים פריס, מבקש לפצל את תקופת הפרישה מ”בלוק זמן” אחד למספר רב של “מיני-פרישות” הנפרסות על פני ציר הזמן.

כך, במקום להמתין לנקודה סינגולארית, ארעית ובלתי ודאית שבה נוכל לפרוש “לעד”, פריס מציע לצאת ולהיכנס לעולם העבודה בתדירות גבוהה (במסגרת שבתון, חופשה-ללא-תשלום ואפילו התפטרות), ובתווך ליהנות מתקופות קצובות של הפסקות ממושכות של מספר חודשים ויותר – לאורך שנות ה-20, ה-30, ה-40 וה-50 שלנו.

הפסקות הקריירה הללו, לפי פריס, מאפשרות “ללכת בעקבות הלב” ולחוות את העולם באופן מלא יותר כבר בגיל צעיר, כשאנחנו בשיא כושרנו הפיזי והמנטאלי. התוצאה, לדבריו, היא חיים מאושרים ופרודוקטיביים יותר בהשוואה לתקופת פרישה שנדחסת ל-20 שנה (במקרה של פרישה מסורתית) או 50-40 שנה (במקרה של פרישה מוקדמת).

בפשטות, אם פרישה מוקדמת היא ספרינט ממושך, ואילו פרישה חלקית משולה לג’וגינג באותו מסלול, הרי שפרישה ממוזערת היא המקבילה לריצת הפוגות: פרצים תקופתיים של עבודה אינטנסיבית, ולאחריהן תקופות ממושכות של מנוחה, התנתקות מהסביבה המשרדית ואימוץ סגנון חיים אלטרנטיבי.

היתרון העיקרי של מודל הפרישה הממוזערת ביחס למודל הפרישה המוקדמת טמון בכך שהוא מאפשר להשתחרר ממרוץ העכברים באופן מיידי, בכל גיל, ללא קשר למצב הפיננסי המסוים של “הפורש”. היא מתאימה מאד למי שרוצה לפרוש ל…, ולא רק לפרוש מ… – במיוחד כשהשאיפה היא לחוות חוויות שמטבען לא ניתן לדחות למועד מאוחר יותר– למשל, זמן במחיצת הילדים רגע לפני גיל ההתבגרות, או חופשה ארוכה עם בן משפחה מבוגר.

הפאוזה הזו מאפשרת לחוות “על רטוב”, ולו בזעיר אנפין, את החוויה של חיים ללא עבודה. כך, למשל, אם הדחף לעצמאות כלכלית נובע מהרצון לעסוק בתחביב מסוים – החל מטיולים בעולם וכלה ביזמות לסוגיה – הרי שהפרישה הממוזערת תאפשר לכם להעריך האם התחום הזה מרתק מספיק כדי שיעסיק אתכם לאורך זמן.

הפרישה הממוזערת מסירה את העבודה מהמשוואה לתקופה ממושכת, וככזו עשויה להיות מעין חזרה גנראלית לקראת עצמאות כלכלית מלאה, כשעיקר כוחה הוא בהכנת התשתית המנטאלית לקראתה – בדגש למילוי החלל בעולם שמחוץ למשרד.

לפרישה הממוזערת עשוי להיות גם אפקט מזכך, מרענן, ואולי אף כזה שמעורר געגועים לחזור לעולם העבודה — כך שהפורש חוזר עם פרספקטיבה עמוקה יותר, טעון בכוחות מחודשים, מה שעשוי להפוך אותו לפרודוקטיבי, יצירתי ועמיד יותר. במצב זה, הפורש בשל להגדיל את הכנסותיו, באופן שעשוי לקדם אותו לקראת פרישה מוקדמת של ממש.

מי יודע, אולי זו הסיבה שרבים ממילא לוקחים שנת שבתון או חופשה ללא תשלום לפחות פעם אחת בחייהם.

פרישה retirement

הבעיה המרכזית עם מודל הפרישה הממוזערת היא שלא מדובר כאן בפתרון קבוע: במוקדם או במאוחר הפרישה הממוזערת תסתיים, ובהיעדר די חסכונות תיאלצו לשוב ולהשליך יהבכם על הכנסה אקטיבית. התרחיש הזה מעלה את החשש שהמודל הזה, ככל שהוא מיושם לאורך זמן, לעולם לא יאפשר לחסוך סכום משמעותי, מכיוון שבכל פעם החיסכון נאכל לטובת מימון המיני-פרישה הבאה.

