שטחים מתים

חלזונות מים מתוקים הורגים יותר בני אדם מזאבים. יתושים קטלניים פי כמה עשרות אלפים מכרישים. קרינת השמש מסרטנת יותר בני אדם בשנה מאשר דליפות מכורים גרעיניים. והחלק המסוכן ביותר בטיסה הבאה שלכם לחו"ל, גם בעידן הקורונה, הוא הנסיעה ברכב לשדה התעופה וממנו.

סיכון נוטה לארוב דווקא במוכר ובשכיח.

ועדיין, איכשהו, הקשב שלנו מופנה בעיקר לחריג, לנדיר ולסנסציוני, גם אם הוא זניח מבחינה סטטיסטית.

המיקוד הזה יוצר ראיית מנהרה, שבתורה מחוללת "שטחים מתים" בכל הנוגע לסיכונים יומיומיים ונפוצים, שהשפעתם הזוחלת יכולה להיות הרסנית פי כמה.

20,000 פועלים סיניים שמתים במכרות פחם מדי שנה מעניינים פחות מפועל אחד שמת מדליפה גרעינית. מאות אלפי פטירות ממחלות לב וכלי דם מחווירות אל מול מקרה מוות אחד מאבולה. אנשים יעדיפו פעילות מסוכנת אך שכיחה (לאכול ג'אנק פוד, לנסוע ברכב) על פני פעילות שהסכנה בה טריוויאלית אך נדירה יותר (טיסה, השקעה לטווח ארוך).

פול סלוביק, מאבות חקר פסיכולוגיית הסיכון, הראה במחקריו שבני אדם אינם מנתחים סיכונים בדרך של איסוף וניתוח מידע סטטיסטי והסתברותי. במקום זה, הערכת הסיכון שלנו מבוססת על יוריסטיקה – כללי אצבע אינסטינקטיביים ולא מאד רציונאליים – שבאמצעותה אנו מעריכים את מידת הסיכון הטמונה באירוע נתון.

לפי סלוביק, אנשים צפויים לתפוס אירוע מסוים כמסוכן בהרבה מכפי שהוא באמת (במונחים הסתברותיים) כאשר:

• האירוע משפיע על רבים בעת ובעונה אחת.
• האירוע אינו שכיח.
• קיימת תחושה שהאירוע אינו מובן היטב על ידי מומחים.
• קיימת תחושה שהאירוע אינו בשליטתנו.
• קיימת תחושה שהאירוע עלול להשפיע לרעה גם על מי שאינו מנסה להסתכן במודע.
• קיים חשש שהאירוע ישפיע לרעה על ילדים.
• קיים חשש שהאירוע הוא מעשה ידי אדם (להבדיל מאסון טבע).

תמונת הראי של הרשימה הזו גורמת לאנשים להעריך סיכונים בחסר.

כשמפגע מסוים קוטל מספר קטן של בני אדם באופן הדרגתי ולאורך זמן – למשל, עישון, תפריט עתיר סוכר ושומן טראנס, זיהום אוויר, קרינת השמש – סביר שה"הייפ" סביבו יהיה קטן ברבה, אפילו אם הוא גורם במצטבר ליותר מקרי מוות מאשר פיגועי טרור, התרסקות מטוסים או תאונות גרעיניות.

חלק גדול מהמאפיינים שמנה סלוביק רלוונטים לתיאור סיכונים מופרזים בעולם הפיננסי.

משקיעים נוטים להפריז בהערכת "סיכונים" פיננסיים שאינם מהווים איום ממשי כאשר הם (1) מאיימים למחוק מיליארדים בבת אחת (2) אינם מובנים היטב על ידי מומחים (3) מצויים הרחק ממוקד השליטה של המשקיע.

תנודתיות חזקה, אלימה ופתאומית בשווקים הפיננסיים, כמו זו שחווינו לפני חודשיים, היא דוגמה קלאסית לסיכון כזה.

המפולת מכה בפתאומיות, שווי החסכונות שלנו מתכווץ בחדות, המסכים אדומים מדם והכותרות זועקות לשמים. כל זה כמובן מפחיד משקיעים עד העצם, ולכן תשומת הלב מתמקדת אך ורק ב"סיכון הקיומי" הזה, גם אם אנחנו יודעים, רציונאלית, שלא הפסדנו דבר אלא אם מכרנו בהפסד.

