איפה ראית את זה נאמר בפוסט?!
מי אמר שאין עוד משימות בחיים?
אם הייתי מוריד את המילה "היחידה", היית מרוצה? מרגיש שאתה נתפס לקטנות ומתחמק מהדילמה המרכזית, שבמקרה זה היא הדרישה שהפרט יתאים את עצמו כשאולי בכלל תנאי המשחק צריכים להתאים את עצמם, ולא, לא יהיה בכלל משחק.
אין בכלל סתירה עם זה שברמת המדינה (למשל בהצעות פקידי האוצר) - בוודאי שיש צורך לכך ש"המשחק" כהגדרתך יהיה טוב לכמה שיותר אנשים...
זה עיוות של המציאות. הפוסט המדובר פונה לקהל הבוגר. מידי פעם גוף עסקי זה או אחר עושים פאדיחות ומגלגלים את האחראיות לקהל הלקוחות תחת הטיעון ש-"הוא היה צריך לבדוק/לקרוא את החוזה לפני" למרות שלא קיבל שום חינוך או הכשרה מספקים להבין בחוזים או בשפה הכלכלית/חשבונאית וכו'.
בגלל כשלי שוק מתגלים בכל פעם פשלות הנדסיות, תברואתיות וכו' ואת התוצאות סופג האזרח.
הסולידית יכולה לצעוק עד מחר שהאזרח צריך להפגין אחראיות, אבל כל זמן שאין לו באמת סיכוי להפגין זאת גם אם מאוד ירצה, הבעיות החברתיות ילכו ויערמו וגם הסולידית תצטרך לשלם על כך מחירים בסופו של דבר. ואת זה אנשים מתקשים לקבל.
המפתח הוא להוליד אזרחים למדינה מתפקדת, משגשגת, שפועלת בראש ובראשונה למען האינטרסים של האזרחים שלה. אני לא מרגיש שבישראל זה המצב, ולכן לדעתי אין מה לבוא בטענות לאזרחים עצמם. אולי במובן מסוים זה דווקא טוב שהם חסרי אחראיות, ככה המשברים יגיעו מהר יותר והנטייה בישראל היא לפעול רק כשמגיע משבר מספיק חריף. כמה שעצוב וכואב להודות בזה.
ואם נוציא לרגע את "המדינה" מכל הסיפור ונתייחס להיבטים פרטיקולריים יותר, אז אם אשתמש במטפורת ה-Witcher 3 מהפוסט ומשבר הגבריות בעידן המודרני שלדעתי הוא מסמל, אצפה מנשים חכמות כמו הסולידית להבין את המשמעויות - סיכוי סביר שהסולידית, כמו רוב בנות ישראל היפות והחכמות, מנהלת מערכת יחסים עם גבר שבמדינה ליבירלית ומתפקדת כנראה לא הייתה מכירה. על כל המשתמע מכך. לחילופין, סיכוי טוב שמי שהיה אמור להיות בן זוגה "המותאם יותר" של הסולידית, הוא סינגל או ברח מהארץ והתחתן עם אישה מארץ אחרת. יש לכך השלכות מגוונות ביותר שאת חלקן הסולידית בעצמה תחווה במוקדם או במאוחר, או הילדים שלה. למזלה (או שלא למזלה), מדובר כנראה במשבר בכל העולם המערבי וזה לא ייחודי לישראל.
# מתנצל שאני משתמש באוואטר "הסולידית" בתור מקרה מבחן/דוגמה לכל טענה שלי, היא פשוט ממזמן סמל סטטוס.
לכן כשהטענה הזו עולה, אני שואל -
מה אתה מציע באופן קונקרטי?
לא רלוונטי לדיון זה אני מניח, המטרה של הפוסט הייתה להתייחס באופן ספציפי לנקודות לא מדויקות או בעיתיות שעלו מהפוסט שהסולידית כתבה לפני 8 שנים.
