השנה המוזרה בחיינו הגיעה לסיומה.
רבים מאיתנו חוו, לראשונה ומיד ראשונה, עד כמה אלימים יכולים להיות השווקים הפיננסיים.

אין משהו צורב יותר מהתחושה שזמנכם אינו בידכם.
סנקה הצעיר כבר עמד על כך ב-“על קוצר החיים”: הכמיהה לאדונות על הזמן היא אוניברסלית ועל זמנית.
זה נכון תמיד — בין אם אתה עובד שכיר שמעוניין לבלות פחות במשרד ויותר עם ילדיו; צרכן שמעוניין לקבל את המוצר או השירות ללא דיחוי; או מנכ”ל חברה שמעוניין לקחת סיכונים לטווח ארוך, מבלי שבעלי המניות יעמדו לו על הראש עם סטופר.

בוקר אחד אתם מגלים שממשלת ישראל השיקה תכנית הגרלות שמקנה לזוכים אפשרות לרכוש דירה חדשה בהנחה של מאות אלפי שקלים. שר האוצר מלווה את התכנית בהכרזות חגיגיות בנוסח “לדור הצעיר יש גם זכויות, ולא רק חובות”, ו-“קורת גג היא זכות בסיסית ומחובת המדינה לספק אותה.” ואתם מאמינים לו, כמובן. החלום להפוך לבעלי נדל”ן בארץ הקודש נראה לפתע מציאותי מתמיד. ככל שאתם מתרגשים יותר, העולם...

מבחינה היסטורית, השקעה במניות הניבה למשקיעים תשואה גבוהה יותר מהשקעה בכל נכס אחר – כולל נדל”ן, אגרות חוב, זהב ומזומן.
בעוד שעל העובדה הזו כמעט אין עוררין, על הדרך “הנכונה” להשקיע במניות מתנהלים פולמוסים סוערים עד ימינו.

חלזונות מים מתוקים הורגים יותר בני אדם מזאבים. יתושים קטלניים פי כמה עשרות אלפים מכרישים. קרינת השמש מסרטנת יותר בני אדם בשנה מאשר דליפות מכורים גרעיניים. והחלק המסוכן ביותר בטיסה הבאה שלכם לחו”ל, גם בעידן הקורונה, הוא הנסיעה ברכב לשדה התעופה וממנו.
סיכון נוטה לארוב דווקא במוכר ובשכיח.

יש פרק בסיינפלד שבו ג’רי מקבל תרנגול קרבות. הוא מאמן את התרנגול ואומר לג’ורג’: “נחש מה, ‘ליטל ג’רי’ רץ מכאן לדירה של ניומן בפחות מ-30 שניות!”
“וזה טוב?” שואל ג’ורג’,
“אין לי מושג”.

המצב הנוכחי מניב יבול אינסופי של סופרלטיבים: השוק הדובי המהיר ביותר אי פעם; הזינוק החד ביותר במספר המובטלים מאז ומעולם; תכנית הסיוע הכלכלית הגדולה ביותר מאז קום המדינה. וכן הלאה. אנו חיים בזמנים היסטוריים וספר השיאים נכתב מחדש מדי יום ביומו.