אל תדברי על ביטקוין, אל תכתבי על דיבידנדים

מאות שנים אחרי שתזאוס גיבורה המיתולוגי של אתונה הלך לעולם שכולו טוב, ספינתו המקודשת נותרה לעגון בנמל העיר כאנדרטה לזכרו.

בהדרגה, פגעי הזמן החלו נותנים אותותיהם בכלי השיט העתיק. תושבי אתונה החליפו את קורות העץ המרקיבות, שיקמו את הירכתיים ותפרו מפרשים חדשים.

השיפוץ המתמשך הוביל לשאלה פילוסופית: האם הספינה שעוגנת בנמל אתונה היא עדיין ספינתו של תזאוס, הגם שרוב חלקיה המקוריים הוחלפו מזמן?

נזכרתי בפרדוקס הזה קצת אחרי יום הולדתי ה-40 שחל לאחרונה.

במובנים רבים, אני מרגישה שאני אדם שונה מאד מכפי שהייתי כשרק התחלתי לכתוב כאן.

פתחתי את הבלוג הזה מתוך הנחה (פסקנית) שפיצחתי את השיטה.

המטרה בשנות ה-30 המוקדמות שלי הייתה חירות ואינדיבידואליזם בכל מחיר. זה קסם לי, והתכתב עם רעיונות ליברטריאנים שהעסיקו אותי בשעתו. היעד הוגדר על דרך השלילה. ידעתי שאני בעיקר רוצה לברוח ממשהו (“מרוץ העכברים”), דהיינו, שאיש לא ישלוט בי, בזמני, בנוכחותי או בכספי. לא היה לי ברור כל כך לאן בדיוק אני בורחת או מה אעשה בזמן שיתפנה. זה גם לא היה לי מאד חשוב. דמיינתי נירוונה אמורפית של אי-תלות באחרים, וזו הייתה התכלית.

היעד היה עמום, אבל השיטה הייתה ברורה. היא הסלוגן של הבלוג הזה עד היום: “חיסכון אגרסיבי והשקעה פסיבית“. למדי לחיות היטב על מעט – אפילו מעט מאד, הזרימי בשיטתיות את עודפי ההכנסה שלך לתיק השקעות עוקב מדדים והמתיני. כשהתיק גדול מספיק כדי שאפשר יהיה לכסות ממנו את צרכי המחייה המועטים שלך – ניצחת.

ואכן, ניצחתי – אם כי הניצחון דאז הוגדר במונחים צנועים ביותר.

אלא שבינתיים החיים קרו. מצאתי זוגיות (2017). הבאנו ילד לעולם (2021). בין לבין אמי האהובה אובחנה עם אלצהיימר לפני שמלאו לה 70. התפיסה שלי עברה מאינדיבידואליסטית למשפחתית. תוכן חדש נוצק לחיי. ההוצאות שלי גדלו. האחריות שלי – כלפי אחרים – נעשתה כבדה יותר. התכנונים הפיננסים שלי מפעם איבדו רלוונטיות. לפתע עומתתי חזיתית עם שאלות של זמן, סיכון ומשמעות, והיעדים שלי לבשו צורה ברורה ומוצקה יותר.

בד בבד, גם הסביבה השתנתה.

הקורונה אירגנה לי מפגש לא נעים עם סיבולת הסיכון שלי, וחידדה את האפשרות המעשית לקיומו של ברבור שחור שיגרור את חירותי הכלכלית שאולה בבת אחת. השבת השחורה הנכיחה את השבריריות והאקראיות של החיים וסדקה את השיריון המנטלי המתקרא “חשיבה לטווח ארוך”.

ובתווך, החברה בה אני חיה עברה ועוברת תהליכים עגומים – כמו הפוליטיזציה של האמונה, הארדואניזציה של השלטון, הפלסטיניזציה של נאמניו, ומלחמת הנקם הרב זרועית שמנוהלת נגד המסד המכונן של מדינת ישראל.

התוצאה של כל אלה היא שהתחלתי לאמץ חשיבה “חירומית” ביחס לעתיד כאן, כחלק ממיעוט חילוני-מערבי מתגונן במדינה שהולכת ונטמעת במדבר הנחשל שעוטף אותה.

***

העובדות השתנו לצד נסיבות חיי. והשינוי היה עמוק מספיק כדי לוותר ולפעמים אף לכפור כליל ברעיונות שהייתי קולנית מאד לגביהם בעבר.

אני כבר לא חוסכת באופן “אגרסיבי” (70%+ מההכנסה). זה כבר לא הכרחי, בהתחשב בשווי הנקי שלי, ובכנות, גם לא מאד מעניין כשיש לך ילד קטן. ובעוד שאני עדיין מקפידה לסיים כל חודש בעודף ומצבנו התזרימי רחוק מלהידמות להר געש פעיל בסומטרה, אני סבורה שהוצאות משק הבית שלנו נמצאות כיום בטווח הנורמה עם נטיה לצד השמרני.

