את החשיפה הראשונה לקונספט של חופש כלכלי — לא כגימיק שיווקי שעוטף מיזם השקעה מפוקפק, אלא כיעד כמותי, מדיד ובר-השגה – אני יכולה לתאר כרגע של הארה.
התובנה הבסיסית הייתה שיש קשר ישיר בין דפוסי הצריכה שלי לבין מספר השנים שבמהלכן אהיה תלויה בתלוש משכורת ממקום עבודה מעיק כמקור העיקרי למימון המחייה שלי.
אילו היו רק שתי דרכים להגיע לעצמאות כלכלית בתוך שנים ספורות — חיסכון אגרסיבי או השקעה אגרסיבית בציפיה לתשואה גבוהה יותר על החיסכון — נדמה לי שרוב האנשים היו בוחרים באפשרות השנייה.
מודל העבודה המסורתי מעודד את כולנו, בדרגות משתנות של כפייה, לרכוש מקצוע, לאתר מקום עבודה יציב, לעבוד קשה במשך ארבעה או חמישה עשורים ולחסוך מעט (כ-10% עד 20%) מההכנסה השוטפת.
לקראת סוף גלגולי הקודם, בהיותי קרייריסטית מהשורה, הגעתי להבנה שיש לפחות שלוש חובות עקרוניות של “עולם המבוגרים” שאין לי שום עניין לעמוד בהן:
1) לעבוד לנצח
2) לטפס במעלה הסולם התאגידי
3) לבזבז כל שקל שאני מכניסה.
יש לפחות שתי גישות שאפשר לאמץ ביחס לחסכונות הפנסיוניים ארוכי הטווח שלנו (ובכלל זה, כספים בקרנות פנסיה, בקופות גמל לתגמולים ובביטוחי מנהלים).
הביטוי “עצמאות כלכלית” מתאר מצב עניינים שבו אדם מסוגל לממן את כל הוצאות המחייה שלו ממקורותיו העצמיים.
הבלוג הזה, תאמינו או לא, חגג אתמול את יום הולדתו הרביעי. אם אתם יודעים להעריך כמה זה בשנות אדם – אתם מוזמנים לספר לי. 🙂
דמיינו שלושה איכרים. איכר א’ שותל בערוגתו גידולים מסוג אחד בלבד, נניח – תירס. הצלחתו, לפיכך, תלויה ב-100% בייבול התירס בשנה נתונה. איכר ב’ שותל בערוגתו גידולים מסוגים שונים – נניח, תירס ושעועית. אם ייבול התירס יאכזב מסיבה כלשהי, הוא עדיין יוכל להסתמך על ייבול השעועית. כלומר, הוא מפזר את הסיכונים. איכר ג’ שותל בערוגתו גידולים באופן אסטרטגי, כך שכל צמח יתמוך, ישלים ויעצים את...
