בשונה מהתחזיות,"גיל שנתיים האיום" לא ממש מצדיק את שמו בינתיים.
החוויה עד כה רחוקה מלהזכיר את קרבות ההתשה המרים שהזהירו אותנו מפניהם.
לכל היותר, היא דומה יותר למשחק ההוא מהלונה-פארק עם הפטיש והחפרפרות.
שלושה תהליכי גמילה ליוו אותנו בשנה האחרונה: בקבוק (מאחורינו), טיטולים (בדרך) ומוצץ (בהצלחה לנו).
אמנם, אף אחד מהתהליכים הללו לא עובר חלק. כולם לוו בעליות ומורדות, רגרסיות וקפיצות. ובדיוק כשחשבת שדפקת חפרפרת אחת – פתאום קופצת אחרת, במקום שחשבת שכבר טיפלת בו מזמן.
אבל איכשהו, למרות כל אלה, הילד הולך ומתפתח, ומתפוח אדמה קטן שבוהה במובייל מעליו הוא כבר מתעקש לגלות עצמאות ומקשקש בהמשגות מופשטות כל כך עד שאני מתקשה להאמין שהוא רק בן שנתיים ותשעה חודשים.
מדהים לצפות בהתקדמות הזו.
התנודות הללו, על רקע מגמה עקבית של צמיחה, מתכתבות עם החוויה שלי כמשקיעה.
שוק המניות הוא מחולל עושר. השילוב של צמיחה דמוגרפית לצד חדשנות טכנולוגית מאפשר לעסקים להגדיל הכנסות, להקטין הוצאות ולהרוויח יותר, מה שמיתרגם לעלייה לאורך זמן בשערי המניות בקצב צמיחה ממוצע (היסטורי) של 8% עד 10% בשנה.
אבל התשואה הזו אף פעם לא מתקבלת באופן ליניארי כמו בפיקדון בנקאי. השוק יורד לפעמים. בני אדם נוטים לתגובות-יתר, לאופוריה ולפאניקה, להתנהגות עדרית ולשינויי מצב רוח – והשוק משקף את כל אלה.
הדרך לקצור את הפירות שמניב שוק המניות בטווח הארוך היא לשרוד את המהמורות הללו מעת לעת. פיטר לינץ' תמצת זאת כשאמר שהדרך לעשות כסף ממניות היא לא לאפשר להן להבהיל אותך.
משקיעה טובה, במילים אחרות, היא לפני הכל מכונת הישרדות: כזו שיודעת לשאת את המפולות, את התסכולים, את הטנטרומים ואת ההצפה הרגשית, מתוך הבנה שהם חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה.
מניסיוני הקצר, זהו גם הבסיס להורות טובה.
***
ייאמר מיד: אין שקילות ערכית או מוסרית בין ניהול תיק השקעות לגידול זאטוטים.
אבל דבר אחד בכל זאת קושר בין השניים: כשכל כך הרבה נמצא על הכף, אנו שואפים לשלמות – ושלמות בשני העולמות הללו פשוט לא תיתכן.
דונלד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האגדי, טבע לפני כמעט 80 שנה את המושג "אמא טובה דיה" (Good Enough Mom).
ויניקוט ביקש להגן על "החושים הבריאים של הורים נורמלים" מפני חדירה הולכת וגוברת של אנשי מקצוע לתחום.
"אעדיף להיוולד לאמא שיש לה קונפליקטים פנימיים של בת-אנוש," כתב, "מאשר לאמא שעבורה הכל הולך בקלות, שיודעת את כל התשובות ושאין לה ספק בדבר."
אמא טובה דיה, עבור ויניקוט, היא אמא שמצליחה להלום את הצרכים של הילד באופן מספק – לא באופן מושלם. הורות טובה דיה מלמדת ילדים להתמודד עם העובדה שהחיים מלאי אכזבות – ולקבל אותה באופן מפוכח, מבלי לפגוע בחדוות החיים שלהם.
הרעיון הזה קוסם לי מכיוון שהוא מכיר באנושיות של החוויה ההורית. הוא מעודד הורים לשאוף לאיזון ולחמלה עצמית ולא לשלמות בכל מה שקשור בגידול ילדים: מותר לטעות כל עוד את עושה את המיטב.
