אמא טובה דיה, משקיעה טובה דיה

בשונה מהתחזיות,"גיל שנתיים האיום" לא ממש מצדיק את שמו בינתיים.

החוויה עד כה רחוקה מלהזכיר את קרבות ההתשה המרים שהזהירו אותנו מפניהם.

לכל היותר, היא דומה יותר למשחק ההוא מהלונה-פארק עם הפטיש והחפרפרות.

שלושה תהליכי גמילה ליוו אותנו בשנה האחרונה: בקבוק (מאחורינו), טיטולים (בדרך) ומוצץ (בהצלחה לנו).

אמנם, אף אחד מהתהליכים הללו לא עובר חלק. כולם לוו בעליות ומורדות, רגרסיות וקפיצות. ובדיוק כשחשבת שדפקת חפרפרת אחת – פתאום קופצת אחרת, במקום שחשבת שכבר טיפלת בו מזמן.

אבל איכשהו, למרות כל אלה, הילד הולך ומתפתח, ומתפוח אדמה קטן שבוהה במובייל מעליו הוא כבר מתעקש לגלות עצמאות ומקשקש בהמשגות מופשטות כל כך עד שאני מתקשה להאמין שהוא רק בן שנתיים ותשעה חודשים.

מדהים לצפות בהתקדמות הזו.

התנודות הללו, על רקע מגמה עקבית של צמיחה, מתכתבות עם החוויה שלי כמשקיעה.

שוק המניות הוא מחולל עושר. השילוב של צמיחה דמוגרפית לצד חדשנות טכנולוגית מאפשר לעסקים להגדיל הכנסות, להקטין הוצאות ולהרוויח יותר, מה שמיתרגם לעלייה לאורך זמן בשערי המניות בקצב צמיחה ממוצע (היסטורי) של 8% עד 10% בשנה.

אבל התשואה הזו אף פעם לא מתקבלת באופן ליניארי כמו בפיקדון בנקאי. השוק יורד לפעמים. בני אדם נוטים לתגובות-יתר, לאופוריה ולפאניקה, להתנהגות עדרית ולשינויי מצב רוח – והשוק משקף את כל אלה.

הדרך לקצור את הפירות שמניב שוק המניות בטווח הארוך היא לשרוד את המהמורות הללו מעת לעת. פיטר לינץ' תמצת זאת כשאמר שהדרך לעשות כסף ממניות היא לא לאפשר להן להבהיל אותך.

משקיעה טובה, במילים אחרות, היא לפני הכל מכונת הישרדות: כזו שיודעת לשאת את המפולות, את התסכולים, את הטנטרומים ואת ההצפה הרגשית, מתוך הבנה שהם חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה.

מניסיוני הקצר, זהו גם הבסיס להורות טובה.

***

ייאמר מיד: אין שקילות ערכית או מוסרית בין ניהול תיק השקעות לגידול זאטוטים.

אבל דבר אחד בכל זאת קושר בין השניים: כשכל כך הרבה נמצא על הכף, אנו שואפים לשלמות – ושלמות בשני העולמות הללו פשוט לא תיתכן.

דונלד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האגדי, טבע לפני כמעט 80 שנה את המושג "אמא טובה דיה" (Good Enough Mom).

ויניקוט ביקש להגן על "החושים הבריאים של הורים נורמלים" מפני חדירה הולכת וגוברת של אנשי מקצוע לתחום.

"אעדיף להיוולד לאמא שיש לה קונפליקטים פנימיים של בת-אנוש," כתב, "מאשר לאמא שעבורה הכל הולך בקלות, שיודעת את כל התשובות ושאין לה ספק בדבר."

אמא טובה דיה, עבור ויניקוט, היא אמא שמצליחה להלום את הצרכים של הילד באופן מספק – לא באופן מושלם. הורות טובה דיה מלמדת ילדים להתמודד עם העובדה שהחיים מלאי אכזבות – ולקבל אותה באופן מפוכח, מבלי לפגוע בחדוות החיים שלהם.

הרעיון הזה קוסם לי מכיוון שהוא מכיר באנושיות של החוויה ההורית. הוא מעודד הורים לשאוף לאיזון ולחמלה עצמית ולא לשלמות בכל מה שקשור בגידול ילדים: מותר לטעות כל עוד את עושה את המיטב.

אני מאמינה שגישה אנושית, סלחנית ומציאותית כזו יכולה להועיל גם בהקשרים של התנהלות כלכלית והשקעות לטווח ארוך בפרט.

אבל מה המשמעות של "טובה דיה" בהקשרים הללו?

הנה הטייק שלי.

