וייב קודינג לעצמאות כלכלית?

אורי כץ כתב פעם שאחת ההבחנות היסודיות במאה ה-21 תהיה בין אנשים שיודעים לדבר עם מחשב לעומת כאלה שלא יודעים. (*)

(*) או משהו בסגנון. סליחה ד”ר אם שחטתי לך את הפרפרזה.

ובכן, אני לא יודעת לדבר עם מחשב.

אני יודעת קצת וורדפרס, קצת SEO, קצת HTML בסיסי. דברים שלומדים אחרי כמעט 13 שנים של ניהול אתר אינטרנט בסיסי, אבל לא הרבה מעבר לזה.

והנה, ראו איזה פלא.

המעבדה של הסולידית באוויר, עמוסה בשפע סימולטורים פיננסים, בני מאות שורות קוד כל אחד, שמתרגמים את כתיבתי בבלוג לאורך השנים לחישובים שכל אדם יכול להריץ כדי להבין היכן הוא עומד בדרך לעצמאות כלכלית.

האם אני גאה במעשה ידיי? ובכן, קצת, אבל זו גאווה מעט חלולה.

הרי לא ישבתי ותכנתתי את הסימולטורים הללו בעצמי.  לפחות לא במובן המסורתי של המונח.

העלתי רעיון. ג’מיני פרו תרגם אותו לקוד. צ’אט ג’יפיטי סקר את התוצר, ג’מיני פרו תיקן בהתאם להערותיו, וזהו, המעבדה באוויר,עובדת בצורה סבירה, ממותגת בצבע הבורדו המוכר של הבלוג, וקוצרת תשואות (תרתי משמע).

זה נקרא “וייב קודינג”:  היכולת לתכנת בשפה טבעית, פשוט על ידי תיאור התוצאה הרצויה, מבלי לכתוב תו אחד בשפת תכנות.

הרעיון היה לכתוב כאן פוסט הדרכה חגיגי לנכנס בשערי המעבדה.

אבל תוך כדי הכתיבה, משהו טרד את מנוחתי.

הרי אני לא מתכנתת ומעולם לא הייתי.

אני בלוגרית עם מקלדת.

אם הדיוטה כמוני יכולה “לשאול” מיומנות בהינף רגע, יכולת שאחרים השקיעו שנים כדי לרכוש ולפתח, האם עוד אפשר בכלל להתייחס אליה כמיומנות?

אם היכולת לתכנת הופכת פתאום מנכס הון אנושי, שעמל רב הושקע בהשגתו, למעין “שירות להשכיר” (כמעט בחינם) שכל אחד יכול להשיג דרך ממשק בינה מלאכותית, מה זה אומר לגבי עתידם המקצועי של מתכנתים זוטרים באשר הם?

מה זה אומר על עתידו של שוק העבודה המקצועי בכלל, כשהמיומנויות עצמן הופכות זולות כל כך?

האמצע בחזית

אולי לב הבעיה הוא שה”בינה המלאכותית”, בניגוד לשמה, לא באמת מאיימת על הבינה האנושית, אלא על היכולת האנושית הממוצעת.

היא לא תוקפת את פועלי הייצור בתחתית שרשרת הערך. היא גם לא מאיימת על הגאונים בעלי החזון הפרדיגמטי שבקצה העליון שלה.

הבינה המלאכותית מאיימת על האמצע. היא תוקפת את מרכז הכובד של שוק העבודה המודרני: אותה שכבה עבה של מקצועות “צווארון לבן” שמתמצים בארגון, סיכום ועיבוד מידע, ושמיישמים כללים, נוסחאות ונהלים סטנדרטים כדי לפתור בעיות סטנדרטיות דרך שימוש חזרתי בתבניות מוסדיות.

האמצע הפך למקום מבטחו החמים של מעמד הביניים במאה השנים האחרונות. עורכי דין צעירים, רואי חשבון בתחילת דרכם ומתכנתים מתחילים פסעו בבטחה בתלמיו החרושים ומצאו עבודות ששילמו היטב פשוט כי דרשו רמת עיבוד קוגניטיבי גבוהה מזו של פועלי ייצור, וכזו שאף מחשב לא יכול היה להחליף.

עד עתה, לפחות.