אין לי חרטות לגבי העבר. מינימליזם ויעילות עדיין קוסמים לי. אני עדיין סבורה שיוקר המחייה הוא במידה לא מבוטלת פונקציה של כושר המחייה, כלומר, קיומן (או היעדרן) של מיומנויות חיים שמאפשרות להפיק יותר מכל שקל. אבל מה שהיה נכון כרווקה בגילאי 20 ו-30 פחות מתאים בגיל 40 עם פעוט. יש לי פחות אנרגיה, מוטיבציה וסבלנות להשקיע בזה.

אני גם מרשה לעצמי להיות הרבה יותר פוליטית. לא כי אני רוצה, אלא משום שאני מרגישה שמציאות חיינו בשנים היסטוריות אלה שוללת ממני את הלוקסוס להישאר א-פוליטית רק בגלל החשש שמא אנכר קוראים מסוימים. בתחילת הדרך כתבתי, באופן אגבי, נגד סוציאליזם ושמאל זהותני-פרוגרסיבי. אני עדיין מאמינה שמדובר באידיאולוגיות נפל. אבל הן לא מתקרבות, במונחים של ממשיות הסיכון הנשקף מהן במציאות הישראלית, לריסוק יזום של החומות החוצצות בין הווילה לג’ונגל.

אני כבר לא משקיעה פסיבית טהרנית. פחות משליש מתיק ההשקעות שלי מושקע כיום בקרנות סל צוברות מחקות מדדי מניות גלובליים. במקום זה, אני משקיעה בעיקר במניות דיבידנד צפון-אמריקניות שלוקטו באופן אקטיבי (כן, כן) לפי קריטריונים של איכות וצמיחה. המטרה שלי כעת היא לבסס זרם הכנסה פסיבית מהחברות החשובות בעולם, שאמור להכפיל את עצמו, בשאיפה, אחת ל-7 שנים, מבלי לוותר על פוטנציאל עליית ערך.

האסטרטגיה הזו מאפשרת לי לקצור את פירות ההשקעה שלי באופן שוטף, ככסף מזומן שמתקבל מדי חודש, ולא כרווחי הון רעיוניים שעלולים להתפוגג כלעומת שבאו.

הגישה הזו צפויה יותר, מתאימה יותר לנסיבותיי (גיל + הון), לצרכיי, להעדפותיי ולמבנה האישיות שלי, במיוחד לאור ההתפתחויות שתיארתי לעיל.  היא גם תלויה פחות במצב הרוח של שוק המניות.

כ-4% מתיק ההשקעות שלי מוקצים לביטקוין, אותה “ספקולציה” שלעגתי לה בתחילת הדרך עד שהתחלתי לקנות עשור מאוחר מדי. מבין כל התכונות של ביטקוין, האפשרות לגשת לנכס מכל מקום בעולם, ללא תלות בהרשאה של צד ג’ כלשהו, מקנות לו דווקא תכונות של נכס לשעת חירום. לכן, בעיני, התזה בעד ביטקוין התחזקה מאד בשנתיים האחרונות, במיוחד מנקודת מבט ישראלית.

אפשר אולי לחשוב על השינויים הללו כמעין גלגול מתקדם של תיק הארי בראון, שאיתו פתחתי את הבלוג הזה.

ביטקוין, למשל, מציע יתרונות זהים לזהב רק עם לוגיסטיקה מופשטת ואפסייד גבוה יותר. ההכנסה השוטפת ממניות דיבידנד מחליפה את ההכנסה מאגרות החוב (לטווח קצר וארוך) שהארי בראון המליץ לשלב בתיק, שהרי כידוע, רוב התשואה מאג”ח המוחזק לפדיון מתקבלת מהכנסת הריבית. אני לא מרגישה בנוח להחזיק נכס כמו אגרת חוב ממשלת ישראל לטווח של 30 שנה ומעלה.

***

אז כאן אנו עומדים.

השנים נקפו. הצרכים השתנו. היעד נעשה קונקרטי יותר, מוגדר פוזיטיבית ומוכוון משפחה. השיטה השתנתה אף היא, באופן דרמטי, בהתאם לנסיבות החדשות ולהעדפות הסיכון המשתנות.

ובעוד שעבורי ההתאמות הללו היו טבעיות במידה רבה (גם אם נדרשו נשימות עמוקות לפני שכתבתי עליהן בפומבי), זה לא היה המצב עבור כל קוראיו של הבלוג הזה.

חוגים מסוימים בבלוגספרה הפיננסית בישראל מסרבים עד היום לקבל סטיות פומבית מעיקרי האמונה הדוקטרינרית של אסטרטגיית ההשקעה הפסיבית.