הבעיה היא שב"שטח המת" שנוצר אורבים סיכונים פיננסיים רציניים ומסוכנים בהרבה מתנודתיות גרידא, משום שהם עלולים לפגוע ביכולת לממש את היעדים הפיננסיים שהצבנו לעצמנו. אנחנו נוטים להקל ראש בסיכונים הללו,  מכיוון שהם מתהווים באופן הדרגתי, הם מתועדים היטב, ורובם מצויים בלב מוקד השליטה שלנו.

דמי ניהול: בישראל יש שפע של מוצרי השקעה שגובים דמי ניהול בשיעור של 1% ויותר. לאורך זמן, דמי הניהול הללו מיתרגמים לעשרות ואף מאות אלפי שקלים שנגבים מתיק השקעות בינוני. אם תיק ההשקעות שלכם מניב תשואה של 6% בשנה, דמי ניהול של 1% "יחתכו" את שוויו בקרוב לחצי בחלוף שישים שנה. לשם השוואה, מפולת שתוביל לירידה של 50% מהתיק תגרום למשקיעים לאבד שעות שינה. אבל לדמי ניהול מופרזים שמביאים לאותה תוצאה בדיוק, גם אם באופן איטי יותר, משקיעים רבים עדיין מתייחסים בשיוויון נפש. גם ה"הייפ" התקשורתי סביב הסיכון הזה נמוך בהרבה, בוודאי אם נשווה אותו לסיקור האלרמיסטי של התנודתיות בשווקים. התוצאה היא שגם משקיעים שמבינים את הנזק שדמי ניהול גבוהים עלולים להמיט על תיק ההשקעות נוטים להתעלם מהם.

שינוי יעדים: לרובנו נדמה שאנחנו מכירים את עצמנו מספיק כדי להגדיר מה חשוב לנו ומה פחות. אבל אנשים משתנים, ויחד איתם משתנים הערכים וההעדפות שלהם. לא תמיד ברור שהיעדים שהצבנו לעצמנו היום ישרתו באותה מידה את הגרסה העתידית שלנו, בטווח הקצר והארוך כאחד. לדוגמה, סולידים שחוסכים באגרסיביות היום עלולים להתחרט בעוד כמה עשרות שנים שלא בזבזו יותר בצעירותם. אלה שחוגגים היום צפויים להתחרט על כך שלא חסכו יותר בשנות הזהב שלהם. כמשקיעים, האתגר הזה חושף אותנו לסיכון משמעותי, מכיוון שהשקעה לטווח ארוך משמעותה קבלת החלטות היום עבור ה"אני" העתידי שלנו, גם אם לא ברור לנו לגמרי מיהו אותו "אני" עתידי ומהם סדרי העדיפות "שלו".

תשואה בלתי מספקת: חשבון עו"ש תופח מרגיש כמו נכס נזיל, זמין וחסר סיכון. לא לחינם הישראלים מחזיקים 425.1 מיליארד ₪ במזומן ובחשבונות עו"ש (לפי נתוני בנק ישראל). הצרה היא שהביטחון הזה הוא במידה רבה מדומה. הדבר היחיד שמובטח כאן הוא אובדן כוח הקנייה של הכסף בחלוף הזמן. הסלידה מהתנודתיות של שוק ההון מונעת מהכסף לצמוח במידה מספקת. המשמעות של ריכוז ההון במזומן או בנכסים שווי מזומן היא אחת: הפסד ריאלי, שפוגע ביכולת לממש יעדים פיננסים בטווח הארוך. במובן זה,  כשם שהכישלונות הגדולים ביותר נוטים להיות דווקא הדברים שלא עשינו, ההזדמנויות שלא לקחנו, היוזמות שלא נטלנו, והעבודה הרעילה שלא עזבנו, אי-נטילת סיכון פיננסי (הימנעות מהשקעת הכספים) הוא אחת ההחלטות המסוכנות ביותר שאפשר לקבל.