אני מאמינה שגישה אנושית, סלחנית ומציאותית כזו יכולה להועיל גם בהקשרים של התנהלות כלכלית והשקעות לטווח ארוך בפרט.
אבל מה המשמעות של "טובה דיה" בהקשרים הללו?
הנה הטייק שלי.
***
"טובה דיה" מציבה מטרות צנועות. כאמא, אני רוצה לגדל אדם אחראי, שידע בבגרותו לעמוד ברשות עצמו ולהתרחק מצרות. כמשקיעה, אני רוצה זרם הכנסה מנכסים פיננסים שיצמח משנה לשנה ויכסה את הוצאות המחייה שלי. כל מה שיגיע מעבר למטרות הללו – מרווחי הון ועד פרס נובל — הוא בונוס, לא העיקר. המטרות הללו צנועות, אך חשובות, משום שהן מספקות לי מסגרת לקבלת החלטות שמסייעת לי להבחין בין עיקר לתפל ו"לבחור את מלחמותיי".
"טובה דיה" משתדלת, אקטיבית, שלא להיות גרועה. אני יכולה להרשות לעצמי לא להיות המשקיעה הטובה ביותר עלי אדמות – ומכאן שאני לא צריכה, וממילא לא מנסה, להשיג תשואה של 30%+ מדי שנה על הכסף שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות משקיעה גרועה. כסף הוא במידה רבה אמנות שלילית: גם התנהגות סבירה או ממוצעת תתגמל אותך אם תשתדלי באופן עקבי להימנע מליפול לבורות פתוחים (כמו ספירלת חובות, הימורים, מכירת מניות בפאניקה או התבצרות במזומן). בדומה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אמא גרועה. אמא גרועה היא כזו שמסבה נזק. קל יותר להרוס את החיים של הילד מאשר לגרום לו לזכות בפרס נובל.
"טובה דיה" טועה לפעמים. "לא להיות גרועה" אין פירושו חפה מטעויות. השקעות, ובמידה מסוימת גם הורות, הם "משחקי הסתברויות", ובהינתן שכמעט כל הסתברות נמוכה מ-1, מן ההכרח שיהיו מקרים שבהם אטעה, אפילו אם הסיכויים מלכתחילה לטובתי. טעויות הן חלק מהתהליך, והחוכמה היא לא לקשור בינן לבין האגו. כמי שלגלגה על ביטקוין מאז 2013 ועד 2022, אני יודעת על מה אני מדברת. הנקודה היא שבלי טעויות אי-אפשר לנצח. קחו כמעט כל משקיע שהכה את השוק ותגלו שה"אלפא" שלו נבעה ממספר קטן של פוזיציות – מה שאומר שהוא טעה ברוב החלטותיו. טעה, אבל עדיין הצליח.
"טובה דיה" חומלת על עצמה. היא לא מייסרת את עצמה בקוצים ועקרבים של אשמה עצמית, לא כועסת על עצמה כשדברים הולכים קשה, ולא מקנאת באחרים כשנדמה שהם מצליחים יותר. היא זוכרת את מטרותיה (הצנועות) ומביטה לטווח הארוך. היא יודעת שההיזון החוזר שהיא מקבלת לא מעיד על איכותה, בין אם תיק ההשקעות שלה ירד בשבוע נתון ובין אם הילד צרח וכעס בבוקר כי התבקש לסגור את האייפד וללכת לגן.
"טובה דיה" מבינה שלא הכל בשליטתה. יש דברים שאין ולעולם לא תהיה לי שליטה עליהם, אף על פי שיש להם השפעה משמעותית על ההון שלי: אני לא שולטת בתשואות שהשוק יניב, או בריבית הבנק מרכזי, או בשיעור האינפלציה, או בשער הדולר/שקל, או במעללי השלטון כאן. לכן, אני מעדיפה להקדיש את עיקר המשאבים לדברים שמצויים במוקד השליטה שלי: כמה אני חוסכת, איך אני משקיעה, וכיצד אני מנהלת את התגובות הרגשיות שלי למתרחש מסביב. בדומה, אני לא יכולה לשלוט באינטרקציות החברתיות של הילד שלי, באישיות שלו, במצבי הרוח שלו, בפרצי הגדילה שלו, בדברים שקורים לו בגן או בדברים שהוא אוהב (ובעיקר לא אוהב) לאכול. אני יכולה לשלוט בקשב ההורי שהוא מקבל, במענה לצרכים החומריים והרגשיים שלו, ובתגובות שלי להתנהגות שלו. לכן, אני מתמקדת בזה, מתוך הפנמה ברורה שבמתח בין גנטיקה והשפעה סביבתית ידי על התחתונה.