חלקם משתוממים בפומבי כיצד זה שאני בוחרת להשקיע את כספי הפרטי שלא לפי “עקרונות הקומון סנס” של ג’ון בוגל שגוללתי כאן בעצמי בפוסטים ארוכים.

אחרים זועמים ממש, פוסקים שבשינויים הללו אני חוטאת לציבור הקוראים שלי,  שאני מתעלמת מהאימפקט שיש לי על משקיעים בישראל, ושאני נותנת הכשר לאסטרטגיות השקעה “מסוכנות” (במקרה הרע) או “למתקדמים” (במקרה הטוב) ובכך מסתכנת בפגיעה כלכלית קשה בקוראיי.

להבנתי, הכעס הזה מקפל בתוכו כמה טענות:

1. שרוב המשקיעים חסרי ידע, פועלים על עיוור וחשופים לטעויות.
2. שהשקעה פסיבית, בין היתר מהסיבה לעיל, היא הגישה המתאימה ביותר לרוב המשקיעים.
3. שהאופן שבו אני משקיעה את כספי כעת עלול להסתכם בחורבן כלכלי.
4. שאני, כבלוגרית, אחראית במידה מסוימת על הבחירות הפיננסיות של הקוראים שלי.

אני חולקת על הקביעות הללו.

הבלוג הזה קם ברקע הדי המחאה החברתית של 2011. הטענה העקרונית הייתה (ועודנה) שאדם יכול לשפר דרמטית את מצבו הכלכלי דרך שינויים בהתנהלותו האישית, שיהיו אפקטיביים לאין שיעור מהפגנות מחאה נגד פוליטיקאי זה או אחר בדרישה שיפתור את מצוקותיו מגבוה.

אכן, בקצוות תמיד יהיו אנשים שצריך להציל מפני עצמם, אבל כהומניסטית, שמאמינה עד היום בערכים כמו אינדיבידואליזם, סוכנות ואחריות אישית, אני סבורה שלרוב בני האדם יש כשירות ללמוד, לחסוך, להשקיע ולנהל את הכסף שלהם בעצמם.

זו גם הסיבה שהקפדתי לאורך השנים לא להאכיל אף אחד בכפית. במקום להגיש דגים, אני מסבירה איך לדוג. במקום לפרסם כאן את תיק המניות שלי, אני מסבירה איך לבחור אותן. במקום “להנגיש ידע”, אני רוצה לעורר מחשבות על כסף דרך חוויותיי האישיות.

אני יוצרת תוכן, לא מוכרת תוכן. אני לא מחויבת לאיזה קורפוס סופי של ידע שנארז לקורס ונמכר באלפי שקלים כתפארת יצירתי המונוליתית. אין לי יומרות לשווק לאנשים פתרונות מן המוכן, כל שכן לקחת אחריות על פתרונות כאלה.

הדגש שלי הוא על ה”למה” וה”איך”, כשהשאיפה תמיד להעצים קוראים ולעודד אותם להמשיך לחקור בעצמם.

מאות יומני המסע בפורום הסולידית מבססים את טענתי שאנשים מסוגלים לעשות זאת בעצמם.

וגם אם אני טועה, ורוב צרכני התוכן הפיננסי בישראל הם אכן בורים מוחלטים שאינם כשירים לנהל את כספם בעצמם, אז האם המסקנה המתחייבת היא שהשקעה פסיבית עצמאית במדדים צריכה להיות ברירת המחדל עבורם?

לדעתי התשובה שלילית. אם רוב המשקיעים באמת עלולים להזיק לעצמם, המסקנה המתחייבת היא שעליהם להסיר עצמם מהמשוואה ולהאציל את ניהול הכספים לאנשים מקצוע. לא לקנות קורס יקר ובוודאי שלא לפתוח חשבון מסחר עצמאי.

אני מבינה את סוד הקסם בהשקעה פסיבית במדדי שוק רחבים. יש, הרי, סיבה טובה ש-30% מהתיק שלי עדיין מושקעים כך. זו אסטרטגיה פשוטה להפליא ליישום ברמה הטכנית, קלה יחסית להבנה (בוודאי להדיוטות שזהו להם המפגש הראשון עם שוק ההון) והחשוב מכל – יכולה להניב ביצועים שלא נופלים מאלה של מנהלי השקעות מקצועניים. היא נתמכת במגוון רחב של מחקרים אקדמיים, משקיעים אגדיים ממליצים עליה באופן רחב, וגם השחקנים המוסדיים מחבקים אותה. למעשה היא כל כך פשוטה שגם אנשים חסרי השכלה פיננסית רשמית יכולים להפוך לגורואים ומחנכים בתחום. אני מתקשה לחשוב על מקבילה לעניין בתחום אחר.

