בחזרה ליסודות: מניות למתחילים  

לא פשוט לקבוע תור לחני הלק-ג'ליסטית בימים אלו.

עלמות החן של אם המושבות לא מוותרות על שגרת טיפוח הציפורניים שלהן גם בימי מלחמה, והתוצאה היא שהיומן של חני סתום שלושה שבועות קדימה.

אבל חני עצמה לא מסתנוורת מהעניין. למען האמת, היא כבר פוזלת לכיוון אחר.

"פה זה לא הכסף הגדול, את יודעת" היא אומרת בחיוך, מצביעה על מנורת ייבוש הלק שבמרכז שולחן העבודה שלה.

"הכסף הגדול הוא בקורסים".

כבר תקופה שחני שואפת להרחיב את הפעילות העסקית שלה. אחרי שנים במקצוע היא מרגישה מוכנה ללמד אחרות את רזי המקצוע, לגבות יותר כסף פר לקוחה, לעבוד פחות שעות ולחוס על שרירי הצוואר והשכמות שלה.

אבל בית ספר לטיפוח ציפורניים הוא עסק שונה ומורכב בהרבה מפרקטיקת לק-ג'ל פרטית בחדר העבודה.

מעבר למורכבות התפעולית, עסק כזה מצריך תשומות רבות: פיתוח תכניות הכשרה, העסקת כוח אדם, רכישת חומרי גלם, שכירת מבנה, שיווק, ביטוח, ייעוץ משפטי ועוד.

וכל אלה עולים כסף.

הון

השיטה הקפיטליסטית מתייחדת בכך שאמצעי הייצור מצויים בבעלות פרטית, ולא בידי המדינה.

אולם כדי לרכוש את אמצעי הייצור הללו לכתחילה, יזמים ובעלי עסקים זקוקים להון ראשוני – קפיטל — שהוא סכום הכסף הדרוש להקמת העסק, תחזוקו וצמיחתו לאורך זמן.

ליזמים רבים אין די הון משלהם כדי לממן את הקמת הפעילות בעצמם. גם לא לחני. לכן, כדי לגייס את הקפיטל הנכסף, יזמים פונים לקפיטליסטים.

קפיטליסטים באים בשלל צורות, צבעים וגדלים, ממוסדות פיננסים ענקים ועד משקיעים קטנים מהיישוב. ההבחנה היסודית ביניהם היא בין משקיעי חוב, שמספקים מימון על דרך מתן הלוואות (לדוגמה: בנקים ומשקיעי אגרות חוב), לבין משקיעי הון (אקוויטי), שמספקים מימון בתמורה לרכישת בעלות על נתח מהעסק (לדוגמה: קרנות הון סיכון ומשקיעים במניות).

קפיטליסטים, תופתעו לגלות, אינם נדבנים. חני עשויה לגייס כסף "בחינם" מאבא ואמא, אבל ככלל, קפיטליסטים ידרשו פיצוי בעד סיכון כספם. הפיצוי הזה נקרא החזר על ההשקעה (Return on Investment).

כך, משקיעי החוב ידרשו לקבל את כל כספם חזרה בנקודה מסוימת בעתיד בתוספת ריבית (מחיר ההלוואה), בעוד שמשקיעי האקוויטי ידרשו לקבל נתח מהרווחים העתידיים של העסק, ככל שיהיו, בהתאם לאחוזי הבעלות שירכשו.

ההבדל הבסיסי הוא שחובות חייבים להחזיר גם אם העסק נכשל, בעוד שרווחים עתידיים תלויים בביצועי העסק. לכן, מנקודת המבט של הקפיטליסטים, השקעת אקוויטי נחשבת כהשקעה בסיכון גבוה יותר מאשר השקעת חוב: זהו כסף שמוזרק לחברה לצמיתות, ובשונה מהלוואות אין כל חובה משפטית לשלמו חזרה.

עוד לפני שחני בכלל תוכל לשקול גיוס הון, היא תצטרך תחילה לשנות את אופן הפעילות שלה מעצמאית (עוסק מורשה) לחברה בע"מ.

חברה בע"מ

יש סיבות טובות לכך שרוב הפעילות העסקית המשמעותית בישראל ובעולם מתבצעת באמצעות חברות בע"מ.

חברות בע"מ הן מכשירים לניהול סיכונים, ובתור שכאלה, הן מעודדות יזמים ליטול סיכונים עסקיים חיוביים.

לדוגמה, חברה בע"מ יוצרת הפרדה משפטית בין העסק לבעליו. כעוסקת עצמאית, חני היא העסק, והעסק הוא חני. אם לקוחה תובעת את העסק, חני היא שתעמוד למשפט, ואם לעסק יש חובות (למשל: לספקים), הנושה יוכל לרדת לנכסיה האישיים של חני כדי להיפרע מהם.

חברה בע"מ, להבדיל, היא אישיות משפטית נפרדת מבעליה: היא כשירה להחזיק בנכסים, להתקשר בחוזים, לתבוע ולהיתבע בעצמה. אחריותם של בעלי החברה מוגבלת לסכומים שהשקיעו בחברה, כך שלמעט מקרים חריגים, לא ניתן לייחס להם אישית את חובות החברה. זוהי משמעות הצירוף בערבון מוגבל (בע"מ או Ltd) שמהווה כאמור תמריץ חשוב ליזמים לנטילת סיכונים.

"מסך ההתאגדות" שחוצץ בין החברה לבעליה חל גם במישור המיסוי. בעוד שכעוסקת עצמאית כל ההכנסות מהעסק נחשבות להכנסתה האישית של חני, בהתאם למדרגות מס הכנסה, הרי שהכנסותיה של חברה בע"מ ממוסה בנפרד מהכנסות הבעלים.

בישראל, הכנסותיה של חברה חייבות במס חברות "שטוח" של 23% בלבד. הבעלים ממוסה בנפרד, ורק כאשר הוא מושך משכורת מהחברה (ואז ממוסה לפי מס שולי, עד 47%), מושך את רווחי החברה לכיסו (ואז חשוף למס דיבידנד לבעל מניות מהותי בשיעור 30%), או מוכר את חלקו בחברה לאחר.  מבנה זה מתמרץ יזמים להשקיע מחדש את רווחיהם בעסק ולפתחו.

הבעלות בחברה

היתרון המרכזי של חברה בע"מ, בהקשר של הפוסט הנוכחי, הוא בהיותה פלטפורמה נוחה לגיוס הון.

חברות עשויות להעדיף לגייס הון, להבדיל מגיוס חוב (=נטילת הלוואות), כדי להימנע מהצורך לשלם תשלומי ריבית סדירים והחזרי קרן שעלולים להכביד מאד על תזרים המזומנים של העסק.

כעוסקת עצמאית חני תוכל כמובן להתקשר בחוזה עם משקיע שירכוש חלק מהעסק בתמורה להשקעת הון. המשקיע, בתורו, יקווה שהעסק יצמח וישגשג ויניב לו רווחים בעתיד.

אבל הסיפור נעשה מורכב בהרבה כככל שהעסק מתפתח וחני מעוניינת להכניס משקיעים נוספים. איך מתאמים ביניהם?

חברה בע"מ פותרת את הבעיה הזו כלפי כולי עלמא.

הבעלות בחברה מחולקת ליחידות. היחידות הללו קרויות מניות. מניות מבטאות בעלות בחברה.

בעל המניות זכאי להנות מרווחי החברה ביחס ישיר לכמות המניות שהוא מחזיק. מי שמחזיק 100% ממניות החברה הוא בעל המניות היחיד וזכאי בתור שכזה להנות מכל רווחי החברה.  מי שמחזיק 50% ממניות החברה מחזיק במחצית מהבעלות בחברה ובזכויות לרווחיה. וכן הלאה.

כאשר מייסדים חברה חדשה, חייבים לרשום את הון המניות שלה. הון המניות הרשום קובע לכמה "פרוסות" מחולקת הבעלות בחברה. המספר האבסולוטי של המניות פחות חשוב – הוא יכול לנוע מעשרות בודדות ועד מיליארדים, ואפשר להגדיל או להפחית אותו בהמשך לפי הצורך. מה שחשוב הוא היחס שלפיו המניות הללו מוקצות.

כך, למשל, אם חני רושמת את החברה עם 200 מניות ומקצה לעצמה מניה אחת בלבד, נאמר שהיא בעלת המניות היחידה בחברה עם 100% מהמניות.

לעומת זאת, אם חני מקצה לעצמה 50 מניות, מגייסת מיליון ש"ח מקרן "אזדרכת" תמורת 40 מניות ועוד 250,000 ש"ח מקרן "קיקיון" תמורת 10 מניות, נאמר שהבעלות בחברה היא 50% לחני, 40% לאזדרכת ו-10% לקיקיון. מבנה כזה מייתר את הצורך במערכות מורכבות של חוזים הדדיים, במיוחד כשמספר בעלי המניות בחברה כבר נאמד במאות ואלפים.

