בית » עצמאות כלכלית » לרסן את אינפלציית הזמן

לרסן את אינפלציית הזמן

“את כל אוצרותי אתן עבור רגע זמן”  –אליזבת הראשונה.

זמן הוא משאב מוגבל.

מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.

מכסת הימים שהופקדה ב”בנק הזמן” שלכם ביום בו נולדתם עומדת על כ-30,000 ימים, פלוס מינוס. בכל יום שחולף החשבון הזה מתכווץ בקצב של N-1.  כשתמה מכסת הימים – הסיפור נגמר ואתם מתים. בלי מסגרת אשראי, בלי מינוס, בלי הלוואות ובלי רחמים.

יש מי שמפרש את קוצר החיים כאישור לחיות כל יום ברהב רצוף אדרנלין, תוך העדפת ההווה המוחשי על פני העתיד חסר ודאות. “אכול ושתה כי מחר נמות,” הם אומרים, “קרפה דיים“!

בחברה צרכנית, המנטליות ההדוניסטית הזו בדרך כלל מוצאת ביטוי ברעיון שכדי למצות את החיים עד תום יש להוציא כמה שיותר כסף. אדם שנמנע מלבזבז כסף נתפס במקרה הטוב כמי שמשחית את זמנו לריק, ובמקרה הרע בתור קמצן או סגפן מאזוכיסט שנהנה להזיק לעצמו.

מאחר שרוב האנשים מעוניינים “לחיות טוב” בזמן המועט שהוקצה להם, רובם מעוניינים להיות עשירים (“עושר” כאן נמדד במונחים של כסף). אנשים ששואפים להיות עשירים מאוד לא יתנגדו לעבוד 60, 70 ואפילו 100 שעות בשבוע כדי להשיג את מבוקשם – והחברה בדרך כלל תתייחס לכך בהבנה ואף בהערצה.

כך נוצר מצב אבסורדי, שבו חברה הסובלת גם כך ממצוקת זמן מעודדת אנשים למכור את זמנם המועט ממילא בתמורה לכסף שאותו יוכלו לבזבז על מוצרים וחוויות. מפאת קוצר זמן, הם דוחסים את “החיים הטובים” לסופי שבוע עמוסים, לחופשה שנתית בת שבועיים, או ל-15~ שנות חיים שנותרו להם אחרי גיל הפרישה.

כיף גדול.

זוהי אולי הסתירה הפנימית המשונה ביותר בהתנהלותם של הצרכנים-קרייריסטים. מצד אחד הם מכירים בחשיבותו ובסופיותו של הזמן (“חיים רק פעם אחת”); מצד שני, במקום להגדיל את הזמן הפנוי העומד לרשותם, הם לא מחמיצים כל הזדמנות למכור אותו, להמיר אותו בכסף, בעוצמה, בתהילה. מבחינתם, הערך השולי של כל יחידת זמן קטן יחסית.

בדיוק כמו אנשי ה”קרפה דיים”, גם אני מושפעת מאוד מקוצר החיים. ההבנה שזמני קצוב ושיום אחד אמות הייתה ועודנה גורם מרכזי בעיצוב התודעה, הפילוסופיה וסגנון החיים שלי.

אלא שבמקום לנסות להיפטר מהזמן הפנוי שלי, אני שואפת להחזיק בכמה שיותר ממנו. מבחינתי, הערך השולי של כל יחידת זמן גבוה מאד. גבוה יותר מכל יחידת מטבע. גבוה מכדי שאבזבז אותן על שהות בקיוביקל אפוף ניחוחות מיקרוגל, סכינאות משרדית ופלורוסנטים מרצדים.

החירות הכלכלית שלי מתבטאת בראש ובראשונה בכך שאני לא צריכה למכור את זמני לאחרים. מאחר שאני מעדיפה להיות עשירה בזמן, ולא בכסף, אני מסרבת לסחור בזמן (כלומר, להשתמש בזמני כדי לעשות דברים שאינני אוהבת רק כי מישהו משלם לי) על מנת לממן דברים שאינני צריכה.

זמן > כסף. לכן עסקה כזו, בעיני, מטבעה אינה הוגנת.

זמני עלי אדמות אמנם מוגבל — אך מכסת הימים שנותרו לי שייכת לי בלבד. אני יכולה לעשות בה כל העולה על רוחי – לעבוד אם מתחשק לי, לא לעבוד אם לא מתחשק לי.

זו הסיבה שחסכתי כל כך הרבה והשקעתי את חסכונותי. ארגנתי את תזרים המזומנים שלי כך שכספי יעבוד במקומי וייצר את ההכנסה הדרושה לי למחיה במקום שאצטרך להתייצב במשרד ולצפות לתלוש משכורת כתגמול על צייתנותי.

הזמן טס כשלא נהנים

ועדיין, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שגם מי שששולט ב-100% מזמנו אינו בן אלמוות.

כשהיצע השקלים במחזור גדל (למשל, בעקבות צמיחה כלכלית או הדפסת כסף), ערכו של כל שקל קטן. זאת אומרת שכל שקל קונה פחות. התופעה הזו נקרא אינפלציה, והיא מסבירה מדוע המחירים עולים לאורך זמן.

על אותו משקל, אם T מייצג את סך כל הזמן שעברתי בחיי, או את “היצע הזמן” שחלף, הרי שככל ש-T גדל, כך כל יחידה של T שווה פחות. זוהי אינפלציית הזמן.

שעה אחת בגיל 35 “קונה” לי פחות ממה שאותה שעה “קנתה” לי כשהייתי ילדה בת 10.

ואכן, כתלמידה בבית ספר יסודי זכורים לי ימים שנראו כמו שבועות. חופשת הקיץ שארכה חודשיים בלבד דמתה בעיני הצעירות לעידן נצחי.

היום, ממרום שנותיי, אם אני לא עושה משהו שמרתק אותי, חודשיים עשויים לחלוף כהרף עין. פסיק תמים על ציר הזמן.

המשמעות היא שערכה היחסי של שעה היום תמיד יהיה שווה יותר מערכה של אותה השעה מחר. אם תרצו, זהו ערך הזמן של הזמן. זו הסיבה שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מרגישים שהזמן היקר שנותר לנו חולף מהר יותר.

אינפלציית הזמן היא תהליך טבעי. אי אפשר לעצור אותה בעזרת כלים מוניטריים. אבל אפשר לנסות לרסן אותה.

השלב הראשון בתהליך, כאמור, הוא לנסות להשיב לעצמכם כמה שיותר בעלות על זמנכם דרך עצמאות כלכלית ופשטות מרצון.  200 הפוסטים בבלוג הזה אמורים לסייע בכך.

השלב השני הוא לסגל את תפיסת הזמן הסובייקטיבית שלכם ולהאט אותה, כך שהזמן שנותר בידכם לא יאזל בן רגע.

אחד ההסברים לכך שתפיסת הזמן בילדות איטית יותר הוא שמוח הילד נמצא בתהליך מתמיד של גירוי ולמידה. התהליך הזה מתרחש במקביל להיווצרות בלתי פוסקת של קישוריות בין נוירונים חדשים.

ללמדך, שכשהמוח נמצא בשימוש פעיל ואינטנסיבי, קולט ומעבד מידע רב, הוא פועל בקצב מהיר יותר מהזמן הכרונולוגי. כתוצאה מכך, שבוע עשוי להרגיש כמו חודש תמים.

מנגד, כשהמוח נמצא בעיקר ב”מצב המתנה” ורק “הורג זמן”,  התחושה היא שהזמן טס. “מה, כבר אפריל!? מה לעזאזל עשיתי בשנה החולפת?  הממ, לא זוכר, כנראה שלא עשיתי שום דבר חשוב.”

אינטואיטיבית יהיה מי שיטען שהמצב דווקא הפוך, הרי “הזמן עובר מהר כשנהנים” ואילו דווקא כשמביטים כל רגע בשעון מתוך שיעמום  “הזמן לא זז”. זה אולי נכון בקבועי זמן קצרים, אבל כשמגדילים את קנה המידה, התמונה מתהפכת. את הזכרונות המהנים אנחנו נוצרים לאורך זמן ואף חווים מחדש, בעוד שאת תקופות השיעמום האיטיות אנחנו שוכחים כלא היו, והן נרשמות כזמן אבוד.

במבט לאחור, התקופות המעניינות ביותר בחיי היו אלה בהן רכשתי ידע חדש  – הלימודים, חלקים מסוימים בשירות הצבאי, הפרישה המוקדמת. התקופות הללו הרגישו כאילו נמשכו עשורים. אני זוכרת אותן במדויק, באופן חי ומוחשי, ברמת הצלילים, הריחות והמראות.

מנגד, שנים של שגרת עבדות-משכורת תאגידית בקושי נחקקו בזכרוני. אני זוכרת במעומעם עיסה אמורפית הנגרסת לאיטה במטחנת זמן, מתעוררת, מתלבשת, אוכלת, פקקים של בוקר, קוראת מיילים, נכנסת לישיבה, מכניסה טאפרוור למיקרוגל, דו”ח שבועי, מתעפצת, פקקים של ערב, רואה טלוויזיה, הולכת לישון. הימים נמסו לשבועות, השבועות לחודשים, החודשים לשנים. אילולא הייתי מתעוררת בזמן, הייתי מוצאת את עצמי בת 62 ועל סף בעיטה / פרישה כפויה, כמו צפרדע בסיר מים שחוממו בהדרגה עד לרתיחה.

כשאנשים נכנעים להרגלים, מתבצרים באזורי הנוחות ושוקעים באותה שגרה יומיומית קבועה, חד-גונית ורפטיטיבית, המוח מפסיק להשתנות. הם מפסיקים להתפתח, מפסיקים ללמוד דברים חדשים, לפתח מיומנויות חדשות, לשנות סביבות מחייה או להכיר אנשים חדשים.  זמנם הולך ומתקצר – לא רק  כרונולוגית, אלא גם סובייקטיבית.