ולצד זה, נדמה לי שיש מי ששכח שאסטרטגיות השקעה אינן דתות. אסטרטגיות השקעה נועדו לשרת את המשקיע, ולא להיפך. האסטרטגיה היא שצריכה להתאים את עצמה לנסיבותיו המשתנות של המשקיע. משקיע שחרד להפר את “עיקרי האמונה” עלול למצוא עצמו מנהל תיק השקעות בלתי מותאם, ותיק השקעות בלתי מותאם הוא כזה שבלתי-אפשרי להחזיק לטווח ארוך.

באופן פרדוקסלי, אם “סיכון” מוגדר בתור פוטנציאל להפסד מוחלט ובלתי חוזר של כסף, דווקא תיק מחקה מדדים (עם הטייה מובהקת לחברות מגה-טק יקרות) שאינו מותאם להעדפות הסיכון של המשקיע עלול להיות מסוכן יותר מתיק נכסים מניבים, בין אם הנכסים הללו הם דירות להשכרה או מניות דיבידנד. זה אולי פחות מורגש בשנה כמו 2024 בה ה-S&P 500 טס 30%~. מנגד, בשנים שבהן התשואה שלילית, קל יותר להחזיק מעמד כשתיק ההשקעות משלם לך בשוטף.

מה שמוביל למוקש העיקרי – האם, לאור התפוצה הגדולה של הבלוג הזה, יש לי אחריות מיוחדת כלפי קוראיי?

האם בציון העובדה שאני נוקטת בפעולה פיננסית כלשהי, אני נותנת לה חותם כשרות שמעודד אחרים לעשות את אותו הדבר?

בישראל יש אינספור יוצרי תוכן פיננסי. רבים מהם יאמרו שהם רואים בחינוך פיננסי של ההמונים בבחינת ייעוד, אפילו “שליחות”.

מה אגיד ומה אומר, טוב שיש אנשים כאלה.

אני יצרתי את הקורפוס של הסולידית לפני הכל בשביל עצמי.

אני נהנית מהכתיבה. אני אוהבת לזקק מחשבות ערטילאיות וחמקמקות וללכוד אותן לכדי מילים. זו הפורטה שלי. אני הפכפכה, אמוצונלית, דחיינית כרונית ואלוהים עדי שאני גרועה עם בני אדם. אבל כתיבה היא משהו שאני מרגישה שאני טובה בו. כך שהבלוג הזה הוא לפני הכל האיקיגאי שלי, עוגן מנטלי ודרך עבורי לתעל יצירתיות ולחולל משמעות בעולם נטול משמעות.

אם אחרים מפיקים ממנו ערך – זה בונוס נלווה.

אני כותבת את זה כדי לומר שאני אמנם כותבת כאן וברשתות על פיננסים, אבל לא רואה עצמי כמחנכת פיננסית. הקטגוריה הזו שמורה לגדולים ממני, מבוגל עד באפט. ובעוד שהבלוג הזה הוא חלק מרכזי מחיי וערוץ לזיקוק תובנות דרך מסננת חיי האישיים, אני בוודאי לא רואה בו “שליחות”.

וזה חשוב, מכיוון שבעוד שיוצרי תוכן שמעמידים את תכניהם למכירה, כמוצר חינוכי מוגמר, חבים מידה של אחריות כלפי לקוחותיהם, אני מאמינה שבבלוגים חצי-אישיים כגון זה, הנטל הוא על הקורא להפעיל חשיבה ביקורתית, להבחין בין חייו ונסיבותיו האישיים למסננת חייה ונסיבותיה של המחברת, ולקחת אחריות בלעדית על החלטותיו ולהסתמך רק על מה שרלוונטי לחייו, בבחינת “תוכו אכל קליפתו זרק” או, כמאמרו של ברוס לי, “Absorb what is useful, discard what is not, add what is uniquely your own.”.

***

מבין שלל הפתרונות שהוצעו לפרדוקס הספינה של תזאוס, אני מתחברת לזה שהציעה הגישה האריסטוטלית: הספינה שומרת על זהותה לאורך זמן כל עוד צורתה ותכליתה נותרים קבועים, גם אם מרכיביה השתנו בחלוף השנים.

התכלית של הבלוג הזה – אז כהיום – הייתה להעצים קוראים דרך לקיחת בעלות על כספם, ובמשתמע, גם על זמנם וחייהם. ברובד העמוק יותר, מעבר לעצמאות כלכלית, זהו בלוג על שינוי, טרנספורמציה, התפתחות והתאמה לנסיבות.

השיטות השתנו, בחלקן גם התמתנו, אבל התכלית הזו נותרה כשהייתה.

■

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Eric Berman (@ericbermanofficial)

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.