חיסכון בלתי מספיק: יש נתק מדהים בין מידת החשש של אנשים מסיכונים כמו הקריסה הבאה בשווקים או מצבו של המשק הישראלי, לבין האדישות המוחלטת כלפי העובדה שחלק לא מבוטל מהם לא חוסך דבר ליום סגריר, כך שהם מוצאים את עצמם מרחק של תלוש שכר אחד או שניים מפת לחם. באופן דומה, רבים חותרים לתשואה מרבית מהשקעותיהם, ומתעלמים מכך שלפחות בשנים הראשונות, התשואה מתגמדת בחשיבותה ביחס לשיעור החיסכון. אמר מי שאמר –  שימו מעט כסף בצד בסוף כל חודש, ובסוף השנה תופתעו לגלות כמה מעט חסכתם.

סיכון התנהגותי: הסיכון האמיתי הוא לא התנודתיות בשווקים, אלא האופן שבו משקיעים מגיבים לאותה תנודתיות. משקיע שמכר את כל אחזקותיו במרץ 2020, או בקיץ 2011, או באוקטובר 2008 – הוא משקיע שהמיט חורבן פיננסי על עצמו. לא המפולת בשוק מחקה את הונו  – אלא התגובה הרגשית של המשקיע עצמו, שהובילה אותו למכור ברגע הלא נכון. משקיעים ששוכחים ולו לרגע שמניות (1) הן נכס השקעה לטווח ארוך ו-(2) שתנודתיות היא מאפיין אינהרנטי, שכיח ונורמלי של נכס ההשקעה הזה – חושפים את עצמם לסיכון התנהגותי חמור יותר מכל מפולת.

סיכון רגולטורי: אני זקנה מספיק כדי לזכור שפעם, לא הייתה חובה להפריש לפנסיה; שכל אחד יכול היה לפתוח קופת גמל הונית, להשקיע בה ולפדות אותה בפטור ממס כסכום חד-פעמי; שעד 2003 אפשר היה להשקיע בישראל מבלי לשלם מס רווחי הון; ושהמס הזה עמד על 20% בלבד עד לימיה העליזים של המחאה החברתית. אתמול נער הפוסטר של אותה מחאה הושבע כשר הרווחה, שני ראשי הסתדרות לשעבר הופקדו על מערכת המשפט ועל המשק הישראלי (בהתאמה), איש הוועדים חיים כץ הופקד על ועדת העבודה והרווחה, והשמאל החרדי חזק מאי פעם דרך שליטה בוועדות הכספים, הכלכלה, משרדי השיכון והפנים. אלה האנשים שיידרשו להתמודד עם מצבו הרעוע של המשק הישראלי. אני מציינת את כל זה כדי להדגיש שהסביבה הרגולטורית משתנה כל הזמן, באופן שאיש אינו יכול לחזות במדויק. כל הסתמכות על המצב המשפטי הקיים חושפת אותנו לסיכון. מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מע"מ ומס הכנסה, אפילו מיסוי עושר – כל הרעיונות הללו נמצאים כעת  "על השולחן" , וכולם עלולים להביא לכך שההון שצברתם יהיה שווה הרבה פחות בעתיד.

לסיכון יש שני חלקים: עוצמת הפגיעה ומשך הפגיעה. באופן טיפוסי, עיקר תשומת הלב מופנה לממד הראשון. מפולת בבורסה בשיעור של 30% מהשיא לשפל היא סיכון בעל עוצמה גבוהה – אבל אם הקריסה נמשכת שנה או שנתיים בלבד,  לא צריך להפריז בחשיבותה. להבדיל, חיסכון לקוי, תשואה לקויה, דמי ניהול גבוהים לאורך עשורים, תגובות רגשיות לנעשה בשווקים או שינוי עמוק של המצב המשפטי – כל אלה עלולים להוביל לנזק פיננסי חמור.

כל הסיכונים הללו הם בחזקת "נעלמים ידועים". הם הרי קיימים שם, בזווית העין, ואנו מודעים לקיומם;  פשוט לא מפנים אליהם די קשב.

הבעיה היא שאם לשפוט לפי ההיסטוריה, הסיכונים הגדולים ביותר הם כמעט בהגדרה "נעלמים לא ידועים"  -הדברים שאנחנו כלל לא יודעים שאיננו יודעים, ולכן גם לא מדברים עליהם – ובוודאי שלא נערכים לקראתם.

