דירוג אשראי אישי: למי איכפת?

"הזכות לאשראי אמנם אינה מוגדרת כזכות יסוד, אך אין ספק כי אשראי בכלכלה המודרנית הוא שירות חיוני ביותר."

במילים אלה, לא פחות, מנוסחת הנחת העבודה של "הוועדה לשיפור המערכת לשיתוף בנתוני אשראי" –שפרסמה השבוע את המלצותיה הסופיות. גולת הכותרת, למי שפספס: לכל אזרח ישראלי יהיה בקרוב דירוג אשראי אישי משלו.

הוועדה המליצה על הקמת מאגר מידע משותף לכל הגופים המעניקים אשראי בישראל – הבנקים, חברות האשראי, חברות הביטוח ועוד. הגופים יזינו את המאגר במידע  שיאספו על התנהגותו הפיננסית כל אזרח בישראל, ובכלל זה מידע "חיובי" (כגון: תשלום חובות במועד)  ומידע "שלילי" (כגון: פיגורים בתשלומי חובות, הליכי הוצאה לפועל, פשיטות רגל, וכן הלאה).

כלל המידע ישוקלל לכדי דירוג אשראי אחיד, שיבטא את מידת ה"מסוכנות" של הלווה כלפי נותן ההלוואה – כלומר, עד כמה גדול הסיכון שהלווה שלא יעמוד בתשלומי החוב, על סמך התנהגותו כחייב בעבר.

בכל פעם שאזרח ירצה לקחת הלוואה, הגוף המלווה (נותן האשראי) ישלוף את נתוניו מהמאגר, יעריך את מהימנותו, ויתמחר את מחיר ההלוואה (הריבית) באופן אישי, בהתאם לסיכון. (*)

כך, בעלי דירוג אשראי גבוה יוכלו להנות מהלוואות בריבית נמוכה. לעומת זאת, בעלי דירוג אשראי נמוך ייחשבו ל"מסוכנים" יותר, ולכן, כפיצוי, יהיה עליהם לשלם ריבית גבוהה יותר למלווים.

רבים רואים בהקמת המאגר צעד מבורך. שיתוף המידע צפוי לשיטתם להפחית את הריכוזיות בשוק האשראי ולהגביר את התחרות, להוזיל את הריביות ולהגדיל את זמינותו של אשראי חוקי מחוץ לשוק האפור.

בנוסף, העובדה שהדירוג הוא אישי פירושה שכל אדם יוכל לקבל אשראי זול בהתאם למצבו הייחודי ועל סמך התנהגותו האישית, מה שאמור כביכול לדרבן התנהגות פיננסית אחראית וחשיבה לטווח ארוך. איש כבר לא יוכל לטעון שלא מלווים לו כסף כי הוא גר ב-X, עובד בתור Y, או משתייך למוצא Z; מעתה הכל אישי: שלם בזמן, קבל ריבית נמוכה. פגר בתשלומים – ויגזרו אותך בריבית להבא. סוף הסיפור.

אחריות אישית, מוסר תשלומים, תכנון לטווח ארוך, גמול ועונש… מושלם, לא?

ובכן, יסלחו לי קברניטי האוצר וחברי הוועדה, אבל אני מתקשה להתלהב.

דירוג קריסטל מת' אישי לכל אזרח?

ראשית, הנחת היסוד שרואה באשראי צרכני בבחינת "שירות חיוני", על סף זכות מולדת, היא בעייתית, וודאי שאינה נכונה אוניברסלית.

אשראי, כזכור, הוא היכולת לקנות היום בכסף שתרוויחו מחר. את הפער משלים באופן זמני "נותן האשראי", הוא המלווה, ועבור השירות הוא גובה מחיר – ריבית. נוטל האשראי חייב להחזיר לנותן האשראי את כספו בתוספת ריבית.

"אשראי", אם כן, היא מילה יפה ומכובסת לחוב. באילו נסיבות הופך חוב לשירות "חיוני" (ככל שמשמעות המילה "חיוני" היא "נחוץ", "שלא ניתן להסתדר בלעדיו")?

התשובה היא שאשראי נעשה "חיוני" כאשר הוא הופך למנוע העיקרי שמניע את ההתנהלות הפיננסית ואת סגנון החיים הנלווה אליו.

