בית » עצמאות כלכלית » עצמאות כלכלית היא רק חצי גן-עדן

עצמאות כלכלית היא רק חצי גן-עדן

המרדף אחרי האושר מתואר בדרך-כלל במונחים כמעט ליניאריים, כמסע מנקודה A ל-B.

אושר, בתפיסה זו, הוא יעד מוחשי, בר השגה, המשול לאוצר בלום הנמצא אי שם מעבר לקשת, ממתין להתגלות על ידי המוצא הישר ולזכותו בחיי גן עדן, רווי תענוגות, עניין ומשמעות.  

האתגר, כמובן, הוא לעלות על "דרך המלך" שתוביל אותנו לאותה נירוואנה מיוחלת.

החיפוש המנטאלי אחר שביל הזהב הזה מגולם בדרך כלל במילה "אילו", על משקל: "אילו רק _________, ודאי הייתי מאושרת."

הנעלם יכול ללבוש כל צורה. הוא עשוי להיות בית גדול יותר, משכורת גבוהה יותר, תפקיד מפוצץ יותר, רכב מפואר יותר, חשבון בנק שמן יותר, חזה גדול יותר, מעמד חברתי גבוה יותר, בן/בת זוג נאה יותר, וכן הלאה.

יהיה אשר יהיה, הנעלם מתייחס כמעט תמיד לחתיכה חסרה בגשר המוביל לאותו יעד הנכסף. את החתיכה הזו מצופה מאיתנו להשלים, להוסיף, לצבור ולקנות, מתוך הנחה שכל עוד לא נוסף אותה למכלול – נמשיך להתענות בכמיהה בלתי מסופקת.

לפי הפרשנות הזו, אם כן, הדרך אל האושר רצופה בהשלמה והוספה של אלמנטים לחיינו: עוד ביטחון, עוד כסף, עוד חפצים, עוד אישור מצד אחרים. ובחברה אולטרא-צרכנית, התפיסה הזו מתבטאת כמעט תמיד ברכישות נוספות.

יש שתי בעיות מרכזיות עם האסטרטגיה הזו.

האחת היא שכבני אדם, אנחנו גרועים מאוד בניסיון לצפות מה יסב לנו אושר. זוהי אחת הטענות שמעלה הפסיכולוג דן גילברט בספר Stumbling on Happiness: לא משנה כיצד נבחר לפתור את משוואת ה"אילו", אין כל ערובה שדווקא היעד שסימנו יהפוך אותנו למאושרים יותר.

אנחנו יכולים רק לשער מה יסב לנו אושר, וההשערות הללו נסמכות בדרך כלל על מסרים שאנו קולטים מהסביבה. למרבה הצער, המונופול על המסרים הללו מצוי כמעט לחלוטין בידי מנגנוני פרסום אגרסיביים, המשרתים את תרבות הצריכה. תכליתם אחת: לשכנע אותנו שקניית מוצר מסוים תקרב אותנו אל האושר, גם אם המציאות האובייקטיבית רחוקה מכך.

הבעיה השניה קשורה לתופעה המכונה "הסתגלות הדונית": לאחר שכבר השגנו את היעד שסימנו, רמת האושר שלנו אמנם עולה לפרק זמן קצר, אך היא איננה מתקבעת. במקום זה, אנו מסתגלים למציאות החדשה, עד שרמת האושר שלנו יורדת בהדרגה ושבה לרמת הבסיס טרם השינוי.

כך האדם נלכד במעין סרט-נע; תשוקתו לאושר לא נעלמת – היא רק מתחלפת בתשוקה חדשה.

שתי הבעיות הללו משלימות זו את זו. הן מביאות לכך שהמרדף אחרי האושר הוא לא לינארי – אלא מעגלי, ולמעשה — אינסופי. אנחנו מסמנים יעדים מתוך הנחה (מוטעית בדרך כלל) שכיבושם יהפוך אותנו למאושרים יותר; אך מרגע שאנו משיגים אותם, אנו מגלים שהאושר שהניבו היה בר חלוף. עד מהרה אנו מסתגלים למצב החדש, משתעממים, מתאכזבים ומפתחים תשוקה חדשה  – וחוזר חלילה.

תחושות המחסור וחוסר השלמות שיוצרת הדינאמיקה הזו רק פוגעת באושרם של אנשים. האלמנט היחיד שמתחזק בעקבות המרדף הבלתי פוסק הזה הוא המטריקס הצרכנו-קרייריסטי עצמו.

כשחופש כלכלי הוא רק עוד גאדג'ט

זה לא אומר, כמובן, שרק צרכניזומבים נבערים חשופים לסיכונים הללו.

גם אלה מאיתנו שחותרים במלוא הכוח לעצמאות כלכלית בגיל צעיר עלולים למצוא עצמם לכודים באותו מעגל עגום של כמיהה, אכזבה וכמיהה.

רובנו, אחרי הכל, שואפים לעצמאות כלכלית מתוך הנחה שהיא תהפוך אותנו למאושרים יותר. במקום לייחל לדירה גדולה יותר או לחתונה מפוארת יותר, אנחנו משתוקקים לזמן רב יותר ולעצמאות רבה יותר.

אנחנו מסמנים מטרה – בדמות סכום כספי שנרצה לראות בחשבון הבנק שלנו ([הוצאות שנתיות * 25]) —  חוסכים באגרסיביות ומשקיעים עד שנגיע ליעד. מרגע שנחצה את הסף, כך אנו מניחים, נגיע למנוחה ולנחלה.

ולמה לא, בעצם? עצמאות כלכלית מאפשרת לפלוני לעשות מה שירצה, מתי שירצה, מבלי שאיש יכפה עליו דבר. מי לא יהיה מאושר במצב הזה?

אלא שהמציאות מורכבת יותר. פורשים צעירים עלולים לגלות שעצמאותם הכלכלית לא העניקה להם את האושר לו קיוו מלכתחילה; ואם לא די בכך, הפורשים עלולים לגלות שאורח החיים החדש משעמם אותם להחריד, עד כדי שהם מוכנים לחזור לעבוד ולמצוא דרך אחרת, חלופית, אל האושר.

הסיכון הזה מתממש כאשר חושבים על עצמאות כלכלית בתור "חתיכה חסרה", שיש להוסיף לחיינו כדי להיות מאושרים. כשזו הפרספקטיבה הדומיננטית, הרי שמעשית אין כל הבדל בין עצמאות כלכלית לבין כל גאדג'ט צרכני אחר.

 בשני המקרים מדובר לכל היותר באמצעים שונים שנועדו להשיג את אותה התכלית: הגעה לאושר באמצעות הוספה של אלמנט שחסר בחיינו. בין אם מדובר ב"עוד חדרים בבית" או ב"יותר שעות שינה", לכל היותר אנחנו מחליפים את הנעלם במשוואת ה"אילו".

ברויגל, "גן עדן", 1620. (זכויות יוצרים: נחלת הכלל. מקור: ויקיפדיה)

אושר על דרך השלילה

חלקכם עשויים לתהות בשלב זה מדוע הסולידית שומטת את הקרקע הרעיונית מתחת לבלוג שלה. הרי אם עצמאות כלכלית איננה ערובה לאושר, לשם מה לטרוח?

ובכן, ההבדל נעוץ בפרספקטיבה, יותר מאשר במהות.

במקום לראות בעצמאות כלכלית גאדג'ט צרכני שעלי להוסיף מתוך תקווה אינפנטלית שאהיה מאושרת יותר, אני רואה בה בראש ובראשונה אלמנט שמרחיק אותי מסבל.

נאסים טאלב מרחיב על הקונספט הזה בספר "אנטי-שביר". הוא טוען שמוטב לפרש את האושר על דרך השלילה, ולהתמקד בהסרת מחוללי הסבל מחיינו. אחרי הכל, אנחנו לא יודעים מה באמת עושה אותנו מאושרים. אנחנו יודעים בפירוש מה גורם לנו לסבול. בעצם הסרת מחוללי הסבל, אנחנו באופן אוטומטי נעשים מאושרים יותר.

במונח "סבל" אני לא מתכוונת לקטסטרופות הרות גורל. אני מתכוונת למועקה, למתח בעצימות נמוכה, שמלווה את ההווי הקרייריסטי מריצפת הייצור ועד לקודקוד. כמה דוגמאות יסייעו אולי להבין את כוונתי:

  • כשאת מגלה שנותרו לך רק 7 דקות להתארגן בבוקר אחרי שהיית בטוחה שהייתה לך לפחות חצי שעה
  • כשאת תקועה בפקק, מאחרת לפגישה שנקבעה ב-9:00 בבוקר, ויודעת שאת מבזבזת זמן, דלק, אנרגיה וכסף כדי להגיע למקום שאת לא רוצה להיות בו, ולעשות שם דברים שאת לא רוצה לעשות במחיצת אנשים שאת לא סובלת.
  • כשהלחיים שלך בוערות מכאב בעקבות שעות של חיוכים מזויפים, סמול טוק וגינוני חנפנות במחיצת נדלים רדיואקטיביים (ושאר חרקים) ש-100% מהכנסתך החודשית ועתידך המקצועי תלויים בחיבתם.
  • כשאת יודעת שאת מזייפת, וכולם סביבך מזייפים, ואת יודעת שאת לא יכולה לבקש מהם להיות אמיתיים ולהוריד את המסכות, כי כולם נורא פוחדים.
  • כשמונחתים עליך מיילים ללא תוכן עם הכותרת "טיפולך". או "אחריותך". או "בדיקתך". או "נא לעדכן אותי". או "יש חדש?". או "לא יקרה".
  • כשאת נדרשת לתעד ולמדוד את ניהול הזמן שלך, כשבמקביל מכריחים אותך לשבת 10 שעות במשרד כדי לעשות עבודה שהייתה יכולה להסתיים בשעתיים לכל היותר.
  • כשאת שומעת נאומי מוטיבציה שמדגישים שההדבר החשוב ביותר לחברה הוא "ההון האנושי".
  • כשאת חווה הזניה מחשבתית, ונאלצת למכור את מוחך כדי לחשוב מחשבות של אחרים בשביל כסף.
  • כשמגיע ערב מוצ"ש, ואת יודעת שאת עומדת לשרוף עוד חמישה ימים מחייך על אותה רוטינה אומללה, חד-גונית, מנוונת, אנטי-יצירתית, רק כדי שתוכלי לדחוס "את החיים עצמם" לסוף השבוע הבא – וחוזר חלילה.

