הסולידית צמחה באופן אקספוננציאלי מאז הוקמה ב-31 במרץ 2013.
אם להאמין לגוגל, בשנה שחלפה מאז היו 245,860 כניסות לאתר וסה”כ 757,998 צפיות בעמודים. לפי אלכסה, זהו אתר האינטרנט ה-348,542 בגודלו בעולם וה-1,370 בגודלו בישראל.

לעצמאות כלכלית יש יתרונות רבים.
הרווחה הכלכלית שלי, לדוגמה, אינה תלויה במנהל נוירוטי, בלקוחות מטורללים או בביצוע מטלות חסרות תוחלת. קורת הגג שלי אינה תלויה במידת היכולת שלי לממן את חופשותיו של פקיד בנק זה או אחר. אני לא צריכה לסחור בזמני היקר תמורת כסף, והשינה שלי ערבה מזו של הישראלי הממוצע.

הקורא הנבון חלכאי העלה נקודה מעניינת בתגובה לפוסט האחרון:
“בגישה האמריקאית תיק של 60% מניות נחשב לתיק שמרני, תיק של 80% מניות נחשב “נורמלי”. בקרב מנהלי השקעות בארץ, תיק של 60% מניות נחשב אגרסיבי.”
זו נקודה נכונה, מהותית, וכזו שמחייבת התייחסות – ודאי בבלוג שמתיימר להציג בפני הקורא העברי דרך להגיע לעצמאות כלכלית.

“בתי ההשקעות לקחו את כספי הפנסיה של כולנו והלוו אותו לטייקונים. הם, בתורם, נקלעו למצוקה והגיעו להסדרי חוב על גבו של הציבור, שבמסגרתם נמחקו עשרות מיליארדי שקלים.”
זו, פחות או יותר, הטענה הנשמעת בשנים האחרונות כנגד מה שמכונה “מגיפת התספורות” בשוק ההון.

האדם, כך אומרים, הוא חיה חברתית. האמירה הזו, כך נדמה לי, מקפלת בתוכה אמירה מדויקת יותר אך פחות תקינה פוליטית: האדם הוא חיה מעמדית.

מסיבה כלשהי — חולשה מזוכיסטית, אי שפיות זמנית או שתיהן יחדיו — אני מוצאת את עצמי מעיינת לפרקים במדור הנדל”ן של “פטאליסט“.
שאול אמסטרדמסקי מפרסם שם בחודש האחרון סדרת ראיונות עם משפחות ישראליות שכורעות תחת נטל יוקר המחיה, מתקשות לחסוך, וכמובן – נמצאות הרחק ממה שמכונה “חלום הדירה”. או, אם נדייק, חלום הבעלות על דירה.

“חירות היא היכולת לחיות את חייך כפי שאתה רוצה לחיות אותם.” (הארי בראון, כיצד מצאתי חירות בעולם נטול חופש)

שמעתם בוודאי (בהנחה שלא נקברתם תחת סלע בזלת אימתני בימים האחרונים) על הקמפיין המתוקשר שמובילה ח”כ סתיו שפיר ל”הסדרת” שוק השכירות בישראל וליצירת “חוזה שכירות הוגן” שיעוגן בחוק.