זכויות בעלי מניות

מי שהוקצו לו מניות בחברה הוא בעל מניות בחברה.

בעלי המניות בחברה הם בעלי החברה, כל אחד ביחס ישיר לכמות המניות שברשותו. שוב: החברה שייכת לבעלי המניות. לא למנהליה, לא לעובדיה, לא ללקוחותיה ולא למדינה.

הון המניות של של ענקית הביג-טק אמאזון.קום עומד כיום על כ-10 וחצי מיליארד מניות. די בכך שאקנה מניה אחת של אמאזון מתוך 10.5 מיליארד המניות הללו כדי שאחשב לבעלת מניות בחברה לכל דבר ועניין – הגם שהבעלות שלי חלה על חלקיק זעיר בה (0.00000000952%, לדקדקנים).

אבל מה המשמעות של בעלות בחברה? האם פירוש הדבר שכבעלת מניה אחת באמאזון אני יכולה להיכנס למשרדיה, להורות לעובדיה מה לעשות,  למכור 0.00000000952% מהמלאי שלה או לדרוש 0.00000000952% מהמזומנים שבקופתה?

ובכן, לא.

הבעלות שלי מיוצגת דרך שווי המניות והזכויות הנלוות להן. כבעלת מניה יש לי זכות תביעה על חלקי היחסי ברווחיה של החברה, מבלי שיש לי גישה ישירה למשאביה או זכויות להשתמש בהם או לנהל אותם.  דהיינו, אם החברה תחלק רווחים כדיבידנד, אקבל את חלקי היחסי בדיבידנד שיחולק. אם החברה תפורק, אוכל לתבוע את חלקי היחסי בקופת הפירוק לאחר תשלום לנושים ולרשויות.

כבעלת מניות אני זכאית להשתתף ולהצביע באסיפה הכללית של בעלי המניות, אליה מובאות לאישור החלטות מהותיות הנוגעות לחברה. באופן טיפוסי, כל מניה מזכה בקול אחד בהצבעה.

אחד מתפקידה החשובים של אסיפת בעלי המניות הוא לבחור את חברי דירקטוריון החברה.

הדירקטוריון הוא הנהגה האסטרטגית של החברה. הוא מתווה מדיניות, ממנה את חברי ההנהלה ומפקח על פעילותם, ומקבל החלטות תאגידיות כמו מיזוגים ורכישות או חלוקת דיבידנד. הדירקטוריון מורכב מדירקטורים שהם נושאי משרה בחברה, וכן מדירקטורים חיצוניים, שנהנים מריחוק מסוים מהחברה וככאלה יכולים להציע גישה אובייקטיבית יותר לניהולה. בראש הדירקטוריון עומד יו"ר הדירקטוריון שהוא הדמות הבכירה בחברה.

הניהול השוטף של החברה מופקד בידי ההנהלה, שבראשה עומד המנכ"ל (CEO) שבתורו כפוף לדירקטוריון. למנכ"ל כפופים נושאי משרה נוספים כמו סמנכ"ל הכספים (CFO), סמנכ"ל טכנולוגיה (CTO), סמנכ"ל שיווק (CMO), סמנכ"ל אבטחת מידע (CISO) יועץ משפטי (CLO), ממונה קשרי משקיעים (IR) ועוד שורה של נושאי משרה, כל חברה לפי צרכיה.

כך שלמעשה, הגם שהחברה מצויה בבעלות בעלי המניות, ניהול החברה – ברמה האסטרטגית והשוטפת – מואצל לדירקטוריון ולהנהלה. ההבחנה הזו בין בעלות לשליטה היא קריטית להבנת.

נהוג להבחין בין בעלי מניות מיעוט לבעלי מניות הרוב. המיעוט הוא מי שמחזיק בחלק קטן יותר של החברה, באופן טיפוסי פחות מ-50% מהמניות. ההשפעה של בעלי מניות המיעוט על ניהול החברה מצומצמת מאד לאור נחיתותם המספרית בהצבעות באסיפת בעלי המניות.

מכאן נובע שבפרקטיקה, למשקיעים קטנים מהיישוב שמחזיקים כמות קטנה יחסית של מניות בחברה יש השפעה אפסית על ניהול החברה בפועל.

לעומתם, בעלי מניות הרוב יכולים להשפיע ממש על פעילות החברה מפני שיש להם זכויות הצבעה רבות יותר. בישראל, בעל מניות שמחזיק ביותר מ-50% מזכויות ההצבעה בחברה, או שיש לו יכולת למנות את רוב חברי הדירקטוריון, נחשב לבעל השליטה בחברה. בעלי השליטה מחויבים שלא לנצל את שליטתם לרעה, לפעול בהגינות כלפי החברה ובעלי מניות אחרים, ולא לקפח את זכויות המיעוט.

מניות, אם כן, הן כלי לשיקוף הבעלות בחברה. מכירת מניות מאפשרת לחברה ולמייסדיה לגייס הון ממשקיעים, שבתורם מקבלים נתח מהחברה.  בעלי המניות הם בעלי החברה. ככל שלבעל המניות כמות גדולה יותר של מניות בחברה, כך הוא זכאי לנתח גדול יותר מרווחיה, ולזכויות הצבעה רבות יותר באסיפה הכללית שמאפשרות לו להשפיע על ניהול החברה.

הון המניות

הון המניות של החברה – כלומר, כמות המניות שהחברה הנפיקה – אינו חקוק באבן. הוא דינאמי ומשתנה בהתאם לצרכי החברה, בכפוף להחלטת הדירקטוריון.

כך, למשל, לחברה יש אפשרות להנפיק מניות חדשות כדי לגייס הון, ועל ידי כך להגדיל את כמותן.

החברה אף עשויה להנפיק מניות חדשות כדי להתמזג או לרכוש חברה אחרת (ובעצם "לשלם" עבור הרכישה במניות של עצמה, כך שבעלי המניות בחברה הנרכשת יקבלו מניות בחברה הרוכשת) או כדי להשיק תכניות אופציות לעובדיה ומנהליה.

במובן זה, החברה יכולה להשתמש בהון המניות שלה כמעין מטבע לתימרוץ עובדים או להתרחבות עסקית.

תהיה הסיבה אשר תהיה, כאשר החברה מגדילה את הון המניות שלה באמצעות יצירת מניות חדשות, היא מדללת את שווי המניות הקיימות: גודל העוגה נותר זה, אבל הוא מחולק ליותר פרוסות, באופן שמקטין את משקלה היחסי של פרוסתו של כל בעל מניות קיים בעוגה.

נניח, למשל, שהון המניות של חני ציפורניים בע"מ עומד על 200 מניות, ובבעלותי 20 מניות (10% מהחברה). כעת החליט דירקטוריון החברה להנפיק מניות חדשות כך שהון המניות יעמוד על 400. כמות המניות שברשותי לא השתנתה (20), אבל שיעור ההחזקה שלי בחברה דולל מ-10% ל-5%.

לכן, כשחברה ציבורית מודיעה כי בכוונתה להנפיק מניות חדשות, שער המניה לרוב צונח לאזור השער שבו יוצעו המניות החדשות.

זה גם פועל הפוך.

נניח שדירקטוריון החברה קבע שהחברה תרכוש מחצית ממניותיה הנסחרות בבורסה, כך שהון המניות שלה יפחת מ-200 ל-100 בלבד. במצב זה, כמות המניות שברשותי לא השתנתה, אבל משקלן גדל: שיעור ההחזקה שלי בחברה יגדל מ-10% ל-20%.

זה משמעותי, משום שכעת הרווחים של החברה יתפרסו על פני פחות מניות, משמע הרווח למניה יגדל, מה שצפוי להיתרגם גם לעלייה בשער המניה בבורסה.

מהלך כזה מכונה רכישה עצמית של מניות או Buyback והוא נחשב לערוץ נוסף שבו החברה מחזירה ערך לבעלי המניות על-ידי הגדלת חלקם בחברה. זוהי בעצם פעולה הפוכה לדילול.

כמשקיעים במניות, נעדיף תמיד שהון המניות של החברה ילך ויפחת, משום שהדבר מוסיף לערך המניות שבידי בעלי המניות הקיימים.

לחברה יש גם אפשרות לבטל מניות. למשל, כשאילון מאסק רכש את טוויטר – בהיותה חברה ציבורית – הוא רכש את כל הון המניות של החברה מבעלי המניות הקיימים ולאחר מכן ביטל את רובן.

לעתים החברה בוחרת לבצע פיצול ("ספליט") של מניותיה לחתיכות קטנות יותר, כדי להקל על המסחר בהן. במקרה זה, לא מוסיפים מניות חדשות באופן שמדלל את בעלי המניות, פשוט מפצלים את המניות הקיימות. כלומר, זהו שינוי בהון המניות של החברה שאינו משפיע על הבעלות של בעלי המניות בחברה.