העוגן המרכזי של מודל הפרישה הממוזערת הוא ההון האנושי – קרי, יכולתו ורצונו של הפורש לייצר הכנסה כל אימת שירצה, להיכנס ולצאת מעולם העבודה בקלות. פריס פונה בכתביו לטיפוסים צעירים יחסית, מוחצנים, יזמים באופיים, אופטימיסטיים חסרי תקנה, ופריקים של נטוורקינג ו”מוזות” (הכינוי שפריס מעניק לעסקים אינטרנטיים פאסיביים למחצה, שהם עבורו הפתרון האידיאלי למימון הפרישה הממוזערת); אלא שלרבים אחרים, האפשרות להיכנס ולצאת בקלות משוק העבודה היא לא עניין של מה בכך – ודאי כשמתעורר הצורך להסביר מדוע הרצף התעסוקתי בקורות החיים שלך מחורר כגבינה שוויצרית.

אם לדייק, היכולת לאמץ את מודל הפרישה הממוזערת היא פועל יוצא של הרכב אישיות, סיבולת סיכון, גיל ומסלול קריירה. הפרישה הממוזערת עלולה להיות הרסנית כשמדובר בקריירות אקדמיות, משפטיות (big law) או בנקאיות. גם בתחום התוכנה, בעוד שניתן לקפוץ פנימה והחוצה מהשוק כמעט בלי בעיה בשנות ה-20 וה-30, זה נעשה מורכב בהרבה בגילאים מתקדמים יותר.  להבדיל, בעלי עסק עצמאיים דוגמת שרברב או מדביר מזיקים יכול לאמץ את המודל הזה ביתר קלות.

באופן אישי, וסלחו לי על שמרנות היתר, נדמה לי שמודל הפרישה הממוזערת הזה גובל במידה של חוסר אחריות. בעוד שחופשה ממושכת של שנה או שנתיים עשויה להיות מועילה מאוד, אני מעדיפה פתרונות שיטתיים יותר. המודל של פרישה מוקדמת עדיף בעיני, משום שהוא מאפשר לפורש לעשות מה שירצה, מתי שירצה, בהתבסס על היותו עצמאי כלכלית. אותו פורש יכול להיכנס לשוק העבודה בכל פעם שהזדמנות מעניינת נקרית בדרכו והוא מעוניין בכך – כשהוא יודע שהוא יכול להישען על ההון הפיננסי שלו שישמש לו ככרית ביטחון ברגע שיבחר לעזוב. את היציבות הזו לא ניתן למצוא במודל הפרישה הממוזערת, שמחייב, תאורטית, להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה המסורתי.

פריס סבור שמוצדק להסתפק בתשואה נמוכה יותר, ובזמן רב יותר עד לפרישה מלאה, מאשר לדחות את הפרשה לעתיד שעלול שלא להגיע כלל. אישית, נדמה לי שכאן הוא מושך חזק מדי לכיוון ה-Carpe Diem: עם כל הכבוד לאותן חוויות בלתי נשכחות, חובבי הפרישה הממוזערת ימצאו את עצמם משתרכים מאחור בהיבט הפיננסי.

בשורה התחתונה

הסיפא לעיל היא דעתי בלבד. האמת היא שאין דרך אחת נכונה לפרוש.

כל אחד מארבעת המודלים שתוארו לעיל – פרישה מסורתית, פרישה מוקדמת, פרישה חלקית ופרישה ממוזערת (על אינסוף הווריאציות של כל אחד מהם) – עשויים להיות בגדר אופציה רלוונטית. רק אתם יכולים להשיב על השאלה איזה איזון נכון יותר עבורכם, בהתבסס על גילכם, איושיתכם, תחום(י) עיסוקכם, מטרותיכם, מצבכם הרפואי, מידת ההנאה/המיאוס שלכם ממשרתכם בפרט ומעולם העבודה בכלל, וכמובן – סכום הכסף שכבר חסכתם.

חשוב להדגיש שהשיטות הללו אינן סותרות, אלא משלימות אלה את אלה. כך, למשל, אדם יכול לצאת לחופשה ממושכת שמתארכת לכדי פרישה ממוזערת, לשוב למקום עבודתו כשהוא טעון בכוחות מחודשים, לעבוד ולחסוך במשך שנתיים, לצאת לפרישה חלקית, ובחלוף הזמן – למצוא עצמו עצמאי כלכלית באופן מלא.