"טובה דיה" יודעת שלכל דבר יש מחיר. קריירה תובענית גוררת ריחוק מהמשפחה. תשואות גבוהות גוררות תנודתיות גבוהה. פינוק יתר לילדים עלול להפוך אותם חלשים ופריכים. לכל דבר יש מחיר, גם אם לא רואים את העלות האמיתית באופן מיידי.
"טובה דיה" מבינה שהמהלכים הפשוטים ביותר הם לרוב גם האפקטיביים ביותר. קשה לחשוב על עצה פיננסית אפקטיבית יותר מ"חסכי קצת יותר וגלי יותר סבלנות". היא אמנם טריוויאלית עד גיחוך, וקשה לבנות או לשווק סביבה קורסים נוצצים באינסטגרם, אבל היא יכולה לפתור 90% מהבעיות הפיננסיות שרוב האנשים יפגשו במהלך חייהם. נדמה לי שזה נכון גם לגבי הורות. לפעמים כל מה שילד קטן זקוק לו זה גבולות, הכוונה, יציבות, תשומת לב, חיבוק, שגרת לילה/בוקר קבועה ושעות משחק חופשי בבית ומחוצה לו – וזה אפקטיבי בהרבה מאשר גאדג'טים מתוחכמים, חוגי מוצארט לפעוטות או הדרכת הורים ב-3,000 שקל. חוויות משותפות עם אבא ואמא בסופרמרקטים ובג'ימבורים של אם המושבות כנראה מרגשות ומעשירות את הילד שלנו יותר מכל טיול יקר לחו"ל שנעשה בשלב זה.
"טובה דיה" מכילה רגשות סותרים. היא יכולה לשאת בעת ובעונה אחת מידה של אופטימיות (כדי לצבור עושר) ומידה של פראנויה (כדי לשמר עושר); ליטול סיכונים ובה בעת לפחד מהם; לסמוך על תחושת הבטן שלה ובה בעת לפקפק בהטיות הקוגניטיביות שלה; לשחות נגד הזרם ובה בעת להבין שהיא כנראה לא חכמה יותר מההמון; לדבוק באסטרטגיה מבלי לשבור את הכללים — ולנטוש אותה כאשר הכללים עצמם מאבדים רלוונטיות. נשיאת הפכים כזו מתרחשת כל הזמן בהורות: לשחרר מספיק ולהיות חרדתית מספיק; לעודד עצמאות – מבלי לוותר על תמיכה; להציב גבולות – ולהגמיש אותם כשצריך; לגונן מנזק — ולאפשר סיכון; להוות דוגמא אישית – ולאפשר טעויות; לתכנן לעתיד לבוא — ולחיות את הרגע.
"טובה דיה" לא נרתעת מאי-נוחות. היכולת לשאת תקופות ממושכות של אי-נוחות היא מפתח להישרדות, הן כמשקיעה והן כהורה. זה נכון בין אם תיק ההשקעות שלך מדמם חודשים ארוכים, ובין אם כבר שבועות את עוצרת את עצמך מלומר לילד "תעשה בטיטול" כשהוא מעיר אותך לפיפי ב-3 בבוקר.
טובה דיה יודעת שתמיד יהיו טובים ממנה. יש מי שכסף עבורו נועד בראש ובראשונה לשפר את איכות חייו, ויש מי שמשתמש בו בעיקר כדי להשוות את עצמו לאחרים. מניסיוני הקצר, האנלוגיה הזו נכונה גם לאופן שבו אנשים מתייחסים לילדים שלהם. השקעות והורות הן כר פורה להשוואות מעמדיות. "טובה דיה" לא נלחצת מתגובות של אחרים ולא מנסה לחקות משקיעים (או הורים) עם סגנונות, יעדים ודפוסי חשיבה שונים לחלוטין משלה.