למשל, במרץ 2024 נסחרה מניית חברת המזון המהיר צ'יפוטלה סביב $3,200 למניה. דירקטוריון החברה הודיע כי בכוונתו לפצל את מניות החברה ביחס של 1 ל-50. בעקבות זאת, בעלי המניות הקיימים קיבלו 50 מניות בשווי $64 למניה עבור כל מניה שהחזיקו קודם לספליט.

סוגי מניות

חשוב להבין שמניות נבדלות זו מזו בהיבטים שונים.

דרך אחת לסווג מניות היא על פי הזכויות הצמודות להן.

הסוג השכיח ביותר של מניות הוא מניות רגילות (Common Stocks), שכאמור מקנות לבעליהן חלק יחסי ברווחי החברה וזכויות הצבעה באסיפת בעלי המניות.

חברות מסוימות מנפיקות גם מניות בכורה (Preferred Stocks). מניות אלה זוכות לקדימות על פני מניות רגילות בעת חלוקת דיבידנד ולעתים גם בסדר החלוקה במקרה של פירוק החברה. בדרך כלל מניות בכורה משלמות דיבידנד קבוע, אך הן אינן כוללות זכויות הצבעה באסיפת בעלי המניות.

מניות הצבעה (Voting Stocks) או מניות שליטה הן מניות עם זכויות הצבעה מוגברות, שמאפשרות לבעליהן להגדיל את השפעתם באסיפת בעלי המניות. לרוב, מניות אלה מוקצות למייסדי החברה כדי להבטיח שליטה בחברה גם כאשר חלק משמעותי מהחברה נרכש על ידי משקיעים אחרים.

מניות חסומות הן מניות שסחירותן מוגבלת, לרוב מפני שהוקצו כחלק מתכנית אופציות להנהלה ולעובדים. הייחוד של מניות אלה הוא שלא ניתן למכור אותן מיד. ההגבלה על סחירותן משתחררת בהדרגה, בחלוף תקופת "הבשלה", שלרוב כרוכה בכך שהעובד ישלים פרק זמן מסוים בחברה.

מניות אוצר הן מניות שהחברה רוכשת מבעלי המניות במסגרת תכניות רכישה עצמית. למניות אלה אין זכויות הצבעה והן אינן מזכות בדיבידנדים.

המירים (convertibles) הן אגרות חוב הניתנות להמרה למניות בתנאים מסוימים ובמועדים מסוימים הידועים מראש. לאחר ההמרה, המניות המומרות שקולות למניות רגילות.

סיווג שכיח נוסף הוא בין מניות צמיחה, שהונפקו על-ידי חברות שצפויות להגדיל את הרווחים שלהן במהירות משנה לשנה, לבין מניות ערך, שנסחרות במחיר נמוך מהשווי ההוגן שלהן, כלומר, מתומחרות בחסר על-ידי השוק.

רוב המניות נמצאות על הרצף שבין ערך לצמיחה. משקיעי ערך מבקשים לאתר חברות זולות, ולהמתין לכך שערכן יעלה ברגע שהשוק "יכיר בטעותו".  משקיעי צמיחה, להבדיל, מוכנים לשלם הרבה גם עבור חברות יקרות משום ששלהערכתם הן צפויות לצמוח בקצב מהיר מאד.

אפשר גם לסווג מניות לפי גודל החברה שהנפיקה אותן. גודלן של חברות נמדד בהתאם לשווי השוק שלהן. די לחשב את שווי השוק, נכפיל את הון המניות של החברה בשער המניה בבורסה. למשל, תאגיד גדול עם מיליארד מניות ושער מניה של 50 דולר יהיה שווה 50 מיליארד דולר.

יש משקיעים שישקיעו רק במניות בעלות שווי שוק גדול עם מעל 10 מיליארד דולר ("Large Cap"), מכיוון שאלה לרוב חברות יציבות ורווחיות שלא יקרסו (אם כי גם חברות כושלות כמו אנרון וליהמן בראדרס נסחרו בשווי שוק כזה). המניות הכלולות ב-S&P 500 הן לרוב בעלות שווי שוק של 10 מיליארד דולר ומעלה.

משקיעים אחרים יעדיפו להיחשף למניות Mid-Cap ששווי השוק שלהן נע בין 2 ל-10 מיליארד דולר, או למניות Small-Cap ששווין בין 300 מיליון ל-2 מיליארד דולר שמתאפיינות בפוטנציאל צמיחה גבוה יותר.

הנפקת מניות לציבור

העובדה שהחברה הוקמה והבעלות בה "חולקה" למניות לא אומרת שציבור המשקיעים – אתם ואני – יכולים פשוט לקנות את המניות הללו.

רוב החברות בעולם הן חברות פרטיות, כלומר, חברות שהמניות שלהן אינן רשומות למסחר בשוק המניות.

בכללן ניתן למנות חברות קטנטנות כמו חני ציפורניים בע"מ או הסטארטאפ של בן הדוד שלכם.

חברות פרטיות מגייסות הון בתמורה למכירת מניות, אבל בשלבים המוקדמים של חייהן הן מכוונות לקהל משקיעים מאוד מסוים – לא לציבור בכללותו.

אנג'לים הם דוגמה למשקיעים פרטיים, בעלי הון ותאבי סיכון, שחברות פרטיות מחזרות אחריהן. האנג'לים מזריקים הון לחברות פרטיות בראשית דרכן בתמורה למניות, בציפיה לקצור רווחי עתק בעתיד.

דוגמה מפורסמת היא זו של האנג'ל פיטר תיל, מייסד פייפאל, שהזרים ב-2004 סכום בסך חצי מיליון דולר לסטארטאפ בשם "The Facebook" בתמורה ל-10.2% ממניות החברה. ההשקעה הזו הניבה לו ברבות הימים רווח של כמיליארד דולר. אנג'לים ישראלים בולטים הם יוסי ורדי, אבישי אברהמי, אייל עופר, גיגי לוי וייס ומריוס נכט.

דוגמה אחרת למשקיעים שמתעניינים בעיקר בחברות פרטיות הן קרנות הון סיכון. קרנות אלה מנהלות כספים של מספר משקיעים במטרה להשקיעם בחברות סטראטאפ עם פוטנציאל צמיחה גבוה (למשל: השקעתה של הקרן פיטנגו בחברת Walkme).

שחקן נוסף שפועל בעולמות החברות הפרטיות הן קרנות הפרייבט אקוויטי (PE), שמתעניינות בחברות פרטיות מבוססות יותר במטרה לשפר את ביצועיהן (למשל, רכישתה של חברת האגריטק הישראלית נטפים על ידי קרן הפרייבט אקוויטי הבריטית פרמירה ב-2011.)

לעתים, דירקטוריון החברה עשוי להחליט שהמהלך הנכון ביותר עבור החברה הוא לגייס הון ישירות מהציבור.

כדי שהציבור יוכל לקנות את מניותיה, על החברה לבצע מהלך המכונה הצעה ראשונית לציבור, או IPO (Initial Public Offering). בכך החברה הופכת מחברה פרטית לחברה ציבורית. למעשה, די בכך שהחברה תנפיק ולו חלק קטן ממניותיה לציבור כדי שתיחשב חברה ציבורית.

קודם להנפקה, על החברה לפרסם תשקיף ולפרט מה בכוונתה לעשות בכסף שתגייס, כמה מניות יונפקו, עלות ההנפקה, האם מדובר במניות חדשות או קיימות, וכן למסור מידע אודות ביצועי העבר של החברה, מצבה הפיננסי וגילוי נאות בדבר סיכונים למשקיע.

הנפקת מניות לציבור משרתת את החברה במספר דרכים.

ראשית, הנפקה לציבור מניבה תועלת פיננסית ישירה לחברה: החברה מקבלת תמורה כספית מהמניות שהיא מוכרת לציבור. זוהי דרך זולה יחסית לגייס הון לטובת פיתוח עתידי של העסק, מבלי ללוות כסף, ומבלי להתחיבי לתשלומי ריבית והחזרי קרן. תמורת ההנפקה עשויה לשמש, למשל, לטובת כניסה לשווקים חדשים, מימון הוצאות מחקר ופיתוח, תשלום חובות, רכישת נכסים ועוד.

שנית, ההנפקה משרתת את בעלי המניות הקיימים של החברה. חשבו למשל על סטארטאפ מצליח שיוצא להנפקה בבורסה, כמו פייסבוק (כשמה דאז) ב-2012  או מאנדיי.קום הישראלית ב-2021. עבור בעלי המניות הקיימים (המייסדים, העובדים, האנג'לים, קרנות ההון סיכון ועוד) ההנפקה היא למעשה הדרך לאקזיט: לפתע, אחרי שנים רבות, נוצר ערוץ שמאפשר להם למכור את מניותיהם לציבור תמורת כסף מזומן.

שלישית, הנפקה לציבור משמעותה חשיפה ציבורית וכיסוי תקשורתי, שמספק לחברה, ככל עסק, יתרונות אגביים.