הנקודה העיקרית שביקשתי להאיר כאן היא שיש דרכים להנות ממידה של חופש גם מבלי להגיע לעצמאות כלכלית מלאה. בסופו של יום, מעבר לסמנטיקה ולניואנסים, מה שחשוב באמת הוא השגת החירות שתאפשר לנו להיות אדונים לזמננו שהוא המשאב החשוב ביותר בחיינו.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

60 תגובות

  1. סוף סוף פוסט חדש! כבר התחלנו לדאוג

  2. איזה כייף, פוסט חדש!
    שני נושאים שלא הובאו פה בחשבון: רצף דמי ביטוח לאומי ורצף תשלומי פנסיה לעניין הפרישה המוקדמת/מיני פרישה. אדם שלא עובד והוא מתחת לגיל הפנסיה מחויב בדמי ביטוח לאומי מלאים (172 שקל) , בעוד שאם הוא יעבוד רק שעה בחודש עם תלוש יגבו ממנו שקלים ספורים. יש עבודות קלילות שמאפשרות את זה (השגחה על קשישים, השגחת בגרויות ועוד). מי שלא עובד, נוסע לחו”ל לתקופה ולא שם לב לעניין הזה יכול לצבור חובות.

    הרצף הפנסיוני גם נפגע אם לא מטפלים בעניין ומודיעים על הסדר ריסק/דילוג בתקופה שלא עובדים או שממשיכים להפריש לקרן באופן עצמאי.

    • לא הובאה בחשבון גם העובדה הקטנה שמחקר טריניטי מגדיר “הצלחה” של משיכת 4% בשנה אם נשאר למשקיע רק דולר אחד בחשבון אחרי 30 שנה.
      איך בדיוק פורש צעיר שמתכנן לחיות 40-50 שנה ומעלה לאחר הפרישה יוכל להמשיך למשוך 4% מתואם אינפלציה מתיק ההשקעות שלו אם היה לו דולר בודד בחשבון ההשקעות בתחילת השנה ה-31?

      ממליץ בחום לקרוא את מחקר ההמשך למחקר טריניטי שבדק את שרידות תיק ההשקעות בטווחים של עד 60 שנה ולראות מה הסיכויים שלכם לגווע ברעב כי התיק נגמר – אתם תופתעו לרעה.

      • צודק. לכן נדרשת שמרנות: למשל לא להכליל את כספי הפנסיה בחישוב פרישה מוקדמת.
        יש עוד בעיה. דורין, הבאת חישוב ברוטו. חישוב נטו נמוך יותר ב~20%. 10000 מ3 מיליון זה יותר 8000 בחודש . יש טיפה הבדל לא? כבר מדובר על משיכה של 5% כדי לעמוד במספרים שנתת – וזה כבר סיפור אחר לגמרי.

        מה שכן, כל הכבוד שחזרת לכתוב וכתיבה נראית בוגרת יותר

      • וואו תגובה ממש חשובה.
        הסולידית אפשר התייחסות לנושא? הרי בפוסטים שלך כלל ה300 לא מתייחס לכך שבעצם הפרישה היא לתקופה של יותר מ30 שנה.

      • התייחסתי לעניין ולביקורת על כלל ה-300 כאן.

        • התייחסת אליו רק בהקשר של פרישה ל-30 שנה וזה הציטוטים והקישורים שסיפקת באותו מאמר.

          עד היום לא ראיתי בכלל שהתייחס לכך שמשיכה של 4% בשנה מתואמת אינפלציה עבור פורש בשנות ה-30 לחייו שצפוי לחיות עד גיל 90 (מקביל לפורש בשנות ה-60 שחי 30 שנה) מראה סיכויי “הצלחה” של 65% בלבד כאשר גם שם הצלחה נמדדת כ-“יש לי דולר אחד בחשבון בשנה ה-61”.

          • בהחלט קראתי את המאמר ואין שם שום התייחסות לבדיקת פרישה של 60 שנה.

            את מתייחסת במאמר לכלל ה-4% ומציגה את המסקנות שלו כ-96% הצלחה עם טווח משיכה של 30 שנה בלבד.

            אם תקראי את ההרחבה למחקר טריניטי (ששלחתי לך קישור אליה בעבר במייל) עבור פורשים צעירים שמפסיקים לעבוד בגילאי ה-30 (כמו שאת מטיפה כאן בבלוג ועשית בעצמך) את תראי שאותו כלל ה-4% מקבל סיכויי הצלחה של 65% בלבד.

            כל הביקורות האחרות שציינת במאמר שלך על כלל ה-4% שבסופו התייחסת אליהם כחסרי משמעות עדיין קיימים.

            בנוסף את לא התייחסת כלל לנושא המיסוי ואת ממשיכה להציג את כלל 300 כ:
            “אתם צריכים 10 אלף נטו בחודש לצריכה? תחסכו 3 מיליון ותמשכו 10 אלף נטו בחודש”.
            מאיפה יגיעו תשלומי המיסוי של לכל הפחות 2000 שח (בעיקר דרך חשבונות ישראליים שממסים לפי FIFO)?

  3. מעניין מאד,כרגיל.
    תודה רבה

  4. תודה על עוד פוסט נהדר! תמשיכי לכתוב עוד הרבה כאלו!!