ה-AI הולך ותופס את מקומו בשוק העבודה בתור הג’וניור המושלם: מתמחה-על, מציית לכללים, לא ישן לעולם, לא מתלונן לעולם, מצטיין בסיכום ועיבוד כמויות אדירות של טקסט, מסוגל לכתוב קוד סביר (אם כי לא מאד מרשים) וכל זה בתמורה לשכר השווה לחשבון החשמל שלכם.

מי שהתרגל לתפקד כמעבד מידע אנושי נמצא כעת בלב שטח ההשמדה של הג’וניור הזה.

אם העבודה שלכם מסתכמת בנטילת קלט, ביישום כללים סטנדרטים ובהפקת פלט סטנדרטי, אז מעמדכם התחרותי הורע עד מאד. אתם מתחרים כמו פועלי ייצור מול זרוע רובוטית על פס ייצור של רכב חדש. אי-אפשר לנצח כאן. לא בנפח ולא במהירות.

והתחרות הזו היא לא תרגיל תאורטי. היא כבר מגולמת בתכניות אסטרטגיות לשנים קדימה. לדוגמה, בדו”ח הוועדה הלאומית להאצת תחום הבינה המלאכותית הוצב יעד לפיו 80% מהשירותים הממשלתיים לאזרח יהיו פרואקטיביים, עם אזכור מפורש של מערכות AI שייתרו את הצורך בפקידים.

הם אשכרה מתכננים את זה כבר.

המון שאלות מטרידות עולות מההתפתחויות הללו.

למשל, איך אנשים יהפכו מג’וניורים לסניורים?

מה עתידה של ההתמחות המקצועית, כעת כשיש מתמחה-על ש”טוחן” ברמה גבוהה בהרבה ובעלות נמוכה בהרבה?

מה יהיה על מערכת החינוך, שבמשך שנים העמידה בוגרים עם הרגלי ציות, שינון ועמידה בכללים ובמועדי הגשה — מועמדים נפלאים לשוק העבודה שהולך ונכחד?

האם הנחות היסוד של “המסלול הבטוח” לביטחון כלכלי עדיין תקפות?

האם עדיין אפשר למכור את המיומנות שלך במחיר ריאלי יחסית קבוע (משכורת) לתקופה ארוכה מספיק כדי לחסוך, להשקיע ולהגיע לעצמאות כלכלית?

האם, כפי שחוזה אילון מאסק, הבינה המלאכותית והאוטומציה יניבו שפע כה אדיר כך שלא יהיה עוד צורך לחסוך כסף, שכן ממשלות פשוט יחלקו את העודפים לציבור כהכנסה בסיסית?

איך אדם יכול להישאר עצמאי, חסין וריבוני בעידן שבו המכונה יכולה לשכפל את הפלט?

אין לי יומרות להשיב על כל השאלות הללו בפוסט אחד.

אבל נדמה לי שאם הבינה המלאכותית תוקפת את האמצע, המענה הנכון הוא לסגת לקצוות, ששם קשה לה יותר לפעול: למורכבות הכאוטית של העולם הפיזי, ולרמת ההפשטה הגבוהה יותר של חשיבה מסדר ראשון.

אלה יהיו קווי הביצורים במערכה המתרגשת על ה”אמצע”: החפיר הפיננסי, החפיר הפיזי, החפיר האפיסטמולוגי והחפיר האנושי-רגשי.

הביצור הראשון: החפיר הפיננסי

זה לא סוד שהתשואה על ההון צומחת מהר יותר מהתשואה על עבודה.

כפי שמלמד נבאל רביקאנט, קשה מאד להתעשר דרך מכירת זמן (משכורת); עושר מצריך בעלות על הון (אקוויטי) בעסקים, בנכסים או בקניין רוחני שמאפשרים לנתק בין הרווח לזמן.

זו הסיבה שכל אדם צריך לתעדף צבירת נכסים גם אם אין לו שום עניין בעצמאות כלכלית או פרישה מוקדמת. החלופה היא שהאינפלציה תרסק אותו.

לא יהיה מוגזם להעריך שמהפכת ה-AI תקצין את המגמה הזו.

הרי כבר היום, בראשית המהפכה, ההבטחה הנושנה כאילו תואר אקדמי הוא ערובה לביטחון כלכלי ותעסוקתי מחוררת למדי.

אם “המיומנות הממוצעת” נעשית זולה יותר, פירוש הדבר שהערך עובר מהעובד לתשתית.