כדי להימנע מגורל זהה, אני  משתדלת למלא את הזמן שלי בפעילויות מגוונות – פיזיות, חברתיות, התנדבותיות, אינטלקטואליות, פרקטיות  ויצירתיות. אני משלבת ביניהן לסירוגין. הרעיון הוא לגרות כמה שיותר אזורים במוח שלי, וליצור מה שיותר הזדמנויות ללמוד דברים חדשים.

כך אני מנסה להאט כמיטב יכולתי את תחושת הזמן הסובייקטיבית שלי. באופן יחסי לתקופה בה עבדתי, הזמן אכן עובר לאט יותר.

סנקה צדק

 לפני כ-2,000 שנה כתב לוקיוס אנאיוס סנקה, סטויקאן רומי ומהפילוסופים המבריקים שידעה האנושות, מכתב לחברו פאוליניוס. “על קוצר החיים” הייתה כותרתו.

טענתו של סנקה הייתה פשוטה: החיים אינם קצרים. ניתן לנו, למעשה, שפע זמן, אך אנו בוחרים לבזבז חלק ניכר ממנו על זוטות, ובכך אנו מקצרים את חיינו במו ידינו.

ככל שאני חושבת על כך, אני מבינה עד כמה סנקה צדק.

“החיים ארוכים דיים בעבור מי שיודע לעשות בהם שימוש נכון.” –סנקה. צילום: ויקיפדיה, ברישיון CC

לשם המחשה, נסו להעלות בדעתכם כמה דברים משמעותיים יכול אדם לעשות, למשל,  בפרק זמן של חמש שנים בלבד.

אותו אדם יכול להתחתן, להעמיד צאצאים, להתגרש ולהתחתן מחדש. הוא יכול לסיים תואר והתמחות.  הוא יכול ללמוד לדבר שפה זרה באופן שוטף. הוא יכול להצטיין בכל תחום שיעלה על דעתו. הוא יכול להקים סטארט אפ ולמכור אותו. הוא יכול לכתוב ספר. הוא יכול לעלות ולרדת 50 קילו. הוא יכול לטייל בכל מדינה בעולם.

במילים אחרות, גם אם תוחלת החיים של כולנו הייתה מסתכמת ב-40 שנה בלבד, עדיין היינו יכולים לעשות 5 או 6 מהדברים הללו. זה הרבה מאוד, אם נתחשב בכך שרוב האנשים יעשו לכל היותר דבר או שניים מהרשימה הזו במהלך 80 שנות חיים.

הבעיה האמיתית אם כן איננה “קוצר החיים”.

כשאנשים מלינים על כך ש”החיים קצרים מדי”, כוונתם לומר שבחייהם אין מספיק הזדמנויות לעשות דברים משמעותיים. זה מובן לגמרי אם אתה קבור במטחנת ה-8:00 עד 17:30. הטרגדיה היא שאנשים אינם מודעים לכך שבמו ידיהם הם מעצבים את חייהם באופן שיבטיח מינימום הזדמנויות. רובם, למרבה הצער, פשוט כובלים את עצמם לשורה אינסופית של התחייבויות שכופות עליהם לומר “לא”.

משך החיים לא נמדד בחיסור מתמטי של שנת הלידה משנת הפטירה. אורכם של החיים נמדד בתוכנם – במערכות יחסים, מעשים, סיפורים, הצלחות, כישלונות וזכרונות.

 אם אדם חי עד גיל 200 ומבלה 90% מחייו בשגרה מנוונת, הרי שאפקטיבית, תוחלת החיים שלו היא 20 שנה בלבד. לעומתו, אדם שחי עד גיל 100 ומשקיע 70% מחייו בפעילויות שיש בהן כדי לפתח ולגרות אותו, הרי שתוחלת החיים האפקטיבית שלו היא 70 שנה.

אם אינכם מצליחים לזכור הרבה מהשנים האחרונות, יתכן שהמוח שלכם פשוט לא חווה גירוי אינטלקטואלי או מנטאלי חזק מספיק. במקרה זה, הצורך בשינוי נעשה אקוטי.

ככל שאדם דואג לאפשר לעצמו הזדמנויות להתפתח, כך אפשר לומר שהוא חי זמן רב יותר. אחרת, הוא פשוט קיים.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

99 תגובות

  1. זה כל כך נכון .אני זוכר רק את השינויים שעשי תי בחיים העבודה במשך ה3 שנים האחרונות מתמצה ליום אחד.

  2. יפה, התגעגעתי לפוסטים האלו.

    • כן , גם אני.
      לגבי הזמן יש לזכור שהוא לא קיים באמת אלא כקונבנציה.
      ככזה כמו בכסף יכולה להיות בו אינפלציה. כלומר תחילה כל קונבנציה מועילה וסופה להיות מנופחת ביתר.
      ביקום יש מקצב.
      מקצב מולטיטוני נעים יותר לאוזן מאשר מונוטוני.
      מומלץ כמובן לזכור שכל שיא במקצב מודגש ע”י השפל והם באים ביחד.

      • אמנם השעון מתקתק שונה (באופן משמעותי) בעבור גופים הנעים במהירות יחסית מסדר גודל של מהירות האור, אבל לכל צורך מעשי (מתי פעם אחרונה נעתם קרוב למיליארד קמ”ש ביחס למישהו אחר?) הזמן אינו קונבנציה מועילה אלא תצפית עובדתית מאוששת היטב בדיוק כמו המרחב.

        זה לא בא להוריד מעצמת המטאפורות וכו’, אבל כדאי להעמיד דברים על דיוקם, לפחות מדי פעם

        • כנראה שנשאר חלוקים שחבל על הזמן.
          הזמן הוא תצפית משום ששמים סרגל( Ruler – רגולציה) כמו שעון אל מול מקצבים בטבע.
          אפשר לומר למקצב כיצד הוא נראה מבחינה חיצונית ולכן “מעשית” ופרגמטית אבל מומלץ
          למי שחווה דברים בצורה אינטואטיבית להתיחס ולזכור שאילו הרוצים לדייק גם חפצים לשלוט ב[מרחב] הפנימי האוטונומי.

  3. אני כל כך מסכים! בתור חייל בצה”ל המצב הזה שאתה רק “קיים”  בלי שום גירוי מחשבתי או למידת דבר חדש מתאר במדויק את רוב השירות שלי..
    אחת התובנות העיקריות שלי מהשירות הצבאי היא שאין לי שום כוונה לחיות בצורה כזו של עבודה-קניות-משכנתא-לחכות בסבלנות לפנסיה..
    אני רוצה להיות חופשי לעשות דברים שאני אוהב ומאמין בהם מבלי להיות כבול כל חיי למשרד נורולייטס ועדיין להמשיך את העבודה בבית.. אני רוצה להיות אם הילדים שלי, להשקיע בזוגיות, להתפתח כאדם, ללמוד לחקור ולא להיות חייב לתת חשבון לאף אחד חוץ מעצמי!
    הבלוג הזה הוא ללא ספק אור בקצה המנהרה בשבילי! מקום לחיזוק והכוונה מקום שמתאר ומשפט את התחושות שלי והופך אותן לראליסטיות פתאום.
    והפוסט הזה מתאר במדויק את התחושות שלי לגבי הערך העצום של הזמן המועט והיקר שלנו בעולם הזה.
    תודה רבה! זה פוסט מעולה!!

  4. שלום לך, אני מוצא עצמי מסכים עם הרעיונות שלך (עם רובם). ואולם הסכמתי עם הרעיונות (ודוקא היא) מביאה אותי למסקנה הפוכה משלך. מדוע שאכלה את מיטב שנותי (השנים הצעירות יותר) בעבודה ע”מ לצבור הון ממנו אוכל לחיות בהיותי מבוגר יותר? עדיף לעבוד מעט מאוד רק בקרים או רק אחה”צ להרויח מעט ולחיות ממשכורת זו בפשטות מרצון כך יותרו לי שעות רבות מדי יום.

    • ^^^ זו בדיוק המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש… לא לצבור כסף ולהשתמש בו כדי שאוכל להגיע למצב של פרישה מוקדמת, אלא פשוט לעבוד בעבודה קלילה שהיא תגרום לי סיפוק ונחת בחיים הנוכחים, וביתר הזמן להתפתח בתחומים שמעניינים.
      ללמוד להינות ולנצל את העכשיו והקיים, ואת המשאבים שקיימים בנו, כמו שנאמר “איזהו עשיר השמח בחלקו”.
      ולא לנסות לצבור עוד ועוד כסף לחיים שמי יודע אם הם יגיעו, ובאיזה מצב נהיה בהם.

      ועוד ציטוט חשוב:”החיים בעיקרם אינם אוסף הדקות והשניות העוברים עלינו במהלך חיינו היום יומיים אלא התוכן והמהות שאנו יוצקים לתוכם..” (יוני נתניהו)
      שנזכה למלא את חיינו בתוכן, תוך התחשבות ועזרה לזולת, והסתכלות מרחבית. זה בעיקר מה שיוצר את המשמעות בחיים לדעתי.

  5. אבל לא הסברת למה יש אינפלציה של הזמן. לי זה לא ברור. למה בגיל 35 הזמן “עובר יותר מהר” מאשר בגיל 20.
    אני כן מקבל את זה, שכשאתה יותר עסוק (לאו דווקא בעבודה: בללמוד לנגן, ללמוד לצייר, ללמוד שפה וכו’): הזמן יותר יקר לך. מאד הגיוני. אבל למה זה קשור לגיל? אם בגיל 60 אני יושב ובוהה בטלוויזיה, אז הזמן לא יקר לי. איך זה קשור לגיל?

