הטענה הייתה שחרדים לא מתגייסים לצבא בגלל חוסר אמון וחרדה מפני קלקול רוחני בצבא
זה שאתה מוכן לסכן את חיי ילדיך זה יפה ומוערך אבל זה לא משנה את המציאות אצל אנשים שחושבים אחרת
לגופה של טענה שמעת על המשפט גדול המחטיאו יותר מן ההורגו?
כן ,מבחינתם זה יותר גרוע מלאבד פיזית את החיים.
יכולת לדאוג לילדיך לשירות בתפקידים עורפיים ויותר מתגמלים... זה עדיין במסגרת החוק
מה לעשות , בסוף, חייך קודמים .
ממש כואב אחרי כל מה שעברנו לקרוא משפטים כאלה, שמבטאים ניתוק זלזול ואופורטוניזם, ולדעת שדעה כזו, שיכולה לפרק חברה ומדינה לרסיסים, היא די פופולארית בקרב חלק נכבד מהיהודים בישראל.
לי אין מושג איך הפלונטר המופרע הזה ייגמר עבור המדינה הזו, מקווה שבטוב, סיכוי לא אפסי שברע.
אבל כנראה ששום דבר לא ימחה מדברי הימים של ההיסטוריה היהודית את שלושת השנים האחרונות.
דור שלם, צעירים ומבוגרים שנקראו לדגל, ונתנו את הכל למען כולם ועכשיו אין ספור מהם מככבים כסטיקרים שוברי לב בתחנות דלק, עם פרוטזות בקניון או "סתם" עם פוסט-טראומה לכל החיים.
ממטורללי הגבעות וחרדלי"ם מהר המור, ועד קיבוצניקים שמאלניים, כל הקבוצות שמו הכל בצד, ובאו לדאוג, בגופם, שלעולם לא יעשו לנו שוב את אותה שמחת תורה, משום גבול.
הרבה אנשים בלעו אין-ספור צפרדעים בדרך, חיילים שסיכנו את חייהם בגלל הוראות פתיחה באש נוקשות באזורי חטופים למרות שהם האמינו בכל לב שצריך לעבוד אחרת, מילואימניקים שהאמינו שחייבים הסכם שחרור ועדיין באו לסבב הבא, ועוד אינסוף קשיים כמעט בלתי אנושיים שהמלחמה יצרה.
ועדיין לכולם היה ברור, אם לא אנחנו אין מישהו אחר, אז נאבק בכל דרך אזרחית שדעתנו תתקבל, אבל נגיע להילחם עם מה שיש.
ולעומתם, קבוצה יהודית אחת, מאורגנת, אחוז לא קטן מהעם, לא רצתה להזיז זרת, ולא הפסיקה לתרץ עצמה בק"ן טעמים, פעם רק התורה מגינה, פעם גם מי שלא לומד מתקלקל, פעם לא באמת רוצים אותנו, פעם בגלל בגץ, פעם למה רק הם ולא הערבים, ובכלל היה עדיף שלטון ערבי ועוד ועוד.
אף פעם לא עסוקים באיך כן להשתתף, אלא רק תמיד עם פלפולים עד אין קץ ללמה לא הם, למה זה לא דומה לההוא, ולמה הקושי שלהם הוא הוא הקושי האמיתי שאין בלתו ולכן כולם ילכו, אבל לא הם.
תוך כדי שאנשים בעלי משפחות נפלו בעזה, היו כאלה שרק נלחמו שאחרון הצעירים המשועממים במגזר חלילה לא יתגייס.
תוך כדי שבחורים בני 19 חטפו כטב"מים על הראש, היו בחורים בני גילם שהם ומנהיגיהם צעקו ברחובות נמות ולא נתגייס.
שליחיהם בממשלה חתמו על צווים לסבב רביעי, חמישי ושישי להמון העם, כשבמקביל דאגו אקטיבית לפטור גורף למשפחתם ומגזרם.
היו בהחלט כאלו שלא זרמו עם הבושה, הקימו את החשמונאים, חיפשו איך כן להשתתף במאמץ המלחמתי, איך כן לאפשר להם להישאר באמונתם, תוך כדי שמשתתפים באמת בעול הבטחוני הבלתי אפשרי של המדינה. אבל הם היו המיעוט שאסור היה להזכיר את שמם וקיומם בעיתוני הקבוצה.
אולי צריך לעשות כך או אולי צריך לעשות אחרת כדי לפתור את הפלונטר, אבל את הבושה והעלבון הצורב, את זה לא יהיה אפשר למחות לעולם.