  5. שמעון צבי

    לא נפלתי.

  6. הוווווו. איזה כיף שחזרת לכתוב. אני כל כך נהנית לקרוא את הפוסטים שלך.

  7. ואאוו סולידית. אני כל כך נרגש שחזרת לכתוב. היו לי הרבה מחשבות . אולי אין בכוונתיך לכתוב עוד בזמן הקרוב.
    למרות שאני מנוי במייל לקבל עדכון על כל פוסט חדש שמתפרסם . מצאתי את עצמי פעמים רבות פותח את הבלוג רק כדי לבדוק אולי בכל זאת פרסמת משהוא.
    תודה על ההשקעה

  8. התגעגעתי לפוסטים שלך 🙂

    האמת שאני בעד שילוב של כל אלו ביחד עד להגעה לפרישה מוקדמת.

    לקחתי שתי מיני פרישות של כמה חודשים בחיי. חתימה על דמי אבטלה וחל”ת ושתיהן עשו לי רק טוב. הזמן הזה שהיה לי לחשוב, לצאת רגע מהמירוץ ולקבל פרספקטיבה נתן לי המון מוטיבציה כח ואנרגיות להמשך. זה גם גרם לפרץ יצירתיות אצלי כי סוף סוף היה לי זמן לחשוב באמת.

    הדרך לעצמאות כלכלית יכולה להיות מתישה לעיתים. מדובר על להשקיע את הזמן שלנו בלמצוא דרכים לחיסכון ומקורות הכנסה נוספים בנוסף למשרה מלאה ועבודה “רגילה”. לכן מדי פעם לקחת מיני פרישות בדרך לפרישה מוקדמת חשוב בעיניי.

    בכל זאת ההגעה לפרישה מוקדמת יכולה לקחת זמן וחשוב גם לעצור ולהנות מהדרך. לכן בהחלט מסכימה עם הניתוח שלך אבל אני בעד שילוב של השיטות כאשר המטרה האולטימטיבית היא פרישה מוקדמת. בה אני יכולה לעבוד במה שאני רוצה מתי שאני רוצה וכמה זמן שאני רוצה.

  9. פוסט בהחלט לחשיבה
    זאת ועוד :
    תכנון נכון ומודעות מגיל צעיר
    המודל הצ’ליאני
    אי משיכת כספי פיצויים במעבר ממקום עבודה אחד לשני
    בדיקת אחוז החיסכון במסלול הפנסיוני
    שתהייה פרישה טובה

  10. תודה על הפוסט החדש, כיף שחזרת לכתוב.
    המיני פרישה אצלי מתבטאת במעבר לחצי משרה ולימודי דוקטורט שתכננתי כבר הרבה זמן.
    זה נותן פרספקטיבה אחרת על הדברים, ובהחלט חוויה מומלצת. מבין לגמרי את האנשים שלוקחים שנת שבתון, אבל הרבה יותר נוח לשלב בחצי הילוך, וגם כלכלית הוויתור הוא פחות דרמטי.

  11. אהבתי מאוד! מעניין אותי לדעת, היית מגדירה פרישה חלקית רק בלקיחת שנת שבתון? רוצה לאמר, אפשר להגיד כך גם על לקיחת 2-3 “חודשי שבתון”?

  12. כבר חששתי שלא תחזרי לכתוב

  13. למה אנחנו הולכים על 4% תשואה? אם מישהו “עובד” בלחפש השקעות ומיצוי של הכסף שלו, 4% זה תשואה מביכה… שנה שעברה הבורסה עשתה 15% לחוסך ההדיוט, השקעות נדל”ן בארץ ב5 השנים האחרונות עשו הרבה יותר מ- 4%, השקעות נדל”ן בארה”ב עושות הרבה יותר מ- 4%, ואני יכול להמשיך…

  14. לסולידית יום נפלא,

    תודה רבה, על פוסט מעולה ומעורר מחשבות.

    רק שאלה פרקטית אחת – תשואה נטו של 4% בשנה פירושה לפחות 5% ברוטו (כולל מיסים ועמלות). איך ניתן בתקופה הנוכחית, להשיג באופן מעשי תשואה כזאת, מבלי לקחת סיכונים גדולים?

  15. המשל לספרינט – ג’וג’ינג – אינטרוולים – נגע. יישר כוח !!

