"את כל אוצרותי אתן עבור רגע זמן"  –אליזבת הראשונה.

זמן הוא משאב מוגבל.

מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.

מכסת הימים שהופקדה ב"בנק הזמן" שלכם ביום בו נולדתם עומדת על כ-30,000 ימים, פלוס מינוס. בכל יום שחולף החשבון הזה מתכווץ בקצב של N-1.  כשתמה מכסת הימים – הסיפור נגמר ואתם מתים. בלי מסגרת אשראי, בלי מינוס, בלי הלוואות ובלי רחמים.

יש מי שמפרש את קוצר החיים כאישור לחיות כל יום ברהב רצוף אדרנלין, תוך העדפת ההווה המוחשי על פני העתיד חסר ודאות. "אכול ושתה כי מחר נמות," הם אומרים, "קרפה דיים"!

בחברה צרכנית, המנטליות ההדוניסטית הזו בדרך כלל מוצאת ביטוי ברעיון שכדי למצות את החיים עד תום יש להוציא כמה שיותר כסף. אדם שנמנע מלבזבז כסף נתפס במקרה הטוב כמי שמשחית את זמנו לריק, ובמקרה הרע בתור קמצן או סגפן מאזוכיסט שנהנה להזיק לעצמו.

מאחר שרוב האנשים מעוניינים "לחיות טוב" בזמן המועט שהוקצה להם, רובם מעוניינים להיות עשירים ("עושר" כאן נמדד במונחים של כסף). אנשים ששואפים להיות עשירים מאוד לא יתנגדו לעבוד 60, 70 ואפילו 100 שעות בשבוע כדי להשיג את מבוקשם – והחברה בדרך כלל תתייחס לכך בהבנה ואף בהערצה.

כך נוצר מצב אבסורדי, שבו חברה הסובלת גם כך ממצוקת זמן מעודדת אנשים למכור את זמנם המועט ממילא בתמורה לכסף שאותו יוכלו לבזבז על מוצרים וחוויות. מפאת קוצר זמן, הם דוחסים את "החיים הטובים" לסופי שבוע עמוסים, לחופשה שנתית בת שבועיים, או ל-15~ שנות חיים שנותרו להם אחרי גיל הפרישה.

כיף גדול.

זוהי אולי הסתירה הפנימית המשונה ביותר בהתנהלותם של הצרכנים-קרייריסטים. מצד אחד הם מכירים בחשיבותו ובסופיותו של הזמן ("חיים רק פעם אחת"); מצד שני, במקום להגדיל את הזמן הפנוי העומד לרשותם, הם לא מחמיצים כל הזדמנות למכור אותו, להמיר אותו בכסף, בעוצמה, בתהילה. מבחינתם, הערך השולי של כל יחידת זמן קטן יחסית.

בדיוק כמו אנשי ה"קרפה דיים", גם אני מושפעת מאוד מקוצר החיים. ההבנה שזמני קצוב ושיום אחד אמות הייתה ועודנה גורם מרכזי בעיצוב התודעה, הפילוסופיה וסגנון החיים שלי.

אלא שבמקום לנסות להיפטר מהזמן הפנוי שלי, אני שואפת להחזיק בכמה שיותר ממנו. מבחינתי, הערך השולי של כל יחידת זמן גבוה מאד. גבוה יותר מכל יחידת מטבע. גבוה מכדי שאבזבז אותן על שהות בקיוביקל אפוף ניחוחות מיקרוגל, סכינאות משרדית ופלורוסנטים מרצדים.

החירות הכלכלית שלי מתבטאת בראש ובראשונה בכך שאני לא צריכה למכור את זמני לאחרים. מאחר שאני מעדיפה להיות עשירה בזמן, ולא בכסף, אני מסרבת לסחור בזמן (כלומר, להשתמש בזמני כדי לעשות דברים שאינני אוהבת רק כי מישהו משלם לי) על מנת לממן דברים שאינני צריכה.

זמן > כסף. לכן עסקה כזו, בעיני, מטבעה אינה הוגנת.

זמני עלי אדמות אמנם מוגבל — אך מכסת הימים שנותרו לי שייכת לי בלבד. אני יכולה לעשות בה כל העולה על רוחי – לעבוד אם מתחשק לי, לא לעבוד אם לא מתחשק לי.

זו הסיבה שחסכתי כל כך הרבה והשקעתי את חסכונותי. ארגנתי את תזרים המזומנים שלי כך שכספי יעבוד במקומי וייצר את ההכנסה הדרושה לי למחיה במקום שאצטרך להתייצב במשרד ולצפות לתלוש משכורת כתגמול על צייתנותי.

