מחקר של מרכז טאוב למדיניות חברתית-כלכלית קובע — תחזיקו חזק — שאין “מעמד בינוני” אחד בישראל.

בפוסט הקודם הסברתי כיצד השקעה בבורסה באמצעות מוצרים פיננסיים אמריקאים חושפת את המשקיע הישראלי לתקנותיה המחמירות של רשות המיסים האמריקאית, שכאמור אינן מטיבות עם נישומים זרים.
מה יעלה בגורל המשקיע הפרטי היושב בציון? אילו חלופות השקעה עומדות לרשותו?
הפוסט הנוכחי ינסה לעשות סדר.

אם ניתן היה לזקק את פילוסופיית ההשקעה הפסיבית לכדי מוצר פיננסי אחד בלבד, סביר להניח ש-VT – סימולה של קרן הסל Vanguard Total World Stock Market ETF — הייתה טוענת ראויה לכתר.

ההתנגדות לתרבות הצריכה, וכמוה האמונה בהסתפקות במועט, בקיימות עצמית, בסביבתנות ובחירות אישית, אינם רעיונות מקוריים ואף לא ייחודיים.
שורשיהם ניטעו כבר באמצע המאה העשרים על ידי מגוון תנועות וזרמים שיצאו כנגד התרבות השלטת: ילדי הפרחים, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשי הבוהמה, חברי תנועת הצייטגייסט, מינימליסטים, טרנסצנדנטיים, פרמקלצ’ריסטים והדוגלים בפשטות מרצון.

תשדירי הרדיו הקליטים של הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים תמיד מעוררים אצלי אסוציאציות משעשעות. פעם זהו רועה שמכווין את צאנו הרך היישר לדיר הבטוח. לעתים זוהי אמא פולניה שכופה על בנה לנגן בכינור, גם אם זה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות. ולפעמים זו מנהלת ההכוונה הפוליטית בצבא הסובייטי, שתפקידה להבטיח את נאמנות הקומיסארים למשטר החד-מפלגתי.

שלום לקוראים החדשים שגלשו לכאן היום בעקבות הכתבה שפורסמה בדה-מרקר. הסולידית הוא בלוג המקדם חירות כלכלית בדרך של הקטנת תזרים שלילי (פשטות מרצון, מינימליזם, הישענות עצמית ואנטי-צרכנות) והגדלת תזרים חיובי שלא מעבודה (השקעה פסיבית בשוק ההון). אתם מוזמנים לעיין בכל הפוסטים משחר הזמנים. כדי לקבל עדכונים על פוסטים חדשים אנא הירשמו באמצעות המייל, הפייסבוק, הטוויטר או פיד ה-RSS. תודה שביקרתם!  “איזו...

הפולמוס בנושא הלגליזציה מתנהל בשבועות האחרונים בלהט חסר פרופורציה, כאילו גורל המדינה תלוי רק בו. זה לא המצב וכנראה גם לעולם לא יהיה כזה – גם אם יחקרו עוד מאות סלבריטאים, יסקרו את הרגלי העישון של כל 120 חברי הכנסת או ישוו את “ליל הבאנגים הגדול” למחאת האוהלים, למהפכת הקוטג’ או למהפכת אוקטובר 1917.

לבלוג הזה יש נטייה להוציא אנשים מסוימים משלוותם. אנשים המגדירים עצמם “פעילים חברתיים”, למשל, נוטים להתרגז כשאני כותבת שהאחריות למצבו הכלכלי של הפרט רובצת בעיקר על כתפיו (ולא על כתפי “המערכת”). צרכנים-קרייריסטים כועסים כשאני מגנה את בחירתם להתרוצץ כעכברים מבוהלים במעגל אין-סופי של עבודה, מיסים ושופינג. אחרים מוצאים פגמים בעובדה שאני אלהורית, אקזיסטנציאליסטית, מינימליסטית...