  16. איזה כיף שיש פוסט חדש! מקווה שזה סימן שטוב לך.
    אני רוצה להעיר על האמירה שלך, שבעלי מקצוע עצמאיים יכולים לצאת ולהכנס לשוק העבודה באופן חופשי יחסית. אני חושבת שזה לא נכון. עסק בנוי על מוניטין ונאמנות לקוחות, ו”העלמות” יכולה להיות הרסנית. ממש בימים אלו בעלות עסקים מקדמות חקיקה שתאפשר להן לעבוד בחופשת הלידה בדיוק בגלל זה – העדרות של שלושה חודשים יכולה להעביר את הלקוחות שלך הישר לידיו הפתוחות של המתחרה, ומי יודע אם אי פעם ישובו…

  17. אני מסתכל על זה בהתייחסות לדרגת החופש הכלכלי:

    – תלוי כלכלית בעבודה הוא מי שחייב לעבוד רוב זמנו רק כדי “לסגור את החודש”
    – מצוי ברווחה כלכלית הוא מי שהכנסתו מעבודה מאפשרת לו לממן את כל הנדרש והרצוי לו וגם לחסוך
    – עצמאי כלכלית הוא מי שההון שחסך יכול לממן לו את כל הוצאות הקיום הבסיסיות לעד, והכנסת עבודה נדרשת לו רק למימון מותרות
    – מצוי בחופש כלכלי הוא מי שההון שחסך יכול לממן את כל הנדרש והרצוי לו ללא כל הכנסת עבודה.

    המודל שלי הוא להתקדם משלב לשלב, כשמהירות ההתקדמות תלויה בפרמטרים אישיים וכלליים, ברצונות ובאפשרויות – אבל, רצוי לתכנן מראש באיזו מהירות רוצים להתקדם משלב לשלב, ולהכין תכנית פעולה שאמורה לשרת את זה.
    מרבית האנשים “מתגלגלים” ולא עושים תכנון פיננסי לחייהם.

  18. וואו, בדיוק ירדתי ל 80% משרה כדי לחזור לאוניברסיטה לתואר מיותר מבחינה כלכלית ונפלא מבחינה אישית, ונתת לי לגיטימציה בדיעבד 🙂

  19. חיכיתי בדיוק לפוסט הזה !
    מאד מתחבר לאופן שבו תיארת את סוגי הפרישה השונים.
    יכול להעיד על עצמי שבשלוש שנים האחרונות (לאחר הגירה לאוסטרליה ופיתוח תחומי עניין נוספים בעקבות זאת) אני כבר די חווה מה שכינית “פרישה מוקדמת” ואני מוקסם מהאפשרות שבקרוב אוכל אפילו להוריד עוד קצת את הרגל מהגז..
    תודה על כל החוכמה שאת חולקת איתנו 👌

  20. הכל טוב ויפה,, אבל אנשים תמיד ימשיכו לעבוד, כמו עבדים, וירדפו אחרי השקל, מכיר אנשים עשירים בסביון שעדיין עובדים והם מלאים בערימות של מיליונים,, כי זה טבע האדם,, אני באופן אישי מסכים איתך
    כי כך אני חי,,

  21. חיכיתי לזה….אין עלייך. את אלופה !!!!

  22. ברוכה השבה! התגעגענו! 🙂

  23. מעולה. אחד הדברים שאני ממליץ לרבים מחברי ומיישם בעצמי זה הסכם לאופציה לפיטורים מרצון עם כל מעסיק אחת ל-4 שנים. זה מאפשר שיפוי על חלק מדמי הביטוח הלאומי בצורך אבטלה למספר חודשים ושבתון. דבר נוסף ומעניין לרופאים בינינו הוא האופציה להתמחות במשרה חלקית בתחומים במצוקה. זה מאפשר להשתכר כ- 7/8 בחודש עם 20 שעות עבודה תוך התקדמות איטית בהתמחות.

  24. תרנגול

    היית יכולה לחסוך את המאמר(שכתוב נפלא, אגב) ולכתוב “קיבלתם ירושה? הסתדרתם. לא קיבלתם ירושה? אל תביאו ילדים”, או משהו בסגנון.

  25. וואו חסרת לנו! כייף כרגיל לקרוא, ובעיקר התגעגעתי לפוסטים הפילוסופיים יותר ופחות לאלו הכלכליים.

  26. תודה רבה .
    מכירה כל פוסט שלך . ניכר שינוי מה בתפיסה . יותר גוונים יותר עגול ופחות מחודד בקטע טוב 🙂

  27. האם לא כדאי לבצע את הניתוח הכספי , וההנחות הנגזרות ממנו, עפ”י תשואה חזויה של 2% לשנה במקום 4% ?