העצמאות הכלכלית שלי אפשרה לי להשאיר את כל אלה מאחור. מרגע שפרנסתי לא הייתי עוד תלויה במקור הדאגות הזה — חתכתי.

 בכל פעם שאני נזכרת בזה, אני מעריכה מחדש את חיי הפשוטים. וכן – אני הרבה יותר מאושרת היום.

לכתוב את הפרקים הבאים

החתירה לעצמאות כלכלית משולה לבניית סכר. החסכונות, המיומנויות וההשקעות הם אבני הבניין  בסכר הזה, ויחד הם מסייעים לעצור ולווסת את זרימת הנהר; אבל הסכר לבדו לא יבטיח שתצליחו לשוט בנהר הזה בבטחה.

זו הסיבה שההגעה לעצמאות כלכלית בגיל צעיר היא רק "חצי גן עדן". סילוק הסבל הנלווה לשיעבוד לתרבות הקריירה מכין אמנם את הקרקע להגשמה עצמית, אבל לכשעצמו לא מבטיח הגשמה עצמית. הוא מאפשר לכם לפתוח עמוד ריק בספר, אבל לא בהכרח מלמד אתכם כיצד לכתוב את הפרקים הבאים.

אנסה להסביר.

כשאדם מחלץ את עצמו משוק העבודה בגיל צעיר מאד, הוא לומד להכיר את עצמו. הוא מגלה מי הוא באמת וכיצד הוא מעוניין לחיות את חייו.

ספציפית, הפורש הצעיר "נאלץ" לגלות כיצד הוא מתפקד בסביבה שבה הוא הריבון, ואין איש שמנחה אותו, מתווה לו את הדרך, או מגביל אותו בדרך כלשהי.

אני, למשל, גיליתי מאז שפרשתי שאני במיטבי – או ב"שיא האושר" שלי – כשאני לומדת דברים חדשים ומנצלת אותם כדי לפתור בעיות ולייצר ערך. הרכב האישיות שלי הוא כזה שאינני זקוקה לבוס צמוד שינחה אותי ויציב לי מטרות ויגיד לי כיצד עלי לעשות X או Y, כך שאני יכולה "לבדר את עצמי" מבלי להשתעמם.

רוב האנשים לא חווים את ההזדמנות לגלות מי הם באמת עד שהם פורשים — בדרך כלל לקראת גיל 70, כשהאפשרויות העומדות בפניהם מצומצמות ביותר, וכך גם הפוטנציאל שלהם להשתנות. אותו רוב דומם בוחר לצעוד שנים ארוכות בתלם שנסלל עבורו. הם כותבים פרק אחד, ארוך מאוד, בספר חייהם – פרק העבודה בשכר – ובכך מסיימים.

אדם ששואף לפרישה מוקדמת חייב להיות מסוגל להתוות לעצמו את הדרך. כדי להצליח בכך דרושה מידה מסוימת של כושר מנהיגות, הכוונה עצמית ומוטיבציה פנימית.

מי שמשליך את כל יהבו על חתירה לחופש כלכלי מתוך הנחה "עיוורת" שהיא היא האלמנט החסר לו כדי להיות מאושר עלול להתאכזב מרות ללא התכונות הללו.

ברגע האמת, הוא עלול לגלות שכאשר הוא אדון לעצמו, חופשי מצליפות השוט של המעביד, מבלי ששגרת יומו מוכתבת ומנוהגת מגבוה – הוא פשוט מפסיק לתפקד. הוא שוקע לתהום של דכאון אמורפי מהול בחרטות ובתהיות קיומיות, בין היתר משום שהוא לא מצליח לנתק את זהותו הקודמת, כקרייריסט, מזהותו האישית, כאינדיבידואל העומד בזכות עצמו.

האתגר כאן לא פשוט, משום שהמערכת עושה כל שביכולתה כדי לקלף מעובדיה את התכונות הללו, בתהליך שיטתי שנמשך שנים. אף מכונה הרי לא תתפקד אם כל בורג יפעל כמו סוכן שינוי אוטונומי.

הגמול האמיתי שבצד ההגעה לעצמאות כלכלית הוא היכולת להגשים את עצמך. הגשמה עצמית היא הקודקוד המשונן של פירמידת הצרכים של מאזלו – המדרגה היחידה שהצרכניזם הבהמי לא מצא לה "פתרון" שאפשר לקנות בכסף.

אבל אותו אדם שמניח בטעות שחתירה לעצמאות כלכלית = נירוונה, עלול לגלות שברגע האמת, כשחשבון הבנק שלו יציג את הסכום המיוחל, לא נותר לו די מה"עצמי" כדי להגשים.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

111 תגובות

  1. טוב מאוד ומעניין.
    פוסט מובן מאליו שמעולם לא חשבתי עליו ככה.
    עזר לי לשכן ביחד את הרצון העז שלי לצבור כסף לפי השיטות שאת מתארת ועדיין השאיפה האפסית שלי לעצמאות כלכלית.

    אני מאוד רוצה להגיע לחשבון הבנק שאת מתארת על ידי צמצום הוצאות והגדלת הכנסות אבל אין לי שום עניין בלהפסיק לעבוד ועכשיו זה מסתדר לי. אני לא סובל בעבודה שלי ולמעשה זה התחביב הגדול ביותר שלי.

    עבורי המטרה האמיתית היא לא עצמאות כלכלית למטרת מימושה אלה עצמאות למטרת עמידות כלכלית, חוסר שבירות וקניית
    דברים שאני רוצה. בסדר הזה.

    • חשוב להדגיש שעצמאות כלכלית =! פרישה מוקדמת. אדם יכול להגיע לעצמאות כלכלית ולהמשיך לעבוד, מתוך ידיעה שהוא עובד כי הוא רוצה, ולא כי הוא חייב.

  2. חותמת על כל מילה. גם אני חיה ככה כבר עשר שנים ולא הייתי חוזרת לאחור. למרות שאני צרכנית מאוד גדולה עדיין במסגרת אפשרויות מוגבלות. לא הייתי מוותרת על החופש הנפשי שהרווחתי

  3. שבוע ימים לאחר השגת היעד עצמאות כלכלית נוצר חלל ענק, סוג של ריקנות, לאחר שנים של מירוץ מטורף קשה לחדול מעשייה, כאן החלטתי לחזור לספסל הלימודים וללמוד תחום קרוב לליבי מתוך כוונה להתפתח בו. מטרה חדשה מתוך בחירה, מתוך תשוקה, רדיפה אחרי סיפוק, ללא הלחץ הכלכלי. לדעתי חייבים להישאר פעילים כל אחד יכול לבחור את תחום העניין שלו.

  4. הסולידית והבוס….
    המציאות היא שמרבית האנשים, לרוע המזל, הבוס הוא הבעיה האחרונה שלהם בדרך אל האושר…
    תן למרבית האנשים, וזו עובדה מוכחת ולא השערה, זכייה בלוטו/טוטו ושאר הבלי ההימורים, ותגלה שלא רק שלא עלה להם מפלס האושר אפילו לא בנקודה אחת, אלא הם גם פשוט את הרגל… וזה בדוק לגבי מרבית זוכי ההימורים, וזו כאמור עובדה.

    "הבוס" הוא אולי דמון של הסולידית, אבל רחוק מלמצות את בעיית האושר האנושי….

    והדברים אינם תלויים דווקא בפרסומות השוטפות את המוח למי שמחזיק טלוויזיה ואינו משתמש בחוסמי פרסומות במחשב….

    עוד מיני קדם, ניתן לקרוא את התנ"ך שבו שומעים על סטנדרטים לאושר שהם חומריים לחלוטין…. "פרות הבשן"….. ועוד ועוד…

    לא לחינם קמים מעת לעת כל מיני גנבי נשמות ארורים המטיחים את "האושר" , לא את "העושר", את האושר….

    מה לעשות, אותו אלוהים, בנה ייצור לא מושלם, ככה זה שבונים את כל העולם בשישה ימים… מסתבר שהיה כדאי להקדיש מעט יותר ימים לבניית העולם…. עד אז, כדאי לחזור לעיין בספר קהלת, ולהבין שאין חדש תחת השמש. זה המצב. האדם נולד לא מושלם, אושר, זה משהו שלא לומדים כמו שלומדים ללכת. או שאתה מבין שטוב זה מושלם, או שאתה תמיד שואף למה שלעולם לא יגיע… ייסורי טנטלוס…… הם תיאור תכליתי של רודפי האושר. ובין לבין יש מי שמבטיחים עושר ומתעשרים… תשאלו כל מייסד דת או כת או סתם פקיד בשירות מנגנון עבודת האל…

    * ועובדה נוספת לסיום: מוצאו שחלק מאלו שזכו בהימורים נוסח לוטו, לאחר שפשוט את הרגל, הפכו למאושרים. בראיונות איתם מוצאים שהבינו שהאושר הוא הפשטות. צניעות. משפחה. חברים.

    יש מי שיבחר בצניעות נוסח הסולידית, ויש מי שיבחר בדרך יותר משוחררת. האושר בכל מקרה הוא צנוע. בן /בת זוג. ילדים. משפחה ורוצי חברים/קהילה. לאושר באמת שלא צריך הרבה.

    התורה פשוטה. רק לא מובנת למרבית האנושות.

  5. התופעה קיימת אצל אצנים חובבים אשר מתכוננים במשך חודשים ושנים לצלוח ריצת מרתון שלימה ולאחריה באה הריקנות ואף זניחת תחביב הריצה בכלל. לאחר כיבוש כל יעד באה המנוחה.

    "…את מבזבזת זמן, דלק, אנרגיה וכסף כדי להגיע למקום שאת לא רוצה להיות בו, ולעשות שם דברים שאת לא רוצה לעשות במחיצת אנשים שאת לא סובלת." – פרפרזה על מועדון קרב ?

  6. היי , קורא כאן שוב אחרי זמן רב.
    מרתק , קודם כל.

