זקני השבט יודעים לספר שפעם – לפני שסיגלתי לעצמי מנהג לשבור את האינטרנט עם אמירות רדיקאליות בנוסח “לבני אדם יש מידה של אחריות על גורלם הכלכלי” – כתבתי כאן על תיק השקעות וירטואלי בשם “שוקולד מריר“.

אז אחרי שאמאזון הודיעה על כוונתה לעלות ארצה ולצרכניסטים הייתה אורה ושמחה, הגיע תורם של הגיקים הפיננסים לקפץ מהתרגשות (בערך).
בלאקרוק, חברת ניהול הנכסים הפיננסיים הגדולה בתבל, הידועה בעיקר כמפעילת מותג קרנות הסל iShares, נכנסת בכוח מלא לשוק ההון הישראלי, ומצרפת כמה ממוצריה להיצע ההולך וגדל של מוצרי ההשקעה הפסיביים הזמינים להשקעה.

נתחיל מהסוף. אני לא מאד אופטימית לגבי היכולת של חינוך פיננסי להוביל להתנהגות פיננסית אחראית – ודאי כשמדובר בקלחת האמוציונלית של שוק ההון. אחרי הכל, משקיעים לא מתרסקים בגלל פערי ידע או בורות פיננסית – וגם לא בגלל מושגים, גרפים או טבלאות אקסל. משקיעים מתרסקים בגלל הורמונים כמו דופאמין וקורטיזול. 80% מההצלחה כמשקיע היא פועל יוצא של התנהגות; לא של ידע מושגי או הבנה כמותית. Having said that, ויסלח לי...

נדמה לי – אם נתעלם לרגע מדעותיהם של מלומדים חשובים כמו רינה מצליח ורינו צרור – שרוב הציבור יסכים לטענה שכהונתו של משה כחלון במשרד האוצר הייתה קטסטרופלית.
כשיאיר לפיד, סתיו שפיר ואפילו אבי ניסנקורן מטיפים פתאום לשמרנות פיסקאלית, סימן שנחצה רף חדש של חוסר אחריות ציבורית.

“אם אתה שולח אותי להשיג קרטון חלב – אני יודע לעבור ממצב שאין לי את זה למצב שאני הולך למכולת ומשיג את זה. אם אתה שולח אותי להשקיע בשוק ההון, אין לי שמץ של מושג איך לעבור ממצב שאין לי את זה למצב שיש לי את זה.”

הבלוג הזה חוגג היום את שנתו השישית.
לרגל המאורע, ועל רקע אינפלציה מחודשת בכתבות על תוגתו הכלכלית של דור ה-Y, הנה מקבץ תובנות, החלטות, דברים שהייתי שמחה אילו מישהו היה מספר לי, ודברים שיש לי לומר לאנשים בתחילת שנות העשרים לחייהם.

האסטרטגיה הפסיבית היא אחת הדרכים הפשוטות ביותר להשקעה עצמאית בשוק ההון.
התזה הבסיסית היא שאם נקנה ונחזיק סל מייצג ומבוזר של מניות, נחזיק בו לאורך עשרות שנים בדמי הניהול הנמוכים ביותר ונמשיך להזרים אליו כספים מבלי למכור אותו גם כשהשוק נכנס למוד “אשרת קוטלר” — נוכל לקצור את תשואת השוק, גם מבלי להיות גאונים פיננסים ומבלי להקדיש לעניין יותר מדי זמן ואנרגיה.