"טובה דיה" יודעת לשחרר. היא הרי מבינה שהדבר המסוכן ביותר בעולם רווי סכנות הוא לא ליטול סיכון כלל. הרי גם אם נעמיד פנים שאנו מוגנים, הסיכונים לא נעלמים – הם רק לובשים צורה אחרת. כל ניסיון לגדר סיכונים חושף אותנו לסיכון מסוג אחר. הימנעות מהשקעה בשוק ההון, למשל, אמנם מגינה על החסכונות מתנודות בטווח הקצר, אבל כמעט מבטיחה תוצאות גרועות בטווח הארוך בשל הכרסום העקבי בכוח הקנייה של כסף שלא הושקע. הרצון לגונן על הילד בכל מחיר הוא טבעי והישרדותי – אבל למוגנות יתר יש מחיר בדמות חולשה, חוסר-אונים, ובעיקר חוסר הפנמה של הקשר בין סיבה ותוצאה בעולם האמיתי. לכן למדתי לשחרר (במגבלות הסביר): אני נותנת לו לרוץ. נותנת לו ליפול. נותנת לו להתלכלך. נותנת לו לריב. ילדים לא יכולים ללמוד דבר כשהם עטופים ב-4 שכבות הגנה הרמטיות של פצפצים, מה שפוגע ביכולת שלהם לזהות ולהתמודד עם סכנות – וזה, פרדוקסלית, כבר סיכון אמיתי.
__
לתמיכה בבלוג, אנא הסתייעו בהמלצותיי 🌷
הקבלות מעולות וחומר קריאה איכותי במיוחד.
עלי והצליחי!
מסכים מאוד שאי אפשר להעלים סיכון, רק להתמיר אותו באור. בנוגע לסוגיות הגנה ומוגנות בהורות לעומת ילדים פגיעים ורגישים ממליץ לקרוא the cuddling of the American mind .
נחמד, במיוחד פירוק המיתוס המטופש של גיל שנתיים. לגבי ענייני החינוך, הייתי אומר בזהירות שכדי להגיע לתובנות ראויות על הורות, צריך לפחות 2 ילדים. החלק החשוב ביותר בהתפתחות הילד הוא הפסיכולוגי שתלוי באופן קיצוני בסוציאליזציה עם הסביבה. כך שבלי אחים או אחיות להתחבר ולריב איתם אין מספיק קשרים לבניית משפחה, וההורות נותרת ברמה הנמוכה ביותר של לוגיסטיקה וטכניקה (בדומה לתחביב יקר או תחזוקה של צעצוע).
יפה שאמא של הסולידית פועלת פה ודוחפת לילד שני 😜
וכמו כן, איפלו להביא ילד מושלם ולספק לו הורות מושלמת.. וכל זה לעתיד שבו כאדם "בוגר" הוא צריך לסבול מכלכך הרבה כשלי שוק, קומבינות, יחסים בנוסח "תדאג לי ואדאג לך" ושלל הסיאוב והחוצפ'ה הישראליים.. לא מבין מדוע צריך לשאוף להיות הורים בכלל. מה הטעם להיות שחקן מצטיין בקבוצה של לוזרים? אבל כל אחד ומה שעושה לו את זה..
אפשר לריב גם עם חברים. לא מסכימה איתך…
פוסט מעולה!
הקבלה מצוינת, תודה על השיתוף.
הכתיבה שלך בבלוג מאוד חסרה..
פינוק יתר לילדים עלול להפוך אותם חלשים ופריכים.
זה מאוד הפריע לי, בתור אחד שההורים שלו חשבו ככה ויודע מה ההשלכות.
זה בסדר היא אמא טרייה עדיין, היא תגלה בשלב זה או אחר, בין אם באמצעות הילד שלה או של מכרותיה, שהשאלה הזאת של האם לעטוף או לא לעטוף בכלל לא תלויה בה בשום שלב ובשום צורה. זה בעיקר תלוי אילו קלפים התחלתיים קיבל הילד וגם איזה דטרמיניזם סביבתי הוא יאלץ עוד לספוג.
