קחו דלי גדול ומלאו אותו בעשרות סרטנים חיים.
תאורטית, כל סרטן יכול היה לטפס מעלה ולחלץ עצמו בקלות יחסית; אלא שבפועל, ברוב המקרים הסרטנים ייקלעו לתחרות חסרת תוחלת, שתגרום להם ללפות האחד את השני ולמנוע זה מזה כל אפשרות להימלט.
כך, במו צבתותיהם, הם גוזרים את דינם למיתה קולקטיבית.
“אפשר להפסיק עם הבלוף הזה של “לא עובדת”. היית שכירה, היום את עצמאית.” “אם יש לך מעט הכנסות מהבלוג, זו לא הכנסה פאסיבית – כי את עובדת (!) עליו” “עובדה שאין אדם אחד עלי אדמות שמיישם את המודל שלך 70 או 80 שנה. אף אחד לא עונה להגדרה של משיכת כספים מהקרן כל החיים בלי לעבוד.” “אני לא מאמין שהסולידית תמשיך להחזיק באותו אורח חיים סטודנטיאלי אחרי גיל...
הסולידית צמחה באופן אקספוננציאלי מאז הוקמה ב-31 במרץ 2013.
אם להאמין לגוגל, בשנה שחלפה מאז היו 245,860 כניסות לאתר וסה”כ 757,998 צפיות בעמודים. לפי אלכסה, זהו אתר האינטרנט ה-348,542 בגודלו בעולם וה-1,370 בגודלו בישראל.
לעצמאות כלכלית יש יתרונות רבים.
הרווחה הכלכלית שלי, לדוגמה, אינה תלויה במנהל נוירוטי, בלקוחות מטורללים או בביצוע מטלות חסרות תוחלת. קורת הגג שלי אינה תלויה במידת היכולת שלי לממן את חופשותיו של פקיד בנק זה או אחר. אני לא צריכה לסחור בזמני היקר תמורת כסף, והשינה שלי ערבה מזו של הישראלי הממוצע.
האדם, כך אומרים, הוא חיה חברתית. האמירה הזו, כך נדמה לי, מקפלת בתוכה אמירה מדויקת יותר אך פחות תקינה פוליטית: האדם הוא חיה מעמדית.
“חירות היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם.” (הארי בראון, כיצד מצאתי חירות בעולם נטול חופש)
שמעתם בוודאי (בהנחה שלא נקברתם תחת סלע בזלת אימתני בימים האחרונים) על הקמפיין המתוקשר שמובילה ח”כ סתיו שפיר ל”הסדרת” שוק השכירות בישראל וליצירת “חוזה שכירות הוגן” שיעוגן בחוק.
אז אחרי שדבורית שרגל, הלא היא מלכת הבלוגוספרה הישראלית ואימת עיתונאי הארץ, מצאה לנכון להתייחס ל”סולידית” ואף הסיקה שהעובדה שאני חיה מהשקעותיי מעידה על כך שהבלוג הוא “פרסומת לחברת השקעות” (…), זכיתי בסוף השבוע לסיקור של מובילת דעת קהל נוספת, “המחוברת” דנה ספקטור, שכתבה עלי בטורה השבועי ב”שבעה ימים” (ע’ 86, 28.02.14).