זאת אומרת שמישהו מכניס לכיסו את העודף. והמישהו הזה מחזיק בתשתיות שמאפשרות את הטכנולוגיה הזו.

אני מתכוונת לחברות שמספקות את תשתיות החשמל והחישמול, את הדאטה סנטרס, את השבבים, המאיצים, המחברים, את הפלטפורמות והאפליקציות.

הסטת השקעות לענפים הללו עשויה לסייע לשכירים לגדר את עצמם פיננסית מפני ההיכחדות של האמצע.

הרי אם אי-אפשר להתחרות עם הבינה המלאכותית בציר המיומנות, עדיף פשוט לאחוז אותה בנקודות החנק, דרך בעלות על הצמתים העיקריים שאותם היא חוצה.

הרעיון הזה לא זר לאנשים שחותרים לעצמאות כלכלית: להתמקם בצד שמרוויח מהעסקה, כלומר, צד הבעלים, לא צד הצרכן.

הבנק דופק אותך עם מרווחי ריביות? קנה את הבנק.

ביטוח הרכב מתייקר לסטרטוספרה? קנה את חברת הביטוח.

המזון שאתה קונה בסופרמרקט מתייקר? קנה את יבואני המזון.

הבינה המלאכותית שתתה את המיומנויות ואת המשרה שלך? קנה את הדאטא סנטרס, השבבים, והפלטפורמות שבהם היא תלויה, או את הענפים שצפויים להתייעל דרמטית בזכותה.

שוק המניות מאפשר את המעבר הזה מצרכנות לבעלות, בין אם משקיעים פסיבית דרך מדדי מניות (שלמניות AI יש בהן ייצוג משמעותי) או באמצעות ליקוט מניות בדידות.

אלא שהקצאת הון פסיבית דרך שוק המניות היא רק חלק מהסיפור.

פן אחר של החפיר הפיננסי עובר במינוף כלי בינה מלאכותית ליצירת “מיקרו-עסקים”.

כלומר, לא רק כדי לצבור נכסים מניבים, אלא להשתמש ב-AI כדי ליצור אותם יש מאין.

בעידן שבו העלות השולית של יצירת תוכן שואפת לאפס, כל אדם יכול כעת להרים פרויקטים שבעבר דרשו משאבים אדירים בזמן או בכוח אדם. הנה כמה רעיונות:

• אפשר למשל לפתח למוצרים פשוטים שפותרים בעיה ספציפית ולמכור אותם במנוי חודשי או תשלום חד-פעמי, כמו למשל תוסף לדפדפן שמסכם פגישות זום ושולח אותן אוטומטית ל-CRM הארגוני.
• אפשר ליצור אתר אינטרנט עם אלפי עמודים שעוסקים בנישה ספציפית, ולמנטז אותו דרך פרסומות אדסנס או שיווק שותפים, למשל: אתר שמייצר אוטומטית מדריכי אקסל לכל פונקציה קיימת, כשהבינה המלאכותית מייצרת את התוכן, את המבנה ואת הקוד של האתר.
• אפשר ליצור ערוץ יוטוב, טיקטוק או אינסטגרם, ליצור סרטונים “חסרי פנים” עם קול ותמונות שנוצרו על ידי AI, לצבור קהל עוקבים ולתרגם את זה להכנסות מפרסום.
• אפשר להקים סוכנות שמציעה שירותים – תרגום, קופירייטינג, עיצוב לוגו, ניתוח דו”חות כספיים, – כשהבינה המלאכותית מבצעת את העבודה השחורה ואתם אחראים רק לבקרת איכות ולקשר עם הלקוח. דאגו לאוטומציה של התהליך ובום, בניתם מכונת כסף עם תקורות אפסיות.

אפשר להמשיך אבל הנקודה ברורה: החפיר הפיננסי תובע השגת בעלות על אמצעי הייצור החדשים הללו, הן במסגרת הקצאת הון פסיבית, והן במסגרת מינוף אקטיבי של הטכנולוגיה לטובת יצירה של נכסים מניבים מאפס.

הביצור השני: החפיר הפיזי

הבינה המלאכותית מצטיינת בעולם דיגיטלי, לוגי, סדור ונטול חיכוך, שמתאפיין בחזרתיות גבוהה וביכולת העתקה מיידית.

הממד הפיזי, להבדיל, הוא ההיפך המוחלט.

