בסוציולוגיה ובפילוסופיה, המונח סוכנות (Agency) מתייחס למידת יכולתו של אדם לפעול באופן עצמאי, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם תכתיבי החברה. לעומת זאת, המונח "מבנה" (Structure) מתייחס לכל אותם משתנים מערכתיים שמגבילים לכאורה את מידת יכולתו של הפרט להשפיע על חייו ולשלוט בגורלו.

אדם מפתח סוכנות כשהוא מאמין שסיכויי ההצלחה שלו משתפרים ככל שהוא משקיע מאמץ רב יותר (גם אם לא ניתן לחזות את העתיד).

מנגד, אדם שמתרגל להניח שהכל "מגיע לו", או שיש ישות עליונה כלשהי (המדינה, אלוהים, …) שאמורה לדאוג לכל צרכיו, לעולם לא יזהה את הקשר שבין השקעת מאמץ אישי לבין סיכוי ההצלחה שלו. המבנה, בתפיסה זו, מאפיל על כל שמץ של סוכנות: המערכת אחראית, הממשלה אחראית, בעלי האמצעים אחראיים.

כך, הסוכנות מפנה את מקומה לתבוסתנות, שבתורה מובילה לחוסר אונים נרכש — תכונה ממנה סובלים גם אנשים שהחמיצו שלב חיוני במעבר מילדות לבגרות.

במקרה או שלא במקרה, זהו גם מאפיין מובהק של השמאל הכלכלי בישראל, ושל תתי-הקבוצות שמרכיבות אותו ומכתיבות יחד את השיח ה"חברתי" בשנים האחרונות:

1) קבוצה קטנה של אנשים חזקים ועשירים למדי — פקידי ממשל בכירים, אנשי תקשורת, פרופסורים לכלכלה ועוד. קבוצה זו כורכת את הסימפטיה למצוקות כלכליות של אחרים במגוון רחב של אינטרסים פוליטיים אחרים.

2) קבוצה גדולה יותר של טועים סדרתיים, שמקבלת שוב ושוב החלטות כלכליות גרועות מבלי להביא בחשבון את ההשלכות הקטסטרופליות שלהן. כשהמציאות מתפוצצת בפניה — קבוצה זו מצפה לעזרה מאחרים.

"המחאה החברתית" ב-2011 צמחה על רקע מצוקה שחוו נציגי הקבוצה השניה בעקבות סדרת "פיצוצים" מהסוג האמור. נציגי הקבוצה הראשונה יצאו מגדרם כדי לנפח מצוקות אלה למימדים שהכרנו, תוך שהם משתמשים בנציגי הקבוצה השניה כפני המחאה.

כישלונה החרוץ של המחאה נבע בראש ובראשונה מהיעדר סוכנות.

השיח, אז כמו היום, התנהל במונחים מרכסיסטים של ליבה ופריפריה, מנצלים ומנוצלים. הזעם הופנה מראשיתו כלפי חוץ. אף מילת ביקורת לא נאמרה על שרשרת ההחלטות האישיות שדרדרו כל אחד ואחת מציבור המפגינים למצוקתם הכלכלית. לא היה שם שמץ של התבוננות פנימית או חשבון נפש. לא הוטל צל של ספק בהליכה העיוורת בתלם הצרכני.

אם יש שמץ של אמת בטענה שמעמד הביניים הוא שק החבטות של המעמד השליט — הרי שהסיבה לכך היא שמעמד הביניים נותן לאחרים לדרוך עליו, אך פוטר את עצמו מהצורך להשתנות. הפיתרון, כך נאמר אז, הוא ב"שינוי השיטה": המדינה נושאת בלעדית באחריות למצוקותינו– ומכאן שהמדינה היא שצריכה להשתנות.

השמאל מתבגר?

על רקע זה, "דיון ברלין" משקף שינוי בשיח ה"חברתי" המסורתי.

הסיבה לכך היא שהגירה ממניעים כלכליים היא צעד המושתת כל כולו על הישענות עצמית ותחושת מסוגלות נוכח אתגרי המערכת. מהגרים, מעצם הגדרתם, מונעים מכוח סוכנות: המהגר קיבל את ההחלטה להגר, על כל הקשיים הנלווים למהלך, ובכך בחר לקחת אחריות על גורלו במקום להיזרק באוהל ולזעוק למישהו שיושיע אותו.

הגירה מוצלחת תלויה בניצול יעיל של הארביטראז' הגאוגרפי — כלומר, היכולת לנצל פערי מחירים בין שוק אחד למשנהו. ניצול הפערים עשוי להיות הן בצד ההכנסות (הגירה למדינה בה מרוויחים יותר מהמקובל בישראל) והן בצד ההוצאות (הגירה למדינה בה יוקר המחייה נמוך מבישראל *). כך או כך — ככל שהמהלך מאפשר למהגר להגדיל את שיעור החיסכון שלו, כך הוא תורם במישרין ליכולתו להגיע לעצמאות כלכלית מהר יותר.