ועדיין, לא כל החברות בוחרות להפוך ציבוריות. יש חברות שממשיכות לצמוח כשמניותיהן נותרות לעד בידיים פרטיות ולציבור אין שום דרך להשקיע בהן. דוגמאות בולטות לחברות כאלה הן איקאה, לגו, מארס ודלויט.

חברות ציבוריות חשופות לרגולציה מכבידה של רשות ניירות ערך, שמטילה עליהן חובות גילוי ודיווח למשקיעים, הן בשוטף והן בעת התרחשות אירועים מהותיים חריגים. חברות רבות – בעיקר חברות משפחתיות – מעדיפות להימנע מדרישות השקיפות הללו, ולכן נותרות כחברות פרטיות.

מבחינה טכנית, הנפקה לציבור כרוכה לרוב ביצירת מניות חדשות, רישומן למסחר בבורסה אחת או יותר, ומכירתן למשקיעים. לצד זאת קיימת אפשרות, שכיחה פחות, שהצעת המניות לציבור תהיה רק של מניות קיימות המצויות בבעלות בעלי המניות הקיימים ("רישום ישיר למסחר").

חברות לפני הנפקה יסתייעו לרוב בבנקי השקעות כדי לקבוע מהו השווי שלפיו החברה תונפק, כמה מניות חדשות יש ליצור ובאיזה שער יש להציען. החברה יכולה לבחור כל שער. בשער גבוה מדי איש לא ייקנה, וההנפקה עלולה להיכשל. שער נמוך מדי עלול לעורר את זעמם של בעלי המניות הקיימים.

ההנפקה מתבצעת בשוק הראשוני. כאן, המשקיעים רוכשים את המניות החדשות ישירות מהחברה, ומספקים לה בתמורה את ההון הדרוש לה לטובת הצמיחה. בפועל, מי שרוכש את המניות בשלב זה הם  לרוב משקיעים מוסדיים גדולים, לא משקיעים קמעונאיים מהיישוב.

לאחר ההנפקה, המשך המסחר במניה מתבצע בשוק המשני, בין המשקיעים לבין עצמם.

במילים אחרות, החברה מגייסת את ההון שלה בשוק הראשוני. כאשר אנו קונים מניות בבורסה, ברוב המוחלט של המקרים נקנה אותן "מיד שניה", כלומר, ממשקיעים אחרים בשוק המשני, לא מהחברה עצמה.

זה שקול להבדל בין רכישת רכב חדש מהסוכנות (שאז התמורה הכספית מגיעה ליצרנית הרכב) לבין רכישתו מיד שנייה מאדם פרטי, שאז היצרנית לא רואה שקל מהעסקה.  לכן, מניות החברה יכולות להחליף ידיים מבלי שתהיה לכך השפעה ישירה על ביצועיה הפיננסים של החברה.

זה לא אומר שהחברה אדישה לגמרי לביצועי שער המניה שלה בשוק המשני: עלייה בשער המניה עדיין רצויה לחברה, משיקולי מוניטין, גיוס הון נוסף לאחר ההנפקה, ותימרוץ העובדים (במיוחד אם הנהלתה ועובדיה מתוגמלים במניות של החברה).

שוק המניות

לאחר שמניות החברה הונפקו לציבור, ניתן לסחור בהן בשוק המניות.

שוק המניות מפגיש בין קונים ומוכרים הסוחרים במניות של חברות ציבוריות.

השוק הוא אקו-סיסטם שלם המתפרס, כאמור, על שוק ראשוני, בו חברות מציעות לראשונה מניות חדשות לציבור דרך הצעה ראשונית לציבור כדרך לגייס הון; ושוק משני, בו משקיעים קונים ומוכרים מניות בינם לבין עצמם.

השוק המשני מתנהל בעיקר באמצעות בורסות לניירות ערך. בורסה היא זירה מפוקחת שבה מניות (וניירות ערך נוספים) נרשמות ונסחרות בכפוף לכללים מוגדרים.

שוק המניות האמריקני, למשל, פועל באמצעות שתי בורסות מרכזיות: בורסת ניו יורק (NYSE), הלא היא בורסת המניות הגדולה בעולם (במונחי שווי שוק); ובורסת נאסד"ק, זירה אלקטרונית לחלוטין בה נסחרות בעיקר חברות טכנולוגיה. בורסות חשובות נוספות בעולם הן בורסת לונדון (LSE), בורסת טוקיו (TSE) ובורסת שנחאי (SSE).

בישראל פועלת בורסה אחת – הבורסה לניירות ערך בתל אביב (TASE), שנוסדה בשנת 1953. לכן המונחים "בורסה" ו"שוק המניות" משמשים בארץ כמילים נרדפות, הגם ששוק המניות הוא מושג רחב יותר, הכולל גם עסקאות מחוץ לבורסה.

לכל בורסה דרישות רישום משלה הקובעות רף מינימלי לרישום למסחר. בנוסף, החברות הרשומות למסחר נדרשות לעמוד בחובות גילוי נאות מכוח דיני ניירות הערך, ובכלל זה למסור דו"חות פיננסיים רבעוניים ושנתיים המפרטים על אודות ביצועיה העסקיים של החברה, מצבה הפיננסי, מוצרים חדשים ועוד. עיינו, למשל, בדו"ח השנתי (10-K) של חברת מיקרוסופט ושל חברת חילן בע"מ.

בנוסף, חברות הרשומות למסחר נדרשות  לדווח מידיית על אירועים שוטפים שעלולים להשפיע על פעילות החברה ועסקיה ושעשויה להיות להם חשיבות לצורך קבלת החלטות השקעה בחברה. בבורסת תל אביב דיווחי החברות מתקבלים באמצעות מערכת מאי"ה.

למערכות המסחר של הבורסה מחוברים מוסדות פיננסיים – בנקים, בתי השקעות ופלטפורמות מסחר — המכונים "חברי בורסה". חברי הבורסה משמשים כמתווכים בין לקוחותיהם למערכות הבורסה, ומשגרים באמצעותם פקודות קנייה ומכירה של ניירות ערך. רשימה מעודכנת של חברי הבורסה לניירות ערך בתל אביב מופיעה באתר הבורסה.

הבורסה עצמה מפוקחת על-ידי רשות ניירות ערך, רגולטור שתפקיד להגן על האינטרסים של ציבור המשקיעים, לפקח על הגינות המסחר ולהבטיח כי החברות הרשומות למסחר עומדות בחובות הגילוי הנאות למשקיעים.

מסחר במניות

כדי לקנות (ולמכור) מניות כמשקיעים פרטיים יש לפתוח תחילה חשבון מסחר בניירות ערך באחד מחברי הבורסה.

כאמור, גופים אלה – הידועים גם כברוקרים – מאפשרים לנו לשלוח פקודות קנייה ומכירה לבורסות בישראל ובעולם במהלך שעות המסחר (לכל בורסה שעות פתיחה משלה).

(באופן אישי, אני מנהלת את תיק המניות שלי באמצעות חשבון מסחר באקסלנס טרייד, בעוד שחשבון האפוטרופוס עבור הילד שלי מנוהל במיטב טרייד).

לאחר אימות פקודת המסחר, חבר הבורסה מנתב את הפקודה לבורסה, שם היא נרשמת ב"ספר הפקודות". ספר הפקודות מציג את ההצעה הגבוהה ביותר לרכישת המניה (שער הביקוש, או Bid) אל מול ההצעה הנמוכה ביותר למכירת המניה (שער ההיצע, או Ask).

הבורסה תנסה להפגיש את פקודת המסחר עם פקודה נגדית ששלח משקיע אחר (למשל: פקודה לקניית מניות של חברת META בשער $600 תעומת עם פקודה למכירת מניות של חברת META בשער זהה).

אם יש מפגש בין פקודות המסחר, מתבצעת עסקה בשער המבוקש. שער העסקה האחרונה הוא שמוצג לצד סימול המניה כאשר שולפים את שמה בבורסה.

לאחר הביצוע, המניות נסלקות מחשבונו של המוכר לחשבונו של הקונה, ואילו הכספים נסלקים מחשבונו של הקונה לחשבונו של המוכר.

בעבר הופקו תעודות מניה פיזיות (סרטיפיקטים) כהוכחת בעלות על מניות — אלה היו ניירות ערך במובן הפיזי של המונח שלרוב נשמרו בבנקים תמורת דמי משמרת. כיום רישום הבעלות נעשה באופן דיגיטלי על ידי חבר הבורסה, מה שלא מפריע לבנקים להמשיך לגבות דמי משמרת.

בכלל, אם אתם חושבים על ברוקרים מיוזעים שצועקים זה על זה בהמולה כמו ב"זאב מוול סטריט", תנוח דעתכם שזה כבר לא המצב, והמסחר כיום רובו ככולו נעשה ללא התערבות אנושית (מערכות המסחר החליפו את הצורך להתקשר לברוקר ולומר לו "קנה" או "מכור").