כל אחד יכול לדבר על זה שצריך לקדם את החלשים,
אבל לא כולם בוחרים בדרך פעולה שאכן תביא אותנו לשם...
נקודת המוצא שלך, שמדובר באנשים חלשים, היא בעייתית. מדובר באנשים שהיו אמורים להיות כוכבי הפוסטרים שהיית תולה בגיל ההתבגרות בחדר, אם הם רק היו במשחק כמו כולם, ממש לא באנשים חלשים. הם סורסו. לא ברור לי מדוע אנשים חכמים כלכך בכל היבט אחר, לא מסוגלים להפגין אפילו תבונה מזערית בהקשר הזה ולהבין שמי שאמורים להיות לחוצים מהמצב הזה, אלו הם עצמם ולא "חסרי המזל".
מזרחי שלא התברך באייקיו וגדל בפריפריה, לא נראה לי שיהיה לחוץ מזה שמגלים עוד כשל כלכלי/הנדסי/תברואתי זה או אחר במדינה, או שחבריו הצדיקים מתרבים יותר ממנו. לעומת זאת, נראה לי שחבריה של הסולידית דווקא כן יהיו לחוצים, כמו הסולידית בעצמה. זה אחד הצדדים האפלים של אייקיו גבוה, שמבינים מהר את המשמעויות של דברים ולכן נוטים הרבה פעמים להתבאס או להיכנס לדיכאון.
באותו הקשר, בכל פעם שאני מנהל שיח כזה עם אנשים חכמים הם יישר לוקחים את הטענות שלי למקום מאוד ילדותי של "אכלו לי שתו לי" או לחילופין "למי יש יותר גדול / מי יותר נדפק". זה טיפשי. תנסו לחשוב על מקרים קצת יותר מורכבים, נניח שאדם שהיה אמור להיות מנתח מוח או מנתח לב מצויינים, ולהוות מוקד ידע עולמי, סורס בגלל דטרמיניזם ונאלץ לבלות את שארית חייב בעבודה ממוצעת בגלל המדיניות המוניטרית או איזה כשל שוק שדפק אותו באופן מספיק משמעותי. ברור שהוא עצמו משלם על כך מחיר, אבל זה פחות מעניין ומלחיץ בהשוואה להמון אנשים שלא יקבלו שירות רפואי מציל חיים איכותי רק בגלל שאדם כזה לא נמצא במשחק בכלל.
קח את הדוגמה ההיפותטית הזאת ותשאל את עצמך מה לה ולמשברים כגון: 07/10, הר מרון, אסון הכרמל וכן הלאה. לדעתי עובר בין כל אלו קו ישיר אבל שלעולם לא נוכל להעמיד לאיזשהו מבחן אמפירי או ראייתי. אבל היי! בינתיים נסתפק בקצינים שמשבר אקלים יותר מטריד אותם מהאיום האיראני, כי קצינים ראויים יותר סובלים מאוטיזם או מ-PTSD מורכב בגלל המקום בו גדלו.
אני חושב שכל מי שמאמין בדטרמיניזם - מוכן לפרגן לו את המהלכים הלא טובים שקרו לו בחיים,
אבל עדיין מנכס לעצמו את המהלכים המוצלחים שהוא ביצע/ יזם/ אירגן/ יצר.
למשל -
- למה עדיין אין לי דירה?
- מה לעשות, נולדתי בעירק, אין לי תואר אקדמאי, יש לי נטייה גנטית לעצלות.
אבל כששואלים מי מצא פתרון יצירתי, מי בחר צבע יפה לארון, מי הצליח להקים פורום כזה רחב ועשיר,
פתאום ישנה חווית אני מאוד חזקה, כאן אין מקום לסיבתיות, דטרמיניזם, וכל הפילוסופיות המתירניות הללו.
סיכום -
דטרמיניזם זה הפח המצפוני, שאנו מוכנים לפרגן לו את הצדדים השלילים שלנו.