    אני חושב שאיננו מאושרים , כעובדה , כנתון , כחוק טבע.
    זו גם האמיתה הראשונה של בודהה – הסבל הוא אוניברסלי והוא עובדה קיימת.

    השאלה היא "מה עושים עם זה ?"

    ויש שתי "תנועות" אפשריות לפתרון :
    תנועה אחת היא "שטחית" – קונים עוד דברים , משיגים עוד הישגים , וממשיכים במירוץ (אותו תיארת כל כך יפה).
    תנועה שניה היא "עמוקה" – לומדים למצוא אושר בכוס התה של הבוקר , בנשימה , בדברים הפשוטים והמובנים מאליהם , ובעצם לומדים למצוא אושר בחוויה של "להיות חי".

    גם התנועה השניה לא תביא אותנו אל האושר "לגמרי".
    אך היא תעזור לנו להתקרב ל"מרכז".

    • תנועת העומק מזכירה קצת את התזה של ארתור שופנהאואר (העולם כרצון וכדימוי), שזיהה את מעגל התשוקה-שיעמום-תשוקה בתור שורש הסבל של האדם. שופנהאואר הניח שהפתרון (הזמני?) לסבל הזה הוא התמקדות באסתטיקה (למשל, באמנות ובמוזיקה).

    • הבודהיסט

      ציינת נכון את האמת הראשונה של הבודהה
      אבל הבודהה טען שיש פתרון לאושר האנושי (האמת השלישית) ואף הציג את הדרך אליו (האמת הרביעית) .

      בסופו של דבר מדובר בהבנה שאין "אני" אישי (הכחדת הבורות לגבי מי שאנחנו) , כלומר אותו אני שמשתוקק, וגם אותו אני שחותר ללא לאות "להגשמה עצמית" שע"פ הסולידית מדובר בגן העדן – אותו אני הוא אשלייתי ויכול להוביל רק לאשליה. כלומר גם אותה הגשמה עצמית היא אשליה אלא אם כן היא הגשמה עצמית במובן הרוחני של המילה – "הארה" , כלומר ההבנה שיש רק אני אחד והוא אוניברסלי – הכל אחד .

      רק אז הסבל האנושי יוכחד באופן מוחלט.
      אבל רק מעטים ילכו בדרך זו, כי היא דרך של וויתור על כל הציפיות והאמנות שלנו. כל מה שנשאר לבסוף הוא הריקות האינסופית שמעבר, שהיא המקור לאושר ולאהבה כשלעצמם .

      האני האישי קיים במחשבה בלבד

      בהצלחה לכולנו!

  7. פוסט מהממם , מקווה יום אחד להיות במקום שאת מדברת עליו, כמובן לפני שאתקמט.

  8. נפלא. יישר כח.
    כאילו דיברת מגרוני.
    כאיש שעוסק בייעוץ בנושא נדל"ן, אני נתקל פעמים רבות בזוגות אשר רוצים "להתקדם" על ידי מעבר לבית גדול יותר, שכונה טובה יותר או בקיצור בית יקר יותר. לכל אלו שעומדים לפני ההחלטה אם "להתקדם" באופן דומה אני מציע לחשוב שוב האם לקיחת משכנתא חדשה והשתעבדות מחודשת היא באמת התקדמות. יש לזכור שתחושת ה"יש" שלנו מתוכה מגיע הסיפוק והאושר (או הקטנת הסבל) מגיעה הרבה פעמים מהשוואה. כאשר אנו עוברים לבית בשכונה יקרה יותר בהתחלה אנו מרוצים אבל אז הילדים מגיעים לבית הספר עם ילדים עשירים יותר ואנו נמצאים לייד שכנים עשירים יותר ומייד מנגנון ההשוואה יוצר לנו לחץ של חוסר נחת מחודש. למרות שאני מתפרנס ממשכנתאות של אנשים, אני ממליץ לחשוב שוב לפני כל "התקדמות".

    בספרו של יעקב בורק מדוע טייסי קמיקאזה חובשים קסדות הוא כותב שאנשים רבים רוצים לפרוש מוקדם. אותם אנשים שוכחים פעמים רבות שלצבור מספיק כסף כדי לפרוש עשוי להיות קל יותר מאשר עצם ה"פרישה".

  9. קוטר פנינה

    סולידית, תענוג לקרוא אותך.
    מי את? הזדמנות לאחל לך שנה טובה ולהודות לך על הכל.

  10. דורש פוסט המשך "החצי השני של גן העדן".

    • החצי הראשון הוא האפשרות להגשים את עצמך. עצמאות כלכלית מאפשרת את זה.
      החצי השני הוא עצם ההגשמה העצמית.

      • האם האפשרות אינה תמיד שם ואנו פשוט שוכחים ממנה בגלל סדרי עדיפויות מעוותים או תבניות שהתרגלנו לחשוב לפיהן? לדעתי רוב האנשים יכולים כבר היום להגשים עצמם אבל כלואים בכלוב של זהב או בכלוב של דעות קדומות, פחדים וקושי משינוי. אני בכללם אגב, אבל לפחות אני מודעת לכך ופועלת לשנות… ההבנה שסוף התסריט כבר ידוע מראש – היינו שכולנו נמות יום אחד גורמת לכך שבעצם באמת שאין לנו מה להפסיד, לכן אפשר לבחור בדרך ההגשמה העצמית כבר היום, וגם ללא עצמאות כלכלית מלאה.

        • בהתאם לגישה ה"טאלביסטית", הפוקוס צריך להיות על חיסול מקורות דאגה.

          בהקשר זה, עצמאות כלכלית מעקרת את שורש הדאגות הפיננסיות לעולמי עולמים.

          אני לא צריכה לדאוג יותר על כסף. לעולם. אני מוצאת שזה משחרר חלק משמעותי מאוד בנפש כדי לעסוק בעצמי ביתר שאת. זו לבדה סיבה טובה לחתור לעצמאות כלכלית.

          • מסכימה שזה האידיאל אבל לפעמים צריך לבחור – עצמאות כלכלית ללא הגשמה עצמית בעוד X שנים (ואז גם תהיה פניות להגשמה עצמית) או הגשמה עצמית ללא עצמאות כלכלית כבר היום

          • אם הפוקוס הוא על חיסול מקורות הדאגה, אז קביעות בעבודה כמו שהיתה פעם היתה פוטרת את כל הדאגות הפיננסיות, לא כן?
            עד לפני 30 – 40 שנה היו הרבה אנשים עם קביעות בעבודה. אדם היה נכנס למקום עבודה בגיל 21 – 26 ויוצא ממנו בגיל 65 לפנסיה. אי אפשר היה לפטר אותו בשום תנאי והמשכורת זרמה ללא הפרעה. גם כניסה להתחייבויות גדולות כמו משכנתא לא היתה מדאיגה, המשכורת היתה מובטחת ולא היתה בעיה לפרוע את המשכנתא.

          • כן. המחיר היה רק גריטת נשמתך בתמורה לכלוב הזהב

        • קרן- הוצאת לי את המילים מהפה!
          תמיד כשאני קוראת את הסולידית אני תוהה מה הטעם בחיים שלפני העצמאות- רק להגיע לשלב השיחרור? ומה יקרה אם תמות בתאונת דרכים יומיים אחרי היציאה לחרות? כל השנים האחרונות בוזבזו?
          אני מאמינה שחיים סולידיים, קרי- חיסכון, חיים צנועים ופיתוח יכולות עצמאיות חשובים כי הם מאפשרים לך לחיות איך שאתה רוצה בלי לדאוג כל כך לכסף. הרי רובינו (וגם הסולידית כתבה את זה) יכולים להרוויח כסף ממשהו שאנחנו אוהבים לעשות. גם אם מעט כסף- הסולידי לא צריך הרבה. ככה הוא מאושר מהרגע הראשון…

          אני אישית מאוד משתדלת לחיות ככה. דורש כנות, מודעות ועוד כמה תכונות קשות להשגה ולאחזקה אבל משתלם מאוד.

  11. פוסט מעולה!!!! תענוג לקרוא ואכן כל מילה בסלע.

    קראתי, הפנמתי ואקרא שוב.

  12. מרגע שיש לנו מודעות לזמן, לעבר ולעתיד ולמוות שמצפה לנו, אנחנו רוצים להספיק כמה שיותר ולהדחיק כמה שיותר את עובדת הסופיות, וזה מה שמכשיל אותנו. אנחנו מעדיפים להיכנס למסלול מתוכנת, שאין בו מקום ליותר מידי מחשבה ועצמאות, כדי לברוח מהצורך לבחון מי אנחנו ומה אנחנו רוצים באמת.
    מי שמתבונן בילדים קטנים רואה כמה קל להם להיות מאושרים – תן להם צרכי קיום בסיסיים: מזון, שינה, חיבה, ומשהו שכיף להתעסק בו, והם לא צריכים עוד כלום. את החוכמה הבסיסית הזו צריך לקחת לחיים הבוגרים. במקום זה, מרבית האנשים עסוקים – לרוב אפילו באופן לא מודע – בנסיון לברוח מעצמם ולתלות את אושרם בגורמים חיצוניים, לרוב חומריים – עוד כסף, עוד רכוש, עוד כבוד, עוד כוח, עוד ועוד מדברים שבסוף לא באמת עושים אותם מאושרים, כל עוד לא התחברו לעצמם ולהווה. העבר הוא רק זכרונות, העתיד הוא רק ספקולציה – מה שקורה עכשיו זה החיים, ולכן להיות מודע וממוקד במה שאתה עושה עכשיו, זה המתכון להתקרב לאושר. האושר זה לא קו גמר, זה משהו שמתפתח ככל שאתה מכיר את עצמך יותר ומגשים יותר ממי שאתה וממה שאתה רוצה באמת להיות. ההצלחה בחיים היא היכולת להיות בהרחבה מתמשכת של האושר.

    • מאוד מסכימה.
      פוסט מעורר מחשבה ומרתק. תודה רבה

    • לילדים קטנים אין שכל לכן אין להם את הדאגות שלנו.
      חוץ מזה זה לא נכון שהם מאושרים. חלק ככה וחלק ככה. יש להם דאגות וצרות שאין לנו. אנו יודעים שרוב הדאגות שלהם הם דאגות טפשיות (שיעלמו כאשר הם יתבגרו ויקבלו שכל) אבל לגביהם זה דאגות ממשיות.