ככל שוק, המסחר בבורסה כפוף לכללי הביקוש והיצע.

דמיינו שוק איכרים, בו אחד מוכר לחמניות, השני מוכר ריבה והשלישי מוכר דבש, כשכל מוכר דורש מחיר מסוים עבור תוצרתו. מנגד, בשוק יש קונים, כשלכל קונה מחיר מקסימום שאותו יסכים לשלם עבור כל מוצר. המוכרים מגיבים להתנהגות הקונים. כאשר הקונה והמוכר מסכימים כי פריט מסוים יימכר במחיר מוסכם, מתבצעת עסקה והבעלות על הממכר עוברת.

כך בדיוק נסחרות גם מניות. אם אין ביקוש למניה מסוימת, המוכרים ייאלצו להוריד את המחיר – כלומר, לשלוח פקודות מכירה בשער נמוך יותר — בתקווה שמתישהו יתייצב קונה שיסכים לקנות. במקרה זה, שער המניה ילך וירד.

לעומת זאת, אם יש ביקוש גדול מאד למניה מסוימת, הקונים יצטרכו לשלם יותר – כלומר, ייאלצו לשלוח פקודות קנייה בשער גבוה יותר — עד שיימצא מוכר שיסכים למכור. במקרה זה, שער המניה יעלה.

זו הסיבה ששערי המניות עולים ויורדים כל הזמן, לעתים תוך מילי-שניות, כתלות במידע חדש שמתקבל:  כשיותר אנשים מעוניינים לקנות את המניה, שערה עולה, וכשיותר אנשים מעוניינים להיפטר ממנה, שערה יורד.

למרות זאת, כמשקיעים, אנחנו לא חייבים לשלם כל מחיר.

נניח שאנחנו מסתובבים בשוק ורואים רבע קילו חלבה ועליה השלט "חלבה ב-20 ש"ח". אפשרות אחת היא פשוט לשלוף שטר של 20 ש"ח ולקנות את החלבה.  אפשרות אחרת היא להציע למוכר לקנות ממנו את הפריט ב-15 ש"ח בלבד. הוא עשוי לקבל את ההצעה או לדחות אותה.

אותה דינמיקה מתאפשרת גם במסחר במניות. כשאנחנו שולחים פקודת מסחר, באפשרותנו לבחור אם לקנות (או למכור) את המניה מיד בשער ההיצע הנוכחי שלה (פקודת Market), או לשלוח פקודת קנייה/מכירה בשער נמוך יותר (פקודת הגבלת שער או Limit).

כך, אם ברצוני לרכוש 10 מניות אמריקן אקספרס (AXP) , כששער ההיצע האחרון עומד על $270, פקודת Market תבצע את העסקה מייד (בעלות כוללת של 10 * 270 = $2,700). לעומת זאת, באפשרותי גם לשלוח פקודת קנייה עם הגבלת שער של $250. במקרה זה, העסקה תתבצע אם ורק אם שער המניה ירד ל-$250, כלומר, רק אם יגיע מוכר שיסכים למכור את המניה ב-$250.

פקודת מסחר תכלול, אם כן, את סוג הפעולה (קנייה או מכירה); את סימול המניה המבוקשת; את כמות המניות המבוקשת; את שער העסקה המבוקש; את סוג ההוראה (לימיט או מרקט); ואת תוקף הפקודה (ברירת המחדל היא שהפקודה טובה ליום מסחר אחד, אבל אפשר גם להגדיר שהפקודה תישאר בתוקף כל עוד לא ביטלנו אותה).

מה משפיע על שערי המניות?

ההבנה ששערי המניות נעים בהתאם לדינמיקה של ביקוש והיצע כנראה לא תפיל אתכם מהכיסא: אם יש יותר מוכרים מקונים, שערי המניות יפלו. ואם יש יותר קונים ממוכרים, שערי המניות יעלו.

אבל מה משפיע על הביקוש למניות מלכתחילה?

מניות, כפי שהסקתם בשלב זה, מייצגות בעלות בעסקים ממשיים. הן אינן אסימונים בקזינו או ביטים המרצדים באקראי על הצג.

מכאן שמעל לכל, הביקוש למניה הוא פועל יוצא של ביצועיה העסקיים (הפונדמנטליים) של החברה.

קונקרטית, משקיעים עוקבים אחר שינויים בהכנסות (השורה העליונה) וברווחים (השורה התחתונה, כלומר, מה נשאר מההכנסות בניכוי הוצאות), כפי שהם מדווחים ברמה הרבעונית והשנתית.

עלייה במכירות וברווחים יגדילו את הביקוש למניה, בעוד שדעיכה בהם תערער את אמון המשקיעים ותוביל רבים מהם למכור את המניה.

שוק המניות צופה פני עתיד. שערי המניות בהווה נעים מעלה ומטה בהתאם לציפיה לשינויים ברווחי החברות בעתיד. אירועים שעשויים להשפיע על הציפיות הללו, לחיוב או לשלילה, מתבטאים בשינויים בשערי המניות.

כך, כפי שנוכחנו לאחרונה, דיווח על התפרצות של חיידקי אי-קולי בסניף של מקדונלד'ס בארה"ב גרם לירידה חדה בשער מניית החברה, משום שמשקיעים עלולים להעריך, בצדק או שלא בצדק, שלאירוע יהיו השלכות רוחביות לגבי רווחיות החברה. מאותה סיבה, דיווח על החלפת המנכ"ל הכושל של סטארבאקס הביא לזינוק בשער המניה, הגם שלא חל עדיין כל שינוי בביצועיה של החברה.

לפעמים יתכן מצב שבו למרות דיווח חיובי מאד של החברה, תחזיותיה של הנהלת החברה עצמה גורמות למחיר המניה לרדת בחדות. לדוגמה, בעודי כותבת שורות אלה, מניית מיקרוסופט צוללת בכמעט 6%-, מכיוון שלמרות צמיחה (בפועל) של 16% בהכנסותיה משנה לשנה, החברה צופה צמיחה איטית יותר בסקטור הענן שלה, למגינת ליבם של המשקיעים.

ציפיות, כמובן, הן עניין סובייקטיבי, ומשקיעים שונים מעבדים דיווחים חדשותיים באופן שונה  אירוע חדשותי פלוני עשוי להיראות כסיכון (בעיני המוכר) או כהזדמנות (בעיני הקונה). המידע זורם כל הזמן, מעובד באופן שונה על ידי משקיעים שונים, וככל שתחזיות המשקיעים משתנות כך שערי המניות נעים בהתאם.

מובן שאם ביצועי החברה בפועל מפתיעים לטובה או לשלילה ביחס לציפיות, השוק יגיב ויתמחר את מניית החברה בהתאם.

מלבד אירועים הנוגעים לחברה הספציפית, גם הסביבה המאקרו-כלכלית והגיאו-פוליטית עשויה להשפיע על הביקוש למניות. הביקוש למניות צפוי לקטון אם משקיעים צופים האטה כלכלית, העלאת ריבית, התפרצות אינפלציונית או מתיחות ביטחונית, משום שכל האירועים הללו עלולים לפגוע ברווחי החברות. מנגד, אם משקיעים צופים שהסיכויים להתפתחויות כאלה נמוכים, הביקוש למניות, והנכונות ליטול סיכון פיננסי, צפוי לעלות.

מעבר לכל אלה, ישנו גם סנטימנט. אחרי הכל, מי שקונה ומוכר את המניות הללו הם בני אדם, ובני אדם נוטים לקבל החלטות פיננסיות ממקום רגשי. זו הסיבה שבמשך 4 חודשים מנייה של קמעונאית משחקי וידאו כושלת זינקה מ-$1.20 ל-$120, הגם שלא הייתה שום הצדקה פונדמנטלית-עסקית למהלך כזה. לרוב, שינויים בשערי המניות שנובעים מהסתערות עדרית אינם בני-קימא, אבל זה לא הופך את התנודות הללו לפחות ממשיות.

שערי המניות מושפעים, אם כן, ממגוון רחב של גורמים. השער משקף בכל רגע נתון תחזיות הנסמכות על דיווחי החברה, לצד פרשנויות, הערכות וכן, גם רגשות. ככל שטווח ההשקעה ארוך  יותר, שער המניה יטה לשקף את ביצועיה העסקיים של החברה בפועל, ופחות סנטימנט של משקיעים. 

מדדי מניות

נהוג לשקף את ביצועיו של שוק מניות מסוים באמצעות סל מייצג של מניות בעלות מאפיינים דומים.

הסל הזה מכונה מדד מניות (או אינדקס מניות).

מדדי מניות הם כלים סטטיסטיים המסייעים למשקיעים למדוד את ביצועיו של שוק מניות ספציפי (או פלח מסוים באותו שוק).