אבל בשום פנים ואופן, לא את החלק החיובי שאנחנו אוהבים בעצמינו.
העלית טענה לגיטימית. אני לא חושב שהיא נכונה. כמובן שבכולנו מקוננת הטיית ייחוס העצמי שכל סטודנט לתואר ראשון לפסיכולוגיה לומר. אבל חלקנו כן מסוגלים להבין שהרבה (אם לא הכל) ממה שהשגנו בחיים, הינו תוצאה של דברים שלא תלויים בו באופן אבסולוטי. ואפשר לקחת את זה לרמה הכי בסיסית שעצם העובדה שאנחנו לובשים בגדים או מקלידים במקלדת בשביל לנהל כאן דיון אלו ראיות מספיק משכנעות לצורת מחשבה הזאת.
מה שכן, אם הסולידית הצליחה להרים כזאת קהילה למרות שאנו חיים במדינה שעד לא מכבר הייתה ממש בורה בנושאים הללו, זאת לגמרי הצלחה ראויה לשבח מבחינתי, ללא קשר האם התאפשרה הודות לדטרמיניזם או בתוך הדטרמיניזם הקשה הזה. כנ"ל לגבי הרבה הצלחות אישיות וטריוויאליות אחרות בסגנון חתונה, משכנתא, ילדים וכו'. לנצח נתחבט בשאלות כמו האם העובדה שחלקנו השגנו הצלחות וסיפוק בחיים, זה למרות הדטרמיניזם או בזכות הדטרמיניזם. מניח שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, וזה המיסתורין הנהדר והמהנה של החיים.
אז אני מבין שאתה מסתכל על הסולידית ועושה הפוך ממה שהיא עושה כי מה שהיא עושה זו טעות?
לא בהכרח, זה דורש דיון נפרד ולא אסיט את זה הנוכחי.
כלומר שהיא לא התייחסה בכלל לצד השני של המטבע, לכך שהאמונה הנאיבית שהכל נמצא בשליטתו של האינדיבידואל היא הרסנית לא פחות מפטאליזם.
כמו בכל דבר בחיים, צריך למצוא את דרך-האמצע. איך הולכת האמרה הפורסמת: "תן לי השלווה לקבל את הדברים איני יכול לשנות, את האומץ לשנות את מה שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבדיל בניהם".
בדיוק.
על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להתמודד איתה אנחנו שולטים ועוד איך.
זאת למשל פריבילגיה עצבנית. אכן יש אנשים שמסוגלים לשכנע את עצמם שהם שולטים במצב, ואז הגוף, המוח והרגשות מגיבים בהתאם, אבל זה לוקסוס שלא כולם יכולים להנות ממנו. לפי מיטב זיכרוני מחיפושים בסקולאר, יש ל-Self-efficacy לזה מרכיב תורשתי לא קטן.
כולנו מתחילים את המשחק ברמת Nightmare
אולי סובייקטיבית, וגם על זה ניתן להתווכח, אבל בוודאי לא באופן אובייקטיבי. אתה משווה רמת משחק קוגניטיבי של אדם המתמודד עם אוטיזם ברמה זו או אחרת, לאדם עם אייקיו מעל הממוצע, ללא אוטיזם וקשיים נפשיים ניכרים?
כמובן שגם הראשון עשוי לנהל חיים נהדרים, והשני יכול לסבול מכל רגע בחייו, זה לא אומר שרמת המשחק של השני הייתה קשה גם כן.
הלוואי וידעתי לומר האם יש תועלת כלשהי בלשחק את המשחק ברמת קושי גבוהה, או שעדיף לסמם את עצמך לדעת ולחיות חיי עונג ונהנתנות עד שהמוות יגדע אותם. אבל תהא אשר תהא דעתך, אני מאמין שזו לגמרי בחירה שלך האם לחיות כך או כך. אני לא מאמין שיש משהו ביולוגי מולד שעוצר בעדך מללכת לעבוד בהייטק ולהרוויח שכר בעשירון התשיעי לפחות. כל מי שרוצה יכול לעשות את זה. יש רק את החלומות שלך, את הדחף שלך לרדוף אחריהם, ואת המוכנות שלך לסבול למענם ולהקריב את הרווחה הכלכלית שלך למענם.