  13. בדיוק בנקודה הזו. פעם נהנתי מהעבודה. היה כייף. נגמר. מצאתי את עצמי יושבת בעבודה מחכה שהזמן יעבור כדי למלא את מכסת השעות.
    אבל הסיפור שלי הוא שאני כבר שם. אני לא עובדת בשביל הכסף, אנחנו כבר בשלב העצמאות הכלכלית. סיפרתי לעצמי שאני עובדת בשביל הכייף. ובאמת היה. אבל נגמר.
    והפחד הגדול -מה עכשו? אם אגשים את החלום הבא שלי אצטרך להתחיל בתור זוטרה. לא שהכסף חשוב, זה הסטטוס. (לא ממש רלוונטי להיות עצמאית בתחום של החלום) אז אני מילימיטר לפני עזיבה של העבודה, אולי יחזור להיות כייף. ואם לא- נשימה עמוקה, אני הולכת להיות זוטרה.

    • בהצלחה ד', הנה לך סטטוס חדש – אשת אשכולות, אז מה אם תהיי זוטרה? עדיין תהיי כנראה אדם יותר מעניין מאנשים רבים שעושים את אותו הדבר לאורך כל חייהם

  14. אושר כרוך בהישג.
    אם יש את הכלים הנכונים (יושרה, משמעת עצמית ויכולת).
    אושר הינו ה-"פיק" של התחושות. ולאחריו מגיעה הדעיכה.
    לחשוב עליו כעל אורח קבוע, זו תמימות לשמה.

  15. מסכים שחשוב לכל פורש לחשוב על מה הלאה. מסכים פחות עם עולם הדימויים של ״עבודה״ כמו ״השוט של המעביד״ ו-״שהמערכת עושה כל שביכולתה כדי לקלף מעובדיה״: א) יש פה הנחה של חוסר סוכנות של עובדת שרוצה ואוהבת את מה שהיא עושה, ומגיעה להגשמה עצמית גם ללא עצמאות כלכלית, ב) שעבודה כזו עומדת בהכרח בסתירה למצב של עצמאות כלכלית, ו-ג) ההנחה שכל המעסיקים ומקומות העבודה הם חלק מאותה מערכת ערכים. יש גם מציאות אחרת, גם אם אינה נחלת הרוב (אבל להערכתי נדירה פחות מצמצום אגרסיבי), והיא ש״עבודה״ יכולה להיות מכשיר לגיטימי ליצירת ערך לך ולאחרים כדרך חיים.

    אחרי הרבה שנים של להתגלח על זקן של מעבידי במקצוע שעד היום אני מאוהב בו (כלומר *מאד* נהניתי כעובד), לא הרגשתי ״כבול״ לעבודה וכהייתי מוכן (בערך…) הקמתי חברה שהביאה את העצמאות הכלכלית לי ולכל העובדים בה. זה היה מאד קשה, אבל אהבנו את מה שעשינו, ולעבוד אחד עם השני. כיום, למרות שאין שום סיבה להמשיך לעבוד (ההוצאות קטנות משמעותית מההכנסות הפסיביות אחרי אינפלציה ומיסים), החלטנו לעשות את זה שוב. וזאת ״עבודה״ לכל דבר שמספקת אותנו מאד. לא עשינו את זה בשביל עוד כסף וצריכה, אלא יצירת הערך היא התגמול המרכזי. עדיין יש ימים ושבועות קשים, שיושבים לנו על הראש, אבל אנחנו יודעים למה אנחנו עושים את זה, וזה שווה לנו. אנחנו מעסיקים אנשים שבעצמם רואים בעבודה הזו הגשמה אישית, ולרובם זאת גם הזדמנות להגיע גם לעצמאות כלכלית (או לפחות להון שמאפשר להם את זה בהנחה שישלטו בהוצאות). אני ושותפיי בוודאי לא מרגישים כמו שוט, והעובדים שלנו מלאי סוכנות, עצמאות, והשפעה. ואנחנו לא לבד, כמעט כל עסק מצליח בתחום שלנו (היי-טק) מלא באנשים כאלו. לא רק סטארטאפים, אלא גם חברות גדולות שלמדו איך לעשות את זה נכון.

    גם בעולם הבלוגים יש הרבה דוגמאות כאלו. אנשים כמוך שיצרו ערך דרך תוכן מעניין, צברו פופולריות, אבל לא עצרו שם והתרחבו לכלול כותבים נוספים. הכותבים הנוספים לא בהרכרח שנאו את העבודה שלהם, אלא יצרו לעצמם גם שם ולעיתים אף חלקו ברווחים. גם אם תקראי להם ״שותפים״ – הם לא שווים למעסיק (הרשע?) שלהם. אבל ביחד הם מגיעים למשהו עוד יותר גדול, שנותן סיפוק גדול יותר לכולם.

    בקיצור – אפשר לשלב ״עבודה״ עם הגשמה עצמית, יצירת ערך, וצבירת הון למטרות אי-תלות. החוויה האישית שלך כעובדת היתה כנראה מהסוג המאוד לא מוצלך (והנפוץ לצערי), אבל באמת שאפשר אחרת.

    • מה שאתה מתאר הוא מצב אידאלי, גם עבודה מעניינת וגם הקמת עסק שהצליח. לא מצב נפוץ. לצערי נתקלתי בלא מעט מקרים מהסוג שתואר בפוסט המקורי – אנשים שהיה להם ניצוץ ועניין ממשי בתחום עבודתם, ומכרו את נשמתם יחד עם הניצוץ לטובת קריירה עם שכר גבוה בהרבה יחד עם כל מה שרע במערכות גדולות – פוליטיקה, מרפקנות, מצגי שווא ושלל חיוכים מזויפים וליקוקים לאנשים מגעילים.
      הקטע המעניין פה הוא נקודת השבירה – כמעט תמיד המפנה מתרחש בעת קניית דירה/בית. התחייבות כלכלית אדירה שגורמת לך לוותר על כל מה שהאמנת עד כה בגלל כסף. הרבה כסף. המון כסף שייעודו אחד ויחיד – האכלת מפלצת המשכנתא.

  16. נפלא! מאוד מזדהה במיוחד אחרי שהחלטתי לחתוך את חבל הסבל שהחזיק אותי כלוא במשרד 9+ שעות ביום… והיום אני מאושר מאי פעם כסוכן שינוי אוטונומי 🙂

  17. אז הנקודה היא מאוד פשוטה..
    בכל הפוסט כתבת על סבל מהעבודה בה עסקת.
    הפתרון הוא למצוא את העבודה שאת אוהבת.

    אני עובדת במקצוע שאני אוהבת מאוד. לא מרגישה כל סבל. כיף לי. ואני מאושרת. רוב הזמן

  18. זרטוסטרא

    באמת אף פעם לא ראיתי את זה ככה.
    ממחקריהם של כהנמן ואריאלי אנשים שונאים להפסיד הרבה יותר משהם אוהבים להרוויח. כאלה אנחנו…
    וזה מתקשר לי מצוין למה שכתבת שאנשים ייתחברו לסילוק הסבל, כלומר העלמת ההפסד בחייהם, אולי אפילו יותר מהרווח, כלומר מהדברים שכן יגרמו לנם אושר.

  19. המחיר של החתירה לעצמאות כלכלית….

    כמו חלק מהכותבים האחרים גם אני כבר נופל בהגדרה של עצמאי כלכלית (לפחות על פי האקסלים של הסולידית). בניגוד לחלק גדול מהקוראים בבלוג הזה – מעולם לא הצבתי לעצמי את זה כיעד ומטרה.

    לדעתי כאשר אדם צעיר מציב את זה כיעד ראשון המחיר שהוא ישלם יהייה יקר ביותר והסיכוי להשיג את היעד יהייה קטן. אם המטרה היא "עצמאות כלכלית", אז הקריירה היא דבר שולי (וזמני) – וניתן לבחור ( כלומר להתפשר) בעבודה לא מספקת ולא מאתגרת, לוותר על לימודים. אפשר (ואולי ורצוי ) לוותר על משפחה כי כל ילד עולה כסף ודוחה את היעד בכמה שנים. חבל לבזבז זמן על טרק בנאפל כי זה יכריח אותך לנסוע למשרד גם בגיל 46.

    התוצאה: עבודה משעממת וטבלאות יאוש, וויתור על משפחה וחוויות אחרות ובסוף בקצה המנהרה חיים בלי בוס.

    אני כמובן בעד ניהול קפדני של הוצאות, וניהול נכון של חסכונות – אבל אולי הפוסט הזה הוא הניצוץ הראשון בהבנה כי "עצמאות כלכלית" אינה יעד אלא אמצעי נוסף בארגז הכלים בדרך להשגת חיים מאושרים ובריאים.

  20. Ommmmmmm….

    וזה קישור לסרטון אדיר של Steve Cutts שהפוסט הזכיר לי. תהנו.

    • ורי נייס

    • סרטון לא מדוייק… בשנות הילדות צריך להראות את הילד במסגרות – במעון, בגן, בבית הספר, באוניברסיטה.. לא הרבה פחות שעות ביום מהשעות שיקדיש לאחר מכן לעבודה.
      אם היו מכריחים אנשים מבוגרים לשבת ליד שולחן שעות בשקט וללמוד דברים שלא מעניינים אותם נראה לי שהיו מעדיפים ללכת לעבודה.

  21. סתם אחד

    "suffering arises from craving; the only way to be fully liberated from suffering is to be fully liberated from craving"

  22. אכן, רוב האנשים הם כבשים. הם צריכים את המסגרת של עבודה כשכירים עם כללים מוגדרים ובוס.
    זה מתקשר לי לחופש הגדול המסתיים עלינו לטובה ולילדים משועממים. כשהם משתעממים, אם ההורים לא מתרגשים ולא מרגישים צורך לבדר אותם, הילדים נאלצים למצוא לעצמם תעסוקה ולגלות את עצמם.

  23. יפה אמרת !

