שלום לחברי הפורום הנכבדים
אני משוטט בפורום כבר הרבה זמן, בערך חצי עשור, החלטתי לצאת מהצללים כדי לשאול שאלות שלא מצאתי עליהן תשובה, ואולי גם כדי לסדר את המחשבות/שאיפות במלל.
מאז ומעולם התחברתי מאד לאופי חיים חסכני ויעיל, אם זה מתוך חרדה כלכלית עמוקה (בית בעייתי, גם כשהיה כסף הייתה הרגשה שאין), או מתוך משיכה לייעילות ואופטימיזציות.
את החלק של ההשקעות לא הכרתי בכלל לפני, אבל אחרי שחפרתי פה מספיק הגעתי למסקנה שזה די פשוט, בהנחה שההחלטות נקבעות על פי תוכנים סדורה ולא על פי הרגש, בנפילות האחרונות לא התרגשתי בכלל כך שאני מרגיש שבתחום הזה אני די סגור.
מה שנשאר זה הגדלת ההכנסות, ופה יש לי עדיין הרבה מה ללמוד.
קצת פרטים יבשים בשביל הרקע:
בן 32, רווק, תואר במדעי המחשב מאוניברסיטה מובילה, עובד בתאגיד אמריקאי (לא גמפא), מרוויח 35 לחודש (ברוטו, משוערך שנתי), 3-4 שנים נסיון.
התברברתי יחסית הרבה לפני שהתחלתי ללמוד, ככה שלא הספקתי עדיין לחסוך כל כך הרבה, נכון להיום אני שווה בערך 500K נזיל ו200K פנסייה, שזה ממש לא איפה שחשבתי שאהיה בגיל הזה, וזה גורם לי להרבה תסכול.
מצד אחד אני מאד אוהב את המקצוע, ובכיף אני רואה את עצמי עוסק בזה עוד הרבה שנים ואפילו עד הפנסייה (אם לא אחרי), כך שכביכול אני יכול להמשיך במקום שאני נמצא ולהינות מהחיים (חברה שמקובל לעבוד בה עשרות שנים, נישה מגניבה, אווירה מצויינת).
מצד שני... כמה דברים:
1) אני לא טיפוס שאוהב להינות מהחיים
כיף לי להיות במרדף תמידי אחרי מטרה כלשהי, אם זה לחטוב עצים ברונסקייפ כדי לעלות לוולים, לעשות מסעות בצבא כדי לקבל סיכה, ללמוד קבוע בסופי שבוע כדי שהמספר על הגליון ציונים יהיה גבוהה יותר, או לטחון בעבודה כדי שהמספר בתלוש המשכורת יהיה גבוהה יותר.
בכל המקרים אמנם עסקתי בתחומים שהסבו לי הנאה (משחק מישחק, פעילות גופנית ואתגרים אינטלקטואליים), אבל תמיד היה את האלמנט של הגריינד, בלעדיו זה קצת מרגיש לי כמו פרישה מלאה מהעבודה כשמגיעים לעצמאות כלכלית - זה לא באמת כיף.
2) צריך לקנות בית
ראיתי את הדיונים על שכירות מול קנייה, מסכים שמבחינה כלכלית זה כנראה יותר יעיל לשכור לפי הצרכים ולהשקיע את שאר הכסף, אם זה נדלן ו/או מניות, מבחינתי הייתרונות הרגשיים שלי מקום שהוא ה
בית שלי, שווים את המחיר הכספי, בנוסף יש לי סלידה משכנים מרעישים/מעצבנים/סתם לא באים לי בטוב, ככה שבניין קומות הוא כנראה לא אופצייה (חוץ מאולי פנטהאוס, שכבר עולה כמו בית פרטי), בנוסף לזה, אני מאד מושפע רגשית מהסביבה הפיזית שאני נמצא בה, ככה שלבית גדול ומושקע באמת יש ערך בשבילי, וזה יקר...
3) רדיפת בצע וחתרותיות: חבר'ה שיותר מוכשרים ממני ומרוויחים יותר ממני אני מקבל ומפרגן, מה שקשה לי לקבל זה שחבר'ה באותה ליגה שלי מרוויחים הרבה יותר ממני בגלל החלטות שגויות שאני קיבלתי, כרגע ההפרשים הם עדיין באיזור ה5-10K וזה כבר מדגדג לי, מניח שעם השנים זה רק יתגבר אם אשאר במקום הנוכחי.
בשורה התחתונה - להרוויח הרבה יותר יעלה לי את רמת החיים בצורה משמעותית, ובהנחה שהעלייה בשכר תתבצע תוך כדי עיסוק בתכנות, אני מוכן לשלם את המאמץ שכרוך בכך.
אז השאלה היא - איך עושים את זה ?
