בואו נגיד שערימת ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון שחשפתי כאן בשנים האחרונות הייתה פי אלף יותר מטרידה ופי אלף יותר משמעותית, ולמרות זאת היא לא הטרידה מעולם, לא את העליונים ולא את צמרת משרד המשפטים. איש שם לא השמיע קול כשהנשיאה אסתר חיות הרשתה לעצמה לדון בעניינן של חברות שמשלמות את שכרו של בעלה. גם לא כשהנשיאה דנה לבדה בערעור על החלטה של חברה שלה ששופטת במחוזי. גם לא כשהיא העבירה תיקים עתירי הכנסה לגישור אצל חברה אחרת.
איש לא חשב שיש בעיה כשהשופט עוזי פוגלמן מחק מרשימת המניעויות שלו עורך דין שרעייתו עבדה אצלו, איפשר לו להופיע מולו בדיון, ואחרי הדיון החזיר אותו שוב לרשימת המניעויות. איש לא חשב שיש בעיה כשפוגלמן דחה עתירה נגד דורית ביניש ובעלה, כשהוא מכהן במינוי זמני בעליון, וההחלטה שלו ניתנת שישה ימים לפני ישיבת הוועדה לבחירת שופטים, שבה ביניש דוחפת את מינויו הקבוע.
איש לא צפצף כשהשופטת ענת ברון ישבה בדין בעניינם של תורמים גדולים למוסד שעוסק בהנצחת בנה, ושבראשו עומד בעלה. איש לא הוציא חוות דעת כשמני מזוז דן בעתירה שתקפה גוף, שבתו משמשת בו בתפקיד בכיר