אשמח להרחיב, אבל כמובן שזאת החוויה האישית שלנו.
אתחיל ואומר שמצאנו חברים ישראלים מאוד טובים במקום בו גרנו, שהוא לא עמק הסיליקון. ככלל, מהחוויה שלי, הקהילות הישראליות בחו"ל מאוד מקבלות וחמות. זאת בניגוד לאמריקאים (ושאר המהגרים), שלרוב מרוחקים וחשדנים, למרות שעל פני השטח הם מאוד מנומסים וחייכנים.
לקח לי זמן להבין את ההבדל הזה - שבין נימוס וחיוך, לבין מישהו שאפשר להיות קרוב אליו. כן, הם ישאלו אותך מה דעתך על מזג האוויר \ הסופרבול, יתנו לך להשתלב בכביש, ויחזיקו לך את הדלת של המעלית (ואלה באמת דברים מאוד נעימים! ולוקח זמן להתרגל לזה שאין אותם אחרי שחוזרים). אבל מצד שני, האווירה שאני הרגשתי היא שכל אחד בבית שלו, לא מכיר את השכנים, לא נפגש עם עמיתיו לעבודה אחרי שעות העבודה, ובאופן כללי לא נגיש.
אז מה לגבי הישראלים? דבר ראשון, זה אחלה של פתרון. גם יש איזשהו מסנן (מדיניות ההגירה של ארה"ב?) שדואג לזה שרובם אם לא כולם מאוד איכותיים. אבל הרוב המוחץ של ישראלים, גם אלה עם משפחות, יכולים להעלם בכל רגע. לעבור לעבוד ב State אחר, בן\בת הזוג יכולים להתקבל לדוקטורט במרחק 1,000 מייל, או שהם עושים מה שהרבה מאוד ישראלים עושים וחוזרים לארץ, כל אחד מסיבותיו.
ועכשיו לגבי ילדים: הילדים שלך, כשיגיעו לגיל בגרות, יהיו זרים לך. הם יבינו מה שאתה אומר (למרות שיענו באנגלית), אבל עולם הערכים שלהם יהיה שונה מאוד משלך. זה לא אומר ששלהם פחות טוב, או ששלך יותר טוב. אבל מאוד יכול להיות שהבת שלך תרצה בכל מעודה להיות מעודדת בבית הספר, או שהבן שלך יתחבר לנערים שעושים סמים קשים. אתה תהיה לא רלוונטי - גם מבחינת עצות שתוכל לתת (התרבות שם מאוד שונה, למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותה מסרטים וכו'), וגם כי תמיד תהיה זה שמדבר עם מבטא מוזר ברחוב.
ובגיל 18 \ 21 הילדים יעברו ללמוד בקולג' \ אוניברסיטה בצד השני של היבשת, ותראה אותם פעמיים בשנה. המחשבה הזאת, אגב, שברה אותנו סופית.
וכמובן, יש את המשפחה (אחים, הורים, אחיינים) שמפספסים אותם ואת החיים שלהם, לא משנה כמה שיחות טלפון מנהלים. ביקור פעם בשנה-שנתיים לא מספיק, לפחות לא עבורינו.