אומנם מילים מרשימות אבל לדעתי שיטחת בפסקה הזאת את המציאות. גם סוכן מוסד שמבצע את משימות הריגול הכי מסוכנות, יכול בעיני לחוות את החיים ברמת משחק Very very easy, או אולי אפילו Tutorial, בזמן שאדם אחר שצריך ליווי בחציית הכביש, עונה על רמת המשחק Nightmare. להישגים ולפעולות שלנו בחיים אין קשר הכרחי לכל זה. כמובן שנצפה שמי שנולד עם נתונים שעובדים לטובתו, עשוי להפגין מעשים והישגים "מרשימים" יותר, אבל זה לא לב העניין.
בנוסף, אין קשר הכרחי בין מה שכתבתי לסגנון החיים בנוסח נהנתנות VS סבל מתמשך. אני בסה"כ טוען שיש אנשים שאובייקטיבית וסובייקטיבית קשה להם הרבה הרבה יותר, ולדרוש מהם לגלות אחראיות אישית זאת חוצפה המשולה לבורות, ושיש לבורות הזאת מחירים שגם "האחראים" יאלצו לשלם בסופו של דבר.
אני מאמין שזו לגמרי בחירה שלך האם לחיות כך או כך.
זה לא. ובמקרים פריבילגיים שכן, גם היווצרות הבחירה הזאת נובעת ממשתנים דטרמיניסטיים. אבל בוא לא ניקח לשם את הדיון.
אולי אתה רוצה להיות סופר מד"ב מפורסם, אתה מוכן לחיות מהיד אל הפה כדי להתמקד בכתיבת הרומן. אולי אתה מבין שזה הבל הבלים, וממילא אף אחד לא יזכור אותך אחרי מותך, ואתה תוהה לעצמך האם לא עדיף פשוט להנות מרמת חיים גבוהה כאן ועכשיו. בכל מקרה אתה מעלה את רמת הקושי של המשחק, מתוך בחירה חופשית שלך, למען מטרות שהן לכאורה נעלות וחשובות יותר עבורך מחיי עושר ורווחה.
כל זה טוב ויפה בהינתן שאדם לא נדפק מספיק חזק ולא סורס. בתקווה שלא אימץ "חוסר אונים נרכש". לדעתי 3/4 מאזרחי ישראל כן אימצו ברמה זו או אחרת. וזה הגיוני מאוד לדעתי שיותר אנשים יחושו חוסר אונים נרכש בזירת משחקים שבה כל התנאים עובדים לרעתם, נגד הנטיות הטבעיות שלהם ונגד הרצונות שלהם. אדם השתייך לצד הפריבילג שלא סובל מכל זה, אני לא בטוח שזאת גאווה גדולה. פשוט אפשר לומר תודה ולסתום במקום להתנשא או להטיף לאחראיות.
ואני לא מוכן לקבל את הטענה שישנם רק יחידי סגולה המסוגלים לעשות את זה, ואחרים ש"נדפקו" ללא יכולת לעשות את הבחירה.
אם ככה תירגמת את דבריי אז אני מניח שגם אני חטאתי בשיטוח של המציאות. אנסה להסביר מחדש: יש תנאי משחק, הם דיי מעוותים ולא משהו. באופן טבעי אחוז מסוים של אנשים יצליחו, כמו שאחוז מסוים הצליח גם בשואה. זה פחות משנה. מה שיותר משנה הוא שאין לגיטימציה לבוא בטענות לפרטים עצמם שנדפקים ממדיניות ריכוזית, ממצב ביטחוני חמור, מעיוותים ועוולות בין-דוריות וכן הלאה. קודם מוטב לתקן את תנאי המשחק ורק לאחר מכן לבוא בדרישות או בטענות לשחקנים.