    • אני לא יודע אם זו אכן כוונתה, אך כך אני מאמין: האינפלציה של הזמן נעה על פי האתגרים האינטלקטואליים שאתה מספק לעצמך (באינטלקטואליים אני לא מתכוון לכאלה של קריאה בלבד, אלא שגם מיומנויות טכניות יכולות להיתקל באתגרי חשיבה); היינו, אם תפסיק לדחוף מעלה ומעלה, האינפלציה תמשיך והזמן שלך ירד באיכותו ומכך לא תזכור אותו ולכן תחוש שהוא “עובר מהר מדי”. לעומת זאת, אם תנסה לאתגר את עצמך עוד ועוד, לדחוף את עצמך לכדי האדם הכי טוב שאתה יכול להיות ומקצוען בכל מה שאתה מתעניין בו, הערך של הזמן שלך יעלה – ולא במובן הכלכלי גרידא – אלא שגם הביו-פיסי, שכן האתגרים הבלתי פוסקים יגרמו לך להיות יותר מרוכז במשך יותר זמן; מכך גם תחוש האטה והתמקדות ביותר רגעים, התמקדות שלפחות על פי מסורות מהמזרח אותן אני חוקר, מספקות סוג מסוים של חירות ושחרור עמוק.

      • i beg to differ
        לגבי
        —————————————————————-
        “לעומת זאת, אם תנסה לאתגר את עצמך עוד ועוד, לדחוף את עצמך לכדי האדם הכי טוב שאתה יכול להיות ומקצוען בכל מה שאתה מתעניין בו ……”

        ו ….
        “התמקדות שלפחות על פי מסורות מהמזרח אותן אני חוקר, מספקות סוג מסוים של חירות ושחרור עמוק.”
        —————————————————————-
        לדעתי לפי חלק ממסורות המזרח האיתגור המתמיד לא מוביל לחירות ולחופש.
        למשל , מתחת לכל תרגילי הזן יש את הרעיון שככל שהתלמיד ינסה יותר הוא יהיה יותר מזויף
        ומצד שני גם [לא לנסות] זה סוג של לנסות.
        קיצור , אי אפשר לתפוס את זה ואי אפשר להיפטר מזה.

        כמו סכין שמנסים לחדד יתר על המידה נהיה קהה.

        • דבר ראשון, מה שכתבת – “לפי חלק ממסורות המזרח…” – כבר כלול במה שכתבתי, כי כתבתי שלא לפי כולן, אלא לפי חלק מסוים, בו אני מתעניין.
          הזן מאמינים בחופש מוחלט, מצב של נירוונה או איך שלא תבחר לקרוא לזה. מה שדיברתי עליו זו תפישת חופש שונה שיש, המכוונה בסנסקריט jivanmukti או jivanmukta ופירושו הוא חופש ביומיומיות, בלי צורך בלהפוך לנזיר ולהתנקות מ”זיופים”, אלא למצוא את האמת בתוך מה שכביכול מזויף. גם האמונה של האשליה והזיוף שיש לבודהיזם זה לא משהו שקיים במסורות שמעניינות אותי. אבל זה לא המקום לעסוק בפילוסופיה הודית.

          • ראשית , לפני ההברה שלך לא היה מובן כלל שדיברת על [חלק] ממסורות המזרח.

            “התמקדות שלפחות על פי מסורות מהמזרח אותן אני חוקר”

            ניתן להבין מהמשפט ואני הבנתי שאתה חוקר מסורות מהמזרח . ההקשר היה בנוסף לאסכולה הסטואית שהסולידית ציינה שמטרתה בין השאר להשתוקק שלא להשתוקק ושע”י האתגר המתמיד להגיע לידי המידה הטובה החכם הסטואי נהיה חסין מפני אסון.
            נראה כאילו אתה רוצה לסגור מעגל מערב-מזרח – נגד זה מחיתי בעדינות.

            ” זה לא המקום לעסוק בפילוסופיה הודית”. – זאת כבר קביעה , אני לעומת זאת חושב שיש מקום לדיעות בזירת התגובות וכך היה כאן מאז ומעולם במיוחד אם בפוסט הועלתה האסכולה הסטואית . כמובן שאכבד את רצונך אחרי שאסיים להגיב תגובה זאת.

            בכל מקרה לידע כללי לפי הבנתי בזן לא מדברים על חופש מוחלט (אפשר להבין מתגובתי לעיל) המונח שהם משתמשים בו סאטורי וזאת תחושה שמתקבלת עם ההפנמה וההבנה (במונחים הודים)שהנירוונה והסאמסארה חד הם.

    • הטענה שלי היא שיש קשר ישיר בין “קצב הפעילות” של המוח לבין תפיסת הזמן הסובייקטיבית. ככל שהמוח מתאמץ יותר / עובד בקצב מהיר יותר, כך תפיסת הזמן הסובייקטיבית איטית יותר מהזמן הכרונולוגי, ולהיפך. ילדים שמתפתחים כל הזמן חווים את העולם לאט יותר, בעוד שאצל מבוגרים ש”נתקעים” במקום מסוים (שם קוד: גיל 25) ולא מתפתחים ממנו הלאה, הזמן עובר מהר יותר.

      הסבר חלופי הוא כמובן יחסיות הזמן. אחרי הכל, שנה אחת מהווה 10% מסך כל חייו וחוויותיו של ילד בן 10, אך רק 2% מסך כל חייו וחוויותיו של גבר בן 50. מובן שהאחרון יתפוס שנה אחת כפרק זמן קצר יותר מהראשון.

      • קוטר פנינה

        סולידית, מזל גדול שהכרתי אותך. תענוג! את נותנת לי כח! תודה.

      • מדליק.
        אגב ביסוס מדעי לעיקרון של “אינפלצית הזמן” יש בספר “המוח הגמיש”. ממש מומלץ לקרוא!

  6. הפוסט הטוב ביותר שלך עד כה. אל תעצרי בו. כל הכבוד.

  7. Millions long for immortality who don’t know what to do with themselves on a rainy Sunday afternoon.

    Suzan Ertz

  8. אחד הפוסטים הטובים שקראתי, הוא מתאר היטב את ההרגשה שלי בחיים.

  9. פוסט מקסים, מעניין, נותן זוית חשיבה שונה. שאפו לסולידית, אהבתי מאוד!

  10. כל כך כיף לקרוא! דברים שחשבתי עליהם בעבר, אך את נתת למחשבות הסבר במילים ברורות.. תודה!

  11. שלומי שלום

    אז לא הבנתי, מתי את מוציאה את הספר?

  12. מרשים! פוסט מעמיק ומצוין!
    בתור אחד שכבר בפרישה, הייתי שמח לראות יותר פוסטים כאלה בסגנון פילוסופי, מאשר הפוסטים היותר “פרקטיים”. אני חושב שזה גם יעזור הרבה יותר לאנשים. הרי אדם שיש לו סיבה ‘למה’ לחיות יכול לסבול כל ‘מה’.. או משהו כזה 😛
    הפילוסופיה היא זאת שמעצבת את המטרות וההתנהגות, ואני מאמין שאם לאנשים תהיה מטרה ברורה יותר וסיבה לנהוג בצורה אחרת, הרי החלק של הלימוד על “איך” להגיע לזה יהיה פשוט יחסית (יש מספיק מידע באינטרנט ובפרט בבלוג הזה).

    • עובדיה שיקרצי

      חצי מהחיים אנו אומרים מוקדם מדיי בחציהשני מאוחר מדיי,מאז שגיליתי את עכשיו אני מאושר!
      מצורף שירו של פבלו נרודה על הנושא

    • יש אנשים שהפוסטים הפילוסופיים מרתיעים אותם, והם רוצים לקרוא בעיקר על תמהיל נכסים להשקעה 🙂 אחרים מעדיפים שאכתוב על דרכים לחסוך יותר… ניסיתי לפתור את הבעיה הזו בפוסט “אז מה מביא אתכם לדוג’ו שלי” ללא הצלחה מיוחדת. אני חושבת שהפתרון הוא שאמשיך לכתוב על הכל בהתאם למוזה. עדיין, הפילוסופיה חשובה לטעמי משאר הנושאים, מפני שהיא עונה על ה-“למה”.

      • התמהיל הנכון בטח נמצא במקום כזה או אחר באמצע 🙂
        אני, באופן אישי, נהנה מאוד מכל סוגי הפוסטים, כל אחד מהם מסב לי הנאה באופן אחר מהשני.
        לכן, אם דעתי נחשבת למשהו, הייתי שמח לראות גם פוסטים פילוסופים וגם פוסטים “פרקטים” ואפילו סוגים אחרים 🙂
        כל הכבוד והמשיכי כך!

  13. ועדיין את מניחה שמשמעות החיים היא לעשות דברים שאין להם שום תוחלת. מה זה משנה מה למדתי, או עשיתי בחיים אם בעוד X שנים הכל ייעלם ויהיה כאיננו. מה זה שווה? האם כל מה שאנו עושים בעולם זה לחיות? ליהנות? לנצל זמן? או שאולי דווקא אותו אדם שעובד במקום משמעותי, ותורם לעולם גם אם עבודתו היא “משעממת” הוא זה שלחייו ישנה משמעות גדולה יותר. או שאולי אותו אדם שמתנדב בזמנו החופשי, או אותו אדם שמגדל מספר ילדים ומפיץ את המאגר הגנטי שלו לדור הבא, ועושה “חיים” במובן רחב יותר. אולי יש מה שחשוב בעולם זה פיתוח האישיות והמידות, אולי לימוד התורה, והעזרה לזולת. אולי למרות הצורה שבה את מנצלת את זמנך, את מפספסת בגדול ומכלה את ימייך בשטויות?