(*) אני בטוחה שחלק לא מבוטל מקוראי הבלוג הזה יוכלו לפרוש היום אם יהגרו למקומות כמו תאילנד, גואטמלה, אקואדור או מאה שערים. סל הקניות במקומות הללו זול בהרבה, מה שאומר שכספכם יספיק לעשרות שנים. מצד שני, אותם מקומות פחות  מגניבים / מתריסים / דווקאיים מברלין…

לאור זאת, אין לי כל טרוניה — מוסרית, אידיאולוגית או אחרת — כלפי אנשים שבוחרים להגר ממדינת ישראל ממניעים כלכליים.

זמן הוא המשאב היקר ביותר, וככל שניתן להגיע לעצמאות כלכלית מהר יותר — הרי זה משובח, גם אם הדבר כרוך בעזיבה, זמנית או קבועה, של גבולות הארץ.

יתרה מזאת, אני חושבת שאדם שחי מספר שנים בחו"ל מקבל נקודת מבט ייחודית הן על מדינת היעד והן על מדינת המוצא, שתאפשר לו בסופו של דבר להחליט היכן לקבוע את ביתו. הרכב אישיותו של אדם לא בהכרח תואם את דרכונו — וכמי שבחרה בסופו של דבר לגור בישראל למרות שאופיה אינו תואם את התרבות המקומית, אני מבינה לחלוטין אנשים שבוחרים אחרת.

הגירה היא מהלך אינדיבידואלי, פרו-אקטיבי, שנעשה מתוך תחושת אחריות של אדם כלפי עצמו. במובן זה, השיח בנושא מבטא התבגרות של התנועה הסוציאליסטית ולו מפני שהיא משקפת הכרה ביכולתו של הפרט להשפיע על גורלו.

כנראה שלא

הבעיה, מתעוררת כשהאישי הופך לקיבוצי — כשאותו מהלך אינדיבידואלי ומורכב משווק לפתע כפיתרון קולקטיבי, אוניברסלי, פשוט ומיידי לכל תחלואי החברה בישראל.

אדם חסר אונים (נטול סוכנות) יחפש תמיד את המסלול המהיר והקל ביותר מנקודה א' לנקודה ב'. הגירה למדינה זרה, כאמור, היא צעד מורכב, המצריך מחשבה, תכנון והכנה מעשית ומנטלית. כשאופציית ההגירה נתפסת לפתע בתור המסלול הקצר והפשוט ביותר — זהו מתכון לאסון, על אחת כמה וכמה כשבוחרים בה ממקום של חולשה (ייאוש קורבני מהול בהתרסה), ולא ממקום של עוצמה (סוכנות ותחושת חוללות עצמית).

הקולקטיביזציה של ההגירה לא נועדה להטיב עם האינדיבידואל — היא נועדה יותר מכל לנגח את המערכת. הדגש הוא על המסה, לא על הפרטים: "נעביר 300 אלף ישראלים לברלין; בואו לנתב"ג", קורא דף הפייסבוק "עולים לברלין". מה יקרה לאותם 300,000 אחרי המעבר? זה לא באמת חשוב. את שלנו השגנו. "טובת הכלל" מעל הכל. האינדיבידואל, כמו תמיד, הוא רק פיון במשחק.

כשאלפי אנשים מתפתים לרוץ למהלך מעורפל ולא-ברור, מבלי להטיל ספק בנתונים, מבלי לאמת כי ברלין היא אכן גן העדן המובטח, ומבלי להבין שהם לא יותר מכלי שרת במשחק פוליטי — מתעוררת בעיה.

יתכן שהבייביסיטר שלכם כבר עייפה מלנגב לכם את הישבן — אך האם יתכן שהגיעה השעה שתלמדו לנגב בעצמכם, ולגדוע את תלותכם בשמרטפית?

אתם יכולים להחליף את הישראלית בגרמנייה — אבל כל עוד תזהו עצמכם כקורבנות חסרי אונים ואפופי רחמים עצמיים, תגלו שגם הבלונדה השופעת לא בדיוק עונה על הציפיות. צרכן נבער ודפטיסט בישראל יגלה חיש מהר שהוא נותר צרכן נבער ודפטיסט גם בליבה הפועם של המכונה הקפיטליסטית הגרמנית.

מי עומד מאחורי המטריקס?

