קטגוריההשקעות

הבה נעשה ניסוי קטן בהבנת הנקרא.

הספרות המקצועית העוסקת בפרישה ממעגל העבודה נכתבה רובה ככולה עבור אנשים בתחילת הגיל השלישי, שניהלו את חייהם בהתאם למודל העבודה המסורתי. לפי המודל הזה, אדם מבלה את רוב חייו הבוגרים (מגיל 20 עד גיל 70) בצבירת הונו האישי (Accumulation phase). במהלך אותה תקופה הוא עובד, צורך וחוסך בערך 20% ממשכורתו. בגיל 70 אותו אדם פורש ממעגל העבודה ומתחיל לחיות מההון שצבר (Withdrawal phase). בתקופה זו, שנפרסת על 20...

אז נגמלתם מסם האשראי, סגרתם את כל החובות, הפסקתם לקנות מוצרים חסרי שימוש, למדתם לבשל בכוחות עצמכם, עברתם לבית קטן יותר והחלפתם את הרכב הפרטי בזוג אופניים. במילים אחרות – סיגלתם לעצמכם אורח חיים פשוט ובריא בעלות של משהו כמו 30% מהכנסתכם. בהנחה שתשקיעו את הכסף העודף, תוך פחות מעשור "תשבו" על סכום מכובד – כזה שיאפשר לכם להפסיק לעבוד ולהנות מעצמאות כלכלית גם מבלי להמתין עד העשור...

הקורא הנבון חלכאי העלה נקודה מעניינת בתגובה לפוסט האחרון:
"בגישה האמריקאית תיק של 60% מניות נחשב לתיק שמרני, תיק של 80% מניות נחשב "נורמלי". בקרב מנהלי השקעות בארץ, תיק של 60% מניות נחשב אגרסיבי."
זו נקודה נכונה, מהותית, וכזו שמחייבת התייחסות – ודאי בבלוג שמתיימר להציג בפני הקורא העברי דרך להגיע לעצמאות כלכלית.

"בתי ההשקעות לקחו את כספי הפנסיה של כולנו והלוו אותו לטייקונים. הם, בתורם, נקלעו למצוקה והגיעו להסדרי חוב על גבו של הציבור, שבמסגרתם נמחקו עשרות מיליארדי שקלים."
זו, פחות או יותר, הטענה הנשמעת בשנים האחרונות כנגד מה שמכונה "מגיפת התספורות" בשוק ההון.

מסיבה כלשהי — חולשה מזוכיסטית, אי שפיות זמנית או שתיהן יחדיו — אני מוצאת את עצמי מעיינת לפרקים במדור הנדל"ן של "פטאליסט".
שאול אמסטרדמסקי מפרסם שם בחודש האחרון סדרת ראיונות עם משפחות ישראליות שכורעות תחת נטל יוקר המחיה, מתקשות לחסוך, וכמובן – נמצאות הרחק ממה שמכונה "חלום הדירה". או, אם נדייק, חלום הבעלות על דירה.

3 טענות מרכזיות נשמעות בשנים האחרונות בעקבות הפרטת המערכת הפנסיונית בישראל: 

אנו חיים בעולם שבז ל"ידע כללי" ומאידך סוגד וזובח ל"מומחים". קל היום יותר מאי פעם להפוך למומחה: קורס מקצועי אחד או שניים, 4-3 שנות חנייה במכללה / אוניברסיטה, והא לכם מומחה חדש.