    • תלוי כמה שנים אתה מתכנן לחיות אחרי הפרישה.
      קח בחשבון שלפי מחקר ההמשך למחקר טריניטי אם אתה מתכנן לחיות 60 שנה אחרי הפרישה (משקף פורש בשנות השלושים שנפטר באותו הגיל כמו פורש בשנות השישים שחי 30 שנה אחרי הפרישה) אז משיכה ברוטו של 3% בשנה מייצגת שרידות של 100% עם תיק 100% מנייתי, 75% מנייתי ו-50% מנייתי.
      כמובן שאם אתה מתכנן לחיות שנה נוספת אז סתם “שרידות” (יש לך דולר אחד בחשבון ההשקעות בסוף השנה ה-60) לא עוזרת לך כי כדאי שיהיה לך הון מספק בשביל לא לגווע ברעב בשנה ה-61.
      כמו כן מזה אתה צריך לשלם מסים ואם יש לך חשבון בארץ זה אומר שאתה תשלם מס לפי FIFO ומס דיבידנדים מלא כך שחבות המס שלך תהיה ככל הנראה מעל 20% מהסכום שאתה מתכנן למשוך.
      אפקטיבית זה מוביל אותך עם משיכה של 3% ברוטו לסכום מחיה של 2-2.25% נטו משווי התיק.

      נ.ב.
      אל תערבב “תשואה” עם “יכולת משיכה בטוחה” – זה שני דברים שונים מהותית.

      • אם סכום המחיה שלי הוא 2%-2.25% משווי התיק אז אני צריך לצבור סכום כסף של פי 500 או פי 600 מההוצאות החודשיות שלי.
        מה זה “כמה שנים אתה מתכנן לחיות לאחר הפרישה” – זה משהו שתלוי בי?
        מה ההבדל בין “תשואה” ל-“יכולת פרישה בטוחה”?

        • המספרים שהצגת נכונים.

          לגבי “כמה שנים אתה מתכנן לחיות לאחר הפרישה” – זה תלוי בך ברמה חלקית.
          אם אתה “מתכנן” שייגמר לך הכסף בתוך 10 שנים אז אתה למעשה אומר “אני לא אחיה יותר מ-10 שנים גם אם אני אהיה בריא כי אני אמות ברעב”.
          אם אתה מתכנן שהכסף שלך לא ייגמר גם בעוד 60 שנה אז אתה תחיה כל עוד אתה אמור לחיות לפי הבריאות/מזל שלך אבל בלי “למות בגלל שאתה גווע ברעב” קודם לכן.

          במלים אחרות – “כמה שנים לכל היותר אתה מתכנן לחיות לאחר הפרישה כאשר גם אם אתה תהיה בריא אתה תמות בכל זאת רק כי נגמר לך הכסף”.

          כמובן שזה יותר מתאפורי מאשר מעשי.

          לגבי ההבדל בין תשואה לבין יכולת משיכה בטוחה:
          התשואה שלך זה כמה תיק ההחזקות שלך צפוי להרוויח בממוצע לאורך זמן שזה משקלל גם שנים של הפסדים וגם שנים של רווחים.
          יכולת משיכה בטוחה מייצגת כמה אתה יכול למשוך בתיאום אינפלציה בשביל שהתיק שלך לא יימחק גם בשנים שבהם התיק שלך יהיה מופסד.

          אם תיקח לדוגמה את שוק ההון האמריקאי ואת מחקר טריניטי אז אנחנו יודעים שבעולם ללא מיסוי ועמלות שוק ההון האמריקאי ייצר תשואה ממוצעת של 9.65% בשנה אבל מאפשר למשוך בצורה בטוחה רק 4% בשנה מתואם אינפלציה לטווח של 30 שנה (לטווח של 60 שנה המספר יורד ל-3.25% לפני מיסוי ועמלות ופחות מזה לאחר התחשבות במיסוי ועמלות).

          • השאלה “כמה זמן אתה מתכוון לחיות אחרי הפרישה” לא נראית לי רלוונטית. אף אדם לא מנסה לקצר את חייו (ובטח לא אם הוא בריא).
            לכן כל אדם צריך להניח שהוא יגיע לגיל המקסימלי או קרוב לכך (כדי לתכנן פרישה בטוחה). היום לדעתי זה גיל 110.
            אבל בגלל שתוחלת החיים צפויה לעלות, צריך לתכנן על גיל 120 או 130.

          • אבל כאן בדיוק כבור הכלב שהסולידית מתעלמת ממנו.
            לפיח מחקר טריניטי משיכה של 4% משווי התיק (לפני מיסוי ועמלות) אומרת שהתיק שלך יכול להתפגר אפילו אחרי 31 שנה שזה אפקטיבית אומר שבשנה ה-31 אתה יכול לגווע ברעב.
            אם נמשוך אותו ל-60 שנה אז אתה מקבל סבירות של 35% שאין לך כסף יותר וכפורש צעיר שמפסיק לעבוד בשנות ה-30 זה אומר שיש לך סיכוי של שליל לגווע ברעב לפני גיל 90.