הזמן טס כשלא נהנים

ועדיין, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שגם מי שששולט ב-100% מזמנו אינו בן אלמוות.

כשהיצע השקלים במחזור גדל (למשל, בעקבות צמיחה כלכלית או הדפסת כסף), ערכו של כל שקל קטן. זאת אומרת שכל שקל קונה פחות. התופעה הזו נקרא אינפלציה, והיא מסבירה מדוע המחירים עולים לאורך זמן.

על אותו משקל, אם T מייצג את סך כל הזמן שעברתי בחיי, או את "היצע הזמן" שחלף, הרי שככל ש-T גדל, כך כל יחידה של T שווה פחות. זוהי אינפלציית הזמן.

שעה אחת בגיל 35 "קונה" לי פחות ממה שאותה שעה "קנתה" לי כשהייתי ילדה בת 10.

ואכן, כתלמידה בבית ספר יסודי זכורים לי ימים שנראו כמו שבועות. חופשת הקיץ שארכה חודשיים בלבד דמתה בעיני הצעירות לעידן נצחי.

היום, ממרום שנותיי, אם אני לא עושה משהו שמרתק אותי, חודשיים עשויים לחלוף כהרף עין. פסיק תמים על ציר הזמן.

המשמעות היא שערכה היחסי של שעה היום תמיד יהיה שווה יותר מערכה של אותה השעה מחר. אם תרצו, זהו ערך הזמן של הזמן. זו הסיבה שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מרגישים שהזמן היקר שנותר לנו חולף מהר יותר.

אינפלציית הזמן היא תהליך טבעי. אי אפשר לעצור אותה בעזרת כלים מוניטריים. אבל אפשר לנסות לרסן אותה.

השלב הראשון בתהליך, כאמור, הוא לנסות להשיב לעצמכם כמה שיותר בעלות על זמנכם דרך עצמאות כלכלית ופשטות מרצון.  200 הפוסטים בבלוג הזה אמורים לסייע בכך.

השלב השני הוא לסגל את תפיסת הזמן הסובייקטיבית שלכם ולהאט אותה, כך שהזמן שנותר בידכם לא יאזל בן רגע.

אחד ההסברים לכך שתפיסת הזמן בילדות איטית יותר הוא שמוח הילד נמצא בתהליך מתמיד של גירוי ולמידה. התהליך הזה מתרחש במקביל להיווצרות בלתי פוסקת של קישוריות בין נוירונים חדשים.

ללמדך, שכשהמוח נמצא בשימוש פעיל ואינטנסיבי, קולט ומעבד מידע רב, הוא פועל בקצב מהיר יותר מהזמן הכרונולוגי. כתוצאה מכך, שבוע עשוי להרגיש כמו חודש תמים.

מנגד, כשהמוח נמצא בעיקר ב"מצב המתנה" ורק "הורג זמן",  התחושה היא שהזמן טס. "מה, כבר אפריל!? מה לעזאזל עשיתי בשנה החולפת?  הממ, לא זוכר, כנראה שלא עשיתי שום דבר חשוב."

אינטואיטיבית יהיה מי שיטען שהמצב דווקא הפוך, הרי "הזמן עובר מהר כשנהנים" ואילו דווקא כשמביטים כל רגע בשעון מתוך שיעמום  "הזמן לא זז". זה אולי נכון בקבועי זמן קצרים, אבל כשמגדילים את קנה המידה, התמונה מתהפכת. את הזכרונות המהנים אנחנו נוצרים לאורך זמן ואף חווים מחדש, בעוד שאת תקופות השיעמום האיטיות אנחנו שוכחים כלא היו, והן נרשמות כזמן אבוד.

במבט לאחור, התקופות המעניינות ביותר בחיי היו אלה בהן רכשתי ידע חדש  – הלימודים, חלקים מסוימים בשירות הצבאי, הפרישה המוקדמת. התקופות הללו הרגישו כאילו נמשכו עשורים. אני זוכרת אותן במדויק, באופן חי ומוחשי, ברמת הצלילים, הריחות והמראות.

מנגד, שנים של שגרת עבדות-משכורת תאגידית בקושי נחקקו בזכרוני. אני זוכרת במעומעם עיסה אמורפית הנגרסת לאיטה במטחנת זמן, מתעוררת, מתלבשת, אוכלת, פקקים של בוקר, קוראת מיילים, נכנסת לישיבה, מכניסה טאפרוור למיקרוגל, דו"ח שבועי, מתעפצת, פקקים של ערב, רואה טלוויזיה, הולכת לישון. הימים נמסו לשבועות, השבועות לחודשים, החודשים לשנים. אילולא הייתי מתעוררת בזמן, הייתי מוצאת את עצמי בת 62 ועל סף בעיטה / פרישה כפויה, כמו צפרדע בסיר מים שחוממו בהדרגה עד לרתיחה.