    • אתה לא חושב שהיא יצרה בלוג מאד משמעותי שעוזר לזולת?

    • וואלה.
      אני לא יכולה להסכים עם המשפט “את מניחה שמשמעות החיים היא לעשות דברים שאין להם שום תוחלת”, עדיין הבלוג הזה עוזר הרבה לעולם וזה ע”פ הערכים שלי דבר שיש בו הרבה מאוד תוחלת.
      אבל אתה (גלעד) צודק שאם התוחלת המתמצה במיצוי ההנאה מהחיים, וכאן אין הבדל בין מיצוי ההנאה מהבחינה האינטלקטואלית או מיצוי ההנאות הפיזיות, אז באמת אין לזה תוחלת.

  14. מסכים, אבל:
    איך זה מסתדר עם תחבורה ציבורית שמבזבזת זמן יקר כשיש אלטרנטיבה (ובמקרה אין פקקים)?
    איך זה מסתדר עם לנקות את הבית לבד (רק אני שונא את זה במיוחד?)
    איך זה מסתדר עם קניות שאינן באינטרנט (שגם חשופות לפיתויים של חנות) מול התקורה הקטנה של דמי משלוח?
    ברור שבהנחה שיש לך את הכסף להרשות את זה לעצמך בלי לפגוע ב- FU MONEY…
    פשוט צריך לכוון טיפה יותר גבוהה ולחסוך עוד קצת כדי לחיות בניצול זמן מייטבי!

    • למרות הבזבוז המחפיר של מולטיטסקינג בימינו, בכל זאת ניתן לחשוב על צורות בהן אתה “דוחס” את הזמן כך שהערך שלו עולה, למשל:
      תחבורה ציבורית – זמן טוב לקריאה ולמידה. בדרך הביתה זה גם עושה חשק להמשיך כשמגיעים.
      לנקות את הבית – זמן טוב להאזין למוזיקה חדשה או לaudiobook כלשהו, או סתם הרצאה; בנוסף, זה מסיח את הריכוז מהפעולות שאתה שונא – הניקוי.
      תחשוב על זה כמו כריך: יקח לך יותר זמן לאכול לחם ומרכיבים בנפרד, וגם חלקם יהיו פחות “מעניינים” בפה כשתאכל אותם. לעומת זאת, אם תאכל אותם יחד בכריך, תהנה מהשילוב של הטעמים, וגם תחסוך בזמן. אז אותו הדבר, רק עם פעולות בחיים.

  15. הי נעצר לי הפוסט. חייבת לסיים במה כן עושים.

    • היי, למה את מתכוונת? האם את קוראת דרך הנייד?

      • סתם אחת

        אני לא היא אבל כשאני נכנסת לבלוג מהנייד אני לא יכולה לקרוא אותו, השורות נקטעות לפני הסוף והקטיעה קיימת גם כשמגדילים ומקטינים את התצוגה

        • נכון, עד לפני כמה זמן היה ניתן לקרוא מהנייד בלי בעיה. עכשיו כל השורות קטומות בקצה השמאלי שלהן.
          הרקע האפור בצד ימין משתלט על המסך

  16. פוסט מעולה ונכון!

  17. “… לא יימצא אדם השש לחלוק את עושרו – אבל את חייהם מחלקים כולם לכל דורש! הם קופצים ידיהם בשמירה על נכסי אבותיהם – אבל כשהדבר מגיע לבזבוז זמן הם מתגלים כפזרנים הגדולים ביותר בעניין היחיד שבו הקמצנות ראויה לכל שבח…”
    (סנקה, “על קוצר החיים”)

    השילוב המושלם בעיניי הם חיים של משמעות בתקופת החיים הקצרה שקיבלנו יחד עם יצירת חופש מקסימלי. האדם המתכנן את חייו היטב יכול להגיע לנקודת השילוב הזאת, לרוב אתה זוכה באחד מהשניים (או באף אחד מהם) – או שאתה יוצר דבר בעל משמעות וימיך חולפים בעבודה, או שאתה בחופש, אך אינך יותר דבר משמעותי.

    פוסט מאיר מחשבה. תודה.

  18. סולידית יקרה.
    את חייבת להוציא ספר. מקבץ של מיטב הפוסטים הקיומיים שלך (אני מתחבר אליהם יותר מאשר אל הכלכליים בלבד) כמו הנוכחי, יכול להיות רב מכר, לא פחות מספרי הגות פופולריים אחרים. במקומך, הייתי גם שוקל תרגום לאנגלית. ואני כותב לך את זה כאחד שקורא הרבה (מאד) ספרים.

  19. החיים חושבים אחרת….

    1. גיל התמותה בישראל הוא גבוה. מאוד. ואינו “קצר”

    “מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.”

    ישראל בין המדינות בעלות שיעור תוחלת החיים מהגבוהים בעולם.

    מפתיע? זה המצב.

    2. אם המדובר, על אנשים שעובדים בשכר נמוך, ואז רצים לקנות קשקושים ולכלות את כספם על מירוץ המינוס, אולי יש מקום לתיאורי עכברים ופלורסנטים….

    3. המחקרים שמוכרים כיום, הם שהאושר, ההגשמה העצמית,שמחת החיים, באים מ………….

    א. משפחה
    ב. עבודה.
    ג. מעגל חברתי.

    4. כן כן, בדומה לעולם ההשקעות שאת המיסתורין שלו קורעת מעת לעת הסולידית, ומראה שהדברים פשוטים,
    מתברר שהאושר הוא קל להשגה.

    מי היה מאמין שארוחת שישי בערב עם כל המשפחה, באופן קבוע, תורמת לאושר של כל בני המשפחה הרבה יותר מדברים רבים אחרים…

    משפחתיות, ילדים, התכנסויות משפחתיות קבועות הופכות אנשים למאושרים, ומאריכה חיים.
    אלו ממצאים מחקריים, לא הבעת דעה או פילוסופיה של הכותב.

    עבודה- בינות הפלורסנטים, יש אנשים שלא רק מעבירים ניירות מכאן לשם… שהעבודה היא עול עליהם. להיפך, הם מרגישים שהם עושים שינוי. שהם חלק ממערכת משמעותית.
    והם לא צריכים להיות מדענים מהשורה הראשונה שהרגע קפצו מהאמבטיה עם קריאת “אאוריקה”, הם סתם יכולים להיות בעבודות שעושות שינוי.או בעלות משמעות.

    בדרך כלל עבודות שעושות שינוי לאחרים מאחריהן עומדים אנשים מאושרים.
    לא ההתרכזות בעצמך מוליכה לאושר.
    ואלו לא מקרים נדירים.. או דמויות מפורסמות… לא תאמינו, במרבית המקרים, זה השכן את השכנה ממול…
    זו יכולה להיות גננת בגן ילדים, שעושה שינוי וכאמור, מגוון בעלי תפקידים שמרגישים שהם, עושים את העולם טוב יותר. ולו בקצת. וכאלה… יש רבים.

    עבודה עושה אנשים מאושרים, ו……. מאריכה ימים.

    ושוב, אלו עובדות שעולות ממחקרים.

    3. מעגל חברתי- ככל שהוא הדוק יותר, האנשים מאושרים יותר. בפעם הבאה שתקראו כתבות רעל על “הליכלוך שנשאר אחרי המנגלים” תזכרו, שיש מי שיאסוף את הלכלוך, ושהעיקר, שמהמנגל הקטן, יוצא אושר גדול ואנשים בריאים יותר.

    4. משפחה-ילדים-עבודה-מעגל חברתי, קומבינציה מנצחת.
    זה לא שולל פתרונות אחרים למי שלא בנוי לזה, רק לזכור שאלו האחרונים, הם המיעוט, לא ההיפך. מרבית האנושות בריאה יותר בשילוב הזה.

    שאר ספרי “האושר” והדרך איליו, בדרך כלל עושים את המוציא לאור מאוד מאושר, וכידוע … אין בספרים אלו הרבה תועלת. כי האושר, הוא פשוט.

  20. יפה! יצירת הזמן היא על יד יצירת יותר אירועים משמעותיים בחיינו, ויצירת אירועים בחיינו היא ע”י מודעות ושימת לב למה שקורה לנו בכל רגע ורגע. אנשים ההולכים ופניהם נעוצות בסמארטפון מאבדים את כל המפגשים והמראות עם אנשים אחרים. אנשים אחרים הם האוצר הגדול ביותר שיש לנו בעולם הזה. עוד על “בנק הזמן” בסיפור “מומו” של מיכאל אנדה.

  21. בגלל פוסטים כאלו הגעתי לכאן.. אחד התמרורים שנתקלים בהם ויכולים לשנות חיים.

    לא לגמרי הבנתי את ההבדל מבחינתך בין להתפתח אינטלקטואלית בזמן שלך לבין להתפתח אינטלקטואלית בעבודה מהנה במשרה גמישה לצורך העניין.

    כמו כן משהו לא מסתדר לי. הילדות דווקא זכורה לי כזמן איטי ולא מלא בפעילות והספק. כמו בשיר של זלדה

    הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי

    עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר,

    פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת

    וְחַגִּים.

    פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

    יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בְּסִירָה

    שֶׁל זִיו,

    שָׁטוֹת אַט-אַט

    בְּדוּגִית הַשָּׁלוֹם

    עִם הַיָּרֵחַ וְעִם הַמַּזָּלוֹת.

    אולי יש כל מיני מימדים של זמן וחוויתו.