זו פיסת קצף הבידוד שפוגעת בכנף מעבורת החלל דקה וחצי לאחר השיגור. זה הבחור המתולתל עם הכיפה שממתין בכיכר למרגלות עיריית ת"א. זו המגיפה הוויראלית שמגיחה משום מקום וממוטטת את העסק שלך תוך פחות מחודש.

אם הסיכון אורב במוכר ובשכיח, הרי שבמעמקי הלא נודע – הוא שואג.

קארל ריצ'רדס הטיב לנסח זאת בספרו פער ההתנהגות: "סיכון הוא מה שנותר אחרי שנדמה לך שחשבת על כל השאר".

אם איש לא מדבר על הסיכון, זאת אומרת שאיש לא נערך לקראתו. ואם איש לא נערך לקראתו, מנטאלית או מעשית, הנזק שהוא עלול לחולל אם יתרחש צפוי להיות אדיר, מפני שאנחנו לא רק חשופים יותר לפגיעה, אלא גם מעורערים יותר, פרנואידים יותר ופסימיים יותר.

זה מה שהופך "נעלמים לא ידועים" למסוכנים כל כך: הם מצמצמים את יכולת התגובה לגבולותיה של הפאניקה, מחייבים אותנו לאלתר בדוחק במקרה הטוב, או ליפול על צווארם של אחרים במקרה הרע.

בהגדרה, אין לנו הרבה מה לעשות נגד נעלמים לא ידועים המסתתרים בשטח מת. אי אפשר להיערך לקראת משהו שאינך יכול אפילו להעלות בדעתך. הקושי כאן מובנה: אילו ידענו מהו הסיכון הגדול ביותר, היינו נערכים לקראתו, ואילו היינו נערכים לקראתו, הסיכון היה מופחת.

בכל זאת, יש מספר דברים שעשויים לצמצם ולו במעט את האתגר הזה.

ראשית, נסו להימנע מנקודות כשל בודדות. אם כל החיים שלכם נסובים סביב נקודה מסוימת – למשל, אם 100% מהכנסתכם מגיע ממשכורת או מעסק – זאת אומרת שאירוע לא צפוי שיפגע באותה נקודה יוציא את כל החיים שלכם מאיזון. מילת המפתח כאן היא יתירות. צרו גיבויים. הורידו מינוף. חסלו חובות קיימים והימנעו מנוספים. גוונו את מקורות ההכנסה. החזיקו בחסכונות לשעת חירום. פתחו מיומנויות שיאפשרו לכם לייצר הכנסה (או לצמצם הוצאה) בעיתות משבר.

שנית, חשבו על סיכונים במונחים של הערכות, להבדיל מהתראות ספציפיות. בדיוק כמו שבטוקיו חושבים על רעידות אדמה, בוונציה – על הצפות, ובירושלים – על פיגועי טרור. נקודת המוצא היא שהסיכון יתרחש, גם אם לא ברור מתי או היכן. לכן, לא נדרשים להתראה נקודתית או לפעמוני אזהרה מצלצלים כדי להתחיל להתכונן. אני לא יודעת מתי בדיוק תכה המפולת הבאה בשוק, אבל תכנית ההשקעה שניסחתי לעצמי צופה את האפשרות הזו, מתייחסת אליה כנתון, ומורה לי כיצד לנהוג ביום שזה יקרה.

לבסוף, הקצו לעצמכם מרחב טעות. אם המשקל המרבי שמעלית יכולה לשאת הוא 800 ק"ג, לא נעמיס עליה יותר מ-400 ק"ג. אם אתם צופים שהקריסה המקסימלית שתוכלו לספוג היא 30%, עצבו את תיק ההשקעות כך שההפסד המרבי לא יעלה על 15%. הדרך להתמודד עם סיכונים בלתי נראים היא לגדר עוד יותר את הסיכונים הנראים דרך שכבות של חוסן. מרחב טעות גדול מספק הגנה לא רק מפני סיכונים שכבר חווינו, אלא גם מסיכונים עתידיים שכלל לא העלינו בדעתנו.