כשאנשים נכנעים להרגלים, מתבצרים באזורי הנוחות ושוקעים באותה שגרה יומיומית קבועה, חד-גונית ורפטיטיבית, המוח מפסיק להשתנות. הם מפסיקים להתפתח, מפסיקים ללמוד דברים חדשים, לפתח מיומנויות חדשות, לשנות סביבות מחייה או להכיר אנשים חדשים.  זמנם הולך ומתקצר – לא רק  כרונולוגית, אלא גם סובייקטיבית.

כדי להימנע מגורל זהה, אני  משתדלת למלא את הזמן שלי בפעילויות מגוונות – פיזיות, חברתיות, התנדבותיות, אינטלקטואליות, פרקטיות  ויצירתיות. אני משלבת ביניהן לסירוגין. הרעיון הוא לגרות כמה שיותר אזורים במוח שלי, וליצור מה שיותר הזדמנויות ללמוד דברים חדשים.

כך אני מנסה להאט כמיטב יכולתי את תחושת הזמן הסובייקטיבית שלי. באופן יחסי לתקופה בה עבדתי, הזמן אכן עובר לאט יותר.

סנקה צדק

 לפני כ-2,000 שנה כתב לוקיוס אנאיוס סנקה, סטויקאן רומי ומהפילוסופים המבריקים שידעה האנושות, מכתב לחברו פאוליניוס. "על קוצר החיים" הייתה כותרתו.

טענתו של סנקה הייתה פשוטה: החיים אינם קצרים. ניתן לנו, למעשה, שפע זמן, אך אנו בוחרים לבזבז חלק ניכר ממנו על זוטות, ובכך אנו מקצרים את חיינו במו ידינו.

ככל שאני חושבת על כך, אני מבינה עד כמה סנקה צדק.

לשם המחשה, נסו להעלות בדעתכם כמה דברים משמעותיים יכול אדם לעשות, למשל,  בפרק זמן של חמש שנים בלבד.

אותו אדם יכול להתחתן, להעמיד צאצאים, להתגרש ולהתחתן מחדש. הוא יכול לסיים תואר והתמחות.  הוא יכול ללמוד לדבר שפה זרה באופן שוטף. הוא יכול להצטיין בכל תחום שיעלה על דעתו. הוא יכול להקים סטארט אפ ולמכור אותו. הוא יכול לכתוב ספר. הוא יכול לעלות ולרדת 50 קילו. הוא יכול לטייל בכל מדינה בעולם.

במילים אחרות, גם אם תוחלת החיים של כולנו הייתה מסתכמת ב-40 שנה בלבד, עדיין היינו יכולים לעשות 5 או 6 מהדברים הללו. זה הרבה מאוד, אם נתחשב בכך שרוב האנשים יעשו לכל היותר דבר או שניים מהרשימה הזו במהלך 80 שנות חיים.

הבעיה האמיתית אם כן איננה "קוצר החיים".

כשאנשים מלינים על כך ש"החיים קצרים מדי", כוונתם לומר שבחייהם אין מספיק הזדמנויות לעשות דברים משמעותיים. זה מובן לגמרי אם אתה קבור במטחנת ה-8:00 עד 17:30. הטרגדיה היא שאנשים אינם מודעים לכך שבמו ידיהם הם מעצבים את חייהם באופן שיבטיח מינימום הזדמנויות. רובם, למרבה הצער, פשוט כובלים את עצמם לשורה אינסופית של התחייבויות שכופות עליהם לומר "לא".

משך החיים לא נמדד בחיסור מתמטי של שנת הלידה משנת הפטירה. אורכם של החיים נמדד בתוכנם – במערכות יחסים, מעשים, סיפורים, הצלחות, כישלונות וזכרונות.

 אם אדם חי עד גיל 200 ומבלה 90% מחייו בשגרה מנוונת, הרי שאפקטיבית, תוחלת החיים שלו היא 20 שנה בלבד. לעומתו, אדם שחי עד גיל 100 ומשקיע 70% מחייו בפעילויות שיש בהן כדי לפתח ולגרות אותו, הרי שתוחלת החיים האפקטיבית שלו היא 70 שנה.

אם אינכם מצליחים לזכור הרבה מהשנים האחרונות, יתכן שהמוח שלכם פשוט לא חווה גירוי אינטלקטואלי או מנטאלי חזק מספיק. במקרה זה, הצורך בשינוי נעשה אקוטי.

ככל שאדם דואג לאפשר לעצמו הזדמנויות להתפתח, כך אפשר לומר שהוא חי זמן רב יותר. אחרת, הוא פשוט קיים.