שמתי רף של 100K בחודש כי:
1) זה עגול ויפה
2) קשה לי לראות איך אצליח להוציא יותר מ50K בחודש גם בחלומות הכי מופרעים
2.2) תחת ההנחה שאני אוהב לעבוד ובמספרים האלה לא מפטרים כי הערך שנותנים לחברה הוא עצום, ככה שיש פחות צורך לחסוך.
2.3) יאפשר קנייה של בית חלומות בלי להחנק מהמשכנתא, סוג של לאכול את העוגה והשאיר אותה שלמה
3) לפי הטבלאות שכר/דרגות בחברות גמפא, זה פיזיבילי לאיך אני מעריך את היכולות שלי (אחוזון מתוך החבר'ה מהלימודים)
עוד אופצייה היא להגר, בארצות הברית אני מאמין שאפשר לקנות בית בפרברים ממשכורת של מתכנת, לא חקרתי את זה מספיק אבל זה גם כיוון.
בתוך אדם טכני (לא מנהל אף אחד) עם משכורת מעל הרף שהגדרת, אנסה לענות, ולהוסיף על מה שנכתב למעלה. אבל נתחיל בסיפור מצחיק מלפני שנתיים.
כמה חברים שאלו אותי איך זה שנהייתי כל כך נחמד בשנים האחרונות בעבודה, לא ״נכנס״ באף אחד על שום דבר, מחליק הכל, רגוע, עולה לפגישות עם מפגרים, מדבר בנימוס, וכו. השאלה באה על רקע זה שעשור קודם הגעתי למצב שבנסיעת עבודה לכנס של בכירים בארה״ב, התחילו ללחוץ לי את היד VPs בחברה שאני אפילו לא יודע מי הם, ולהכיר לי אחד את השני. הרקע לפופולריות המוזרה היה איזה weekly שלי שמתברר שעבר מיד ליד, מכיוון שנתן תובנות עמוקות לאמריקאים איך החברה מתנהלת, כאן ושם. הייתי חדש בחברה, ונראה לי הגיוני לא להיות דג כמו כולם. דוגמא נוספת, היה עניין של איזה מכתב אזהרה *רשמי* שקיבלתי מ-VP בכיר ביותר, בגלל התנהגות לא נאותה (צדקו, אין מה להגיד), שתליתי מחוץ לקיוביק. אוי. התשובה שלי לחבר היתה, שמכיוון שבשנים האחרונות קיבלנו כולנו סכומים מגוככים של כסף, והעליות שהיו, אני כבר לא יכול לטעון ש״עובד בשביל הילדים״, זהו, נגמר. לא מחזיק מים התירוץ הזה. ובוודאי אין מטרה לעבוד ״בשביל הנכדים״ (שאין). אז למה אני בעבודה כל כך תובענית? כי מתברר שזה התחביב שלי, ותחביב צריך לקחת ברצינות, אי אפשר להיות ציני. ומכאן הנחמדות.
ועכשיו ברצינות (*)ֿֿ, אני אנסה להסביר למה חברה רצינית, מהגדולות בעולם, מוכנה לשלם עלות שכר של מליוני ש״ח בשנה, לאדם שנדרש לא לכתוב אף שורת קוד ולא מנהל אף אחד. אני ספציפית בפיתוח חומרה, בנישה קטנה בהתחום, אבל כזו שבלעדיה אין שום מוצר ושום דבר. הצלחות של הצוות שלי מוצגות ע״י מנכ״ל החברה כל שנה בהצגת המוצר, וכישלונות, יש אחד לפחות שרובכם כנראה שמעתם עליו. אז זה משחק בכסף גדול.
דבר ראשון, יש את
העומק הטכני, זה בסיס להכל. הציפיה מדרג של principal engineer ומעלה הוא שהם יהיו הכי טובים בעולם בתחומם. אבל זה לא מספיק, יש דרישה ל-
mentoring, כלומר שילמדו ויתנו עניין בעבודה לכל מי שמסביב, דרג נמוך ודרג ביניים. אני רואה את זה בתור החלק הכי כיף של העבודה. יש דרישה
לחדשנות ולכתיבת פטנטים על אותה חדשנות, כדי לשמור את החברה בחזית הטכנולוגית והמשפטית. זה החלק הכי מגעיל של העבודה, לכן יש שוחד מוסכם של $1000-$4000 על כל פטנט. תעשה/תעשי את כל אלה, וזה כבר בכוון של ה-100K המדובר.
מעבר לזה, מה הבנתי בעשור האחרון זה שהמשאב הקריטי ביותר בחברה הוא
הזמן והפוקוס של הדרג הניהולי והטכני הבכיר. עובדה פשוטה שחברות ההיטק עושות *הכל* כדי להסתיר, ברמה שלא תאומן ממש. אני לא בדרג הזה ולא רוצה להיות, אבל המנהל הישיר שלי כבר כן. אז בגדול, מה שהוא צריך ממני זה
שאחסוך לו זמן, ולא שאבזבז אותו.