כך, כשמדברים על "עליות בבורסת תל-אביב" או על "שוק המניות הישראלי" מתכוונים בדרך כלל למדד ת"א 35, אשר כולל את 35 החברות הציבוריות בעלות שווי השוק הגדול ביותר בישראל. תשואת המדד משקפת את ממוצע הביצועים של 35 החברות הגדולות בישראל.

לצד מדד ת"א 35 ניתן למנות את מדד ת"א 90 (המשקף את ביצועיהן של 90 החברות הבאות במונחי שווי שוק). יחד, ת"א 35 ו-ת"א 90 מהווים את מדד ת"א 125, הנחשב למדד הייחוס (בנצ'מארק) החשוב ביותר של הכלכלה הישראלית.

באופן טיפוסי, מניות נבחרות למדד על-ידי עורכי המדד בהתאם לקריטריונים מסוימים, דוגמת שווי שוק, תעשייה, אזור גאוגרפי ועוד.

לכל חברה במדד ניתן משקל מסוים. במדדי שווי שוק (כמו מדדי ת"א), החברות הגדולות ביותר יקבלו את המשקל הגדול ביותר; במדדי מחיר, החברות ששערן בבורסה הוא הגבוה ביותר יקבלו את המשקל הגבוה ביותר; ובמדדי משקל שווה, לכל החברות יינתן משקל זהה במדד.

ישנם מאות רבות של מדדי מניות. בין היתר, ניתן למנות מדדי מניות גלובליים שנועדו לשקף את ביצועיו של שוק המניות העולמי (כמו MSCI World); מדדי מניות יבשתיים או מדינתיים (כמו MSCI Europe, או Nikkei 225 היפני) ומדדי מניות ענפיים (כמו NASDAQ-100 שכולל בעיקר מניות טכנולוגיה, או כמו ת"א-פיננסים, ת"א-נדל"ן, ות"א-נפט וגז.).

מדד המניות הפופולארי בארה"ב הוא מדד ה-S&P 500, מדד שווי שוק אשר עוקב אחר ביצועיהן של 500 החברות הסחירות ביותר בארה"ב ונתפס כברומטר של הכלכלה האמריקנית. לצידו קיים מדד הדאו ג'ונס, מדד מחיר אשר משקף את ביצועיהן של 30 חברות בעלות שווי שוק גדול, וכמובן מדד הנאסד"ק.

מדדי מניות משמשים גם כמדדי ייחוס שכנגדם משקיעים רבים, פרטיים ומוסדיים, מודדים את ביצועיהם. משקיעים אקטיביים מנסים להשיג "אלפא", כלומר, תשואה עודפת על תשואת המדד.

בנוסף, מדדי מניות הם הבסיס עליו נסמכת אסטרטגיית השקעה פסיבית במניות. אמנם מדדי מניות אינם ניירות ערך, אלא כלים סטטיסיים שלא ניתן להשקיע בהם ישירות; אולם ישנם מוצרי השקעה, כמו קרנות מחקות וקרנות סל, שנועדו להשיג תשואה קרובה ככל הניתן לתשואת המדד. השקעה בקרנות אלה, בהתאם לגישתו של ג'ון בוגל, מהווה חלופה זולה ומבוזרת להשקעה במניות עבור מי שלא מעוניין או לא מסוגל ללקט מניות.

לבסוף, מדדי מניות נתפסים כאינדיקטור כלכלי של המשק וכשיקוף של האקלים הכלכלי הנוכחי.

מדוע משקיעים קונים מניות?

עד כה הבנו מדוע חברות מגייסות הון דרך הנפקת מניות. אבל מדוע משקיעים בכלל קונים אותן?

ובכן, בשלוש מילים: כדי להרוויח כסף.

משקיעים רוכשים מניות בחברה אם הם מאמינים בפוטנציאל שלה לצמוח ולייצר רווחים בעתיד.

בפשטות, אם נקנה מניות בעסק משגשג, שמגדיל את רווחיו משנה לשנה ומשקיע את חלקם בהתרחבות נוספת של העסק, צמיחתו תשתקף בעליית הערך של המניות שרכשנו. נוכל למכור את המניות הללו בשער גבוה מהשער בו רכשנו אותן ועל-ידי כך לקצור רווח הון.

היסטורית, מניות בחברות ציבוריות הניבו תשואה גבוהה יותר בהשוואה לנכסי השקעה אחרים (כמו נדל"ן, אגרות חוב, מתכות יקרות ועוד), מה שמקנה להן פוטנציאל כמחולל עושר לטווח ארוך וככלי לשימור כוח הקנייה של הכסף.

יתרון נוסף שהופך מניות לאטרקטיביות בעיני משקיעים הוא נזילות. נדל"ן, מתכות יקרות ומטבעות קריפטוגרפיים הם נכסים שמאפשרים לאצור ערך ולהגן על כוח הקניה של הכסף שלנו מפני אינפלציה, אבל המרתם למזומן עלולה להיות יקרה וממושכת. מניות, להבדיל, מציעות הן פוטנציאל לתשואה גבוהה, והן יכולת להמירן במהירות ובפשטות למזומן.

אין כמובן ערובה לכך ששערי המניות יעלו תמיד: גם מניות של חברות מעולות עלולות לצנוח בערכן מעת לעת, לעתים בעשרות אחוזים. אי-הוודאות הזו היא חלק בלתי נפרד מהשקעה במניות. למעשה, אפשר לחשוב על התשואה הגבוהה שאנו יכולים לצפות לקצור בשוק המניות כפיצוי עבור עצם הנכונות שלנו ליטול את הסיכון.

דרך נוספת שבה בעלי מניות יכולים להרוויח מהשקעתם היא באמצעות קבלת דיבידנד.

דיבידנד הוא חלוקה של רווחי החברה, לרוב ככסף מזומן, ישירות לבעלי המניות שלה.

ההחלטה על חלוקת דיבידנד וגובהו מתקבלת בדירקטוריון החברה.

בעלי מניות אוהבים לקבל דיבידנד מכיוון שבשונה מרווחי הון חמקמקים (שתלויים בשער המניה המשתנה מדי יום במהלך המסחר בבורסה, ועשויים להתפוגג כלעומת שבאו), הדיבידנד מתקבל כסכום קבוע בחשבון, כהכנסה פסיבית שלא מצריכה ממנו לנקוף אצבע.  בעל המניות חופשי לעשות במזומן הזה כרצונו – לצרוך בו או להשקיע אותו מחדש ועל-ידי כך להגדיל עוד יותר את הכנסתו העתידית במעין כדור שלג שהולך וצובר תאוצה.

חשוב להבין שהדיבידנד לא נוצר יש מאין. חברות רווחיות מייצרות תזרים מזומנים חופשי מפעילותן. תזרים מזומנים חופשי הוא הכסף שנותר בקופתן לאחר תשלום ההוצאות הנדרשות לתפעול העסק. את העודפים הללו החברה יכולה להשקיע מחדש בעסק, לחסל חובות קיימים, לממן רכישה עצמית של מניותיה, או לחלק כמזומן לבעלי המניות שלה.

הבחירה כיצד להקצות את ההון היא של החברה: חברות צמיחה יעדיפו להעדיף את רוב התזרים שלהן חזרה בעסק כדי להגדיל נתח שוק. מנגד, חברות בוגרות ורווחיות יעדיפו להקצות חלק מהעודפים שלהן לתגמול תקופתי של בעלי המניות.

הדיבידנד נקבע כסכום מונוליתי ומחולק פר מניה. כך, ככל שהמשקיע מחזיק במניות רבות יותר, הוא יזכה לחלק גדול יותר בתשלום. למשל, אם החברה הודיעה כי תחלק דיבידנד בגובה 3 ש"ח למניה, מי שיחזיק ב-100 מניות יקבל 300 ש"ח, מי שיחזיק ב-200 מניות יקבל 600 ש"ח וכן הלאה.

בעת ההכרזה על הדיבידנד, החברה מפרסמת את  מועד התשלום, דהיינו היום בו הדיבידנד יופקד בחשבונותיהם של בעלי המניות, ויום האיקס, בו נקבע מי זכאי לקבל את הדיבידנד. מי שיחזיק במניה לפני יום האיקס, יקבל את תשלום הדיבידנד שהוכרז, ומי שיקנה את המניה ביום האיקס או לאחריו, יחמיץ את הדיבידנד שהוכרז.

תשואת הדיבידנד מבוטאת כשיעור הדיבידנד למניה משער המניה. חברה שנסחרת בשער של 100 ש"ח ומחלקת דיבידנד שנתי של 3 ש"ח תניב תשואת דיבידנד של 3/100= 3%. בישראל ובארה"ב חברות נוהגות לחלק דיבידנד פעם ברבעון. באירופה, הדיבידנד מחולק על בסיס שנתי או חצי-שנתי.