            אם אתה רוצה להתמודד עם הבעיה הזו אז אתה צריך להתחשב לא רק בסכום משיכה בטוח ששורד 30 שנה אלא בסכום משיכה בטוח שמשמר את ערך התיק מתואם אינפלציה למשך 30 שנה לפחות.

            ERN כתב סדרת מאמרים מפורטת בדיוק על זה בבלוג שלו שמתייחסת ספציפית לפורשים צעירים שרוצים להפסיק לעבוד לפני הגיעם “לגיל גופה”.

  28. Welcome back!

    מהמאמר המלומד עולה בקיצור…ש…
    מה שידוע זה…ששום דבר לא ידוע….הכל פתוח ונתון לשינויים…

    מעניין ורהוט כרגיל!

  29. תודה רבה, מעורר מחשבות.

  30. לא מובן לי “בעוד שפרישה מוקדמת מבוססת בעיקר על משתנים יחסיים כמו שיעור החיסכון, הרי שפרישה חלקית תלויה יותר במספרים אבסולוטיים”, גם הדוגמה לא מבהירה: שני הנ”ל יורדים לחצי משרה ולכן ל’חצי’ משכורת…

    • לדעתי היא התכוונה שיותר קל למצוא משרה חלקית ב-5000 ש”ח לחודש מאשר משרה חלקית ב-10000 ש”ח לחודש

  31. פוסט מעניין, אם אפשר נשמח לפוסט על תיאור חיים שלך למשך שבוע שאת כבר חיה בעצמאות מלאה מספר שנים, מה המסקנות, כיצד חיה ואיך נראית שבוע? זה מאוד מעניין.
    סליחה אם חדרתי יותר מדי לפרטיות, בכל המקרה נהנה לקרוא את הפוסטים שלך כמו תמיד!

  32. יופי של כתבה , צריך לתת חינוך פיננסי בגיל צעיר על מנת שיבינו מה ניתן לתכנן מראש ולא רק בדיעבד ״ אם כשהייתי צעיר היה לי את השכל שיש לי היום ״ .
    הייתי מתחשב גם באלמנט של מיסוי על ההון ועלויות ניהול ההון בחישוב של השימוש בצבירות להמחיש גם את התשואה ברוטו הנדרשת .

  33. גיל גורפיין

    הפוסט מאד מעניין ועונה על שאלות והתנגדויות שצפות למקרא הפוסטים ה”רגילים” של פרישה מוקדמת.
    ניסיון לפתוח את הגליון האלקטרוני (מתוך מחשב עם Windows10) מקפיץ Office365 של מיקרוסופט. איך אפשר לפתוח אותו בGoogle sheets ? תודה !

  34. אני חושב על פרישה חלקית כבר זמן רב. לצערי התחלתי לחסוך בגיל מאוחר יחסית (סביבות גיל 40) ולא סביר שאגיע לפרישה מלאה לפני גיל 60.
    כרגע אני קרוב לחסוך הון מסויים שיאפשר לי לחתוך בתיאוריה את שכרי בחצי, הבעיה היא שזה לא פשוט כלל למצוא משרה חלקית בתחום שלי (מנתח / מיישם מערכות מידע ). כל תחום אחר (הוראה?) מצריך השקעה של מספר שנים וסכום כסף לא מבוטל כדי לבצע את ההסבה. קשה לעשות את זה כשאתה צריך לפרנס משפחה.

  35. תמציתי, רהוט, ברור, בשפה פשוטה, כיפי לקריאה ומעניין. מופת של פוסט.
    תודה רבה לך הסולידית, חיכיתי המון זמן לפוסט חדש וכמו תמיד נהנתי לקרוא 🙂
    אני סבור שהרוב המוחלט של האנשים ילכו לכיוון מסלול הפרישה החלקית… זה לפחות מה שאני מתכנן לעצמי החל מסביבות גיל 50. להוריד הילוך לחצי משרה במה שאני עוסק (ומאוד אוהב).

    רכשתי את 4 שעות עבודה בשבוע ואפילו התחלתי לקרוא את טים פריס. טרחן אמריקאי ש”עף על עצמו”. לפחות מבחינתי, אין לי מילים לתאר כמה בולשיט כתוב בספרים שלו. הפסקתי באמצע ולא ראיתי את עצמי מיישם או באמת עושה אפילו חצי דבר מכל הקשקשת שהוא העיף שם. אבל אולי זה כן עובד למישהו. ואם כן, אז מפרגן לו. לא הייתי קורא לספר שלו קריאה מומלצת, אפילו לא במתי מעט.

  36. לא הבנתי את החישוב של פרישה חלקית. למה מספיק לחסוך 304 אלף תחת הנתונים שצירפת?