***

"טובה דיה" מציבה מטרות צנועות. כאמא, אני רוצה לגדל אדם אחראי, שידע בבגרותו לעמוד ברשות עצמו ולהתרחק מצרות. כמשקיעה, אני רוצה זרם הכנסה מנכסים פיננסים שיצמח משנה לשנה ויכסה את הוצאות המחייה שלי. כל מה שיגיע מעבר למטרות הללו – מרווחי הון ועד פרס נובל — הוא בונוס, לא העיקר. המטרות הללו צנועות, אך חשובות, משום שהן מספקות לי מסגרת לקבלת החלטות שמסייעת לי להבחין בין עיקר לתפל ו"לבחור את מלחמותיי".

"טובה דיה" משתדלת, אקטיבית, שלא להיות גרועה. אני יכולה להרשות לעצמי לא להיות המשקיעה הטובה ביותר עלי אדמות – ומכאן שאני לא צריכה, וממילא לא מנסה, להשיג תשואה של 30%+ מדי שנה על הכסף שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות משקיעה גרועה. כסף הוא במידה רבה אמנות שלילית: גם התנהגות סבירה או ממוצעת תתגמל אותך אם תשתדלי באופן עקבי להימנע מליפול לבורות פתוחים (כמו ספירלת חובות, הימורים, מכירת מניות בפאניקה או התבצרות במזומן). בדומה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אמא גרועה. אמא גרועה היא כזו שמסבה נזק. קל יותר להרוס את החיים של הילד מאשר לגרום לו לזכות בפרס נובל.

"טובה דיה" טועה לפעמים. "לא להיות גרועה" אין פירושו חפה מטעויות. השקעות, ובמידה מסוימת גם הורות, הם "משחקי הסתברויות", ובהינתן שכמעט כל הסתברות נמוכה מ-1, מן ההכרח שיהיו מקרים שבהם אטעה, אפילו אם הסיכויים מלכתחילה לטובתי. טעויות הן חלק מהתהליך, והחוכמה היא לא לקשור בינן לבין האגו. כמי שלגלגה על ביטקוין מאז 2013 ועד 2022, אני יודעת על מה אני מדברת. הנקודה היא שבלי טעויות אי-אפשר לנצח.  קחו כמעט כל משקיע שהכה את השוק ותגלו שה"אלפא" שלו נבעה ממספר קטן של פוזיציות – מה שאומר שהוא טעה ברוב החלטותיו. טעה, אבל עדיין הצליח.

"טובה דיה" חומלת על עצמה. היא לא מייסרת את עצמה בקוצים ועקרבים של אשמה עצמית, לא כועסת על עצמה כשדברים הולכים קשה, ולא מקנאת באחרים כשנדמה שהם מצליחים יותר. היא זוכרת את מטרותיה (הצנועות) ומביטה לטווח הארוך. היא יודעת שההיזון החוזר שהיא מקבלת לא מעיד על איכותה, בין אם תיק ההשקעות שלה ירד בשבוע נתון ובין אם הילד צרח וכעס בבוקר כי התבקש לסגור את האייפד וללכת לגן.

"טובה דיה" מבינה שלא הכל בשליטתה.  יש דברים שאין ולעולם לא תהיה לי שליטה עליהם, אף על פי שיש להם השפעה משמעותית על ההון שלי: אני לא שולטת בתשואות שהשוק יניב, או בריבית הבנק מרכזי, או בשיעור האינפלציה, או בשער הדולר/שקל, או במעללי השלטון כאן. לכן, אני מעדיפה להקדיש את עיקר המשאבים לדברים שמצויים במוקד השליטה שלי: כמה אני חוסכת, איך אני משקיעה, וכיצד אני מנהלת את התגובות הרגשיות שלי למתרחש מסביב. בדומה, אני לא יכולה לשלוט באינטרקציות החברתיות של הילד שלי, באישיות שלו, במצבי הרוח שלו, בפרצי הגדילה שלו, בדברים שקורים לו בגן או בדברים שהוא אוהב (ובעיקר לא אוהב) לאכול. אני יכולה לשלוט בקשב ההורי שהוא מקבל, במענה לצרכים החומריים והרגשיים שלו, ובתגובות שלי להתנהגות שלו. לכן, אני מתמקדת בזה, מתוך הפנמה ברורה שבמתח בין גנטיקה והשפעה סביבתית ידי על התחתונה.

"טובה דיה" יודעת שלכל דבר יש מחיר. קריירה תובענית גוררת ריחוק מהמשפחה. תשואות גבוהות גוררות תנודתיות גבוהה. פינוק יתר לילדים עלול להפוך אותם חלשים ופריכים. לכל דבר יש מחיר, גם אם לא רואים את העלות האמיתית באופן מיידי.