לרוע המזל, זהו בדיוק המקרה אצל ישראלים רבים. במקום לחסוך כסף ולקנות באמצעותו, הם בוחרים לרכוש דברים באמצעות חוב, ולהשתמש בהכנסתם החודשית כדי לכסות את החוב. ומה עושים כשהחוב מסולק סוף סוף? נכון – הם מנצלים את ההפוגה ונוטלים חוב נוסף, במעין "גרף מסור" אין-סופי.

זהו דפוס ההתנהלות הנהוג במדינת ה"רוצים-עכשיו-נשלם-אחר-כך".

כשצרכנים חסרי סבלנות, עם נכונות אפסית לדחות סיפוקים, נקלעים ל"כלכלה מודרנית" שבה האשראי זורם כיין וכמעט כל דבר אפשר "לממן" בתשלומים — המוטיבציה לחסוך מתרסקת. כשלא חוסכים, השווי הנקי מתכווץ במהירות. ובמצב שבו סך ההתחייבויות עולה על סך הנכסים, התלות באשראי זול הולכת ומתעצמת – במיוחד במקרי חירום שמחייבים הוצאה כספית גדולה ובלתי צפויה. בנסיבות אלה, האשראי הופך ל"חיוני".

"חיוניותו" של האשראי נובעת גם מטבעו הממכר.  מעבר לסגולותיו המופלאות כמחולל סיפוק מיידי וכמשכך כאבים פיננסיים (כמו הוצאות חד-פעמיות), האשראי מאפשר לנו להידמות למישהו אחר, להוציא כסף שאין לנו על סמלי סטאטוס מנקרי עיניים, ולהעמיד פנים כאילו אנו משתייכים למעמד גבוה בהרבה ממעמדנו האמיתי. בחברה שסובלת מחרדה מעמדית עמוקה, האשראי, ככל סם, הוא מצרך הכרחי.

כעת שוו בנפשכם אדם שסולד מחובות כמו ממגיפה. הוא יודע שכל חוב שהוא נוטל מעשיר אחרים על חשבונו, וליתר דיוק – על חשבון עתידו. הוא מעריך את חירותו, את כספו ואת זמנו עלי אדמות, ומסרב לשעבד אותם לאחרים רק כדי שיוכל לקנות דברים שידו אינה משגת. הוא שואף לעצמאות כלכלית, ולכן מעצב לעצמו סגנון חיים יעיל וחסכוני, שמאפשר לו לחסוך בעקביות למעלה מ-75% מהכנסתו החודשית.

 מהי מידת ה"חיוניות" של האשראי בחייו של אדם כזה?

איזו חשיבות עליו לייחס ל"דירוג האשראי" שלו?

היות שאני עונה לפרופיל הזה, אני יכולה לומר את דעתי. דירוג האשראי האישי שלי מעניין אותי בערך כמו דירוג הקריסטל מת' האישי שלי. אני לא מכורה לקריסטל מת', לא זקוקה לקריסטל מת' בחיי, ולכן לא איכפת לי כהוא זה מדירוג חיצוני שישקלל את ההתנהגות שלי כמשתמשת בקריסטל מת'.

על אותו משקל, אני אדישה לחלוטין לדירוג האשראי שלי, מהטעם הפשוט שאני לא זקוקה לאשראי. סגנון חיי לא עוצב בדמות בלון הליום שזקוק לניפוח תמידי בכסף של אחרים.

מלבד כרטיס אשראי אחד, ללא דמי ניהול, שמשולם במלואו מדי חודש (0% ריבית) ומשמש אותי כבר שנים ארוכות משיקולים של נוחות (קניות באינטרנט) ותיעוד (אם מס הכנסה ידרוש אסמכתאות להוצאות המחיה הנמוכות שלי) — אין לי כל תכנית להשתמש באשראי בגלגול הנוכחי.

ההצהרה הזו גורפת: בלי מסגרת אשראי, בלי אוברדרפט, בלי ליסינג, בלי עסקאות תשלומים, בלי הלוואות לכל מטרה ובלי משכנתאות. אני לא זקוקה לאף אחד מאלה כדי לשרוד או כדי לחיות חיים טובים יותר.

אני יכולה לעמוד מאחורי הצהרות כאלה משום שלמרבה האירוניה, עצם ההימנעות מאשראי היא שאפשרה לי לחסוך המון ולהגדיל את השווי הנקי שלי בהתמדה. קשה לי לחשוב על מוצר או שירות כלשהו שאני צריכה / רוצה ולא יכולה לשלם עליו מכספי האישי, בתשלום אחד, בכסף מזומן אם צריך.