לגבי אלו שהצליחו או שבעי רצון ממצבם, זה יכול לנבוע משני כיוונים:
1. או שמדובר באנשים ממש ממש איכותיים שיצליחו כמעט בכל תנאי משחק, גם בקשים ביותר (בטוח יש כמה מעטים כאלו, אבל אני סקפטי לגבי רובם).
2. הרבה יותר סביר שאותם אנשים מצליחים, או בכלל מקבלים דלק להצליח, *בגלל שתנאי המשחק דפוקים*. ברגע שהתנאים לא יהיו כלכך דפוקים, לא בטוח שהם ימשיכו להצליח. לא בהכרח כי יהיו אחרים ש-"יעקפו" אותם, הרי בליברליזם כולם יכולים לשגשג ביחד, אלא נטו בגלל שכעת אין כלכך הרבה ריגוש בלהצליח כלכלית בלבד או להצליח בזמן שהשכן שלך סובל. בחברה ליברלית וחופשית אני בספק אם סוג כזה של הצלחה בנוסח "לי יש יותר ממך/אני הצלחתי יותר ממך", זה לב העניין בכלל. בתנאי משחק מעוותים, זה כל מה שאפשר לשאוף אליו, להרגיש ש-"לי יש יותר גדול" וזהו.
אתה מדבר על "סביבה מיטיבה", ואני לא בטוח שאתה מבין מה זה אומר. כי סביבה שמעודדת בזבזנות היא לאו-דווקא נמצאת בקרב המעמד הנמוך. השקעת משאבים בשיפור בריאות, לא משנה מהי נקודת הפתיחה שלך מהבחינה הזאת, היא תמיד המטרה הראויה והטובה ביותר עבורם. לכן הייתי אומר שמי שסובל ממחלה קשה מנצל את משאביו בצורה יעילה הרבה יותר מכל אותם אנשים בריאים וחסונים שמחפשים נואשות (ולרוב לא מוצאים) משהו בעל-ערך לעשות עם המשאבים שיש ברשותם.
סביבה מיטיבה היא כזאת שמאפשרת לנו לשגשג ולא להילחם בשביל שהראש ישאר מעל המים. היא סביבה שלא מוכרת לנו מזון סוג ז' או מזהמת את האוויר בכל שני וחמישי תחת תירוצים אלו ואחרים. כזאת שלא מתגלים בה כשלי שוק בכל יום או שכל כמה זמן יש עוד ידיעות על אישי ציבור שסוחרים או חשודים בעבירות. שמערכות בתי החולים או החינוך לא סובלות מחוסר יעילות בסגנון של קידום עפ"י וותק במקום כישורים וכן הלאה. באמת שאני לא מבין מהו מצבו הנפשי של אדם ששואף לשגשג כלכך במצב עניינים דפוק ומעוות כלכך.
המחשבה שכל אחד יכול אם הוא רוצה מספיק היא מוטעת,
כרגע אני חושד שלא רק שהיא מוטעית, בכוונה דאגו לחלחל אותה כלכך עמוק בתודעה של החברה שלנו. בשביל להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות שהן הרבה יותר חשובות וקריטיות מהמוטיבציה של אדם זה או אחר להצליח, ולהפוך כל אדם שמעלה טיעונים ותלונות לגיטימיות ל-"בכיין" ו-"לוזר". אין ספק שתרבות הזויה מהסוג הזה מיטיבה מאוד עם עובדים, אנשי ציבור וליצנים אחרים שלא עושים את עבודתם נאמנה, אבל נהנים משקט תעשייתי יחסי. כולל כמה קבוצות אוכלוסייה שמעדיפות להתעסק בדילמות בנוסח "עוד דירה להשקעה בכפר סבא הירוקה או ברעננה הוורודה?" במקום להביט במראה ולשאול את עצמם האם היו באמת מוצלחים גם במדינה עם תנאי משחק פחות מעוותים. ומה הם מפסידים מזה שאנשים שהיו מוכשרים מהם מסורסים לגמרי.