הוא נשלט על ידי אנטרופיה, דהיינו, נטייה גוברת לאי-סדר.

בממד הזה כל מצב נראה אחרת, השטח נראה שונה מאד מהמפה, ומקרי קצה נוטים להיות דווקא המקרים השכיחים.

ובכאוס הזה, בינה מלאכותית מתגלה במגבלותיה.

כל בית, כל מכונית, כל גוף אנושי, הם בסוף מערכות ייחודיות ומתכלות. כדי לתקן את המערכות הללו דרושה יכולת תמרון בסביבה כאוטית ומשתנה שקשה מאד להחיל עליה סטנדרטים.

אפשר כמובן לבנות רובוט מונחה AI שיבצע ניתוח מורכב בעמוד השדרה בסביבה סטרילית ומבוקרת, או כזה שיזיז ארגזים ממדף אחד לאחר במחסן שטוח וממופה.

אבל ברגע שיוצאים מהמחסן, מהמפעל או מחדר הניתוח, כמות המשתנים מתפוצצת. זו אנטרופיה בפעולה.

האם אפשר, לדוגמה, לבנות רובוט מונחה AI שידע לתמרן בתוך מרתף עמוס גרוטאות, לזהות דליפת מים מאחורי קיר גבס לא סטנדרטי, ולפתוח שסתום חלוד מבלי לרסק אותו?

טכנית, אני מניחה שזה אפשרי.

אבל כלכלית? שום סיכוי.

כי אם עלות ההפעלה של רובוט כזה תהיה 1,500 ש”ח לשעה, פרנסתו של השרברב שיעשה זאת ב-150 ש”ח לשעה תישאר מוגנת, ולא משנה כמה מתקדמת הטכנולוגיה עצמה.

משמע, זה לא משנה אם משהו אפשרי טכנולוגית: משנה אם הוא זול יותר מבני אנוש.

הבינה המלאכותית לא יכולה “לעדכן” את המציאות הפיזית דרך הענן. בתים שנבנו ב-1960 ימשיכו לעמוד על תילם גם בעוד 100 שנה. התחזוקה של הבניינים המרקיבים האלה דורשת ידע נסיוני, שלא מצוי בטקסטים באינטרנט או בספרי לימוד. הוא מצוי בשריריהם ובמוחם של שרברבים, חשמלאים ורצפים מנוסים. הבינה המלאכותית עיוורת לידע מהסוג הזה.

לכן, מקצועות שמתמודדים עם הכאוס “המלוכלך” של העולם הפיזי נהנים מחפיר שהבינה המלאכותית עדיין מתקשה לפרוץ, אם לא טכנית אז כלכלית.

אני לא אומרת ששכירים מהאמצע הכבוש צריכים עכשיו להתפטר בהמוניהם ולהסב מקצוע לריעוף, מיזוג אוויר או רתכות.

אני כן חושבת שהמודל הישן, שבו אתה מתמחה בנישת צווארון-לבן ספציפית מאד, מקבל שכר גבוה, ופותר כל בעיה אחרת בממד הפיזי דרך תשלום כסף לאחרים – כבר לא בר קיימא.

התרגלנו לזלזל בהכשרות מקצועיות של “צווארון כחול”, אבל המציאות היא שאלה מיומנויות שאף עדכון תוכנה לא יכול למחוק. היכולת לגדל את המזון שלך, לשפץ את הבית שלך או לתקן את הרכב מקנות יתרון תועלתי, בוודאי אם המקצוע שלך עובר אוטומציה בן-לילה.

החפיר הפיזי אם כן כרוך בצמצום התלות במומחים חיצוניים כדי לעצב את העולם שסובב אותנו. זו לא רק דרך לחסוך יותר (שהרי יוקר המחייה הוא במידה רבה פונקציה של כושר המחייה), אלא גם דרך להקטין שבירות, משום שאתה לפתע חשוף פחות לזעזועים שיכפו עליך פתרונות יקרים.

הביצור השלישי: החפיר האפיסטמולוגי

אם אפשר לבצע מיקור-חוץ לחשיבה עצמה, כך שה-AI יבצע הכל במקומנו, מה הטעם בכלל לתרגל ולהשחיז את המוח? למה להשקיע בלימודי היסטוריה או פיזיקה אם ג’מיני ממילא יודע הכל?