אבל היי! היא אמרה שהיא גמישה לנטוש מוסכמות וכל זה לא? אני מאמין בה בהקשר הזה.
אם זאת היתה ילדה, ספק רב אם היתה רושמת את אותם דברים…
מדוע לא "מאתגרים" בנות מגיל קטן כמו שעושים לגברים? את התשובה הגברים לא יאהבו לשמוע…
מה התשובה?
נפלאה! כל פרסום שלך מביא מלא מלא ערך…אל תפסיקי לעולם
הקבלה מעולה, תודה
נהניתי לקרוא
אני מניח שרצוי לקחת את הפילוסופיה הזו לעוד תחומים בחיים
גרמת לי לחשוב
קורא פה כבר שנים, וזה אחד הפוסטים המשובחים שלך. תודה!
אתם תמיד אומרים את זה חחחח
נהדרת.
פוסט מעניין ומרגש בו זמנית, המטאפורה וההקבלה לא תלושים מהמציאות אלא דווקא מעצימים זה את זה, ילדים זה קודש קודשים יתרה מכך אני אוהבת להשויץ שהבת שלי היא המניה הכי חשובה שלי שאליה נותבו כל המשאבים מתוך אמונה מלאה סבלנות ואורך נשימה לטווח ארוך
כמה נעים ומרענן לקרוא רשימה המנוסחת כהלכה, בפשטות, רצינות וכמובן גם עומק. אני לומד המון מהרשימות האלה ומודה לך עליהן. אגב, נחמד לראות עד כמה העקרונות שלך מתכתבים עם חוכמה עתיקה כמו זו של הסטואיקנים. כנראה שיש דברים שלא משתנים.
אם אני לא טועה היא ציטטה בעבר בפוסטים שלה את מרקוס אורליוס וסנקה (וגם את קאטו הזקן, אבל אני לא בטוח שהוא מהסטואיקנים).
היא גם כתבה איזה משפט על הפלוסופיה הסטואית פה ושם.
גיל שנתיים האיום זה בעיקר להורים שלא תפקדו נכון בשנתיים הראשונות. הורה שהשקיע נכון בהתחלה – קוצר את הפירות ונהנה בגיל שנתיים, וכך זה ממשיך אצלו שכל גיל הוא יותר כייפי מקודמו 🙂
ורק אומר ששני ילדים שמוכוונים לשתף פעולה זה כייף לא נורמלי להורים 😉
בהצלחה לך בהמשך!
אהבתי, חבל לי רק שלא ילדת לפני שאוכל לקרוא את זה כשהילד היה צעיר יותר
פוסט פשוט מעולה, מסכם תובנות שלרובינו לוקח 20 שנה של הורות (ושל השקעות) להגיע אליהן 🙂
שכחת את נושא הציפיות שלך מילדך – שנראה שהם לא כאלו גבוהות: אם שמעת על ארבע האחייות פולגר, הרי ההורים שלהם הקדישו את כל זמנם הפנוי ללמדן דברים חדשים ובסופו של דבר כולן הפכו לגאונות (אם כי רק שתיים מהן מימשו את גאוניותן כבוגרות). גילאי 0-5 הם הגילאים בהם המוח הוא הכי גמיש ויכול ללמוד להתפתח במהירות. כמובן שגם אחרכך אפשר ללמוד, אך זה קשה הרבה יותר (לדוגמא, לימוד שפות זרות). ב"חיידר" המסורתי, חלק מהילדים למדו לקרוא בגיל שנתיים. תעשי ניסוי מחשבתי – נגיד שלא היתה לך בעייה של כסף וזמן, והיית יכולה לשכור את אנשי המיקצוע הטובים ביותר בעולם… קרא עוד »
להפוך ילד לגאון יודע הכל,בלי לתת לו כלים של אינטליגנציה רגשית, לא שווה את ההשקעה
כתבת סיסמאות ריקות שלא עומד כלום מאחוריהן. מי מונע ממך ללמד את ילדיך "אינטליגנציה ריגשית"?