רמה הכי בסיסית, ל~10% מהאוכלוסיה (אחד מעשרה אנשים כן?) יש איי קיו נמןך מ 83 וסוג העבודה שהם יכולים לעשות מוגבל מאוד.
אתה מוזמן לקרוא עוד על הנושא, יש גם הרצאות של ג'ורדן פיטרסון, מה שאתה מציג זו אכן אמונה מאוד נאיבית כפי ש @Roi ציין.
גם יש אנשים עם אייקיו מעל הממוצע שטווח מקומות העבודה שבהם יכולים לעבוד הוא מצומצם יחסית, ודרושות התאמות. הנטייה של כולנו להיצמד יותר מידי לנתונים מספריים, סטטיסטיים או *רק* לכאלו שניתנים למדידה, היא בעייתי בעיניי. ומה עם אנשים שהיו לגמרי כשירים לפני הקורונה ואחרי הקורונה הם הרבה פחות כשירים? או כאלו שגם לפני הקורונה היה להם מעט קשה, אבל אחרי הקורונה הרבה יותר קשה? זאת סתם דוגמה, אפשר גם להזכיר לוחמים מעולים שיצאו עם PTSD קשה ושבמובן מסוים כל מערכה צבאית בעזה היא סוג של בית חרושת ל-PTSD. המדינה שלנו מייצרת יותר מידי בעיות "חריגות" כאלו לדעתי, ומי שהצליח להינצל מהן עוצם עיניים ומטיף לאחראיות או למצוינות. זה לא בסדר לדעתי.
נינו, היום יש הרבה מודעות, ולכן גם הרבה אפליה מתקנת לכל הדברים האלו. בעיקר בגלל תרבות ה woke וכל זה.
אם אתה סובל ממגבלה פיזית די סביר שיורידו את תנאי הקבלה לכבודך. במיוחד בעבודה משרדית שלא מצריכה כישורים פיזיים מיוחדים.
א. אתה לא בכיוון לדעתי.
ב. "הרבה" זה לא משהו ראוי להערכה. עדיף דיוק, לא כמות.
ג. בוא נתחיל בזה שהמדינה, *על כלל העובדים והעצמאים עם האייקיו הגבוה שלהם*, תתחיל לשפר את כל הכשלים שהיא ייצרה (היא, ובעלי האייקיו הגבוה..) אשר בתורם מייצרים אנשים עם אייקיו נמוך ושלל בעיות אישיות אחרות (אשמח לציין דוגמה ספציפית בהקשר לאייקיו אם תרצה).
בהתחשב בתנאי המשחק הגרועים מהם סובלים אותם אלו שהסולידית מטיפה להם לאחריות, תנאים שבתורם יוצרים יותר אנשים "חסרי מזל/חסרי מאפיין X", אני חושב שזה לא כבוד גדול להשתייך לקבוצה הפריבילגית שלכאורה דווקא כן הצליחה להפגין אחראיות או לשלוט בפרשנות שלה לגבי מצבם האישי (להפגין Self-efficacy).
צודק לחלוטין. קוראים לזה
הטייה לטובת העצמי
מה שעוד יותר מעניין, זה שכשמדברים על מישהו אחר אז זה בדיוק הפוך. קוראים לזה
טעות הייחוס הבסיסית
האמת ששקלתי לציין את ההטיות הללו בהודעה הראשונה באשכול, כחיזוק משמעותי לדברים שציינתי לגבי הפוסט של הסולידית. מדהים ששני אנשים מביטים על אותו הדבר אבל מפרשים זאת בצורה מנוגדת לחלוטין