    • גם אני לא הבנתי איך הנוסחה לחישוב סכום לפרישה חלקית לא מביא בחשבון את שני הגורמים הבאים:
      1. איזה אחוז מהכסף שחסכת נמצא בחשבונות הגמל שלך (ואז מצד אחד לא לא יכול לשמש למשיכה נוכחית אך מצד שני ממשיך לצבור ריבית דריבית עד גיל הפרישה המלאה)
      2. לאיזה אחוז משרה/הכנסה חלקית אתה יורד

      מישהו יכול להסביר?

  37. תענוג של כתיבה
    כיף שחזרת
    קורא וותיק

  38. נראה לי שכלל 4% (או כלל ה-300) לא תופס לגבי מי שיש לו משפחה.
    אם אדם בודד זקוק ל-4000 ש”ח כדי לחיות אז משפחה בת 5 נפשות זקוקה ל-12000 ש”ח. על רווחים כאלו יש כבר מס הכנסה. מס ההכנסה הוא של 25% מהרווחים. במקרה כזה הרווח יורד ל-3% כלומר צריך להפעיל את כלל ה-400. אולי אפשר להמנע מלשלם מס הכנסה על הכל (דרך קרנות ההשתלמות למשל) אז אפשר לעבוד לפי כלל ה-350. במקרה כזה משפחה זקוקה לסכום של 4.2 מיליון ש”ח כדי לחיות מההשקעות בלבד מבלי לעבוד.

    • נתנייתי

      מצד שני- מי מתכנן שכל 3 ילדיו יישארו תלווים בו 30 שנה ויותר קדימה?..

      תודה על הטור. לסולידית יש כישרון לקחת נושא ולסכם אותו בצורה בהירה, תמציתית ומלאה. תענוג.

      היית מוסיף, להמחשה, שסוגי הפרישה (מוקדמת, חלקית, ממוזערת) מקבילים לסגנונות חיים של מי שזכו להכנסה שוטפת שלא מעבודה (פורשי צבא קבע שעובדים בחצי מישרה, נשות עשירים שעובדות במישרה חלקית, ובני עשירים שלוקחים חופשות ארוכות אחרי לימודים, בין עבודות וכו’).

  39. האינטרפרטציה שלך למיני-פרישות של טים פריס לא ממש מדויקת. הוא לא מדבר על העצות החלולות (והחסרות אחריות) של “Follow your passion”, בדיוק להיפך.

    הוא מציין את האפשרות החדשה שנוצרה עם הקמת האינטרנט של להקים עסק שרץ 24/7 בלי תלות בזמן שלנו, מה שלא היה קיים במודל של “זמן תמורת כסף” במאות השנים האחרונות.

    המיני-פרישות זה אפשרות שנפתחת כתוצאה מזה, זה לא תחליף לפרישה בגיל 67… במצב אידיאלי, אם אנו מצליחים לייצר הכנסה בלי תלות בזמן שלנו, אנו מפנים את הזמן שנוצר לפעילויות אחרות (ביניהם, האפשרות ל”פרישה מוקדמת”)

    במילים אחרות, בעידן שלנו יש לנו משאב שאנחנו יכולים להשקיע בנוסף לכסף – וזה זמן. יש לנו כיום אפשרות להשקיע את הזמן, ולראות תשואה למשך תקופה ארוכה, לעומת המודל ה”רגיל” של החלפת זמן בכסף (קרי, ברגע שנפסיק לספק את הזמן שלנו, כך נפסקת ההכנסה שלנו)

  40. האם מישהו מכיר איזה תוכנית להשקעה בניירות ערך שפטורה ממס?
    עצה אחת טובה כבר קיבלתי וזה קרנות השתלמות. כמו כן קיבלתי עצה להשקיע בהן רק במניות.
    אבל רק חלק מכספי נמצא בקרנות אלו.
    האם יש משהו נוסף?
    האם יש משהו לפנסיונרים?

    לרפאל:
    אתה יכול לתת דוגמאות של הקמת עסק באינטרנט שאני לא צריך להשקיע בו זמן?

  41. מאור1900

    לפחות בישראל בבפרישה מזערית אפשר להעזר במדינה:
    1. לעזוב תמיד באמצע השנה את העבודה, ולחזור לעבוד באמצע שנה – כך מקבלים החזרי מס (מס מחושב שנתי)
    2. חותמים בלשכת התעסוקה ומקבלים כסף מביטוח לאומי. (אפשר פעמיים ב 4 שנים, פעם שניה מקבלים 80 אחוז כסף)

    בעזרת 1 ו 2 ובהנחה שאדם הוא לא צרכניסט, החצי שנה הראשונה של החופש היא חינמית, בלי כסף.

השאר תגובה