  22. המחפשת

    “תפוס במערבולת העסקים וההתחייבויות, כל אחד צורך את חייו.
    תמיד בחרדה מפני מה שיקרה ומשועמם ממה שבידיו.
    מי שלעומת זאת מקדיש כל רגע מזמנו לטיפוח גדילתו,
    מי שמתכונן לכל יום כאילו מדובר בכל חייו,
    אינו ממתין בתקווה למחר
    ואף אינו חושש ממנו”

    (סנקה)

  23. תודה רבה על תובנות מחכימות ומפליאות .
    בזכותך התוודעתי לסנקה.

  24. פוקח עיניים.

    ולפחות כשאני קורא את הפוסט הזה לאור הפלורסנטים המרצדים אני מרגיש שטיפה החזרתי לעצמי את הזמן…
    עד שבסוף הוא גם יחזור להיות שלי.

  25. כל מילה בסלע. תודה על פוסט מרגש

  26. שאפו לשי. …וגם , או(עם זאת), תוחלת החיים המתארכת יוצרת חיים שלרובנו אחרי 80 -90 קשה להעריך או להנות מהם, מרוב מכאוב ומגבלות. המדע והרפואה מחזיקים בחיים אנשים שחלקם קץ בחייו ולא מעז להודות . על אחת כמה וכמה במדינת היהודים בה החיים קודש . אני מחכה לפוסט שיתמוך בצמצום הילודה מחד ובאפשרות ההומנית לסיים חייך מבחירה ולאו דווקא לחולים סופניים ,מאידך .זהו לדעתי, מותר האדם.

  27. מדוייק!

  28. קפבלנקה

    פוסט אש.
    מורכב, מורכב.

  29. מרתק ומדויק ביותר.
    תודה רבה על שיתוף התובנות.

  30. קראתי את הפוסט.
    קמתי מהכסא, הודעתי במשרד שאני יוצא, והלכתי לרכב על אופניים ביער בן שמן.

    • חחח! גדול! מניסיון כשאתה חוזר למשרד והכל בסדר – זה לא באמת קרה 😉

  31. שלום לך שאלה על ira בררתי במיטב ואינני מבין איך את מושכת סכום למחייה בכל פעם מקופת ה ira כי לדבריהם אם מושכים סכום כלשהו בניסויים מהקופה הזו. היא נסגרת ואז נפתחת חדשה במקומה!!! מה ככה את עובדת עם ה ira שלך? אולי תכתבי פוסט שיעשה סדר אמיתי עם איך באמת עובדת הקופה הזו כי בבתי ההשקעות יש בלגאן בהסברים שלהם כי את כותבת משהו אחד והם אומרים משהו הפוך!! נכון שכתבת פוסט בעבר אבל במבחן המציאות זה לא כך

    • ראשית, IRA או לא, אפשר למשוך כספים מקרן השתלמות אחרי 6 שנים. אישית, אני לא נוגעת בחסכונות הפטורים ממס שלי, ההיפך, אני מתנגדת נחרצות למשיכת כספים ממהם אלא בשלב מאוחר מאוד של החיים. את הכסף למחייה שוטפת אני אני מושכת מהחשבון החייב במס, וספציפית מפלח המזומן באותו תיק.

      • זאת אומרת שיש לך קופת גמל או קרן השתלמות מנוהלות עצמאית דרך ira בהן אינך נוגעת ובנוסף יש לך חשבון השקעות רגיל בבנק או בחברת השקעות מסויימת שהוא כן חייב במס רווחי הון שמנוהל לפי שיטת הארי בראון שיטת ארבע הפלחים ולפני כל משיכה ממנו את מעבירה את הסכום הדרוש לפלח של הקרן הכספית שממנה המס נמוך יותר.? אבל אם מכרת למשל אגח ברווח אז בחשבון הזה את תשלמי מס רווחי הון! אני רוצה להבין איך מתבצעת התנהלות נכונה של מי שרוצה לנהל תיק בעצמו ולחסוך תשלומי מס בזמן משיכה החוצה של חלק מהרווחים. קצת איבדתי את הכיוון שלך כלומר אם את מנהלת ira אז זה במסגרת גמל או קרן השתלמות ולזמן ארוך, אולם מה בנוגע לתיק השקעות רגיל בסגנון הארי בראון.? האם ניתן לנהלו דרך ira ……..תודה על תשובתך

  32. פוסט מבריק של הסולידית; אהבתי מאד, ואני אוהבת את זלדה, וכמו-כן את הדיון הפילוסופי.
    כדאי לזכור שראשית הרעיון, כלומר הפילוסוף-הוגה דעות ואחריו המעשה; גם לפי חז”ל “סוף מעשה במחשבה תחילה”.
    הרעיון קורם עור וגידים והופך למעשי\פרגמטי.
    יש הרבה סוגי בודהיזם, עקרונית יש קווים דומים אבל לא מדויקים בין הסטואה לתורת הזן; בשני המצבים “האני” נדרש להתפשט מהאגו שלו, ולהתאחד עם הקוסמוס\החוויה המיסטית, אורח חיי היום יום של המאמינים דומה.
    בודדים מגיעים לחוות את החוויה המיסטית, אם בכלל, ומתאמנים כל ימי חייהם כדי להגיע לאיחוד עם המטאפיזי .

    • היי פאטיה.
      אם כבר יצאתי טרחן בפוסט הזה ארשה לעצמי לציין שבזן (לפי הבנתי ,כמובן) “האני” לא נדרש להתפשט מהאגו שלו מאחר ולמעשה אותו “אני” לא קיים אלא לצרכי קונבנציה. מאחר והוא לא באמת קיים קצת קשה לדרוש ממנו דברים.
      ההנחה היא שמראש ה”אני” הוא חלק בלתי נפרד מהקוסמוס אלא שה”בעיה” (*) שהאובייקט בדרך כלל
      לא מודע לעצמו כפי שהאש לא יכולה לשרוף את עצמה והתער לחתוך את עצמו.

      (*)בעיה במובן של לא באמת בעיה 🙂
      כלומר אם ה”אני” יתעקש להתפשט מהאגו של ולהתאחד עם הקוסמוס אף אחד לא יפריע לו 😉

  33. אל ניניו

    פוסט נהדר!! תודה! אחד הטובים בבלוג…

  34. יש חוליה חלשה אחת בהשקפה שאת מציגה.
    עם רוב הדברים אני בסה״כ מסכימה, אבל הנקודה האחת שבעיני לא מחזיקה מים היא הדגש על ״פעילות מרתקת״.
    ממרומי 35 שנותיי שלי, הדברים שהכי פיתחו, גירו, וקידמו אותי כאדם – לא בהכרח היו מהנים, או מרתקים (בזמן אמת). למעשה ההפך הוא הנכון. לפעמים הדרך לשלב המרתק חייבת לעבור בתקופה ארוכה של אימונים משמימים של טכניקה בסיסית. לפעמים הלמידה של עולם חדש שלם כרורכה בלא מעט דם יזע ודמעות – בדיעבד אתה מבין כמה צמחת מתוך זה, אבל בזמן אמת אתה רק צורח ״תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת״ :-).
    התקופה בחיי הבוגרים שבה הזמן עבר להתנהל בקצב שונה לחלוטין, שנחקקה בזיכרוני ברמה של מה עברתי יום ים ושעה שעה, היתה השבועיים הראשונים שלאחר הלידה הראשונה שלי. מבחינת החוויה השבועיים הללו היו כמו שנה. אני זוכרת שנכנסתי אז לאוטו לראשונה אחרי הלידה – אחרי הפסקה של שבועיים – ולפתע לא הייתי בטוחה אם אני זוכרת איך נוהגים, עד כדי כך הרגיש לי שעבר מליון שנה….להגיד שאלו היו שבועות היה מהנים או מרתקים?לא, אלו היו שבועות קשים בטירוף. אבל אין ספק שזה היה פרק למידה אינטנסיבי מאין כמוהו.

    • היי. אני מניחה שזה קשור לטיפוס האישיות שלי. בתור אינטלקטואלית היפר-רציונאלית (INTJ במודל מיירס בריגס, בדגש על ה-NT), אני מודדת פיתוח אישי במונחים של ידע, מיומנויות ויכולות חדשות שאני צוברת. טיפוסים אחרים יעריכו דברים אחרים (לדוגמה, לפגוש אנשים חדשים, לטייל בעולם וכן הלאה). אני חושבת שכל שינוי רדיקאלי של דפוס החיים מתועד ונרשם במוח – לידה היא אירוע משנה חיים ולכן מה שאת מתארת לא מפתיע מאד.

      • גם אני טיפוס ראציונאלי-שכלתני, ודווקא בגלל זה אני חושבת שפיתוח אישי שאיננו מהסוג של ידע ולמדנות הוא משמעותי יותר עבור שכמותי: כי הוא מהווה יציאה גדולה יותר מאזור הנוחות שלי. ובגלל זה גם מרגיש יתר קשה ופחות מהנה, לפחות בהתחלה.

    • זאת נקודה מעניינת וחשוב להבין אותה. את אומרת שחוויה מסויימת לאחר תקופה רוטינית/שיגרתית היא שחוקקה אירוע בזכרון שלך. אפשר לראות את זה מהצד השני – אולי אירוע שונה לחלוטין ממה שהיית רגילה אליו הוא שנחרט אצלך בזכרון. יש מצב ?

      אני חושב שאצל רוב האנשים, חוויות ששונות מחיי היום יום הן שייזכרו למשך שנים ואולי אפילו למשך כל החיים. אצלי ללא ספק חוויות חד פעמיות, מרגשות ובלתי שיגרתיות ייזכרו לשנים, ויש מצב שאפילו יותר – כמו למשל נסיעה בטרמפ עם חבורת טרוריסטים מהחיזבאללה, צמח שהציל את חיי בשנייה האחרונה ושיתוק שרירים במרכז יער טרופי. אלה אירועים קצרים ואולי בגלל שהם כל כך שונים מחיי היום יום הם נשמרים אצלי בזיכרון.