"טובה דיה" מבינה שהמהלכים הפשוטים ביותר הם לרוב גם האפקטיביים ביותר. קשה לחשוב על עצה פיננסית אפקטיבית יותר מ"חסכי קצת יותר וגלי יותר סבלנות". היא אמנם טריוויאלית עד גיחוך, וקשה לבנות או לשווק סביבה קורסים נוצצים באינסטגרם, אבל היא יכולה לפתור 90% מהבעיות הפיננסיות שרוב האנשים יפגשו במהלך חייהם. נדמה לי שזה נכון גם לגבי הורות. לפעמים כל מה שילד קטן זקוק לו זה גבולות, הכוונה, יציבות, תשומת לב, חיבוק, שגרת לילה/בוקר קבועה ושעות משחק חופשי בבית ומחוצה לו – וזה אפקטיבי בהרבה מאשר גאדג'טים מתוחכמים, חוגי מוצארט לפעוטות או הדרכת הורים ב-3,000 שקל.  חוויות משותפות עם אבא ואמא בסופרמרקטים ובג'ימבורים של אם המושבות כנראה מרגשות ומעשירות את הילד שלנו יותר מכל טיול יקר לחו"ל שנעשה בשלב זה.

"טובה דיה" מכילה רגשות סותרים. היא יכולה לשאת בעת ובעונה אחת מידה של אופטימיות (כדי לצבור עושר) ומידה של פראנויה (כדי לשמר עושר); ליטול סיכונים ובה בעת לפחד מהם; לסמוך על תחושת הבטן שלה ובה בעת לפקפק בהטיות הקוגניטיביות שלה; לשחות נגד הזרם ובה בעת להבין שהיא כנראה לא חכמה יותר מההמון; לדבוק באסטרטגיה מבלי לשבור את הכללים — ולנטוש אותה כאשר הכללים עצמם מאבדים רלוונטיות. נשיאת הפכים כזו מתרחשת כל הזמן בהורות: לשחרר מספיק ולהיות חרדתית מספיק; לעודד עצמאות – מבלי לוותר על תמיכה;  להציב גבולות – ולהגמיש אותם כשצריך; לגונן מנזק — ולאפשר סיכון;  להוות דוגמא אישית – ולאפשר טעויות;  לתכנן לעתיד לבוא — ולחיות את הרגע.

"טובה דיה" לא נרתעת מאי-נוחות. היכולת לשאת תקופות ממושכות של אי-נוחות היא מפתח להישרדות, הן כמשקיעה והן כהורה. זה נכון בין אם תיק ההשקעות שלך מדמם חודשים ארוכים, ובין אם כבר שבועות את עוצרת את עצמך מלומר לילד "תעשה בטיטול" כשהוא מעיר אותך לפיפי ב-3 בבוקר.

טובה דיה יודעת שתמיד יהיו טובים ממנה. יש מי שכסף עבורו נועד בראש ובראשונה לשפר את איכות חייו, ויש מי שמשתמש בו בעיקר כדי להשוות את עצמו לאחרים. מניסיוני הקצר, האנלוגיה הזו נכונה גם לאופן שבו אנשים מתייחסים לילדים שלהם. השקעות והורות הן כר פורה להשוואות מעמדיות.  "טובה דיה" לא נלחצת מתגובות של אחרים ולא מנסה לחקות משקיעים (או הורים) עם סגנונות, יעדים ודפוסי חשיבה שונים לחלוטין משלה.

"טובה דיה" יודעת לשחרר. היא הרי מבינה שהדבר המסוכן ביותר בעולם רווי סכנות הוא לא ליטול סיכון כלל.  הרי גם אם נעמיד פנים שאנו מוגנים, הסיכונים לא נעלמים – הם רק לובשים צורה אחרת. כל ניסיון לגדר סיכונים חושף אותנו לסיכון מסוג אחר. הימנעות מהשקעה בשוק ההון, למשל, אמנם מגינה על החסכונות מתנודות בטווח הקצר, אבל כמעט מבטיחה תוצאות גרועות בטווח הארוך בשל הכרסום העקבי בכוח הקנייה של כסף שלא הושקע. הרצון לגונן על הילד בכל מחיר הוא טבעי והישרדותי – אבל למוגנות יתר יש מחיר בדמות חולשה, חוסר-אונים, ובעיקר חוסר הפנמה של הקשר בין סיבה ותוצאה בעולם האמיתי. לכן למדתי לשחרר (במגבלות הסביר): אני נותנת לו לרוץ. נותנת לו ליפול. נותנת לו להתלכלך. נותנת לו לריב. ילדים לא יכולים ללמוד דבר כשהם עטופים ב-4 שכבות הגנה הרמטיות של פצפצים, מה שפוגע ביכולת שלהם לזהות ולהתמודד עם סכנות – וזה, פרדוקסלית, כבר סיכון אמיתי.

__

לתמיכה בבלוג, אנא הסתייעו בהמלצותיי 🌷