"אני סבורה שחווינו תקופה שבה אנשים רבים מדי למדו להבין שכשהם נתקלים בבעיה, על הממשלה לפתור אותה: 'יש לי בעיה, אני זקוק למענק; אני חסר בית, הממשלה צריכה לשכן אותי.' הם משליכים את מצוקותיהם על החברה. ואתם יודעים, אין דבר כזה 'חברה'. ישנם פרטים — נשים וגברים ומשפחות. הממשלה יכולה לפעול אך ורק באמצעות בני אדם, ובני אדם מוכרחים לדאוג לעצמם תחילה. חובתנו לדאוג לעצמנו ולאחר מכן, בנוסף, לדאוג גם לשכננו." 

כשמרגרט ת'אצ'ר אמרה את הדברים האמיצים הללו לפני כ-30 שנה, כוונתה – כך נדמה לי – הייתה לטעון שאנשים מוכרחים תחילה לנסות לפתור את בעיותיהם בעצמם, ולפנות לממשלה רק כמוצא אחרון.

ת'אצ'ר ביקשה לשחרר את הפרט (זולת העניים ביותר וחסרי הישע) מתלותם באחרים. היא תמכה בעידוד הישענות עצמית, חירות מחשבה ויוזמה אישית.

ההיסטוריה, עם זאת, לא עשתה עמה חסד. ת'אצ'ר והאינדיבידואליזם שלה זכורים היום בעיקר כסמל של אנוכיות, חומרנות וחמדנות, ומדי פעם היא אף מנוגחת על ידי החוגים החברתיים בישראל.

 וזה לא מפתיע, משום שלמרות זעקותיהם של נושאי "הדגל החברתי" בדבר "אובדן הסולידריות החברתית", "האנוכיות" ו-"הקפיטליזם הפרימיטיבי" שפשו בחברה הישראלית בשנים האחרונות, המציאות היא כי דווקא האינדיבידואליזם – יכולתו של הפרט להתנהל כיחידה אוטונומית, המעצבת את גורלה במו ידיה – הוא שנמצא בנסיגה.

מי שיקרא לעומק את מצעיהן החברתיים-כלכליים של המפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות יגלה מגמה ברורה, מובהקת, שתמציתה טיפוח תלותו של הפרט במדינה והגבלת האוטונומיה שלו.

כל מפלגה מנסה להציג את חבילת ההבטחות המפתה ביותר. גם כאן, שוב, אין הפתעה, שכן פוליטיקאי שיעז לצאת נגד המגמה הקולקטיביסטית הזו ולהילחם בעד חופש הבחירה של המיעוט הקטן ביותר בישראל — האינדיבידואל – צפוי להימחק ממהמפה הפוליטית.

קחו לדוגמה את החזון ה"סוציאל-דמוקרטי" המבקש ביסודו של דבר לכונן כאן מדינת בייביסיטר טובה ומטיבה, שמאפשרת לכל אזרח לינוק מפטמותיה מהעריסה ועד לקבר.

החזון הנאור והפרוגרסיבי הזה מוצג כפתרון קסם למצוקותיהם הכלכליות של אזרחי ישראל מכלל השדרות והמעמדות. אך מתחת למצנפת הרובין-הוד הירוקה שנותנת כביכול תוקף מוסרי למעלליו,  מסתתר משטר סמכותני מסוכן, שמטיל ספק בעצם יכולתו של האזרח הישראלי לדאוג לעצמו ולקבל החלטות סבירות.

תועמלני החזון מבקשים למעשה לפטור אנשים מהמתח הנפשי הנלווה לבחירות שאדם בוגר נדרש לבחור. כדי לעשות זאת, הם מבקשים להתערב בגסות בחייהם ובכיסם של האזרחים, להגביל את אפשרויות הבחירה, ובמידה האפשר – לקבל החלטות במקומם.

כך הופך האזרח לחומר ביד היוצר של המתכנן החברתי השולט בו. כך, בעורמה ובתחבולה, קץ קיצן של חירות המחשבה וחופש הבחירה.

יש תמימות דעים לגבי העובדה שהממשלה מוכרחה לסייע לאנשים חלשים וחסרי ישע שאינם יכולים לעזור לעצמם.אלא שהקולקטיביסטים ועושי דברם מרחיבים את ההגדרה של "איזהו חלש" ומחילים אותה על כלל הציבור.

מבלי לטפח את האמונה שמעמד הביניים הוא חלש, סדוק, מדוכא ועלוב, ספק אם יצליחו לשכנע כי הוא זקוק לחסותה של אומנת ממשלתית כל יכולה, שלא תגבה ממנו דבר זולת חירותו.