  35. אני מפיץ שינוי שאומר במקום “חבל על הזמן” להגיד חבל על הפנאי

  36. ברלינאית

    יש מצב שנקרא flow שחוקר בשם ( הלא יאומן ) של csikszentmihaliyi כתב עליו מספר ספרים … זה מצב בו אתה שקוע לחלוטין בעשייה וחווה הנאה מאד גדולה ..ותחושה של היותך אחד עם העשייה…
    לענייננו הוא חקר וראיין אנשים מצליחים בתחומים שונים ( מדע, אמנות פילוסופיה וגם ספורטאים מטפסי הרים וכו…) וגילה שאחד המאפיינים של מצב זה הוא דווקא זרימה מאד מהירה של הזמן בעת הפעילות המאתגרת..
    בזמן flow אנשים מרגישים שהזמן טס.. שעות חולפות מבלי שישימו לב אליהן..הם שוכחים לאכול ולשתות אדישים לגירויים חיצוניים וכו….
    זה לא בהכרח סותר את הטיעון של הפוסט.. כי את מציינת שתחושת זרימת הזמן המהירה יכולה להתאים למרווחי זמן קצרים יחסית .
    ממחקרים שקראתי בנושא ( די מזמן בלימודים לתואר הראשון ) הממצאים לגבי הקשר בין התפיסה הסוביקטיבית של מהירות הזמן החולף ומידת המורכבות והאתגר במשימה היו סותרים.. חלק מצאו שזמן חולף מהר כשאתה עסוק במשימה מורכבת וחלק שהזמן עובר .ל…א…ט…

    ד.א מצב של flow יקרה רק כאשר המשימה מעט גבוהה מהמיומנות שלנו… צריך שם פער אופטימלי.. לא גבוה מדי ( אז תהיה חרדה ותסכול ) ולא פער שלילי ( שיגרום לשעמום..)

    כמו שכתבת אני מניחה שהסבר חלקי למעוף הזמן המהיר קשור למונוטוניות ולאוטומטיות שעלולות להשתלט על פעולותינו .. זכור לי זוג חברים שבעבר נכנס לקבוצה ברוח גורודייף.. אחד התרגילים המנטליים וההתנהגותיים שהיה עליהם לתרגל היה להפסיק להתנהל “באוטומט.” . ומכיון שההמלצה הזו לא ברורה לגמרי לחלק מהאנשים היה עליהם ממש לעשות תרגילים מוזרים כגון להתחיל שיחה עם חבר בטלפון ואז פתאום לנתק.. או נניח ללכת ברחוב ואם הם רואים מישהו שהם מכירים ושמחים עקרונית לפגוש אז לעבור מיידית לצד השני של המדרכה.. אני זוכרת שבזמנו התרגילים האלו נראו לי פסיכים לגמרי..כל כך פסיכיים שהתחלתי לקרוא את כתבי גורודייף.. שאחד הטיעונים שלו היה שכדי לחיות חיים מלאים על האדם “להתעורר” ולהפסיק לחיות כמו זומבי. מתוכנת.

    תודה על הפוסט
    הלוואי והייתי יכולה לנהל עם החברים שלי שיחות בנושאים כגון אלו.. בכל פעם שאני מנסה אני מקבלת מבטים עקומים…
    אולי הייתי צריכה להישאר באקדמיה… או להישאר בת 25….

    • יש ויכוח האם תקופה משעממת חולפת סובייקטיבית לאט או מהר ולהיפך.

      לדעתי ומניסיוני האישי בחלק מהשירות הצבאי ובעיקר מרוב שנות העבודה, כאשר יש חזרתיות ואין למידה של דברים חדשים והתנסויות חדשות אז תוך כדי הפעולה המתמשכת הזמן נמתח כמו מסטיק ויש תחושה לא נעימה של בזבוז משווע של זמן יקר. לאחר מעשה התקופה הזו כנראה מתויגת כלא נעימה בעליל ולכן מגירתה נסגרת והחוויות שלה לא נזכרות בקלות, כנראה כדי להקל, ולכן סובייקטיבית יש התכווצות מהירה שלה כאילה הייתה ימים אחדים. קצת מזכיר את עבודת יעקב עד שזכה ברחל. “והיו בעיניו כימים אחדים…” כלומר תוך כדי הוא חשב על רחל ולכן נהנה והזמן חלף. לאחר מכן זה בטח היה כ”כ משעמם שזה תויג כימים אחדים. פרשנות אישית שלי.

      ולהיפך, תקופה מעניינת מלאת חוויות ואתגרים דורשת הרבה CPU להתמודדות ולקטלוג (איש מחשבים אנוכי, בין עבודות כבר מספר חודשים והפוסט נוגע מאוד) ולכן מעכבת תהליכים שעוקבים אחרי קצב הזמן ולכן נראה שהזמן טס. לאחר מעשה המגירה שבה החוויות אוחסנו נגישה מאוד וגם עמוסה בתיאורים ולכן נראה פסיכולוגית שהיא ארכה זמן רב.

  37. אם לדעתך אין כלום אחרי החיים האלו, אס “אכול ושתה כי מחר נמות” נשמע הכי הגיוני, לא כן?
    למה ללמוד מהימנויות חדשות אם מחר נמות עם כל המהימנויות שלנו?

  38. אחד שעוקב

    מעבר לחשיבה הפילוסופית המופשטת, בתכלס מה שנקרא – לא הבנתי איך קדושת הזמן מסתדרת עם קו המחשבה של הפורום של הסתמכות עצמית וחוסר היעילות שזה מביא. אם בשעה אני יכול להרוויח מספיק בשביל חצי יום של מנקה, לא עדיף לי לעבוד שעה ולתת למישהו אחר לנקות חצי יום? עדיין ישארו לי 4 שעות פנויות. כנ”ל לגבי תחבורה ציבורית שמבדינת ישראל לפחות היא בזבוז זמן נוראי, הכנת חומרי ניקוי בבית ושאר דברים בכיוון הזה, אשר כשלעצמם הם אולי הגיוניים אבל אם שמים אותם אל מול אלטרנטיבה “יעילה” יותר מונחי זמן וכסף הם כבר ממש לא הגיוניים. אשמח לתשובה

  39. כל עוד בן אדם חי, צריך לשאוף לחיות את חייו באיכות חיים הכי טובה שאפשר, אין לזה חוקים, כל אחד על פי הנטייה או הטבע שלו והנקנה , זה מה שמחזיק מהתחלה ועד הסוף, אחרת הוא עשוי למצוא את עצמו, משועמם, לא מסופק, קנאי, רודף כבוד, עבד לכסף, עבד לאוכל, עבד לתשומת לב, למשאלות ליבו וכדומה.
    אכול ושתה, כי מחר נמות, זה פתרון שלא מחזיק סיפוק ועניין, אלא לטווח של תענוג לרגע אשר מתנדף מיד, ונשכח כלא היה, וככל שמתאמצים לבלוע את כל העולם בבת אחת, כך העולם בורח מאיתנו, וזה מתסכל מאד, לחוש תסכול תמידי בלי יכולת להגיע לסיפוק זה באמת לא נעים…

    מדוע אנשים רוצים שחייהם יהיו בעלי משמעות: שתהיה להם סיבה לחיות, ליצור ולהנות מדברים ערכיים שמלווים אותם במהלך כל ימי חייהם.
    אכול ושתה, זה לנסות לבלוע את החיים מהר, בקלות ובמלוא עצמתם, שאדם לא מסוגל להכיל את זה, אלא לרגע עצמו, ומיד נעלם,

  40. גאי, קודם כל אתה לא טרחני, שנית האמירה שלך זן ואין בו מקום לאגו או לאני.
    הסתבכתי 🙂

  41. ואו. תודה רבה. הפוסט הפילוסופי שלך שהכי נהניתי ממנו

  42. פוסט מדכא לאללה, הזמן טס, אנחנו מזדקנים, כולנו נמות בסוף, לא צריך להזכיר את זה כל הזמן. הרבה יותר נחמד כשאת כותבת על קרנות נאמנות, אג”חים וזהב, מסיט את המחשבות לכיוונים אחרים.

  43. יחי הפוסטים הפילוסופיים.
    לא השתכנעתי באשר לאי שיוויון זמן וכסף, הגם שבכתיבה הכיפית לקריאה, האנלוגיה בין זמן לכסף (אינפלציה כמשל) רק מוכיחה כי יש שיוויון מסויים כלומר זמן = כסף , כסף עושה/מייצר כסף משמעותו גם השקעת זמן (בתאגיד x , לפני כן בהשכלה כלכלית , לימוד והתמקצעות) , מייצרת עוד זמן (בתמורה לכסף שהושקע בתבונת הסולידית עשה או ייצר עוד זמן) מכאן נובע :
    כסף = זמן

  44. מיכאלה

    תודה! מאוד מעניין! כמי שעובדת במשרה בהייטק אני מוצאת עצמי מהרהרת שאין תאימות בין קצב הארועים בחיים: עבודה+בית לבין הקצב הפנימי שלי שהוא איטי. יש תקופות שאני טסה לחו”ל, חוזרת ויש ארוע לילדים, כנס, פגישות, פרוייקטים, ספורט והתנדבות שאני לא מוותרת וכו. הזמן יכול להיות מלא בדברים מענינים ומאתגרים אבל לא נותר זמן לעכל את החוויות, להפנים וליהנות מהן מספיק כשהן קורות וגם מהזכרונות..