  24. פוסט חיוני, בעיקר מפני החינוך הרוחני ברובו שגוי אצל הרוב

  25. הבעיה הגדולה שבנעלם "אילו רק _________, ודאי הייתי מאושרת", נשענת על הסדר הפסיכולוגי נרטיבי הבא:

    1. החברה יוצרת אידאות – שאי אפשר להשיג אותן אף פעם כי הן סינטתיות מטבען, כלומר הורכבו בצורה מלאכותית על ידי האדם.
    2. נרטיב חסר – האידאות מניעות את האדם לתחושת ״חוסר״ מלאכותית, כי הוא לא מצליח להשיגן אף פעם – תחושה שמניעה אותו להשגת פתרון / שלמות.
    3. הנעה לפעולה – תחושת ה-״חוסר״ מביאה להנעה לפעולה.
    4. תנועה – נוצרת כל ידי ההנעה לפעולה, וגוברת עם התגברות ה-״חוסר״ והרדיפה אחרי האידאות.

    וכן הלאה…

    הבעיה הכי גדולה שיוצרת את החוסר היא הפוטנציאל. מה היה יכול לקרות אם…? או – "אילו רק _________, ודאי הייתי מאושרת".

    ברצוני ולצטט את הפסיכולוגית המעולה נירה כפיר מתוך ראיון אודות מושג הפוטנציאל:
    "את מאמינה שילדים נולדים טאבולה ראסה?
    לא, הם נולדים עם פוטנציות ואז בא החלק הקוגניטיווי. כמו שאמרה הילרי קלינטון, נחוץ כפר שלם כדי לגדל ילד, אז נחוץ מערך שלם כדי שילד יגשים את הפוטנציות שלו".

    עוד ציטוט מתוך שיר שכתבה, על פולחן הפוטנציאל בחברה המודרנית: "הפסיכולוג פריץ פרלס, שתרם לחקר האדם, ואם יש פניני חוכמה, מקומו שם יציב ורם, הוא אמר וקבע והפך למשפט המאה, כבוד למאמץ ועמל, כי אין דבר יותר אימפוטנטי מפוטנציאל".

    בחברה כמו שלנו, יש לכל אדם Dead line להגשמת הפוטנציאל. אם הוא לא הגשים אותו עד אז, הוא כפוף לבוס ולעבודה שהוא יכול לאהוב או לשנוא. כך או כך זאת בעיה שלו, כי ברוב העבודות הגשמת הפוטנציות של העובדים/ברגים מעניינים את התחת של הבוס.

    בכל עבודה העובד (כמו הבוס) צריך to deliver. ואם הוא לא deliver, הוא בחוץ.
    זאת המגבלה של היררכיה. כולם עושים קצת כדי שלכולם יהיה טוב אבל כמעט לאף אחד לא טוב.

    גם אין דבר כזה באמת חופש.
    חופש זאת פיקציה רומנטית שאין לה שום בסיס בחיים המציאותיים. בשום מקום. גם בהודו על שפת ים אתה צריך בשלב מסויים ביום ללכת לצוד דג או ללקט אוכל וזאת גם עבודה.

    לדעתי, אנשים מרגישים מאושרים יותר אם הם:
    1. ע ו ש י ם משהו שגורם להם תחושת "זרימה" (ציטוט מכתבה: "הפסיכולוג מיהַאי צ'יקסֶנטמיהַאי (Csikszentmihalyi) חקר יותר מכל אחד אחר מצב זה של שימת לב נטולת מאמץ, והמונח שהציע עבורו, "זרימה" (flow), הפך בינתיים לחלק מהשפה. אנשים שחוֹוים זרימה מתארים אותה כמצב של ריכוז נטול מאמץ עמוק כל כך, עד שהם מאבדים את תחושת הזמן, את תחושת עצמם ושוכחים את בעיותיהם. תיאורי ההנאה שלהם ממצב זה כה משכנעים, עד שצ'יקסנטמיהאי כינה אותו "חוויה אופטימלית". פעילויות רבות עשויות לעורר תחושת זרימה, מציור ועד מרוצי אופנועים – וישנם סופרים בני מזל שאני מכיר שעבורם אפילו כתיבת ספר היא לעתים חוויה אופטימלית. זרימה יוצרת הפרדה ברורה בין שני סוגי מאמץ: התמקדות במטלה לעומת שליטה מכוּונת בקשב. ברכיבה על אופנוע במהירות 240 קמ"ש או במשחק שחמט תחרותי בהחלט כרוך מאמץ רב; אך במצב של זרימה, השמירה על מיקוד הקשב בפעילויות התובעניות הללו אינה דורשת הפעלת שליטה עצמית, וכך משתחררים משאבים שניתן להפנותם למטלה")
    2. ל א ע ו ש י ם, או ע ו ש י ם כ מ ה ש פ ח ו ת דברים שהם צריכים לעשות.

    בחברה היררכית, רוב האנשים מגיעים לאופציה 2 והאמת היא שיש הרבה אנשים שמאוד טוב להם איתה. היא מביאה אותם לרמה 4 בפירמידת הצרכים של מאסלו: "כבוד והערכה". עבור הרוב זה מספיק, כי גם אם הייתה להם אפשרות להחליט לא היה להם מושג מה לעשות עם אופציה 1. לכן, הם מעדיפים להישאר עם חצי נחמה (אופציה 2), להיות ילדים טובים ולהיות מתוגמלים בכסף, ולקנות באמצעותו דברים שיחפו על החוסר כשרון שלהם ויעניקו להם "יכולת" הגשמה עצמית. העניין הוא שזה לא עובד כי זה שקר. אם אני קונה חולצה שמגלמת את הערכים שאני חושב שמתאימים לי אני בעצם עובד על עצמי. אחרי 5 דק' אני מתרגל אליה ושם אותה בארון עם שאר הבדים.

  26. אני רוצה להציע פרספקטיבה שונה קצת – לא "הדרך אל האושר" כי אם "החיפוש אחר האושר". לא פאסיבי שהולך בנתיב שסומן מראש בצבעים ברורים, כי אם סייר בארץ לא נודעת המגשש את דרכו. רוצה לומר, אין מצב סטטי של "אושר" עצם החיפוש, האקטיבי, המתמשך, הוא הוא המפתח אל האושר.
    אני מוצא שרבים נהנים להציב מטרה גדולה, ועצמאות כלכלית יכולה להיות מטרה שכזו, אך גם ירידה \ עלייה במשקל, חגורה שחורה,או ריצת מרטון יכולים להיות מטרה בדרך לאושר. הדרך לשם רצופה הצלחות קטנות שמסבות אושר וכאשר המטרה הגדולה מוסגת, מציבים מטרה חדשה.
    ה"חיפוש" הניסיון והמאמץ הכרוכים בו להשיג דבר מה וההצלחות שבדרך הם שגורמים לאושר ולא מטרה נייחת כל שהיא.
    בהקשר הזה (ופה אני מרגיש שיש פער בינינו) עבודה יכולה לספק אתגרים רבים מאוד. קידום, עלייה בשכר, תפקיד וכ"ו משמשים לרבים מהאנשים מטרות ששווה להם לנסות להשיג כי זה מסב להם אושר. שוב לא השגת המטרה עצמה בלבד כי עם הדרך לשם. זו הדרך שאת מתארת בקביעות כסיוט אחד גדול, אבל בעבור רוב האנשים שאני מכיר היא איננה כזו.

  27. הגדרת האושר על דרך השלילה היא בעייתית, משום שכמו שלתחושת סיפוק יש פג תוקף, כך גם לתחושת הסבל. התחושות שאנו חווים במהלך היום לא נשארות ללוות אותנו אל היום שלמחרת, או השבוע שאחרי. כל מה שנשאר מהתחושות הוא הזכרון, והזכרון יכול להעלים או להעצים חוויות מסויימות. לנו יש שליטה מסויימת על הזכרון שלנו. הנה, למשל, את מעצימה את האושר שלך ע"י כך שאת מזכירה לעצמך כמה סבלת בתור שכירה. יכול להיות שאת מעצימה את הסבל בזכרונך, יכול להיות שאת משתמשת בזכרון הזה על מנת להתמודד עם מועקות אחרות שפוקדות אותך בחיים ה"חופשיים" שלך. בסופו של דבר, אין אלגוריתם שיכול לקבוע האם אדם מאושר. רק האדם לבדו יכול לקבוע האם הוא מאושר, וזה תלוי כמעט בלעדית בחוויות שהוא מעדיף לזכור.
    אין דבר רע בחמדנות כלפי חוויות חיוביות, בין אם הן תוצר צרכני כמו מכונית חדשה או תוצר "רוחני" (מונח בעייתי, לא?) כמו קריאת ספר טוב. חוויות חיוביות מוהלות את הסבל שבחיים שלנו, ולעיתים קרובות מדי קל יותר לאסוף את החיובי מאשר למגר את השלילי.
    אני בכל זאת מעדיפה להאמין שפרישה מוקדמת, או לפחות מיקסום הזמן הפנוי שלי, תאפשר לי לאסוף יותר חוויות חיוביות. כי גם סבל הוא מרדף: הסרת מוקש אחד בדרך אל האושר, התרגלת, ופתאום המועקה מזדחלת אליך ממקומות חדשים…

  28. "האתגר כאן לא פשוט, משום שהמערכת עושה כל שביכולתה כדי לקלף מעובדיה את התכונות הללו, בתהליך שיטתי שנמשך שנים. אף מכונה הרי לא תתפקד אם כל בורג יפעל כמו סוכן שינוי אוטונומי."

    והיא עושה זאת מילדות!

    דורין, מה גרם לך לכתוב את הפוסט הזה דווקא עכשיו?
    אני מרגיש שמשהו שהוא לא רוטינת הבלוג גרם לך לכתוב הפעם.
    מה נשתנה היום הזה מכל הימים?

    את כ"כ צודקת בקשר למציאת ה-"עצמי" ו-"מה אני רוצה לעשות".
    תוכלי להמליץ על ספר שעזר לך להבין מה את רוצה לעשות עם שארית חייך?איך להכניס תוכן לחיים?