בחברה שבה האח הגדול מנכס לעצמו את החובה הבסיסית של האזרחים לדאוג לעצמם אין מקום לאנשים דעתניים, עצמאיים, יזמים, בעלי חופש דעה ונכונות ליטול סיכונים. בחברה כזו, האינדיבידואליזם נתפס, בצדק, כאיום.

יש שאומרים שהשמאל בישראל מת מזמן; אבל בזירה החברתית-כלכלית הוא האידיאולוגיה השלטת. האטטיזם האורווליאני איננו נחלתה של מפלגה אחת: הוא השתרש וזוכה לתהודה רמה הן בציבור הרחב והן לרוחב הקשת הפוליטית, מיחימוביץ' עד איימן עודה, מסתיו שפיר עד אריה דרעי,  מיעל גרמן לאורלי לוי, מכחלון לחיים כץ ומירי רגב.

כשהממשלה תופסת ומשווקת עצמה כסוכן השינוי הבלעדי, היא מפקיעה מהאזרחים את הסמכות, המשאבים והרצון לשלוט בגורלם. המדיניות הזו הופכת את החברה הישראלית לאסופת פרטים מסורסים, הניצבים ללא ניע כשפיהם פעור לרווחה, ממתינים לעטין ממשלתי שינחת היישר לשפתותיהם המשתוקקות — ומשהדבר לא מתרחש, הם פוצחים בבכי קורע לב כשל פעוט חסר אונים.

הפרט בישראל נלכד אפוא בכלא משולש, שמעודד אותו להיטמע, להשתתק, לציית, ללכת בתלם ולוותר על ה"עצמי".

3 צלעות למשולש הזה:

• קולקטיביזם ממשלתי, שמעודד את הפרט לשאת עיניו השמימה כל אימת שהוא נתקל בבעיה כלכלית, בציפיה שתיפתר מגבוה
• תרבות הצריכה (או קנאה מעמדית) שדוחקת בפרט להצטייד בסמלי סטאטוס מיותרים שיעידו בפני הכלל על השתייכותו למעמד מסוים, שהרי אוי ואבוי אם אתה בן 40 ואין לך דירה משלך.
• תרבות הקריירה, המעודדת הצטיינות בפרמטרים כמו "עבודת צוות", ו"ציות להוראות", שכן אינדיבידואליזם ו"ראש גדול" אינן תכונות רצויות בקרב ברגים שאמורים לבצע את תפקידם במכונה משומנת.

ילד, מה אתה בוחר?

מובן שכאשר רבים כל כך לכודים בכלא המנטאלי הזה, קל מאוד למכור את הרעיון שיש מישהו או משהו שמכתיב את ה"שיטה", ושהדרך היחידה לחולל שינוי של ממש היא להתמקד באותו גורם חיצוני עד להפלתו.

האוריינטציה היא של אכיפת שינוי מלמעלה למטה: הבה נחוקק חוק חדש והבעיה תיפתר. הבה נספק חינוך להמונים והכל יהיה דבש. הבה נפגין ונתלונן וניילל ונבקש לשנות את המצב ובסוף יהיה פה טוב.

זהו הגוון שמאפיין את הלהט האידיאולוגי של ציבור ה-"עכשיו מחליפים".

גישה זו  עולה בקנה אחד עם שאיפותיו הכמוסות של של מעמד הביניים לשקט ולייציבות. לשם כך דרושה לו דמות סמכותית שתנהיג אותו, תנחה אותו ותאמר לו מה לעשות ומה לחשוב, כפי שהתרגל כל חייו (בין אם היו אלה הורים, מורים, מפקדים, מרצים, רבנים או בוסים).

הבחירות לכנסת מספקות כביכול מענה לתשוקה הזו – אלא שיש בהן מידה רבה של אחיזת עיניים. הן משולות להורה שמכריח את ילדו להחליט אם לאכול תרד או ברוקולי, וכביכול מעצים אותו בכך שנותן לו את החופש לבחור. בפועל, הילד לא יכול לקום ולברוח. הוא חייב לתמרן במסגרת השיטה, בתוך הסדר הקיים.

אני לא קוראת להחרמת הבחירות ולא טוענת שהצבעה בבחירות מיותרת. אני עצמי מתכוונת להשתתף בבחירות הללו, על אף הקושי העצום עבורי לאור היעדרה של מפלגת ימין כלכלית, חילונית, ליברלית חברתית ומתונה מדינית.

כפנסיונרית צעירה, בכוונתי להצביע למפלגה שלמיטב הערכתי תימנע מהעלאת המיסוי על רווחי הון, ממדיניות פופוליסטית שעלולה לעורר היפר-אינפלציה (העלאת שכר המינימום לדוגמה) או ממינוי שופטים שדוגלים בשיוויון לפני חירות (*)

(*) שופטים בניגוד לחברי כנסת ממונים לכל החיים ובשיטה הקיימת השפעתם על חיינו גדולה משמעותית מהשפעתם של פוליטיקאים.