  45. היי סולידית חשובה לי מאוד תשובתך בבקשה להמשך התנהלותי לפי מה שלימדת
    אנא הואילי לענות בבקשה …..לפי הבנתי זאת אומרת שיש לך קופת גמל או קרן השתלמות מנוהלות עצמאית דרך ira בהן אינך נוגעת, ובנוסף יש לך חשבון השקעות רגיל בבנק או בחברת השקעות מסויימת שהוא כן חייב במס רווחי הון שמנוהל לפי שיטת הארי בראון, שיטת ארבע הפלחים .ולפני כל משיכה ממנו את מעבירה את הסכום הדרוש לפלח של הקרן הכספית שממנה המס נמוך יותר. אבל ….אם מכרת למשל אגח ברווח אז בחשבון הזה את תשלמי מס רווחי הון! ואז לשם מה להעביר הכסף לפלח הכספי לפני משיכתו החוצה ? ? אני רוצה להבין איך מתבצעת התנהלות נכונה של מי שרוצה לנהל תיק בעצמו ולחסוך תשלומי מס בזמן משיכה החוצה של חלק מהרווחים. קצת איבדתי את הכיוון שלך כלומר אם את מנהלת ira אז זה במסגרת גמל או קרן השתלמות ולזמן ארוך, אולם מה בנוגע לתיק השקעות רגיל בסגנון הארי בראון.? האם ניתן לנהלו דרך ira ……..תודה על תשובתך

  46. טוב, אני לא ממש מסכימה איתך. אני לא חושבת שהזמן עובר מהר כשמשתעממים. בעיני הזמן עובר מהר כשאני שקועה בעניין מסויים.
    עם זאת, כפי שכבר כתבו לך, עבודה לא שווה בהכרח למשהו מאוס. אני מאד נהנית ממה שאני עושה, ואני בתפקיד שמאפשר לי עבודה יצירתית וגמישה, שבה אני לומדת כל יום משהו חדש ויכולה לכוון את נושאי העבודה שלי. השקעתי הרבה בלבחור עבודה כזו, שהיא למעשה התחביב העיקרי שלי. יש לי תחביבים נוספים אחרים, ומשפחה. אם מחר אצא לפנסיה, בטח אתגעגע לעבודה שלי. אני לוקחת חופשות, ארוכות וגם חצאי ימים, ובאופן עקרוני מרגישה שיש לי חיים מלאים.

    אני חושבת שלכל אחד יש זכות למלא את זמנו במה שעושה לו טוב. במקרה שלי זה שעה וחצי בבוקר על כוס קפה במרפסת עם החתול, ואח”כ עבודה אינטנסיבית ומרתקת, ולבסוף משפחה שגם בה יש לא מעט אתגרים אבל היא מתגמלת ביותר. לצערי אני רואה סביבי הרבה אנשים מאד עסוקים ומאד סובלים מהיום יום, כשאם היו משקיעים קצת מחשבה היו מספקים לעצמם את מה שהם רוצים וצריכים ומעלים את רמת האושר שלהם. לצערי גיליתי שלחלק מן האנשים יש “תכנות” שמונע מהם לפעול למען השגת האושר הפנימי שלהם, כאילו זה משהו דקדנטי ומגונה, גם שמדובר בזוטות.

  47. הגיוני

    אם לאחר המוות אין משמעות לחיים שקדמו להם, אז גם אין משמעות לחיים במהלך התרחשותם.

    לכן, כל מאמץ הוא מיותר

  48. אין שום ספק כי ככל שאדם משקיע חלק גדול יותר מזמנו בדברים משמעותיים בעיניו כשהוא מביא את יכולותיו לידי מימוש כך הוא מאושר יותר. (אמרו ובדקו את זה חכמים ממני).

    הטעות הבסיסית בעיני היא התיזה כי במקום העבודה עושים דברים שאינם משמעותיים ואילו פנאי יתורגם לעשייה משמעותית ומימוש עצמי. אין שום קשר בין הדברים. ישנם בטלנים רבים לא מאושרים המכלים את זמנם הפנוי, ומצד שני רבים אחרים שתודות לפלטפורמה שמקום עבודתם מעניק להם מצליחים להגשים את עצמם, להשפיע ולהרגיש משמעותיים.

    לכל הסובלים והמפנטזים על פרישה – אולי פשוט תחליפו בוס או מקצוע? זה הרבה יותר קל, ויחסוך לכם את הצורך למלא Xים בטבלאות ייאוש בעשר השנים הבאות.

  49. את פשוט גאונה! כבר אמרתי?!

  50. פוסט מעולה, כרגיל.

    יש לי מחלוקת עם הטיעון שהזמן שווה יותר כאשר אתה צעיר מאשר בבגרותך. ההגיון הוא שאדם צעיר ש”בזבז” יום, צרך 1/20,000 מבנק הימים שלו. אותו אדם, בזקנתו- היום שבזבז עולה לו 1/1,000 מהיתרה. ככל שהמאגר מתדלדל, ערכה של היתרה גבוה יותר.

    הנקודה המרכזית היא שהטיעון הזה לא צריך להגיד למהר ולעזוב את העבודה. מה שהוא באמת אומר זה לא לשרוף את זמנך בעבודה לא ראויה. מצא מקוםמקום עבודה בו אתה עושה בו משהו משמעותי, משהוא בעל ערך (עבורך- לפי אמונותך שלך).

    הפרישה איננה יעד לכשלעצמה. היעד המדוייק יותר הוא החופש מאילוצים! לא לרקוד לפי חליל ה”צריך” אלא חצוצרת ה”רוצה”.

  51. ממליצה בחום על הספר “מומו” של מיכאל אנדה. אצטט את השורות הראשונות של הכיתוב על הכריכה האחורית: “זהו סיפור על חיינו כיום; ייתכן שכבר קרה וייתכן שהוא רק עומד לקרות, כפי שמסביר הסופר מיכאל אנדה. מכל מקום ברור, שכל אדם בר-דעת צריך להירתם למלחמה נגד גונבי הזמן…”

  52. לדעתי, בני האדם בנויים לעבודה יומיומית כמו שהם בנויים לחיים עם בן זוג או בנויים לרצות להקים משפחה.
    הוכחה לכך ניתן לראות שגם אנשים מאד עשירים קמים לעבודה ורוצים לעבוד.

  53. השרות הסדיר כנראה לא מספק שום גירוי מחשבתי. גם אצלי זה היה כך לגבי כל השרות הצבאי שלי וזו זכורה לי כתקופה רעה למרות שזה היה מזמן.
    קשה לי להאמין שתוכל להיות חופשי כפי שאתה חושב. אם תחיה ללא ילדים אולי תוכל לעבוד 10 שנים ואחר-כך לחיות כפי שאתה רוצה. אם תרצה ילדים תצטרך לעבוד כנראה 20 – 25 שנים לפחות + עבודה עם הילדים שזו עבודה רבה בפני עצמה. לפני כן תצטרך לרכוש מקצוע וגם זה יכול לקחת 2-4 שנים (אדם חסר מקצוע מרוויח מעט וכנראה לא יכול לחסוך). כך שתגיע למצב שאתה רוצה בו בסביבות גיל 50. פתרונות חלקיים אפשריים זה למצוא עבודה עם קביעות שמאפשרת לך לחיות ללא השוט של פיטורים מעל ראשך, לבדוק את המצב בארצות אחרות יתכן ששם החיים נוחים יותר או להיולד להורים שמצבם הכלכלי מצוין.

  54. גידי פרידמן

    אין אני, אין אתה ואין קבוע

  55. פוסט נפלא, גם התוכן וגם הכתיבה. תודה

  56. זה מעניין להציג לאנשים עובדות בזווית ראייה אחרת. במקום להגיד ‘נשארו לי חיים שלמים’ או ‘יש לי עוד 60 שנה לחיות….יש זמן’ – אם מציגים להם את הדבר בימים או ביחידות אחרות – יש אפשרות שהם יסתכלו על הדברים אחרת. אני גם משתמש ב’בנק הזמן’ או יתרת הזמן ביחידות של ימים כדי להראות לאנשים שהזמן לא זז – אלא כל יום הוא מתקדם עוד קצת עד שארית חייהם ולכן אם הם היו מעוניינים בשינוי – כדאי להבין שאין את כל הזמן שבעולם.
    יש הרבה תחומים שבהם אנשים חיים כאילו הם מתכוונים להיות כאן לנצח – רכוש, צריכה, השארת חותם על העולם, נדל”ן. מעדיפים שלא לראות או להבין שאנחנו בסך הכל אבק ברוח ולחיים יש התחלה וסוף. וכדאי להכניס קצת תוכן בחיים האלה, להינות קצת ולהבין שאנחנו כאן ולא לנצח.
    פוסט מעולה.

  57. משפט שאני אוהב:
    אנחנו לא מבזבזים את הזמן… הזמן מבזבז אותנו

  58. שימי עפיפונים

    למגיב “אחד שעוקב”

    לגבי הנושא שהעלת:” אם בשעה אני יכול להרוויח מספיק בשביל חצי יום של מנקה, לא עדיף לי לעבוד שעה ולתת למישהו אחר לנקות חצי יום? עדיין ישארו לי 4 שעות פנויות.”