התשובה בעיני ברורה: למנוע את הסכנה של עצלות אפיסטמולוגית.

בעידן שבו התשובה זמינה תמיד, הערך האנושי עובר ליכולת להכריע מה נכון, מה רלוונטי, ומה מסוכן.

הרי תרחיש האימים הוא לא רובוטים רוצחים שישמידו את האנושות.

תרחיש האימים הוא שקיעה של האנושות למין ציווליזציה מנוונת שמקבלת את הפלט של מודל השפה כאמת שאין בלתה, פשוט כי זה מהיר ונוח, כמו שליח וולט שמגיע עם פיצה חמה בלילה גשום.

וזה לא מאד רחוק. אנחנו נמצאים כעת בשלב שבו הטכנולוגיה הזו מוצעת בחינם או כמעט בחינם כדי “לנעול” אנשים על הפלטפורמות. ומכאן הכל עלול להידרדר במהירות. אייג’נטים מותאמים אישית מדברים איתך, מתוודעים לתשוקותיך, מנווטים את ההתנהגות שלך, את הערכים שלך, את מערכות היחסים שלך, והכי חשוב (מבחינתם): את דפוסי הצריכה שלך.

זה חשוב לענייננו מכיוון שעצמאות כלכלית בבסיסה היא אסטרטגיה התנהגותית. העושר שלך הוא לא רק תיק ההשקעות אלא גם היכולת להתנגד לנראטיבים שגורמים לך לבזבז, להיקלע לפאניקה או להפקיר את הסוכנות שלך בידי אחרים.

אם החיים שלך מנוהלים כעת על-ידי “מודל שכנוע” מותאם-אישית, האם אתה יכול בכלל להיחשב “עצמאי כלכלית”?

מודלי השפה הם תוצר של קונצנזוס. הם הוכשרו על סמך ידע טקסטואלי באינטרנט. הם “יודעים” את התשובה הממוצעת לשאלה הממוצעת. הם בוודאי לא בודקים אם ה”מפות” הטקסטואליות שהם מייצרים אכן משקפים את ה-“שטח” כפי שהוא.

אחרי הכל, הם מצטיינים בלהישמע נכונים, יותר מאשר בלהיות נכונים.

כשהמוח מתרגל לקבל פלט AI ללא אימות, הוא מאבד את כושר ההתנגדות. ואז הוא הופך כר פורה עבור הסיפור המשכנע ביותר, גם אם הוא רחוק מהאמת.

המשמעות היא שכדי לשמור על ריבונות, האנושות תצטרך להרגיל את עצמה לאמת את הפלט של הבינה המלאכותית.

במקום לשאול AI מה התשובה, נצטרך לבדוק את הנתונים שעל בסיסם היא מסתמכת, ולגזור מתוכם את התשובה בעצמנו. במקום לדרוש מה-AI לכתוב קוד, נצטרך לקרוא את הלוגיקה. במקום לבקש ממנו להציע אסטרטגיה עסקית, נידרש לבדוק על מפית אם המתמטיקה מסתדרת.

החפיר האפיסטמולוגי מתבטא ביכולת לחשוב ברמת הפשטה גבוהה יותר מהבינה המלאכותית, לשפוט את הפלט, לבקר אותו ולהכריע באופן שהמילה האחרונה תהיה שלך, ולא של מודל שפה שאומן על טקסטים שגורדו מהפורומים של רדיט.

ה-AI יודע לכתוב את הקוד, אבל הוא לא יודע מדוע הקוד צריך להיכתב. אין לו את ההקשר האנושי שמסוגל להעריך מה הופך את הפלט ליעיל, יפה, או חיוני. הריבונות האנושית מצויה בהבנה “מה” ו-“מדוע” ו-“מה אם”. את ה-“איך” אפשר להשאיר למכונה.

המשמעות לשוק העבודה היא שאנשי “האמצע” צריכים להפסיק לחשוב במונחים של פועלי ייצור, שמקבלים פקודות ומבצעים, ולעבור לחשוב כמנהלים.

אם בכלכלה הישנה ערך השוק של העובד נגזר מיכולת הביצוע שלו (“יודע ++C? התקבלת”) הרי שבכלכלה המתהווה, המוקד צפוי לעבור מיכולת הביצוע ליכולת ניהול AI: הכוונה, אימות, שיפוט ובקרה, מתן הקשרים, הגדרת אילוצים, וידוא התאמה לאסטרטגיה. במקום להתחרות בבינה המלאכותית ישירות, לאחוז אותה בקרניה ו”לנצח” על התזמורת שהיא מפיקה.