    • הפוסט הזה ישב אצלי ב-evernote כבר חודשים. התחלתי לכתוב אותו אחרי שאחד מהמגיבים כתב לי שאני "משווקת חלום". זה גרם לי לחשוב. ספציפית, ישנו החשש שמא אדם יגמל מהצרכניזם עצמו, אבל לא מהפרספקטיבה הצרכניסטית שגורסת שאושר אמיתי מותנה בהוספה של דברים. הפוסט הזה, שהוא מעט יותר אינטרוספקטיבי מפוסטים אחרים, נועד להראות שהתמונה מעט יותר מורכבת. בכנות, אני עדיין לא מרוצה ממנו ולא בטוחה שהצלחתי להעביר לחלוטין את המסר.

      • ענית לחלק הראשון של התגובה שלי אבל לא לחלק ה-2 🙂
        אשמח לשמוע איך הבנת מה ממלא לך את החיים?
        What makes you tick?
        What gets you out of bed in the morning?
        התהליך שעברת אולי לא יתאים לכולם, אבל הוא בהחלט ייתן לי ולאחרים שלא הבינו, כיוון.
        אני מרגיש שאת רוצה להעלות את הבלוג לרמה גבוהה יותר מהרמה הפיננסית גרידא (ולעתים בהצלחה לא מועטה), אך טרם הצלחת לעשות את הקפיצה המיוחלת לרמה העמוקה באמת של הדברים (או לפחות לגרום לקוראים להגיע לרמה העמוקה הזו).

        עצם העובדה שאת לא מרוצה מהפוסט שלך עצמך אומרת משהו (פרפקציוניסטית?)
        את בהחלט משווקת חלום, אלא שהחלום הזה בר השגה (בניגוד לחלומות אחרים).

        החלק הפילוסופי (אין לי מילה אחרת) של הבלוג בהחלט ראוי ועושה רושם שנאבקת זמן לא מועט עד שהצלחת למצוא את המילים הנכונות להביע את עצמך (ראי "ספר שירי" של רחל או "איך שיר נולד", של יהונתן גפן).

        ההפרדה בין הצרכניזם לבין הפרספקטיבה הצרכנית (או בין הפעולה לרעיון) הוא יפה מאוד בעיני.
        אני מנחש שאוכל למצוא אותך באחד מחוגי הפילוסופיה באחת האוניברסיטאות.

        • התייחסתי לזה בקצרה בפוסט. אני אוהבת ללמוד ולאתגר את עצמי בבעיות חדשות. זה מסב לי אושר. זה נותן לי את התחושה (הסובייקטיבית) שאני מייצרת ערך. לכן, את הפנסיה שלי אני מקדישה לדברים שבעיני מייצרים ערך (כמו הבלוג הזה, למשל).

          כשהרגשתי שאני מפסיקה ללמוד, לפתור בעיות ולייצר ערך (במסגרת מקום העבודה הקודם שלי) – הסקתי את המסקנה המתבקשת ועזבתי.

          זו גם הסיבה, אגב, שאני לא מבלה את ימי כפנסיונרית במסעות מסביב לעולם או בדילוג בין מסעדות יוקרה.

          כמובן שאני רק אחת. יש אנשים שמגיעים לשיא אושרם כשהם משתלשלים מכבל באנג'י אי שם בגבול הודו-סין. אחרים חווים אושר כזה כשהם מחלקים מרק חם לפליטים בלווינסקי. או כשהם קורעים ניילונים מרכב חדש. או כשהם מוצאים את אלוהים.

          זה פרסונאלי.

  29. דבר איתי חופש

    סולידית יקירה,
    השיר הזה מוקדש לך <3

  30. הגשמה עצמית, לפחות כפי שאת מגדירה אותה בפוסט, ע״ע להכיר את עצמך, לדעת איפה אתה במיטבך, ולהוציא את זה אל הפועל – אני חושבת שאצל רוב בני האדם ההגשמה העצמית נמצאת בעיקר באינטראקציה שלהם עם אנשים אחרים, ולוודא דווקא ביכולת לפרוש לפנסיה מוקדמת.

  31. ולמען הסר ספק, אני חושבת שפנסיה מוקדמת ועצמאות כלכלית זה אחלה, אבל הקשר של זה להגשמה עצמית הוא מקרי לחלוטין

    • טענתי היא שעצמאות כלכלית לבדה לא יכולה להביא להגשמה עצמית, אבל היא בהחלט יכולה להכשיר את הקרקע לקראתה.

  32. אני דוקא מחבבת את האנשים שעובדים איתי, החיוכים שלי לא מזויפים, יש חברה חמודים וצעירים שאוהבים אותם דברים, אני לא צריכה להתארגן תוך 7 דקות כי אני יכולה גם להגיע ב10 ועשר וחצי לעבודה וגמישים איתי גם בהגעה וגם ביציאה, אני לא קובעת לעולם פגישות ב9 או עשר בבוקר והתפקיד שלי די מעניין, לא תמיד, ואני גם דואגת לעשות דברים מעניינים אחרי העבודה, צריך לבחוור מקום עבודה לעבוד בו, מסכימה לגמרי שיש המון "רעות חולות" בארגונים ושארגון זה לא מקום מוסרי, זה גוף עסקי שמטרתו להשיג רווח. צריך לבחור מקום עם מעט מהתופעות שתארת עד לעצמאות הכלכלית המיוחלת 🙂 🙂 🙂

    • היי אור,
      תוכל לשתף באיזה תחום אתה עוסק?

    • גם אני יכול לבוא ולצאת מתי שאני רוצה, נהנה מהאנשים כי כמו כל תחום שדורש רף אינטליגנציה גבוה מדובר על אנשים חכמים ושנונים. לרוב, גם די מעניין.
      אף אחד לא מבטיח שזה יימשך, עם הזמן העבודות משתנות ואיתם תשתנה גם סביבת העבודה על כל המשתמע מכך, לא בטוח שזה יקרה אבל יש סיכוי לא רע שכן. מספיק שיהיה מיתון עמוק וכבר לא יהיה כל כך נחמד בתחום כי כל אחד יילחם על המשרה שלו בניגוד למצב הנוכחי של מחסור בעובדים.

    • יש 2 בעיות בעבודה שלך:
      1. בכל עבודה יש דרישות להישגים ולפעמים יש תקלות שמעכבות והבוס או בעלי המפעל לוחצים למצוא פתרון מהר. זה מקלקל את ההנאה.
      2. אף אחד לא מחוסן היום מפטורים.

  33. שאפו, פוסט חשוב מאוד!

  34. בתוך אינסוף הפרמטרים שמרכיבים "אושר" יש עוד נקודה שצריך לחשוב עליה והיא שרוב האנשים לא באמת יודעים לעשות עם הרבה זמן פנוי. אחת הסיבות המרכזיות שאנשים כל כך אוהבים חופש זה כי יש מעט ממנו. בגלל זה דברים כמו עבודה\גידול ילדים וכו' הם טיים פילרים שנותנים איזהו עוגן של יציבות. כמובן שיש יוצאים מהכלל שימלאו את הזמן בצורה איכותית (לימודים, אומנות וכו') אבל לרוב יש בעיה בלמצוא משהו מספק לאורך זמן ואז זה יכול להוביל או לשעמום או לרדיפה חסרת פשר אחרי ריגושים\חומרנות וכו'.

    מסכים עם מי שאמר ששליטה על הcraving לדברים (כולל carving לעצמאות כלכלית) זה צעד חשוב.

  35. משולם ריקלין

    כשהלחיים שלך בוערות מכאב בעקבות שעות של חיוכים מזויפים, סמול טוק וגינוני חנפנות במחיצת נדלים רדיואקטיביים (ושאר חרקים)…..

    נסי לעדן קצת את המיזנטרופיה.
    זה לא תורם למסר. ההפך.

    • הרפרנס הוא למודל הנדלים-נמלים-חיפושיות שהוצג בפוסט אליו מפנה הלינק בקטע המדובר.
      מכל מקום, המלצתך נדחתה.

      • לנצח נתהה

        "המלצתך נדחתה."
        חח

      • אנטומולוג

        חשוב לציין שנדלים הם לא חרקים! 😉

        ואולי זה יהיה שיר הנושא של הבלוג?

        היא כבר הבינה מזמן איך להגיע לעצמאות כלכלית…
        If you had prepared twenty years ago
        You wouldn't be a-wanderin' from door to door

  36. כל הכבוד על פוסט מדהים ומרחיב אופקים, ובנוסף כתוב באופן חד ומדויק !

    אכן, נושא האושר מקושר בחברה הצרכנית שטופת הפרסומות והמסחור – לאובייקטים חיצוניים בלבד.

    כמובן שמי שמשכיל להבין מהר יותר – שאין שום קשר בין העולם החיצוני לאושר הפנימי – חוסך לעצמו שנים רבות של תסכול ועגמת נפש. כמו שציינת: האושר התלוי בעולם החיצוני – הינו קצר מועד, לעומת האושר הפנימי אשר אינו תלוי בדבר.

    האושר נובע מבפנים ומוקרן החוצה. המעגל הוא כזה: קודם כל יש להודות על כל היש (ויש הרבה – אם רק מתחילים לחשוב ולהבין את זה…), לאחר מכן מסגלים תכונות של שמחה שאינה תלויה בדבר, ולבסוף מגיעה תחושת האושר ועימה…..השמחה שבפשטות – וההבנה ש: פחות זה בעצם יותר !

    האמת הפוכה ממה שחושבים (…או ממה שבעלי האינטרסים מתכנתים את כולנו לחשוב)

    תודה על השרות הנפלא שלך דורין, ו…שנה טובה לך ולכוווולם 🙂
    נועם

  37. פוסט מצויין, מדוייק ומאד נוח למי שלא אסף לעצמו את התובנה הזו עד כה. אני חי ככה כבר הרבה מאד שנים אבל מדי פעם נפלתי למלכודת ההפוכה – יהיה יותר טוב כשאפטר מהעבודה, כשאפטר מגזלני הזמן, כשאצמצם את מה שיש לי למינימום ההכרחי ועוד..מה שקרה לי לפחות וזה לגמרי אישי, נכנסתי ללופ ההפוך והרצון להגיע להטהרות הזו גרם לי בדיוק לאותה תחושה המרדף אחרי האושר בדרך של הצבירה. לקח לי המון זמן להגיע לסוג של איזון אבל הסיכון הזה מרחף מעלי כל יום ביומו. בכל מקרה – להלחם להגיע לאיזון שווה הרבה יותר, בלי פרופורציה, מלהלחם "להגיע" למצב זה או אחר.

