"האם ידעת שסטטיסטית, סיכוייך ללקות ב-X ב-Y השנים הקרובות הם Z? האם ברגע האמת תעדיפי להסתמך על שירותיהן קופות החולים הגרעוניות, או חלילה, על מערכת הבריאות הציבורית המקרטעת? אני יכול להבטיח לך, גברת, שאם לא תשדרגי – תתחרטי על כך."
כשאדם מתנתק מהמטריקס הצרכני ומפתח מיומנויות המאפשרות לו לפתור בעיות מבלי להשתמש בכסף, ניתן לומר שדרכו לעצמאות כלכלית סלולה. בנקודה זו הוצאותיו מצטמצמות באופן ניכר, כך שכל שנותר לו לעשות הוא לחסוך את חלקה הארי (>50%) של הכנסתו ולהשקיע אותה בתבונה לטווח ארוך.
כסף, מבחינת חלקים גדולים בציבור הישראלי, הוא לכל היותר דלק – חומר בערה שתפקידו להזין ללא לאות את כבשני "רמת החיים". כשאדם גדל בצל הרעיון הזה הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהתנהגותו הפיננסית בבגרותו. הרעיון שכסף יכול לשמש גם כחומר בניין, או שיש לאגור עוד ממנו, נתפס ככפירה בעיקר. זהו, בעיני, הנימוק ההגיוני היחיד שמסביר מדוע ישראלים רבים כל כך מנהלים את חייהם בכאוס פיננסי מוחלט, מבלי לדעת...
בחברה שבה הנורמה הנהוגה היא להשתעבד לעבודה, להרוויח כסף ולבזבז חיש מהר את כולו, ישנו מדד כלכלי אחד, יחיד ומובהק לעושר כלכלי — גובה המשכורת החודשית.
בסוציולוגיה ובפילוסופיה, המונח סוכנות (Agency) מתייחס למידת יכולתו של אדם לפעול באופן עצמאי, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם תכתיבי החברה. לעומת זאת, המונח "מבנה" (Structure) מתייחס לכל אותם משתנים מערכתיים שמגבילים לכאורה את מידת יכולתו של הפרט להשפיע על חייו ולשלוט בגורלו.
מספר ימים לאחר שהתראיינתי ל-"מאקו" פנה אלי קורא מוטרד, שהסביר כי הוא חושש שהבלוג יאבד את צביונו כבלוג פיננסי, ומעתה ילך ויתמקד במה שכינה "לייף-סטייל".
כן, אני יודעת. "סיכון רצף התשואות" הוא לא שם סקסי, ובקלות אפשר לחשוב שמדובר בעוד הגיג פיננסי עבש שנלעס עד כדי אובדן משמעות. אבל את הסיכון הזה חובה להכיר, ובפרט אם אתם משקיעים לטווח ארוך החותרים להחליף יום אחד את המשכורת שלכם בתזרים מזומנים קבוע מתיק ההשקעות.
עבורכם, הסיכון הזה עלול להיות קטלני.
בשיפולי הביוב הצהוב והמבעבע של "מאקו" צפה לה השבוע כתבה ויראלית מאת אחת איילת רוזן, העוסקת ב"מגפת הבדידות".
זהו גבב מילים אווילי למדי המעלה שורה של טיעונים בעייתיים, ובראשם הקביעה הסנסציונית לפיה בדידות היא לא פחות מ"העישון החדש".
