בקיץ 1720 אייזק ניוטון עמד בפני דילמה. המתמטיקאי והפיזיקאי האנגלי, עמוק בעשור השמיני לחייו, היה אז איש אמיד לכל הדעות. הונו נאמד בכ-32,000 לירות שטרלינג — כ-6 מיליון דולר במונחים של היום — אותם הוא השקיע באופן זהיר באגרות חוב ממשלתיות ובמניות שונות, שהניבו לו תזרים הכנסה קבוע. אחת המניות בתיק ההשקעות של ניוטון הייתה זו של חברת הים הדרומי, אותה רכש לראשונה ב-1712. החברה הוקמה שנה קודם...
השנה המוזרה בחיינו הגיעה לסיומה.
רבים מאיתנו חוו, לראשונה ומיד ראשונה, עד כמה אלימים יכולים להיות השווקים הפיננסיים.
מבחינה היסטורית, השקעה במניות הניבה למשקיעים תשואה גבוהה יותר מהשקעה בכל נכס אחר – כולל נדל"ן, אגרות חוב, זהב ומזומן.
בעוד שעל העובדה הזו כמעט אין עוררין, על הדרך "הנכונה" להשקיע במניות מתנהלים פולמוסים סוערים עד ימינו.
חלזונות מים מתוקים הורגים יותר בני אדם מזאבים. יתושים קטלניים פי כמה עשרות אלפים מכרישים. קרינת השמש מסרטנת יותר בני אדם בשנה מאשר דליפות מכורים גרעיניים. והחלק המסוכן ביותר בטיסה הבאה שלכם לחו"ל, גם בעידן הקורונה, הוא הנסיעה ברכב לשדה התעופה וממנו.
סיכון נוטה לארוב דווקא במוכר ובשכיח.
המצב הנוכחי מניב יבול אינסופי של סופרלטיבים: השוק הדובי המהיר ביותר אי פעם; הזינוק החד ביותר במספר המובטלים מאז ומעולם; תכנית הסיוע הכלכלית הגדולה ביותר מאז קום המדינה. וכן הלאה. אנו חיים בזמנים היסטוריים וספר השיאים נכתב מחדש מדי יום ביומו.
זקני השבט יודעים לספר שפעם – לפני שסיגלתי לעצמי מנהג לשבור את האינטרנט עם אמירות רדיקאליות בנוסח "לבני אדם יש מידה של אחריות על גורלם הכלכלי" – כתבתי כאן על תיק השקעות וירטואלי בשם "שוקולד מריר".
הבלוג הזה חוגג היום את שנתו השישית.
לרגל המאורע, ועל רקע אינפלציה מחודשת בכתבות על תוגתו הכלכלית של דור ה-Y, הנה מקבץ תובנות, החלטות, דברים שהייתי שמחה אילו מישהו היה מספר לי, ודברים שיש לי לומר לאנשים בתחילת שנות העשרים לחייהם.
האסטרטגיה הפסיבית היא אחת הדרכים הפשוטות ביותר להשקעה עצמאית בשוק ההון.
התזה הבסיסית היא שאם נקנה ונחזיק סל מייצג ומבוזר של מניות, נחזיק בו לאורך עשרות שנים בדמי הניהול הנמוכים ביותר ונמשיך להזרים אליו כספים מבלי למכור אותו גם כשהשוק נכנס למוד "אשרת קוטלר" — נוכל לקצור את תשואת השוק, גם מבלי להיות גאונים פיננסים ומבלי להקדיש לעניין יותר מדי זמן ואנרגיה.