אין לי שום כוונה לתת ולו שקל אחד לאדם או ישות אחרת תמורת הפריבילגיה לקנות משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אני מסרבת לשלם ריבית לקפיטליסטים חמדנים. אני מעדיפה להיות קפיטליסטית חמדנית בעצמי, ולקבל ריבית מאחרים.

דירוג אשראי חשוב למי שסגנון חייו תלוי בזמינות גבוהה של אשראי זול. מנקודת מבטי, סגנון החיים שלי תלוי במידה רבה בהיעדר אשראי.  אחרי הכל, חוב הוא בחירה. אשראי הוא בחירה. דירוג אשראי אישי פשוט אינו רלוונטי לאדם שאינו מתעתד ללוות כספים בעתיד.

דירוג אשראי גבוה אינו מעיד על יציבות פיננסית!

גם אם אני אדישה לדירוג האשראי האישי שלי, אני מתנגדת באופן נחרץ לניסיון לטעון כאילו דירוג אשראי גבוה הוא סממן של יציבות פיננסית, או שעל כל אדם אחראי מוטלת החובה והאחריות להעלות את דירוג האשראי שלו בכל מחיר, כמדד אוניברסלי לאמינות.

בעיני, זוהי טענה שקרית לחלוטין – ואפילו מסוכנת.

לכן, נחרדתי לגלות שחברי הוועדה ממליצים (עמ' 20) לשלב במערכת החינוך תכנים שיאפשרו לכל ילד ללמוד "לבנות לעצמו היסטוריית אשראי" – לכאורה על מנת שביום מן הימים יוכל להנות מהניחוח המשכר של אשראי זול בתנאים אטרקטיביים.

הצורך "לבנות היסטוריית אשראי" נובע מהפרדוקס של מודל הדירוג עצמו: צריך אשראי כדי להשיג אשראי (*).

כשזה המצב, הדרך היחידה שבה יכול פלוני לשפר את דירוג האשראי שלו, כלומר, להוכיח שהוא יודע להתנהל עם חובות, היא 1) להיכנס לחובות ממגוון סוגים ו-2) לשלם אותם בזמן, לאורך תקופה ארוכה ככל הניתן, על מנת "לבנות היסטוריית אשראי" חיובית.

כך, למרבה האבסורד, אדם א' — צרכניסט שמלהטט בין ליסינג פרטי לשני רכבים, 2 כרטיסי אשראי, משכנתא והלוואה לשיפוצים, עשוי להנות מדירוג אשראי גבוה יותר מאדם ב' — חסכן אגרסיבי שנמנע מחובות כליל, או שמחזיק לכל היותר בכרטיס אשראי אחד.

כן, כנראה שאדם א' הוכיח שיש לו יכולת לא רעה לנהל חוב, ולכן מנקודת מבטו של נותן האשראי יש הגיון לצ'פר אותו ולאפשר לו ללוות בריבית נמוכה יותר.  אבל האם אדם א' אחראי ויציב יותר מבחינה פיננסית? האם מצבו הפיננסי הכולל לא ישתפר באופן דרמטי אם יחסל את חובותיו בבת אחת?

הנקודה היא שקיים מתח מובנה בין החתירה לדירוג אשראי מקסימלי לבין חתירה לחופש כלכלי דרך חיסכון והתייעלות.

לדעתי, יציבות כלכלית נמדדת בהיעדרם המוחלט של חובות או קווי אשראי פתוחים; לא במידת היכולת להיכנס לחובות גבוהים ברגע אחד. מה שטוב לארנק שלכם, לזמן שלכם ולחופש שלכם הוא לא בהכרח הדבר הנכון ביותר עבור דירוג האשראי שלכם. עליכם לבחור מה חשוב לכם יותר, בהתאם לסגנון החיים שבחרתם ועיצבתם לעצמכם.

למזלי אין לי ילדים ובטוח לא כאלה שלומדים במערכת החינוך הישראלית, אבל אילו היו לי, הייתי מאוד מוטרדת אם איזה בוגר השתלמות סוג ז' בחינוך פיננסי היה מלמד אותם שלמען עתידם מוטב שיעימסו על עצמם הלוואות בגיל צעיר.  שלא יהיה ספק — פיתוח מוסר תשלומים בגיל צעיר הוא דבר חשוב, ואי עמידה בחובות היא התנהלות בזויה ופגומה מוסרית; אבל אם כבר החלטתם לכרוך את רפורמת האשראי בחינוך פיננסי, אל תעודדו נטילת הלוואות. במקום זה, חדדו בפני הילדים את ההשפעה ההרסנית שיש לתלות המתמשכת בחוב צרכני על עצם חירותם.