הדגש כאן הוא להתייחס לבינה מלאכותית ככלי שמספק מפה לא מאומתת של השטח, לא כאל אורקל יודע-כל שיכול בנקל להחליף מחשבה עצמאית.

אין עצמאות ללא סוכנות.

הביצור הרביעי: החפיר האנושי-חברתי 

דרך אחרת להימנע מלהפוך לסחורה היא להתמקד באופן שבו העבודה שלך גורמת לאחרים להרגיש.

מכונות יכולות ליצור פלט איכותי ואינסופי, אבל הן עלולות להתקשות ליצור אמון שנבנה לאורך זמן, כמו ביחסים שבין אדם לעורך דינו, לפסיכולוג שלו או לרב שלו.

זה נשמע “רך”, אבל זו אסטרטגיה ממשית, במיוחד בהקשרים שבהם הסיכונים גבוהים או שיש מידה רבה של פגיעות נפשית או פיזית.

כך, גם אם מיומנות הליבה שלך הופכת לסחורה, אנשים עדיין ישלמו ויפרנסו את האדם שהם בוטחים בו כדי לסייע להם לנווט בתלאות החיים. החיבור האנושי כאן הופך ל-“אנטי סחורה” האולטימטיבי.

צדו האחר של החפיר הזה הוא מה שמכונה הצורך בשעיר לעזאזל.

כל עוד החברה בנויה כך שמישהו צריך לשאת באחריות בסוף השרשרת, האחריות עצמה הופכת למעין חפיר.

מקצועות כמו עורכי דין, רואי חשבון ומהנדסים מוגנים במידה רבה ממהפכת ה-AI משום שהחברה רוצה שיהיה לה את מי לתבוע, במקרים של זדון או רשלנות.

כך, גם כאשר הבינה המלאכותית עושה את העבודה המלוכלכת, החברה תדרוש שמישהו יבקר אותה, ייקח אחריות על “מעשיה” ויניח את צווארו מתחת לגרזן במקרה שמשהו רע קרה.

אפשר להניח שכל עוד המערכות המשפטיות והחברתיות שלנו בנויות על אחריות אנושית, תהיה מעין חומת אש אנושית סביב מקצועות מסוימים מכוח הרגולציה והמשפט.

ארכיטקטורה של חוסן

אנו בפתחו של עידן תנודתי שבו מיומנויות מאבדות תפוגה בתוך חודשים ספורים.

ה-AI מאיים על הממוצע, על הרפטיטיבי, על העובד הצייתן שמתמרן בין שבלונות וכללים מוסדיים, ועל מי שלא מסוגל לשפוט אם ה”מפה” שסופקה לו אכן משקפת נכונה את פני השטח.

כשה”אמצע” תחת מתקפה, זו קריאה (והזדמנות) לזנוח את אידיאל המומחה של המאה ה-20, ולהחליפו במודל איש הרנסאנס: לא עוד “מעבד מידע אנושי” אלא אדריכל דיגיטלי שיודע לאחוז את הבינה המלאכותית בקרניה; איש מלאכה שמסוגל לעצב את העולם הפיזי כרצונו; קפיטליסט שתובע בעלות על אמצעי הייצור החדשים; ואיש קהילה שמסוגל להניב ערך רגשי ממשי לבני אנוש אחרים.

עצמאות כלכלית, כשלעצמה, היא כבר לא רק מספר, אלא ביטוי לארכיטקטורה של חוסן. והחוסן הזה דרוש מאי פעם, במיוחד נוכח פני שוק עבודה שהופך עוין יותר ויותר למיומנויות ממוצעות, ואל מול בינה מלאכותית שמאיימת להחליף את שיקול הדעת שלנו אם רק נאפשר לה.

זו הדרך להישאר חסין במאה ה-21.

השאלה כבר איננה “האם אני יכולה לשלם את החשבונות שלי מתיק ההשקעות”, אלא “האם אני עדיין זו שאוחזת בהגה”.

וייב-קודינג, בהקשר הזה, עשוי להיות מכפיל כוח בדרך לעצמאות כלכלית, אבל רק עם הביצורים המתאימים.

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.