דף הפייסבוק "עולים לברלין" הוא לכל היותר קוריוז מגוחך, דמגוגי ופרובוקטיבי. אם מישהו עוד מטיל ספק בנושא, קראו את זה:

מנגד, עיתונאים רציניים כמו נדב אייל הם בהחלט לא קוריוז — ואסור שיהיו. ולמרות זאת, זה מה שהיה לאיש לומר ב"פוסט מצליף" שכתב לפני מספר ימים, בתגובה ל"דיון ברלין":

"יוקר המחיה בישראל והדרך בה המטריקס הישראלי מרמה ומשעבד את מעמד הביניים הוא סכנה אסטרטגית לקיומה של מדינת ישראל. המערכת הישראלית הפכה למעוותת וקפואה. היא לא מאפשרת לרעיונות חדשים או לאנשים חדשים להטות באורח מהותי מדיניות או להביא לשינויים בסיסיים באורח החיים שלנו. אני מכיר כל כך הרבה צעירים ישראלים מוכשרים מאוד , לרבים מאוד מהם אין מה לחפש פה ברלין ושאר הדיבור על ירידה מהארץ נועדו להמחיש באורח עמוק את המצוקה של מעמד הביניים הישראלי. המנהיגות שלנו לא מבינה שכדי שישראל תמשיך להיות הבחירה של ישראלים, היא צריכה לספק את התמורה."

זוכרים את קבוצה מס' 1 לעיל? אלה בדיוק אותם הטקסטים — מתלהמים, דפטיסטים ופטאליסטיים כפי שהיו ב-2011.

אז הנה מבזק מיוחד עבור הקורא נדב אייל, מאחת שמנסה להציג "רעיונות חדשים שיביאו לשינויים בסייסים באורח החיים". המטריקס הישראלי אכן מרמה ומשעבד את מעמד הביניים — ולך ולחבר מרעיך יש תפקיד מכריע בהצלחתו.

התקשורת, הפועלת מכוח ההנחה שאין קורא אדוק יותר מקורא שמרגיש שדפקו אותו, מעקרת ביודעין את תחושת הסוכנות והמסוגלות העצמית של מעמד הביניים. היא תולה את כל מצוקותיו במשתנים חיצוניים — ובעשותה כן מונעת כל אפשרות לקיומו של פיתרון המצוי במוקד השליטה הפנימי של האזרח. שהרי אם רק המנהיגות אשמה, מה נותר לפרט לעשות כדי לשנות את מצבו?

מאמרים פופוליסטיים שמלבים את תחושת הקורבנות של הציבור, אך מסתיימים במשיכת כתפיים תבוסתנית ובהטחת אשם באחרים, הם לא יותר, תסלחו לי, מאוננות בזויה.

רוצה לנתק אנשים מהמטריקס? רוצה לחולל כאן שינוי אמיתי? פרסם תכנים הנוגעים לשינויים בדפוסי ההתנהגות של מעמד הביניים עצמו.

כתוב על פשטות מרצון, הישענות עצמית ומשמעת עצמית — הנוגדן האולטימטיבי לרחמים עצמיים.

עודד את הציבור לשנות הרגלי צריכה מטורפים ולקבל החלטות טובות יותר. הסבר לו שהוא לא צרייייייך להיות בעל דירה או בעל רכב. הסבר לו שחלק גדול מ"יוקר המחייה" נובע מסגנון חיים אינפלציוני — תוצאה של בחירות אישיות שהוא עצמו קיבל. הסבר לו שאם הוא מסוגל להסתפק בחלופות זולות לדיור, תחבורה, מזון, השכלה וטיפול רפואי, אבל בוחר שלא לעשות זאת, הרי שהוא בהגדרה בוחר במותרות.

העובדה שמעמד הביניים מתקשה לזהות את הקשר בין סיבה לתוצאה ובין בחירה להשלכה לא הופכת את המותרויות הללו לזכויות יתר שמישהו חייב לספק לו.

הבעיה, כרגיל, היא שהציבור רוצה בעיקר לשמוע איך, כמה ולמה דופקים אותו — לא לשמוע על פתרונות קונקרטיים שמחייבים מאמץ מצדו. כעיתונאי, כל זמן שאינך מספר לציבור על האפשרות לחיות אחרת, אתה שקול בעיני לרופא שנמנע מלספר למטופל על כך שקיים פרוטוקול טיפול שיציל אותו, מחשש שאותו מטופל לא יאהב את תופעות הלוואי.

יש חסמים חיצוניים למוביליות חברתית-כלכלית בישראל — אבל החסם הגדול ביותר הוא החסם הפנימי. אם אדם לומד שאין לו כל אפשרות לשנות את חייו, הוא לעולם לא יעשה זאת. אם אדם משכתנע שאין סיכוי לחסוך — כי תמיד היה מי שיחלוב אותו, יגנוב אותו, ישעבד אותו וינשל אותו — הוא לעולם לא יתחיל.