מטרידה לא פחות היא האפשרות שתעשיית ההלוואות עצמה תעשה שימוש ציני בהאדרתו המדומה של דירוג האשראי כדי להשפיע לרעה על ההתנהלות הפיננסית של הציבור.

הרי עם דירוג האשראי יהפוך מעתה למדד סטנדרטי להערכת הצלחה כלכלית, התעשיה עשויה לקבל כאן כלי שיווקי רב עוצמה, שישמש אותה כדי לפתות אנשים לקחת הלוואות שלא לצורך.

 "בוא ובנה יחד איתנו את היסטוריית האשראי שלך! קח הלוואה לכל מטרה, שלם במועד, וקבל אסמכתא רשמית, שמעידה על היותך אדם אמין ומהימן! אבל רגע, זה לא הכל! בנוסף תקבל אפשרות לקחת הלוואות נוספות בתנאים משופרים!"

חשבו כמה יעיל, כובל ואכזרי מנגנון שיווקי כזה יכול להיות — במיוחד בקרב מי שאוריינותם הפיננסית דלה.

אני כבר מדמיינת את עדר הצרכניסטים צוהל משמחה על הלגיטימציה החדשה שקיבל להזרקת מנה נוספת של אשראי מבעבע היישר לווריד. אבל לא הם הבעיה — דווקא אנשים חסכנים מטבעם עלולים לפקפק לפתע בהתנזרותם מהלוואות. "מה אם נצטרך פעם לקחת הלוואה", ישאלו את עצמם. "מה יהיה על היסטוריית האשראי הדלה שלנו."

לאותם אנשים אני אומרת: אל תיראו. כדי לכבות שריפות משתמשים במטפים, לא בלהביורים. כדי להיחלץ ממצב חירום פיננסי, משתמשים בחסכונות לשעת חירום — לא ב"חוב לשעת חירום".

מלבד זאת, "הנזק האגבי" של דירוג אשראי שאינו מקסימלי לא אמור להיות משמעותי: לפי המתוווה המוצע, רק נותני אשראי יהיו נגישים למאגר האשראי החדש. בעלי דירות או מעסיקים לא יוכלו לקבל את הנתונים. זה ימנע מצבים מהסוג שקיים בארה"ב, למשל, שם אנשים נוטלים הלוואות מיותרות רק כדי לבנות היסטוריית אשראי ארוכה מספיק כדי שיוכלו לשכור דירה.

בשורה התחתונה

דירוג האשראי האישי מבטא את התנהגותכם ההיסטורית כחייבים. הוא מודד דבר אחד בלבד – את מידת הסבירות שתעמדו בתנאי ההלוואה.

אשראי הוא מרכיב חיוני בחייהם של אילו שבוחרים שלא לחסוך וממנפים עצמם לדעת בכסף שטרם הרוויחו. אשראי הוא מרכיב לא רלוונטי בחייהם של אלה  שיש להם די משמעת עצמית כדי לחסוך בקפדנות ולקנות דברים אך ורק בכסף שחסכו.

במובן זה, החסכן יכול להיות אדיש לדירוג האשראי שלו.

הסכנה האמיתית היא שדירוג אשראי גבוה יהפוך בהדרגה לקריטריון להצלחה פיננסית. הדרך היחידה להעלות את דירוג האשראי היא לקחת עוד אשראי.

משכך,  ה"חובה האזרחית" החדשה "לבנות היסטוריית אשראי" עלולה רק להעמיק את תלותו של הציבור באשראי ולעודד אותו לנהל חיים הנסובים סביב החוב – במקום לנהוג באחריות ולהרוג אותו במהירות האפשרית.

היא מטשטשת את הגבול בין התנהלות פיננסית "טובה" ל"רעה", מבלבלת את הציבור, ובעיקר מסתירה את האפשרות להתנתק כליל מהמטריקס של החוב דרך חיסכון אגרסיבי וויתור מוחלט על אשראי צרכני לסוגיו.

(*) דירוג האשראי נקבע לפי פרמטרים כמו היסטוריית תשלומי החוב, אורך קובץ ההיסטוריה, יתרת החוב לתשלום, סוגי ההלוואות בתיק ומספר בקשות האשראי שהתקבלו בתקופה נדונה.