משקיעים נוטים להתפתות לרכוש מניות עם תשואות דיבידנד גבוהות מאד, אבל תשואות כאלה עלולות להעיד שהדיבידנד עצמו אינו בר-קיימא. כדי להעריך את יציבות הדיבידנד, יש לבחון איזה שיעור מרווחי החברה מחולק כדיבידנד. למשל, אם החברה מרוויחה 2 ש"ח למניה ומחלקת 1 למניה ש"ח כדיבידנד, יחס החלוקה הוא 50%, כלומר החברה מחלקת 50 אגורות מכל שקל רווח. אם היחס מטפס ל-90%, הדבר עלול להעיד שהדיבידנד בסיכון.

זכרו: בשונה מריבית על הלוואות או אגרות חוב, לחברות אין כל חובה משפטית לחלק דיבידנד, והן רשאיות להשהות, לחתוך או לבטל אותו כליל אם להערכת הדירקטוריון הנסיבות מצדיקות זאת.

השילוב של מימוש עליית ערך + דיבידנדים מכונה תשואה כוללת (Total Return) שהמשקיע קוצר מהשקעתו.

כך, אם קניתי 10 מניות של גוגל תמורת $150 למניה (=$1500), מכרתי את הפוזיציה בשער של $170 למניה (=$1700), וקיבלתי במהלך התקופה דיבידנד של $2 למניה, התשואה הכוללת שלי לפני מס מהשקעה של $1,500 תהיה רווח הון של $200 ועוד דיבידנד של $2, כלומר $202, דהיינו תשואה כוללת של 13.46% (=202/1500).

אפרופו מס — השקעה במניות בישראל חשופה למיסוי. אם נמכור מניות ונממש רווחי הון, נידרש לשלם מס בשיעור 25% על החלק הריאלי (שאחרי אינפלציה) של הרווח. אם נקבל דיבידנד, נצטרך לשלם מס דיבידנד בשיעור 25% על כל סכום הדיבידנד שחולק מהשקל הראשון.

מי בעצם קונה מניות?

כשם שיש סוגים שונים של מניות, כך יש טיפולוגיות שונות של שחקנים שרוכשים אותן.

משקיעים רוכשים מניות כדי להפיק מהן רווחי הון והכנסה שוטפת לאורך תקופה ארוכה, לעתים עשרות שנים ויותר. משקיעים לומדים להתעלם מהתנודות היומיומיות שמאפיינת את המסחר בבורסה. גישתם מסוכמת בביטוי: "קנה, החזק והמתן". הם יודעים שהתשואה ממניות, לפחות באופן תאורטי, היא בלתי מוגבלת, ושבהינתן די זמן היא עשויה להצטבר מעריכית לטובתם. דוגמה למשקיע "קנה והחזק" מסוג זה הוא וורן באפט, שנוהג לומר שהוא לא קונה מניות, אלא עסקים, ושתקופת האחזקה החביבה עליו היא "לנצח".

סוחרים, להבדיל, אדישים לביצועים העסקיים ארוכי-הטווח של המניות שהם רוכשים. סוחרים קונים מניות במטרה לנצל את התנודות המיידיות בשערי המניות בבורסה לטובת הפקת רווחי הון בטווח קצר. כך, הם עשויים לקנות ולמכור מניות בטווח זמן של חודשים (במקרה של סוחרי סווינג) ימים (במקרה של סוחרי יום) ואפילו דקות בודדות. סוחרים עוסקים בעיקר בניתוח טכני של שערי המניות. המטרה כאן היא תמיד לקנות בזול ולמכור ביוקר בחלוף פרק זמן קצר יחסית.

משקיעים מוסדיים הם גופים מקצועיים שמשקיעים כסף של אחרים לפרנסתם. זה כולל בין היתר קרנות פנסיה, קופות גמל, מנהלי קרנות נאמנות, מנהלי תיקי השקעות, פמילי אופיסס ועוד.  למשקיעים הללו יש גישה להון רב, משקל ויכולת להשפיע לא רק על שערי המניות אלא על השוק כולו.

באופן כללי, משקיעים מוסדיים מהווים את עיקר נפח המסחר בשוקי המניות הגדולים במערב. נהוג להבחין בין משקיעים מוסדיים למשקיעים קמעונאיים ("ריטייל"), דהיינו, אנשים כמוני וכמוכם שמשקיעים את כספם הפרטי.

ישנם משקיעים אקטיביסטים, שמבקשים להשפיע על התנהלויות החברות בהן הם משקיעים כחלק בלתי נפרד מאסטרטגיית ההשקעה. משקיעים אלה מזהים חברות בקשיים עקב הנהלה כושלת, רוכשים די מניות כדי להפוך לבעלי עניין בחברה, ולאחר מכן פועלים כדי להחליף את ההנהלה והדירקטוריון ולהשפיע על התנהלות החברה מבפנים.

חלק מהמשקיעים המוסדיים הם משקיעי לונג בלבד, כלומר הם קונים מניות לצורך השקעה בהן ומוכרים אותן, בשאיפה,במחיר גבוה יותר. קרנות גידור, להבדיל, פועלות כדי לגדר את ההשקעותיהן, כלומר, לקזז הפסד פוטנציאלי באמצעות השקעות נוגדות דרך אחת לעשות זאת היא להשקיע באופן שמייצר רווח מנפילה בשערי המניות באמצעות מכירה בחסר (שורט). כדי לבצע שורט, המשקיע ישאיל מניות מהברוקר, וימכור אותן בשער הנוכחי בשוק. אם שער המניה צונח, הוא יוכל לרכוש מחדש את המניות בשער נמוך יותר, להחזיר אותן לברוקר, ולשלשל לכיסו את הרווח.

סיכון במניות

מניות הן כלי משמעותי לצבירת עושר בטווח הארוך לאור היכולת שלהן לצמוח מעריכית לאורך זמן, תאורטית ללא הגבלה.

הצרה היא שאין ארוחות חינם בעולם הפיננסי, והיכולת לקצור תשואה מוגברת כרוכה גם בנטילת סיכון מוגבר.

כלומר, הדרך היחידה לקצור את התשואות מהשקעה במניות היא לספוג את הסיכונים הכרוכים בהן לאורך זמן.

כשחושבים על זה, הסיכון במניות הוא הכרחי. אם מניות היו הופכות לנכס חסר סיכון, כולם היו משקיעים בהן. ואם כולן היו משקיעים בהן, שערי המניות היו נלחצים כלפי מעלה עד כדי כך שהתשואה העתידית מהן תהיה של נכס חסר סיכון – כלומר, אפסית.

"סיכון", ייאמר מיד, הוא מונח טעון בעל משמעויות שונות בהקשרים שונים.

דרך אחת למדוד סיכון היא במונחי תנודתיות.

תנודתיות בוחנת את תדירותם ועוצמתם של שינויים במחיר הנכס לאורך זמן. התנודתיות של קרן כספית, למשל, נמוכה מאד. מניות, להבדיל, הן נכס תנודתי ביותר. שערי המניות נעים מדי יום, לעתים בחדות, כפועל יוצא של משתנים בלתי צפויים.

לכן, יתכן מצב שבו כסף שהשקענו לטווח זמן מסוים יהיה שווה פחות בחלוף תקופה מסוימת, פשוט מכיוון ששערי המניות שרכשנו ירדו בינתיים. הסיכוי לכך גובר ככל שטווח ההשקעה קצר יותר. סטטיסטית, אפשר לצפות לנפילה של 14%- בשערי המניות לפחות פעם בשנה, וזו תיחשב להתנהגות נורמלית לחלוטין של שוק המניות.

כלי נפוץ למדידת התנודתיות בשוק המניות האמריקני הוא מדד ה-Volatility Index הידוע יותר בכינוי VIX. ה-VIX נגזר מאופציות על מדד ה-S&P500 שמועד פקיעתן צפוי ב-30 הימים הקרובים. כאשר ה-VIX גבוה סימן שרמת אי-הוודאות בשווקים גבוהה, ולרוב הדבר מתרחש בתקופות של ירידות בשוק.

נהוג לומר "ששערי המניות מטפסים במדרגות וצונחים במעלית", כלומר, שערי המניות נופלים מהר יותר מכפי שהם עולים. כך היה, למשל, במשבר הפיננסי הגדול של 2008 או במשבר הקורונה ב-2020. מפחידות ומלחיצות ככל שיהיו, בדיעבד היו אלה הזדמנויות הקנייה המשמעותיות ביותר ב-20 השנים האחרונות, ומי שקנה מניות באותה תקופה, למרות הירידות החדות וחרף הזינוק ב-VIX, הניב תשואה גבוהה מאד. וורן באפט תיאר את הדינמיקה הזו של השוק באומרו: "היה חמדן כאשר אחרים חוששים, וחשוש כשאחרים חמדנים".