  38. אני אמנם לא צעיר מאוד, אבל לעולם לא מאוחר!
    אני בדיוק בתהליך של למידה, עוד לא יודע איך עושים את זה, אבל אני יודע בוודאות שזה מה שאני רוצה!
    וברור לי שחופש כלכלי != אושר, לא מצפה להשיג את האושר, רק להוריד מעצמי דאגה אחת מיני רבות שיש לנו בחיים גם ככה.
    כשה"תיק" הזה יירד לי מהגב, אוכל להתפנות לעצמי לחפש, ואולי למצוא ולהגשים את הייעוד האמיתי בחיים שלי!
    מקווה להמשיך ללמוד עוד טיפים ממך.
    תודה לך על ההשראה!

    • הגזמת עם סימני הקריאה!

    • שים לב שאתה אומר בדיוק את אותו הדבר רק על הכיוון ההפוך – "כשהתיק הזה ירד לי מהגב" זה בדיוק אותו הדבר כמו "כשיהיו לי 10 מליון דולר בבנק"…

  39. כאילו על פי הזמנה, ראיון היום בכלכליסט עם האיש שהמציא את המשחק מיידקראפט
    ומכר אותו למיקרוסופט בשני מיליארד דולר. תמצית: הוא בדיכאון ובבדידות.
    http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3668202,00.html

  40. גם אני שותף לדעה שהאושר הוא בעצם הדבר החשוב. גם אם אתה חולה ועני אבל מאודר אז כל השאר לא משנה, למרות שכמובן קשה להיות מאושר אם אתה עני וחולה. בכל מקרה מה שציטטת מטאלב ו shai הרחיב נאמר לדעתי בצורה הרבה יותר ממוקדת וצלולה כבר לפני 2,500 שנים על ידי הבודהה (למי שמתעניין זו לא דת אלא פילוסופית חיים). מנסיוני הדל באמת פילוסופיה משנת חיים שכל אחד חייב לעצמו

  41. להגדיר אושר בדרך השלילה, לא פותרת לך את הבעייה הפילוסופית…
    הנה דוגמאות שימחישו לך:
    – אני רוצה לגור בשכונה טובה יותר, כי אני סולד מפושעים שמסתובבים בלילה, ומאנשים שעושים רעש בשכונה.
    – אני רוצה מכונית יקרה יותר כי אני סולד מזה שהמכונית הישנה שלי קופצת במהמורות בכביש, המיזוג בה לא עובד טוב, והיא גם לא בטוחה.
    – אני רוצה לגור בבית גדול, כי נמאס לי להרגיש כלוא בתוך צינוק של 60 מטר מרובע. אני מרגיש חנוק.

    הנה, אז באמצעות שיטת ״אושר בשלילה״ אפשר להראות שגם המטרות הצרכנסטיות, מהן את סולדת, סולידית יקרה, הן מטרות ראויות. הכל תלוי במה אתה מגדיר חיובי ושלילי.

    • נדב, להבנתי המלה "שלילה" לא מתייחסת לרגשות שליליים (פחד, סלידה, מחנק) אלא לפעולה המתבקשת (סילוק, הימנעות, אלימינציה).

      אתה רוצה לשדרג מוצרים, היא רוצה לסלק מחייה התחייבויות ופעילויות.

      היא כתבה "הסרת מחוללי הסבל". אתה רוצה "לסלק את הפגם מהמוצר" על ידי שדרוגו.

      היא מסלקת מחייה התחייבויות ופעילויות. אתה רוצה מוצר חדש שיספק את אותו דבש רק בלי העוקץ.

      • אגב, אני חושב שכשאדם מסלק מחייו את הצרות הגדולות, הוא מתחיל לראות את הצרות הקטנות כגדולות.

        אפקט "ההסתגלות ההדונית" פועל גם על אלימינציה של גורמי סבל. הרגישות גדלה.

        אבל זה לא ב-100%. חלק מהשיפור באושר נשאר.

    • מתעניינת

      נדב, אתה מבלבל בין אושר לנוחות.
      כאשר תגיע לבית מרווח, מכונית חדשה ושכונה בלי פושעים שמסתובבים בלילה – תגלה שזה לא מה שהביא לך את האושר.
      *ובכלל, המילה אושר היא בעייתית מאד.

      • "כאשר תגיע לבית מרווח, מכונית חדשה ושכונה בלי פושעים שמסתובבים בלילה – תגלה שזה לא מה שהביא לך את האושר."
        אהה, וכאשר אני אלמד לגור בדירה קטנה, להתקלח במים קרים, ולייצר בעצמי סבונים: זה יביא לי את האושר?
        אולי, אבל זה לא פוסטולט. בכל מקרה, אי אפשר להחליט מהו גורם האושר ה"אמיתי" לפי אוסף אקסיומות של ניסים טאלב.

        • נדב קלע לדעת גדולים 🙂
          שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב).

          • לכל פתגם חכם פתגם נגדי חכם המאזנו.
            "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" ( תענית ח' ב')

            וגם

            “Most people are other people. Their thoughts are someone else’s opinions, their lives a mimicry, their passions a quotation.”
            אוסקר וילד.

            לא אישי.

          • "בטח" לא אישי

          • למה ככה? לרמוז שאני שקרן ורמאי? הרי האמרה השניה קונסיסטנטית עם רוח הפוסט.
            בכל מקרה , הקורא הנבון בוודאי שם לב שאני עושה quotation אז האם אני מעיד על עצמי לגבי הpassions שלי ויורה לעצמי ברגל?

            חוצמזה , היתכן שעל ראש ה …. בוער הכובע?

            בברכת טייק איט איזי …..
            רק אצל הסנדק ואלוהים הכל אישי.

  42. רק בשביל להעשיר ולהרחיב את הדיון אודות טבעו של האושר, ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזאת:

    תקציר למי שאין לו סבלנות ו/או 45 דקות פנויות:
    מבחינה פיסיולוגית-כימית, ישנם 4 הורמונים שיוצרים אצלינו תחושת אושר וסיפוק. שניים מהם (אנדרופין ודופמין) אדם מסוגל לייצר לבד, בלי תלות באחרים. שניים נוספים (סרטונין ואוקסיטוצין) נוצרים רק בעקבות אינטראקציה עם בני אדם אחרים, ולכן מעגלי שייכות חברתית הם תני הכרחי לפחות למחצית מן האושר :-).
    בנוסף, ישנו הורמון הדחק קורטיזון, אשר מנטרל את השפעתם של הורמוני האושר – כך שלפחות מהבחינה הזאת, אכן, להסיר מחוללי סטרס מחייך, זה תורם לאושר.

  43. תודה על הפוסט

    עצמאות פיננסית עוזרת אבל לא הכרחית לאושר והגשמה עצמית.
    אפשר מלכתחילה לא להיכנס למלכודת של עבודה 9 שעות ביום אלא לעבוד במשרה חלקית או למצוא עבודה בתחום שמהווה בעצמו הגשמה עצמית.

    התיאורים של הבוס, הפקק, החנופה – לא משקפים את כל סביבות העבודה.

    אפשר לעבוד בלי פחד מפיטורין. כאן אולי נכנסת הידיעה שגם כך לא הכל בשליטתי, ומוטב להניח לניסיון לנהל את העולם ולעשות מה שנכון לי בלי להתחנף ובלי לפחד ובלי להשוות עצמי לקולגות.

    בכלל, מי שאוהב את מה שיש עכשיו יהנה גם בעבודה וגם בפנסיה (המוקדמת או בזמנה).

    ומי שעובד בעבודה כזו המתוארת כאן – כדאי לחפש משהו אחר עוד לפני הפנסיה המוקדמת.

    להנות מהדרך…

  44. בהמשך לפוסט, חשוב להדגיש שאפשר גם להיות מאושרים בלי עצמאות כלכלית..
    אולי זה קשה יותר (לא בטוח בזה כלל וכלל, אבל נניח), בכל אופן, את העבודה העצמית שהאדם הלא מאושר צריך לעשות – הוא צריך לעשות בכל מקרה והוא אפשרי לביצוע בכל נקודת זמן. אין טעם "להמתין" לעצמאות כלכלית "ואז" לעבוד על זה.

    בדוגמא שבפוסט, האם להיות לחוץ בגלל איחור לפגישה – זה עניין של החלטה ואימון נפשי אישי. כי דברים מלחיצים תמיד יהיו, החיים והעולם הם כאוטים מטבעם (כאוטים בלי הקונוטציה השלילית. זה דיון לחוד האם זה טוב או רע).

  45. תענוג.
    תודה רבה דורין !

  46. ישלמו מיסים הקנאים

    עבודה רגועה עם קביעות – נמלים קבע רפאל חשמל היא הדבר הכי קרוב לפרישה מוקדמת ובלי צורך להתכלב.

  47. תענוג. גם קריאת הפוסט וגם קריאת הדיון בעקבותיו.

  48. אם יש פוסט אחד (רק אחד!) שצריך להצביע עליו, זה הפוסט.
    אם יש מאמר אחד (אחד!) שצריך לתרגם לכל שפה, זה המאמר.
    אם יש הרצאה שצריך להעביר בטד / יוטיוב, זו המרצה!
    המועמדת שלי לפרס נובל לשלום היא הסולידית.
    מאחר והשלום הראשון הוא שלי עם עצמי.
    תודה, דורין

  49. היי
    זה פעם ראשונה שאני מגיב באינטרנט .
    אנחנו (אני ואשתי) עוקבים אחרי הפוסטים שלך ואני יכול להגיד שהם מחזקים לעבר הכיוון המיוחל (עצמאות כלכלית).
    אנחנו משפחה בת 4 נפשות חוסכים כבר כמה שנים ומשתדלים לחסוך לפחות 80 אחוז מהמשכורות שלנו לפעמים זה קשה אבל משתדלים.
    אני בעל מקצוע שעובד בו ואני תמיד רציתי לעשות שינוי.לא היה לי את היכולת הכלכלית והנפשית לעשות את השינוי שרציתי .
    אני חושב שצריך לסתכל על השאיפה להגיע לעצמאות כלכלית כשמגיעם אליה כשינוי מקצועי.
    וזה מקל על ההחלטות שלנו לדרכים החדשות.
    מאחל לך שנה טובה וירוקה ותמשכי לחזק אותנו .
    דוד

  50. "Happiness is not the absence of problems; it's the ability to deal with them.”
    Steve Maraboli, Life, the Truth, and Being Free

    "Happiness is not just the absence of misery."
    Nancy Etcoff

    https://www.facebook.com/TED/posts/10154587577860652

  51. הסרט: "להתעורר אתמול בבוקר" לדעתי הוא משל מדוייק פה.
    http://www.imdb.com/title/tt0107048
    מאריי קם כל בוקר לאותו היום, תקוע. בהתחלה – הוא מנסה להשתחרר באמצעות מה שאת מכנה הקפיטליזם החזירי (הוא גונב כסף ומבזבז על שטויות).
    אחר כך הוא הולך ללמוד, לפתח את עצמו. לומד לנגן בפסנתר, לפסל בקרח.
    אחר כך הוא לומד להתחבר לאנשים – מתנדב במועדון קשישים. לומד להקשיב לאחרים וכולי.
    ורק אז הוא יוצא מהתקיעות שלו, ומתעורר ליום חדש.