    תיאורטית אתה צודק. ואולי לך אישית זה גם נכון. הבעיה היא שרוב האנשים שיודעים לייצר בשעת עבודה שכר לחצי יום של מנקה, נמצאים במשרה או בתפקיד מאוד תובעני (או “טובעני”… איך שאתם רוצים)
    כלומר אין הרבה מקצועות, ואין אף אדם שאני מכיר אישית שיודע לייצר כזה סכום לשעת עבודה, בלי שהוא נמצא במשרה שדורשת מחוייבות ענקית של לפחות 9 שעות ביום. ואז מה יוצא? משהו בסגנון איש הייטק שעובד בוקר עד ליל, ומוכר את כל זמנו למעסיק שלו. (בתמורה לתשלום למנקה בבית ולמכבסה ולכל שירות נוח אחר שניתן לחסוך בו זמן בתמורה לכסף) או פרופסור מומחה שמרוויח 1200 שקלים ל 30 דקות ייעוץ, אבל עובד בזה מהבוקר עד הלילה…

    ולסיכום, לדעתי אין הרבה עבודות שאתה יכול לעבוד בהם במשרה חלקית ביותר, ולייצר סכום נכבד עבור כל שעת עבודה. רוב האוכלוסיה לא יודעים למצוא עבודה כזו. עבודה רווחית מאוד בדרך כלל באה עם מחויבות של הרבה שעות שבועיות, או כרוכה בעמידה בלחצים שפוגעים באיכות חיים.

    מה אתם אומרים ?

  59. >>מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.

    למעשה סיכוייו של גבר להגיע לגיל 65 גבוהים יותר בישראל מאשר בכל מקום אחר בעולם, ועומדים על 85%.

    http://www.nationmaster.com/country-info/stats/Health/Probability-of-reaching-65/Male

    זה הסיכוי בלידה, הוא כמובן גבוה יותר ככל שמתקרבים ל-65.

  60. נקודה למחשבה

    נקודה מעניינת – האם במידה שהפורשים מרצון לפנסיה מוקדמת היו משקיעים את השעות בלמידה העמקה מעקב מחשבה דיון ניתוח קריאת עיתונים כתבות באינטרנט וכו’ של שוק ההון בעבודה ממוצעת, האם הם באמת חסכו זמן רב כפי שחשבו.
    האם ייתכן שהבחירה שלהם היא בעצם לעבוד ככלכלנים?

    • אתה מנסה לרמוז שיש קשר בין בין תבונה פיננסית לבין לימודי כלכלה או עבודה ככלכלן? חוששתני שהאמת תאכזב אותך

  61. אמיר ריצה

    נאמר בגמרא “.. העשירות והעניות אינם מהאמונות ..” קידושין פ”ב. משמע ? יש עו”ד שאין לו זמן לאכול (מרוב עבודה וכסף שמרוויח) ויש עו”ד שאין לו מה לאכול (כי אין לו עבודה ואין לו כסף). ומכן – צודקת הסולידית, שאין כל קשר – לדעתי – בין “המקצוע הרשמי” לבין התבונה הפיננסית.

  62. טוב יש פה יותר מדי סתירות פנימיות. אבל ממש בקצרה: אורח החיים שהסולידית מציעה לא ממלא לגמרי אחר מטרותיו. מצד אחד מקדשת את משאב הזמן, מצד שני מבזבזת המון זמן על תפעול אורח החיים החסכוני להפליא. זה מתבטא בנסיעות ממושכות באוטובוסים (ולא, אי אפשר באמת לקרוא בתחבורה הציבורית בארץ . מי שכתב את זה כנראה מזמן לא התייבש 25 דקות בשמש ואז עלה מזיע לאוטובוס רועש ומגעיל אם בכלל היה לו איפה לשבת ) , בבישולים ,בסלטות באוויר כדי לקנות עדשים מסיטונאות, ובעיקר בחשיבה בלתי פוסקת על שוק ההון ועל השוואות מחירים אובססיביות שהן כורח על מנת ליישם את השיטה .
    מצד אחד היא רוצה שיהיה כל הזמן מגרה ומעניין ומרתק, מצד שני, בינינו, רוב האנשים לא יכולים לספק לעצמם את העניין הזה 24 שעות ביממה. אישית כשאני יושב בבית יום שלם, ויש לי ימים כאלה כמי שעובד ב50% משרה, אני יכול לקרוא ספר שעה שעתיים , יכול להרים קצת טלפונים ולרדת עם הכלב, ויכול לקפוץ לאיזו תערוכה חינמית, או להתפלח לאיזו הרצאה באונ’ ת”א, וכו. אבל לאורך זמן זהו אורח חיים די בודד ומדכא, עם גירויים יחסית מוגבלים מתוך ההיצע שחלקו הארי כרוך בתשלום לעיתים גבוה, תפריט משעמם גם קולינרי ובכלל, וגם חיי חברה מינימאליים (כי רוב האנשים מבלים את רוב שעות היום במקום העבודה.. ולכן אתה יושב בבית לבד, עד שהחבר’ה חוזרים מהעבודה ) . אז נכון שיש בסגנון חיים כזה המון זמן פנוי, אממה, הוא קצת דומה לכסף פנוי בחשבון הבנק. אני מתכוון לעודף כסף קיצוני. מה עושה מיליונר שיש לו 100 מיליון דולר? האם האושר השולי שלו שווה משהו מסכום של 10 מיליון דולר ומעלה? אפשר להתכווח על זה אבל לדעתי לא. בחוויה שלי הימים היותר מוצלחים היו אלה שעבדתי עד 15:00-16:00, חזרתי הביתה, אכלתי נחתי, וקפצתי לפגוש חברים או חברה לאיזה בילוי שעולה משהו אבל נעים ומתגמל הרבה יותר מכל הלבד הצר והמוגבל הזה של דת ה-FREEWARE , ולא כל כך חשוב אם זו כוס קפה בבית קפה, סרט בסינמטק שעולה כמה גרושים , או הרצאה בתשלום . בשבילי החוויה המפנקת והדחוסה טובה ועדיפה יותר מאשר עודף זמן מרוח או גדוש בתחושה שחייבים למלא אותו כל הזמן באינספור תכנים עצמאיים. ועוד לא אמרנו כלום על תחושת הפוטנטיות שגלומה בעצם זה שאתה עובד ומכניס עוד ועוד כסף לחשבון, ולא תלוי (רק) בתיק השקעות שיום אחד עוד עלול להשאב למודל היפני של קריסה אינסופית . גם אם אפשר לסמוך על תיק ההשקעות , הוא עדיין מגביל את האפשרויות עד לגובה המשיכה החודשית .

  63. דורין- פוסט מפעים ביותר!

    אני רוצה להפנות אותך 2 להוגים וסופרים מהגדולים שקמו לאנושות שפגעו בדיוק באותה נקודה.

    תומאס מאן וויקטור פראנקל.

    בספר האלמותי ‘הר הקסמים’ של תומאס מאן ישנו ניתוח פילוסופי לתופעת ה’כיווץ של הזמן’ או הגדרתך ‘אינפלציה ליחידת זמן’ הבלתי רצוייה מהפוסט שלך, אם כי הוא גם קושר את האינפלציה של הזמן עם אלמנט של דעיכת אנרגיית החיים הפנימית.

    זה טקסט stand alone ולא קשור לעלילה. קשה לעיכול אך שווה.

    לינק לטקסט (אנגלית) :
    http://magnificentoctopus.blogspot.co.il/2010/01/abnormal-compression-of-time.html?m=1

    בקיצור רב, התפיסה של מאן היא :

    תחושת חיים של רעננות או של קמילה היא נגזרת של מצב חוש הזמן שלך, שאותו יש לשמור רענן ע”י שינוי הרגלים מתמיד.

    האנשים לא מודעים לזה ותמיד מנסים בכוח להתאקלם מה שיותר מהר למצב חדש ולראות בהסתגלות מטרד שיש ל’דפדף’ הכי מהר, רק כדי לשאוף לצאת ממונוטוניות היתר שלו כשהתאקלמו.

    ויקטור פראנקל ששרד את אושוויץ, בספרו “מבוא ללוגותרפיה:
    האדם מחפש משמעות – ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם” ציטט את הפיסקה הנ”ל של תומאס מאן , והגדיר על פיה את חווית הזמן האישית שלו באושוויץ בהתבוננות האמפירית שלו על עצמו בתמציתיות:

    “באושוויץ שבוע עובר יותר מהר מיום אחד”

    והוא מסביר :
    באושוויץ, המצב הנורא ביותר של מונוטוניות חסרת תקווה, תחושת הזמן שלך המתמשכת יום יום היא של ‘זמן לא זז’, אבל ברטרוספקט לאחור של שבוע – הוא עף בלי ששמת לב.

    ככה זה גם קצת אצל כל מי שנשחק במטחנה המונוטונית של עבודה-בית-ילדים , כשבערבו של יום חמישי/סוף חודש/סוף שנה יוצא לנו – “וואו השבוע/חודש/שנה עפו להם מהר ולא עשינו בהם כלום…” – זה המצב האינפלציוני הרע מאד !

    במצב הניגודי ביותר למונוטוניות של אושוויץ – יציאה מסעירה לחופשה מלאת גיוון, או חיים של קליטת חוויות חדשות אינטנסיבית, זה ממש ההיפך וב 2 הפרמטרים –

    התחושה המתמשכת בreal time היא ריחוף, זרימה, flow , ואז נכון המשפט ‘זמן עף כשנהנים’, אבל ברטרוספקט של שבוע/חודש/שנה – אתה מרגיש שהוא היה ארוך מאד יותר מיחידת הזמן הנומינלית כי חווית המון חדש ומלהיב במהלכו.

    מה שיוצא לדברי מאן –
    שינוי וגיוון יזום מתמיד בחיים למניעת התרגלות היא נחוצה מכיוון שרק שם אתה ‘מכייל לכיוון הנכון’ את השעון הפנימי של תחושת הזמן שממנו נגזרת ההתחדשות והרעננות של כח החיים שמתבטאת ברטרוספקטיבה של חיים מלאים לעומת תחושת זמן מקולקלת (‘זמן-אושוויץ’ ,בהקצנה…) שגורמת לקמילה / דעיכת האנרגיה שתוצאתה היא ‘החיים עפו ולא הספקתי כלום’

    נהנה מכל פוסט שלך,
    מני

השאר תגובה