בשיפולי הביוב הצהוב והמבעבע של “מאקו” צפה לה השבוע כתבה ויראלית מאת אחת איילת רוזן, העוסקת ב”מגפת הבדידות“.
זהו גבב מילים אווילי למדי המעלה שורה של טיעונים בעייתיים, ובראשם הקביעה הסנסציונית לפיה בדידות היא לא פחות מ”העישון החדש”.
מדי פעם פונים אלי קוראים ומבקשים שאגיע להרצות בפני קהלים שונים — באוניברסיטאות, בחברות ואפילו בחוגי בית. הדבר מעיד כנראה על עניין אמיתי בסגנון החיים האלטרנטיבי המתואר כאן, כמו גם על רצון “להפיץ את הבשורה” בקרב אוכלוסיות שונות.
בשנת 1930 כתב הכלכלן הבריטי הנודע ג’ון מיינרד קיינס חיבור מפורסם שכותרתו “הזדמנויות כלכליות עבור נכדינו“. טענתו המרכזית הייתה כי בעוד מאה שנה אנשים יוכלו להסתפק בשבוע עבודה מקוצר של 15 שעות בלבד.
מטרתו העיקרית של הבלוג הזה היא להציג בפני הקורא העברי אפשרות לאמץ סגנון חיים שונה בתכלית, התואם את ערכיו האישיים ואת משאלות לבו, אם רק ישתחרר מהשיעבוד הנלווה לעבודה בשכר.
מחקר של מרכז טאוב למדיניות חברתית-כלכלית קובע — תחזיקו חזק — שאין “מעמד בינוני” אחד בישראל.
ההתנגדות לתרבות הצריכה, וכמוה האמונה בהסתפקות במועט, בקיימות עצמית, בסביבתנות ובחירות אישית, אינם רעיונות מקוריים ואף לא ייחודיים.
שורשיהם ניטעו כבר באמצע המאה העשרים על ידי מגוון תנועות וזרמים שיצאו כנגד התרבות השלטת: ילדי הפרחים, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשי הבוהמה, חברי תנועת הצייטגייסט, מינימליסטים, טרנסצנדנטיים, פרמקלצ’ריסטים והדוגלים בפשטות מרצון.
תשדירי הרדיו הקליטים של הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים תמיד מעוררים אצלי אסוציאציות משעשעות. פעם זהו רועה שמכווין את צאנו הרך היישר לדיר הבטוח. לעתים זוהי אמא פולניה שכופה על בנה לנגן בכינור, גם אם זה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות. ולפעמים זו מנהלת ההכוונה הפוליטית בצבא הסובייטי, שתפקידה להבטיח את נאמנות הקומיסארים למשטר החד-מפלגתי.
הפולמוס בנושא הלגליזציה מתנהל בשבועות האחרונים בלהט חסר פרופורציה, כאילו גורל המדינה תלוי רק בו. זה לא המצב וכנראה גם לעולם לא יהיה כזה – גם אם יחקרו עוד מאות סלבריטאים, יסקרו את הרגלי העישון של כל 120 חברי הכנסת או ישוו את “ליל הבאנגים הגדול” למחאת האוהלים, למהפכת הקוטג’ או למהפכת אוקטובר 1917.