העובדה שאין במניות מנגנון שמבטיח תשואה אף היא הופכת מניות לנכס בסיכון גבוה יותר. כשאני מפקידה כסף לפיקדון בנקאי, הבנק לוקח על עצמו התחייבות חוזית לשלם לי ריבית; כשאני מלווה כסף לחברה, בין באופן ישיר או באמצעות רכישת אגרות חוב שלה, אני זכאית לקבל ריבית על פי דין;  כך גם כשאני משכירה דירת מגורים – השוכר מתחייב חוזית לשלם לי דמי שכירות לאורך התקופה.  הפרה של ההתחייבויות הללו מקנה לי זכות לתבוע את המפר. לא כך כשמדובר בהשקעה במניות. אין כל ערובה או חובה משפטית לכך שאקבל החזר כלשהו מההשקעה, לרבות דיבידנד.

בנוסף, כבעלי מניות אנו נמצאים בתחתית "שרשרת המזון" בתרחיש שבו החברה מפורקת ונכסיה מחולקים. הנושים (רשויות המדינה, עובדים, ספקים, מחזיקי אגרות החוב, הבנקים) תמיד יהיו קודמים לבעלי המניות, ואלה יצטרכו להסתפק במה שנותר מקופת הנשייה.

חשוב לומר, לצד זאת, שמכיוון שאחריות בעלי המניות מוגבלת רק לסכום שהשקיעו בחברה, השקעה במניות לא חושפת אותנו לסיכונים משפטיים. למשל, אם חברה שהשקענו בה מבצעת עבירה פלילית ונתבעת, כבעלי מניות בה לא נישא באחריות המשפטית לפעולותיה (אם כי תאורטית קיים סיכוי שנפסיד את מלוא סכום ההשקעה).

סיכון במניות נחלק לסיכון שיטתי וסיכון לא-שיטתי. סיכון שיטתי, או סיכון שוק, מתייחס לאפשרות להפסיד כסף בגלל תנודות של שוק המניות בכללותו, שמשפיעות על כל החברות הנסחרות ללא קשר לביצועיהן. סיכון לא-שיטתי הוא סיכון הנלווה להשקעה בחברה ספציפית, ומתייחס לאפשרות להפסיד כסף בגלל תנודות הנובעות מכשלים בביצועי החברה, הנהלתה, הענף הכלכלי בו היא פועלת ומצבה הפיננסי.

זכרו ששוק המניות הוא שוק של מניות. לכל מניה יש משוואת סיכון-תשואה משלה, והבחירה אם להשקיע בה תלויה בהעדפות הסיכון של המשקיע ובצרכיו. למשל, מניות של קימברלי קלארק – חברת ענק שמייצרת טיטולים ומוצרי היגיינה – תהיינה תנודתיות פחות ממניות של חברת ביוטק צעירה והפסדית. מצד שני, פוטנציאל התשואה של קימברלי יהיה מן הסתם נמוך יותר.

בנוסף, אך על פי שמניות הן ככלל נכס נזיל (פשוט וזול להמירן למזומן בעת הצורך), גם כאן, לא כל החברות נהנות מסחירות גבוהה. אחת הבעיות של שוק המניות הישראלי, לדוגמה, היא שבחברות רבות מחזורי המסחר קטנים מאד. זה עלול להקשות על יציאה מפוזיציה בגלל היעדר קונים – מה שיכול להוביל לצורך למכור בשער נמוך בהרבה.

הדרך להתמודד עם סיכון  במניות היא באמצעות פיזור ההשקעה על פני 15 מניות ויותר. כשאני מפזרת את הביצים על פני מספר סלים, אני מגינה על עצמי מפני תרחיש של התרסקות של סל אחד. פיזור יכול להיעשות על בסיס שווי שוק, גאוגרפי, ענפי, או נכסי, תוך שילוב נכסים שאינם קורלטיביים לשוק המניות. בנוסף, חשוב לאמץ פרספקטיבה הצופה לטווח ארוך, להבין שנפילות בשוק המניות מתבררות לא פעם כהזדמנויות קנייה, ולא להגיב רגשית לתנודות בטווח הקצר.

מדוע בתוחלת שערי המניות צפויים לעלות לאורך זמן?

באופן כללי, שוק המניות נע באופן מחזורי. הוא עשוי לעלות לאורך זמן (שוק שורי), לרדת לאורך זמן (שוק דובי), או לדשדש במקום לתקופה ארוכה.

הנקודה היא ששום דבר לא נמשך לנצח: שוק שורי דוחף לשאננות, שאננות מביא לבועות, בועות נוטות להתרסק, התרסקויות זורעות זרעים של צמיחה ואופטימיות, שמובילה שוב לשוק שורי, וחוזר חלילה.

במקביל למחזוריות הזו, המגמה הכללית של שוקי המניות במערב במאה השנים האחרונות הייתה חיובית. מדד המניות האמריקני, לדוגמה, הניב תשואה שנתית ממוצעת של 10% בשנה, או 7% בהתאמה לאינפלציה. כשבוחנים את הגרף הרב שנתי של מדד ה-S&P 500, מבינים מדוע כל משבר נתפס בדיעבד כהזדמנות.

זו כמובן לא הייתה נסיעה חלקה – היו מהמורות כואבות בדרך, כולל שנים שהסתיימו בתשואה שלילית דו-ספרתית, שניגנו גם על עצביהם של המשקיעים הממושמעים ביותר.

אחרי הכל, זה דבר אחד להכיר במציאות ששוק המניות עלול לחתוך את החסכונות שלך בעשרות אחוזים,  ודבר אחר לגמרי לחוות את זה על בשרך.

ועדיין, למי שהייתה די משמעת עצמית ורגשית כדי להחזיק במניותיו ברוב המקרים קצר את הפירות.

ביצועי העבר לא מלמדים על העתיד לבוא, ואין כל ערובה ששוק המניות יוסיף להאמיר בעתיד אבל בתוחלת, שערי המניות צפויים לעלות לאורך זמן.

התאוריה היא שככל שהמשק צומח והאוכלוסיה גדלה ומתעשרת, הביקוש לשירותים ומוצרים גובר, מה שמוביל לעלייה ברווחי החברות — שצפויה בתורה להשתקף בטווח הארוך גם בשערי מניותיהן.

הדינמיקה היא כזו שגם עסקים מצליחים לא יכולים להרשות לעצמם לנוח על זרי הדפנה. קפיטליזם מתמרץ תחרות, והתחרות היא חסרת רחמים. יעדיו על כך בעלי המניות בבלוקבאסטר, בלקרברי, קודאק, נוקיה, מייספייס, סירס, וטויז אר אס.

כדי להישאר תחרותיות, חברות נדרשות לחדש כל הזמן. הדחף לחדש מוביל לפיתוח שירותים ומוצרים חדשים, שבתורם יוצרים שווקים חדשים שאליהם ניתן להתרחב, מה שצפוי אף הוא לתרום לרווחיותן בעתיד.

חברות מצליחות נוהגות להשקיע מחדש חלק מעודפיהן בהזדמנויות להתרחבות עסקית. לאורך זמן, ההשקעה מחדש בעסק מגדילה את ערכה של החברה וגם את שערי מניותיה. השימוש ברווחים כדי לייצר רווחים נוספים יוצר דינמיקה של צמיחה אקספוננציאלית, שצפויה להתבטא גם בשער המניה.

אמנם, קשה להעריך אילו חברות יצליחו ואילו ישתרכו מאחור. לכן, משקיעים רבים מעדיפים, במילותיו של ג'ון בוגל, "לרכוש את השחת במקום למצוא את המחט", דהיינו, להשקיע בקרן סל עוקבת מדד מניות רחב ועל-ידי כך לקצור את תשואת השוק הממוצעת. אמנם, האסטרטגיה הזו מבטיחה שנשקיע גם בכמה תפוחים רקובים, אבל מנגד, היא מבטיחה שנחזיק גם במניות המנצחות. ובמדדי שווי שוק, ככל שחברה מצליחה יותר כך משקלה יגדל.

אפילוג

אני אוהבת לחשוב על שוק המניות כעל מופת של התכנסות אינטרסים — הן של יזמים המבקשים לגייס הון, והן של משקיעים המבקשים לחולל עושר דרך קצירת פירות השקעתם. השילוב הזה מקנה לשוק ההון תפקיד רב-עוצמה בכל משק מודרני.

המטרה בפוסט הזה הייתה לחבר בין נקודות ולקשור קצוות פרומים. השאיפה היא שאתם יודעים כעת מהן מניות, מדוע חברות מנפיקות אותן, מדוע וכיצד הן מוצעות לציבור, מדוע, היכן וכיצד משקיעים רוכשים אותן, מה משפיע על שעריהן, מהם ההזדמנויות והסיכונים הכרוכים בהן ומה תפקידן בתיק השקעות לטווח ארוך.

הכוונה שלי היא שזה יהיה הראשון בסדרת פוסטים שתאפשר לי ליצור בסיס מושגי אחיד לכל הקוראים, ותיקים כחדשים, וזאת כחלק ממהלך מודע להתמקד יותר בבלוג ופחות ברשתות החברתיות.

לתמיכה בבלוג שקלו נא להסתייע בהמלצותיי.

__

אין באמור משום ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם.

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם.