הסולידית עצמאות כלכלית דרך פשטות מרצון, חיסכון אגרסיבי והשקעה סולידית

שוב סוער בשוק המניות – או לפחות, סוער מספיק כדי להעיר את הבלוג הזה מרבצו. 🙂

את החשיפה הראשונה לקונספט של חופש כלכלי — לא כגימיק שיווקי שעוטף מיזם השקעה מפוקפק, אלא כיעד כמותי, מדיד ובר-השגה – אני יכולה לתאר כרגע של הארה. התובנה הבסיסית הייתה שיש קשר ישיר בין דפוסי הצריכה שלי לבין מספר השנים שבמהלכן אהיה תלויה בתלוש משכורת ממקום עבודה מעיק כמקור העיקרי למימון המחייה שלי.

אילו היו רק שתי דרכים להגיע לעצמאות כלכלית בתוך שנים ספורות — חיסכון אגרסיבי או השקעה אגרסיבית בציפיה לתשואה גבוהה יותר על החיסכון — נדמה לי שרוב האנשים היו בוחרים באפשרות השנייה.

מודל העבודה המסורתי מעודד את כולנו, בדרגות משתנות של כפייה, לרכוש מקצוע, לאתר מקום עבודה יציב, לעבוד קשה במשך ארבעה או חמישה עשורים ולחסוך מעט (כ-10% עד 20%) מההכנסה השוטפת.

שבועיים תמימים לתוך 2018… נראה שכדאי שאכתוב כאן כמה מילים, לשם שינוי. סקירה תקופתית של ביצועי “שוקולד מריר” – תיק ההשקעות הפאסיבי (והמתודולוגי בעליל) של הבלוג – תהיה סיפתח הולם.

לספרטאנים הקדמונים הייתה חיבה יתרה להבאת הדברים בקצירת האומר. מסופר על גנרל ספרטאני שניצח בקרב חשוב. “העיר נכבשה”, כתב במכתב ששיגר לספרטה. בתגובה, הקצין המעוטר נקנס והודח.  “‘נכבשה'”, אמרו לו, “הייתה די והותר”.   

לקראת סוף גלגולי הקודם, בהיותי קרייריסטית מהשורה, הגעתי להבנה שיש לפחות שלוש חובות עקרוניות של “עולם המבוגרים” שאין לי שום עניין לעמוד בהן:  1) לעבוד לנצח  2) לטפס במעלה הסולם התאגידי  3) לבזבז כל שקל שאני מכניסה.

באוקטובר 2008 פרסם סאטושי נקאמוטו את מאמרו, “ביטקוין: מערכת כסף אלקטרוני בשיטת עמית לעמית”. נדמה שבתשע השנים שחלפו מאז, לא הייתה שנה אחת שלא סומנה בתור שנתו האחרונה של המטבע המבוזר – שנה שבעקבותיה יתפוגג כגלגול דיגיטלי של פקעת צבעוני מראשית המאה ה-17.