ולמרות זאת – בניגוד למסר המפומפם חדשות לבקרים כאילו ההצבעה בבחירות היא ההחלטה החשובה ביותר שתקבע את עתידכם בשנים הקרובות, חשוב להדגיש כי אין בה לבדה כדי להשפיע באופן ישיר וממשי על חייכם, לפחות בכל האמור למצבכם הכספי.

אם אתם באמת רוצים בשינוי — היו מוכנים להשתנות. במקום להשליך את כל יהבכם על פוליטיקאי מסוים ולשוב מהקלפי היישר לכלא המשולש, היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.

זה לא קל. סטייה מהתלם מחייבת עור של פיל ויכולת לשחות נגד זרם עוצמתי במיוחד. זה לא משנה את העובדה שישנן בחירות שתלויות אך ורק בכם, ושהשפעתן הישירה והמיידית על גורלכם הפיננסי משמעותית בסדרי גודל ביחס לתוצאות הבחירות הקרובות לכנסת, יהיו אשר יהיו.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם לחסוך או לבזבז את רוב הכנסתכם.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם להמשיך לגלגל את המינוס או לסגור אותו כאילו חייכם תלויים בכך.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו היכן לגור, היכן לעבוד, וכמה זמן (וכסף) יידרש כדי לנוע מנקודה אחת לשניה.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם להשתתף במרדף הקנאה העממי אחרי 4 קירות ומשכנתא בת 30 שנה.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם להיכנע לדחפים ולקנות דברים בכסף שטרם הרווחתם.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם ללכת, לרוץ, לדווש ממקום למקום — או להשתעבד למטחנת מזומנים ממונעת שעולה לכם בזמן, כסף ובריאות.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם להמשיך לצרוך עיתונות פטאליסטית, חולה, שמנציחה את אפסות הפרט משיקולי רייטינג קרים.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו מה ללמוד ואילו מיומנויות לרכוש ולפתח.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו עם מי להתחתן וכמה צאצאים להעמיד, אם בכלל.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו אם לקחת אחריות על גופכם, על החומרים שאתם מכניסים לתוכו ועל כמות וסוג המזון שאתם אוכלים.

לא משנה איזו ממשלה תוקם – רק אתם תבחרו האם וכיצד להשקיע את כספכם, וכמה תשלמו על הדרך במיסים, עמלות ודמי ניהול.

הבינו שאתם לכודים בשיטה פיננסית שנועדה לשלוט על מעמד הביניים הצורך והעובד, והשתמשו בכללי השיטה כדי לנצח אותה במגרשה הביתי:  צרכו הרבה פחות מכפי שמצופה מכם כאנשי מעמד הביניים, ואת הכסף שמתפנה השקיעו בנכסים שמרוויחים מאותה השיטה בדיוק.

עשו זאת בהתמדה, בנחישות, במשך מספר שנים ברציפות, וסביר להניח שתגיעו לעצמאות כלכלית תוך פחות מעשור – לא משנה איזו ממשלה תקום כאן.

הבחירות האישיות הללו ישנו את חייכם, ובלבד שתצליחו לגייס את ההחלטיות הנדרשת כדי לקבל אותן ואת המשמעת הנדרשת כדי לדבוק בהן לאורך זמן.

לא קל להיות אינדיבידואליסט בחברה קונפורמיסטית. אבל האינדיבידואליזם הוא הכלי היעיל ביותר במאבק נגד נסיונותיהם של אבירי התכנון המרכזי לעצב את החברה בצלמם ובדמותם. הוא מגן עליכם מפיתוי תרבות הצריכה, ומאפשר לכם לחסוך את ה-f*ck you money הדרוש כדי להתנתק מתרבות הקריירה.

חברה שמורכבת מפרטים אינדיבידואליסטים, בריאים, שמוכנים לדאוג לעצמם, לפתח את עצמם, לכבד את המשאבים עומדים לרשותם ולחיות בגבולות הכנסתם, אינה זקוקה לטבעת חנק ממשלתית שנכפית עליה  מגבוה.

חברה כזו היא חברה חזקה, שמסוגלת לדאוג ולתמוך בחלשים על בסיס וולונטרי – מה שלא ניתן לומר על חברה המורכבת מקורבנות משועבדים, מוחלשים ומיואשים, שמשוועים לסיוע ממשלתי בכל צעד ושעל.

בחרו להתנתק מאותה חברה קונפורמיסטית, פטאליסטית, המתעבת כל סטייה מהנורמה.

בחרו באינדיבידואליזם – פטיש האוויר שמרסק את כל אחת מקירות הכלא.

זהו המפתח לחופש.