תרומתו של אילון מאסק אחד לאנושות שווה את תרומתם של עשרות מיליונים בעלי "אינטליגנציה ריגשית". לאמיתו של דבר, לרוב הגאונים הטכנולוגים לא היתה אינטליגנציה רגשית. לרוב הפוליטיקאים דווקא יש אינטליגנציה רגשית, והם גם לא טיפשים, אך זה לא מונע מהם להכשל בגדול.
את מודעת לכך שמיסטר ויניקוט הושפע מאוד ממלאני קליין שדיברה על שד טוב, שד רע ועוד כמה מוזריות, נכון? למה את אף פעם לא מסיימת את הפוסטים בתהייה לגבי עתיד שלילי במיוחד? באמת מסקרן מה יקרה עם נוטלי המשכנתאות ומשריצי הילדים ממעמד הביניים בעתיד שבו נצא סוף סוף מ-"גן העדן" הכלכלי שהיינו שרויים בו מאזור 2008. אולי אפילו יהיה טוב יותר, מי יודע?
תחכי ל 2.8. יידרש חישוב מסלול מחדש 🙂
מתי ספר?
את אישה חכמה
פוסט נהדר, תודה
לא ייאמן איך שאת שולפת משפטים כאלו ממוחך בכזו איוושת רוח "קלילה". מעריך אותך כל כך, ובשבילי לקרוא אותך זה פשוט זיכוך הנפש. הפוסט הזה שופע במשפטים לחיים בצורה שמפוצצת את המוח. "…מתוך הפנמה ברורה שבמתח בין גנטיקה והשפעה סביבתית ידי על התחתונה.." כל כך מסכים עם המשפט הזה. גנטיקה אל מול השפעות סביבתיות. זה משהו שכל הזמן מותח את הקווים של האופי, האישיות ומהלכי החיים. לא כולם מסוגלים כמו כולם. "…קריירה תובענית גוררת ריחוק מהמשפחה…" כל כך פשוט וכל כך נכון, אחד לאחד, ועדיין יהיו כאלו שיתעקשו שאפשר אחרת. אז השאלה היא רק כמה הם מוכנים לפספס… כי האחוזון… קרא עוד »
נדמה לי שזה מכאן
נכון! תודה רבה 🙂
פתאום מתחוור לי שעשור שלם אני איתך, עוד מהתקופה הארוכה מדי שלי בעוניברסיטה העברית בירושלים.
איך שהזמן עובר… עשור אחר כך, ורק בזכותך אני עשיר כיום.
כתיבה נחמדה, השוואה מעניינת, גם ילדים כמו השקעות גדלים לאורך זמן אם לא ניכנסים לפניקה ומתמידים לאורך זמן. ובסוף אין סיכוי בלי סיכון.
אחת הרשימות הכי חשובות עד היום. הכי טוב שלך, וזה הרבהיותר מ-מספיק טוב!
פוסט מעלה, תודה!
ממליץ גם על הספר The Anxious Generation שמדבר על החשיבות של נטילת סיכונים מגודרים בילדות
אם זה מעודד אותך, גם אני לא הבנתי מה הביג דיל בגיל שנתיים, וגיל שלוש היה הרבה יותר מאתגר D:
אצל חלק זה מתפרץ ב5 🙂
לגבי מטרות ההורות, אין לך שאיפה שהוא גם יהיה אדם מוסרי שעושה טוב בעולם ונמנע מפגיעה באחרים? או שזה שייך ל"בונוס"?
את מהממת ❤️
שלום לך! הורידו לנו את דירוג האשראי. מה עושים עכשיו?
איזו נהדרת את. כתבת מאסטר פיס. ואת זה אני אומרת כאמא לילדה בת 2.9 בדיוק כמוך 🫠
זה היה חומר קל יותר לקריאה מהפוסט האחרון על כתיבת האופציות, על אף שהוא גם הוסבר בבהירות, אבל כנראה וכפי שציינת למיטיבי לכת.
הלוואי שהייתה אפשרות לפגוש אותך בפורום מצומצם של קורס אמיתי, כדי ללמוד כיצד להגיע כמה שיותר מהר ל fire.
אאחל לך שנה קסומה בתוך כל היאוש הזה.
כיף לקרא. תודה