    • למען הדיוק, לא זכור לי שהשתמשתי אי פעם במונח "קפיטליזם חזירי" — אני עצמי קפיטליסטית, הן בתאוריה והן בפרקטיקה (אני חיה מהכנסה הונית) והבלוג הזה חסר תועלת / משמעות בסביבה שאיננה קפיטליסטית.

    • אני חושב שפספסת את הפואנטה של הסרט…
      הוא משתחרר מהלופ רק אחרי שהבחורה "שהוא אמור לבלות איתה את שארית ימי חייו" מתאהבת בו ונשארת איתו את הלילה (מתעוררת בבוקר במיטתו).
      הלוואי והסרט היה נגמר כמו שתארת, אבל כל מה שהוא למד בדרך (ואת הכסף הוא גנב כל יום מחדש כדי שיהיה לו איך לקנות דברים/לשלם על הלימוד) כדי שהבחורה שהוא מאוהב בו תשים לב אליו.

  52. למי ששאל באיזה תחום אני עוסקת (גילי?) זה בכלל לא משנה, כי התחום שאני אבחר שמעניין אותי לא יעניין אותך…או לא מתאים לך….(קיצר תמצא משהו שמעניין אותך ושהכישורים והיכולות שלך תואמות אותו, לדוגמא אם אתה לא סובל לעבוד עם מספרים אל תבחר להיות רואה חשבון….)

  53. ההבנה כי אין אושר בחיים שלנו (לפחות לא לאורך זמן) הולידה את הרעיון הישן נושן כי גן עדן מלא באושר נצחי קיים לאחר המוות.
    המאמינים ברעיון הזה, חיים במנגנון המגן עליהם מפני סבל, שאף יכול להסב להם אושר, שכן הם מאמינים כי יתוגמלו לאחר מכן בדרגה גבוהה יותר של אושר, מפני שסבלו.

    הבעיה, שהם מאמינים שקיים גם גיהנום : )

  54. תודה לדורין על פוסט נהדר! ובכלל תודה על הבלוג, את עוזרת להמון אנשים 🙂

  55. היית צריכה להוסיף לרשימה את ריחות המיקרוגל בכל צהריים…
    כתבה נהדרת ומבהירה רבות.
    תודה

  56. גיא היחידי שמדבר שהוא לא גנב ושקרן
    זה אתה
    יכולתי לצטט אמרות כנף ארוכות כמוך
    אבל ה"בטח" התייחס לנסיוני עמך ועם השנסו פאנשה שלך "שמעון השכן"
    ולכן ה"בטח" מתייחס לצביעות וההתחסדות של ה "לא אישי" שלך.

  57. אם אתה כ"כ מתעצבן שוב כנראה שהמשפט הרגיז אותך ,חבל.
    אני לא מפחד מצביעות, כולנו צבועים חבוב.
    למעשה אולי זאת ידיעה מוקדמת הכרחית בשביל להיות פחות.
    זה בטח פחות נורא מלירוק תדיר לבאר הבלוג ממנו אתה לא מספיק לשתות.

    מזומן לראות תגובתי בסולידית על צביעות עצמית למשל מתאריך 10/06/2014 ב- 15:22
    בפוסט האם-הילד-שלך-הוא-מכשול-בפני-עצמאות-כלכלי.

    בכל מקרה , מטרת הצביעות שלי היתה לרכך ולסכך את המערכת ואת הקוראים שלא מכירים את סאגת דון קישוט
    שלנו ובכך אולי קצת למנוע הלבנת פנים ברבים ובכל זאת להביע את מורת רוחי.

    בברכה.
    עכשיו זה שוב אישי.

  58. גיא לפחות הפסקת עם הצביעות והפחדנות

  59. אתה לא. אני היחיד שהודה. קצת מראה על אומץ הייתי אומר .לא ראיתי הרבה צבועים שמודים בכך.
    אנשים אמפטיים בד"כ מצביעים על עצמם וסוציופאצים על אחרים.
    פחדנות? ברברס רבתי עם יותר אנשים ממך(אפילו בבלוג הזה) וזה לומר לא למעט, למי שעוקב.
    במקום להצביע עלי ,תביט מידי פעם במראה למרות שזה קצת מפחיד.

  60. פוסט מעניין, וכתוב בבהירות כרגיל. הגיע אלי בזמן מתאים. תודה רבה.

  61. ואם אחד הגורמים לסבל שלי הוא השעמום?

    איך אני מפיג את השעמום? מוצא דברים שיעסיקו אותי. שזה בעל כורחי מכניס אותי ללופ של "מהו X שיעשה אותי מאושר?"

  62. מאוד אהבתי את הפוסט. כתבתי ביומן מסע הנועזת, את המאמר: "המטריקס לא מה שחשבת",שמגדיר את היציאה לפנסיה מוקדמת, כתחילתו של המסע להגשמה עצמית, דרך המפגש עם הרייקנות . עושה רושם שהצעד הבא במפה החוצה מהמרוץ, הוא שלב ההכנה לעצמאות בחשיבה. במידה והמוח יחשף משלב כמה שיותר מוקדם לחשיבה עצמאית, הטעמים יתחדדו, האני יחשף יחד עם תחומיי העניין והשביל להגשמה עצמית יפרש (בסבירות גבוהה דרך עסק עצמאי).מעבר לזה השוק הכמעט פיזי של היציאה מהמטריקס יהיה מתון יותר.

  63. מסכימה איתך לחלוטין. אני מאמינה שאם מוצאים עבודה שבה אנחנו מגשימים עצמנו אז אנחנו בכלל מרגישים כל הזמן בחופשה ובמצב של חופש כלכלי. ואני חושבת שאפשר לעשות את זה במקביל לעבודה כששכירים ולא בהכרח אחרי שמגיעים לחופש הכלכלי המיוחל.
    זה חלק ממנהיגות עצמית לדעתי. להבין מה עושה לנו טוב ולדעת להוביל את עצמנו לשם. אני עובדת על זה בעיקר עם מנהלים אבל באופן הדרגתי. זה מתחיל באיזון כל תחומי החיים בצורה שמתאימה להם ואז לאט לאט זיהוי מה עושה טוב ומעבר הדרגתי לשם בצורה מפוכחת תך כדי יצירת הון לשם כך. כתבתי על זה בבלוג שלי.

  64. אז כאשר אני מחליטה להיות עצמאית וכמו שכתבת יפה:

    "ברגע האמת, הוא עלול לגלות שכאשר הוא אדון לעצמו, חופשי מצליפות השוט של המעביד, מבלי ששגרת יומו מוכתבת ומנוהגת מגבוה – הוא פשוט מפסיק לתפקד. הוא שוקע לתהום של דכאון אמורפי מהול בחרטות ובתהיות קיומיות, בין היתר משום שהוא לא מצליח לנתק את זהותו הקודמת, כקרייריסט, מזהותו האישית, כאינדיבידואל העומד בזכות עצמו."

    זה הפחד הכי גדול שלי לא לנהל את הזמן כמו שצריך לשבת בבית להפסיד כסף, להפסיד לקוחות לשקוע בדיכאון ולחשוב על הטעות שעשיתי שעזבתי את הבטחון הכלכלי הבינוני שהיה לי…

    איך יוצאים מהלופ הזה..?

  65. הנושא הזה של מה עושה אותנו מאושרים, זה נושא באמת חשוב שנוגע עמוק בתוך הנפש. אני חושבת שעצמאות כלכלית כמטרה להשגה, בהחלט תגרום לי אושר כי יהיה לי הרבה יותר שעות ביממה לנצל לטובת כל מני דברים. כאם לילדים, אנחנו נמצאים יותר מדי שעות בעבודה ובנסיעות, מאשר זמן איכות עם הילדים. זמן לעזור להם בלימודים. זמן לדבר איתם על כל מני דברים. בינתיים אנחנו רצים רצים והם גדלים. הצרה היא שהעצמאות הכלכלית אליה אני שואפת, תיקח לי הרבה שנים כדי להגיע אליה. לפעמים זה מייאש, למרות שבהחלט אני רואה התקדמות. התחלתי קצת מאוחר עם זה.

  66. אני כרגע עובדת על חצי גן העדן הראשון ומנסה להגיע לעצמאות כלכלית. את התהליך התחלתי לפני כמעט שנה. כשקראתי את תחילת המאמר אני חייבת לציין שראיתי את ה״דכאון״ מגיע בצורה של ״אוי, לא חשבתי על זה שכשתגיע העצמאות אולי לא אהיה בכלל מאושרת״ אבל אז המשכתי לקרוא והבנתי, במיוחד בעניין היצירתיות, שהכל בסדר. למה? כי אני עושה דברים שאני אוהבת, מתוך תשוקה ורצון ומוטיבציה. וכשיגיע הכסף המיוחל, אמשיך לעשות דברים שאני אוהבת ורק אותם.
    בקיצור – תודה על המוטיבציה הכל-כך דרושה לי עכשיו!

  67. תענוג לקרוא את דורין והתגובות . תודה !

השאר תגובה