וזה נעשה למשל בצורות הבאות:
- פגישה שבועית 30 דק שבהן אני יכול להציג את הדברים החשובים. פוקוס. כל מילה נחשבת, ואם לא, לא לכתוב ולא להגיד. כל מה שיש זה את ה-30 דקות האלה.
-
ניהול סיכונים טכניים ברמה שלי, לא להטריד אותו בזה. תמיד לחשוב שנים מראש מה עומד להשתבש בדור הבא-הבא-הבא, ולהכין פתרונות.
בתחום שלי פתרונות זה כמו פוליסת ביטוח. לא נורא אם שילמתי פרמיה (=זמן מהנדסים, מורכבות, die area, וכו) והסיכון לא התממש.
- כאשר נראה שסיכון עומד להתממש, להכניס אותו לתמונה בזמן. בפרט על מוצר שיצא לשוק, או שייצא בשנה הנוכחית.
שישמע ממני לעומק את הפרטים, שלא יפול עליו תוך כדי עדכון מלמעלה. שיגיע מוכן.
- שקט תעשייתי. הוא לא רוצה להיות גננת. אף פעם, שלא יקרה לעולם.
-
ניהול עדיפויות, זה כן. כלומר לשאול את המנהל אם עדיף שאשקיע בכוון א׳ או בכוון ב׳, למשל.
המנהל נמצא בפורומים שאני לא חשוף אליהם, ויכול להגיד לי מראש שכוון א׳ נראה כרגע פחות סביר, ולכן עדיף לכוון ל-ב׳. אין ודאות.
- עבודת צוות. כמעט שכחתי לכתוב מרוב שזה ברור. כל חברי הצווח חזקים ביותר, כולם עמוסים, כולם טובעים במורכבות.
לחשוב שאני יכול להכנס לעומק לתחום של מישהו אחר, לפתור שם בעיות, תוך כדי עבודה 150% משרה על התחום שלי, זה קישקוש.
- להעביר עדכונים חשובים, או פרטים קטנים שהוחמצו ועלולים ליצור בעיה גדולה בהמשך.
מכיוון שאני ביבשת אחרת ממרכז קבלת ההחלטות, חלק מתפקידי זה לזהות פערי ידע או פערי תפיסה, ולהציף אותם.
זה בד״כ מחלה אמריקאית לא לעדכן אותנו (לא בזדון), אבל אנחנו לא הרבה יותר טובים מהם בזה (שוב, לא בזדון).
מצחיק, אבל יש שיפור גדול בגלל הקורונה, אולי כי עובדים שם יותר מבוזר ויותר במייל (פגיעה ביעילות שלהם?), ולכן יש סיכוי טוב יותר ללקט מידע.
- לכבות שריפות, לא להדליק שריפות. פעם אחרונה שלא הייתי מרוצה (לפני עשור), הדלקתי כל כך הרבה שריפות בזמן כל כך קצר, שהתחת של המנהל בער.
ואז שלחתי חבר, כאילו לא מעורב, שירמוז למנהל מה קורה. מאז לא הייתי צריך לחזור על זה. עברתי חברה מאז, דרך אגב.
מבחינת שכר, ברור למנהל שלאבד איש טכני בדרג שלי זה אסון. גם יש ידע ייחודי, וכל מי שבסביבה עם ידע ויכולות דומות כבר טובע ממילא. אני אדם כמעט בודד מבחינתו, לא צוות של 10 שאפשר לארגן מחדש ל-9. וגם יש את נושא התחרות העיסקית, כי ברור שמייד אעבור לאחד מהמתחרים הישירים הקשים ביותר, וכולם כאן בארץ. ולכן הבונוסים (אני חושב שקראו לזה refresh כאן באתר) זה ברמה של האבסה. אני הייתי בשוק בפעם הראשונה, ומאז ממשיכים להעלות, עם מעל 1M$ unvested, אחרי כל הירידות. זה לא חסם משמעותי כמו שניתן לחשוב, המתחרים ישלמו את זה בשנייה. בעבר נלחמתי על שכר, תמיד הייתי במקסימום האפשרי מבחינת קידום ובונוסים, אבל עכשיו מופרך בעיני אפילו להעלות את הנושא. עכשיו כשאני חושב על זה, אולי זה מלחיץ אותם עוד יותר, לא יודע. חחח, אני מתפקע מצחוק מהמחשבה.
ושוב, לא דיברתי על התחום המקצועי. פותח השירשור שאל איך עולים מ-TC=50K ל-100K, אז ברור שהחלק הטכני קיים מזמן, אף אחד לא יגיע גם ל-50 בלי זה.
ותעזוב את נושא ההגירה. אני ממש מרחם על כל מי שגר בעמק הסיליקון, מקום מגעיל, אוסף של עבדים חסרי חיים מבחינתי. אין ישוב עיר כפר או קיבוץ בארץ שאני לא מעדיף על לגור שם.
(*) כלומר מה שנאמר לפני זה האמת, מכאן והלאה זה עמדת המפלגה.
